פרק 19: מור הולדת

 

תקציר הפרקים הקודמים: גיא היפה תוהה אם ההורים של גיא המצ'וקמק יאהבו אותו.

 

"אז יש לך מספיק חומר"? שאל אותי מור.

החזרה כבר הסתיימה, אבל הוא ונגניו לא הזדרזו ללכת. "אנחנו לא צריכים לשלם על שעות אולפן", עדכן אותי קודם.

"איך זה"? שאלתי. "האולפן הזה שייך למישהו מכם"?

"לא בדיוק", חייך מור, ואני התפללתי: תמשיך לחייך. תמשיך. מה אני אמורה להגיד כדי להתמיד את זה?

"אז איך בדיוק"?

"מתנת יום הולדת". הפעם, לא רק שהוא חייך, אלא שחיוכו התרחב לשטחים שלא ידעתי אפילו לייחל לממשותם.

"מה זאת אומרת"?

"שהבת של הבעלים היא מעריצה שלי. ולפני חודשיים התברר לנו שהיומולדת שלנו הוא באותו תאריך, היום. אז קיבלתי את האולפן לכל היום".

"היום יש לך יום הולדת"?

"כן. לא רואים"?

"מזל טוב! וככה אתה חוגג אותו"?

"זאת הדרך הכי טובה. את לא חושבת"?

"כן", הנהנתי לו, והוא חייך אלי שוב. זה היה חיוך מהסוג שיצרנו שנינו קודם. אני אמרתי באמצעותו: אני יודעת שבחיים בעולם הזה, וגם בחיים בעולם הבא, אין לי סיכוי איתך – יפה בסטנדרט של כוכב, יפה יותר מגיא! יותר מדי, וגם מודע לכך. והוא ענה בחיוכו: נכון. אין שמץ של סיכוי, אבל ההבנה הזו דווקא מקשרת בינינו, ולא מרחיקה, ונעים לי לתקשר איתך ככה. את נחמדה.

 

"אני חושבת שיש לי מספיק חומר, אבל אני לא בטוחה".

"רוצה לבוא איתנו"? הוא שאל.

"לאן"?

"אנחנו הולכים תיכף לשתות קצת. החבר'ה התעקשו להזמין אותי לכבוד היום הולדת שלי".

"תודה, אבל אני לא חושבת ש… אבל באמת תודה".

"לא חושבת שמה? לא הבנתי. את באמת מוזמנת. זה יכול להיות דווקא נחמד, ואם אני אהיה מספיק שיכור, אולי אני אפילו אתרום לך כמה דברים מאוד לא צפויים לכתבה שלך".

"כמו מה"?

"אני לא יכול להגיד. את זה תדעי רק אם תבואי. אז את באה"?

"זה באמת בסדר מצדך"? – לא הבנתי של מי הקול הזה.

"בטח. איזה מין שאלה זו"?

 

ובאו הדקות האלה שלא ידעתי מה לעשות עם עצמי. חצי שעה שלא הצלחתי להתמקם. הוא הלך מיד לעומק החדר, לחברים שלו, ולא היה ברור לי אם עלי להצטרף אליו, או שזה נחשב להטרדה. לייתר ביטחון נשארתי במקום, אבל עשיתי את עצמי מעיינת בריכוז עמוק במחברת שלי, ומדי פעם רושמת בנמרצות הערה כאילו הכרחית.

כל בנות העיר מקנאות בי עכשיו. כל הגרופיות, שעד עכשיו אני לא בטוחה שאני יודעת באמת מה פירוש התפקיד שלהן, זועמות בוודאי. היא? דווקא הדוסית הזאת? זה לא קצת בזבוז? יש לה בכלל את הכישורים? היא יודעת מה עליה לעשות?

לא. אני נדחקת בתוך האוטו הענק שלהם, והם מתעלמים ממני בהתחלה, אבל דווקא מור אומר מדי פעם: "תמתנו את השפה שלכם. טוב? אנחנו לא לבד. יש לנו אורחת. תתנהגו יפה".

והם שואלים אותי: אז מה שלומך? ואיך הולך? ואיך החיים שלך? ומה הסיפור עם הגיא הזה בכלל? ומתי תתפרסם הכתבה עלינו? ומה לך ולרוק?

 

מה לי ולרוק? צודקים מבחינתם. נערות רוק אמורות להיות קלילות. להתלבש בקלילות, לדבר בקלילות ואפילו לצחקק בקלילות, ולא להפיק מהפה את התערובת הזאת שרקחתי בגיל 14, ומאז אני מתמידה אותה בקפדנות בהולת מינונים: לא חזק מדי ולא דומיננטי בכלל, אבל נשמע. לא מתגלגל, אבל מפעפע וכובש פיסת מגורים קטנה על האוויר, ועליז. בפועל, קבע פעם גיא הראשון, יש לי צחוק עצבני, וגיא השני הוסיף: מאולץ, מלאכותי.

וכדי להדגים הם מצחיקים אותי בהפתעות, כשאני לא מספיקה לייצר את הצחוק הייצוגי. ואז אני מתפתלת במגושמות, כמו גור מסורבל של חיית טרף עם נהמות משונות.

"די. מספיק. זה לא מכובד ככה".

"אבל זה הצחוק שלך. זו את, ומאוד נעים לגלות שאת ייצרית".

אז אני מנסה לא לצחוק בכלל.

 

אנחנו נשפכים מהאוטו ופתאום נמצאים בתוך חלל אפלולי. לרגע איבדתי אותם, אבל אז מור מוצא אותי ומוביל את שנינו אל הבאר. "מה תשתי"?

"מה? איפה כולם"?

"שם, מחכים לנו, וזה בסדר. הם יכולים לחכות קצת". הוא מראה באצבעו, אבל אני לא רואה כלום.

"טוב, אתה אמרת".

"ומה את אומרת? מה את מזמינה"?

"יש להם קולה"?

הוא  צחק. "בכלל לא, או במילים אחרות: ממש לא".

"אז מה כדאי? מה אתה מציע לי"?

"לא יודע. מה את אוהבת"?

"לא יודעת".

"לא מורגלת, אה"?, ואז הוא פנה אל הברמן: "תן לה משהו של כוסיות, טוב"?

משקה של כוסיות! זה אומר שאני כוסית? האם זאת מחמאה? עלבון?

הברמן מניח מולי כוס מאורכת ובה משקה שאיני יכולה לזהות את צבעו. "רגע, זה תוצרת הארץ"?

"לא יודע. איזה מין שאלה זאת? תני לבדוק. כן".

איך אסביר לו שפתאום התביישתי לשאול אם זה כשר.

אני טועמת בזהירות. "הי, יש לזה טעם של ליקר שוקולד"!

מור צוחק. "מכירה"?

פתאום מתברר לי שאני נמצאת לבד עם מישהו שאטרקטיבי עד כדי כך, שכל רגע יכול לצוץ כאן כתב רכילות, או גרוע מזה: צלם פאפרצי, ולצלם אותו. לצלם אותו איתי. לצלם אותי!

המבט שלו בתוך המשקה שקיבל הרגע. אין לו על מה לדבר איתי, ובצדק. אני זו שצריכה לפתח איתו שיחה. אבל על מה? על מוזיקה? הרי כבר שאלתי אותו, במשך היום, את כל השאלות.

"אז אתה מרגיש חגיגי"?

"אה"? הוא נוהם בהברה אחת.

"יומולדת"?

"אה, כן, טוב שהזכרת לי".

"נו, אתה בא"? עומד לידינו פתאום קלוד מהלהקה.

"כן, בטח. רק רגע, רציתי להגיד לך משהו. טוב, אני לא זוכר. בואי, בטח תוך כדי הלילה, עם הזיכרון האסוציאטיבי שלי, זה יצוץ".

אבל ברור לי שאני נטל עליו. שמותר לי להיות איתם רק אם אקח את האחריות על עצמי. הוא הביא אותי לכאן, ומכאן זו אני שצריכה לזוז לבד. אם אני מייחלת לתקשורת ביני לבינו לבינם, היא תתרחש אך ורק כשאפתח את דלתות הבית, שאני אמורה לבנות בעצמי, ולשכן בו את כולנו. בית זמני שעם בוא השמש, קירותיו קורסים.

"אני חושבת שאני צריכה ללכת הביתה".

"מה? באמת? אבל עוד לא הספקנו לדבר. טוב, אני לא מכריח אותך. איך שאת רוצה. לא נעכב אותך. תודה בכל מקרה ולילה טוב או בעצם בוקר טוב"?

"תודה לך".

איזו רשמיות. לא מצאתי דרך אחרת לומר לילה טוב? אבל במילא הוא כבר שכח אותי. רגע, מה זה? מה קורה? אני כמעט נופלת מפתח היציאה כשעל העורף שלי מונח פה, כלומר מונחות שפתיים!

הסתובבתי בפחד וזיהיתי את מור. רציתי לומר לו משהו או לשאול, אבל הוא נעלם. הוא נישק אותי! נישק אותי ממש! מה אני אמורה לעשות עם האינפורמציה הזאת? רגע, הוא נישק אותי. אוי ואבוי.

כלומר, איזה יופי?

הוא התכוון? אבל למה הוא התכוון? מה השעה? ארבע? לפנות בוקר?

אז אני לא יכולה להתקשר לאף אחד.

איזה יום מחר? שישי? אז אני לא אראה את גיא. אז איך אספר לו? אני אמורה לספר לו? אני מוכרחה לספר לו? אני רוצה לספר לו?

על איזה גיא בכלל אני מדברת? על כל אחד משניהם? על שניהם? שניהם ביחד? שניהם לחוד? אולי אני אשאל את הנהג מונית שמסיע אותי הביתה?

"יש לך כסף קטן"? יש לי כסף קטן? ובבית גיא לא מונח על הספה. אולי הייתי צריכה לנסוע ישר לבית של גיא. הם בטוח ערים בשעות כאלה. מאיפה אני יודעת מתי הם ערים ומה הם עושים. מי דיבר בכלל על מה הם עושים? אני! אני קיבלתי נשיקה.

 

"גיא"!

"כן. מה השעה? השתגעת? עוד לילה".

"איזה לילה, כבר תשע בבוקר".

"תשע בבוקר ביום שישי זה עוד לילה. מי מתקשר בשעות כאלה? מתי תלמדי"?

"בסך הכל רציתי לשאול אותך אם אתה מצטרף אלי לנסיעה הביתה".

"כל שבוע את שואלת אותי. עוד לא התייאשת"?

"לא. אתה יודע שההורים שלך ישמחו".

"טוב, שלומית, אין לי כוח לזה. עוד משהו"?

"מה"?

"רצית עוד משהו"?

"כן. רציתי לדבר איתך".

"אז למה את לא מדברת"?

"גיא"?

"את בסדר? קרה משהו"?

"כן".

"מה קרה"?

"קיבלתי נשיקה".

"מזל טוב. רגע, אצלך זה באמת מזל טוב. וואו. מי המאושר"?

"מור".

"מור"?

"כן, זה הזמר הזה".

"אני יודע מי זה מור, את לא צריכה להגיד לי. רגע, מור נישק אותך"?

"כן"!

"את בטוחה שזאת הייתה נשיקה"?

"בטח".

"טוב, התעוררתי עכשיו לגמרי, אז תפסיקי להיות לקונית ותתחילי לדבר".

"על מה"?

"על איך זה היה ו… רגע, יש ביניכם משהו"?

"לא יודעת. לא חושבת".

"אז מה פתאום התנשקתם"?

"לא התנשקנו, הוא נישק אותי".

"אבל למה? אני לא מבין. איך זה היה? תספרי לי איך זה קרה".

"מה יש לספר? היינו בפאב הזה, הוא ואני והחברים שלו, שחגגו לו יום הולדת. זה היה אחרי שראיינתי אותו, והוא הציע לי להצטרף אליהם. ואז אמרנו לילה טוב. הוא הציע שאשאר, אבל כבר לא היה לי כוח, וגם לא הרגשתי שייכת. וכבר עמדתי לצאת, ופתאום הוא הופיע מאחוריי, ונתן לי נשיקה גדולה בעורף. אתה חושב שזה נחשב לעבירה שלי"?

"אוי, שלומית".

"מה"!

"יש לי משהו לומר לך, אבל זה לא יהיה קל".

"נו, אז תגיד כבר".

"זאת לא הייתה נשיקה".

"מה זאת אומרת"?

"זאת הייתה נשיקת לילה טוב".

"ברור".

"אז מה הבעיה שלך"?

"אתה חושב שיש לי בעיה? להיפך"!

"שלומית, הנשיקות האלה לא נחשבות לנשיקות".

"אני לא מבינה. זאת הייתה נשיקה לכל דבר".

"כן, ברור, אבל בשבילינו להתנשק זה כמו להגיד שלום".

"בשבילינו"?

"כן, כלומר לא. נכון, זה נשמע כאילו שאת כלולה בעסק הזה. אני מתכוון שאנשים מהסוג שאת דווקא מסתובבת איתו, מתנשקים על ימין ועל שמאל. אין לזה שום משמעות".

"אבל עובדה שהוא היה יכול לומר במילים, והוא לא הסתפק בזה. אני בטוחה שיש לזה משמעות".

"אוי שלומית, את לא יכולה פעם אחת להקשיב לי? להאמין לי"?

"אבל אתה לא היית שם, אז איך אתה מתיימר לדעת"?

"כי אני כל הזמן שם, את לא מבינה"?

"מה זאת אומרת כל הזמן שם"?

"אלה החיים שלי. אנשים כל הזמן מנשקים ומתנשקים".

"ואין בזה שום"?

"שום מה"?

"סליחה על הביטוי, אבל אהבה".

"אהבה? שלומית? אנחנו בתל אביב"!

"די, גיא. אז אפילו אין אינטימיות"?

"אינטימיות? בנשיקה"?

"זה לא אמור"?

"בטח שזה אמור, שלומית. ברור. שלא יהיו לך ספקות. אבל לא בנשיקות האלה. אני מצטער".

"גם אני".

"תגידי, איך זה היה? מה הרגשת? נהנית"?

"די, גיא".

 

שתי דקות לפני שבת. אני מתקשרת לבית של גיא, שעונה לטלפון ושמח לשמוע את קולי. "שלומיתי, שמעתי. אני מצטער".

"מה? הוא סיפר לך? טוב, אין זמן. תן לי אותו".

"רגע, שנייה".

"מה רגע שנייה? אין רגע ואין שנייה. עוד שנייה שבת נכנסת. תן לי אותו"!

"טוב, בסדר. גיא! קח אותה, אבל תזדרז, עוד דקה שבת".

"כן כבוד הרב. שלומית? מה קורה"?

"תקשיב. הוא הלך אחריי במיוחד".

"מה"?

"זה לא שעמדנו ביחד, ודיברנו, והוא אמר לילה טוב עם נשיקה. זה היה אחרת. אמרנו לילה טוב, והלכתי, ואז פתאום הוא בא אחריי ולא אמר כלום, רק נישק אותי. הוא בא במיוחד בשביל לתת לי את הנשיקה".

"אה, באמת? ממש ניגש אחרייך"?

"כן! זה מראה על משהו"?

"לא יודע, שלומית".

"זה משנה את התמונה"?

"אולי".

"טוב, זה מספיק לי. אני מסתפקת בזה".

"כמו שאני מכיר אותך, את לא. לפחות תהיה לך שבת שלמה לחשוב על זה".

"כן, ואני צריכה לנתק".

"ברור. ביי. שיהיה לך סוף שבוע טוב".

"שבת שלום גם לך".