פרק 20: זאת רק הופעה

תקציר הפרק הקודם: מה בדיוק קרה לשלומית ביום ההולדת של מור?

 

אני הולכת בעירי בעקבות המנגינה. היא להטוטנית של שלטי רחוב. גיטרות משומשות תלויות על עץ, חדרי חזרות סוגרים עסקה בין מוסכים, עקצוץ מיקרופונים צורב את האור. אנשים מאיישים סמטאות. כל אחד מהם הוא כלי נגינה. ילד תוף, ילדה טוּבָּה. וכאן שדרת עצי מודעות. בוא יבואו הופעות. וזה – איזה יופי, כי זה – הלוגו שלנו.

 

הלוגו שלנו?

 

הוא אסף אותי מהספסל בגינה נבולה. "המקומות האלה בדרום תל אביב  הם לא בשבילך. עכשיו תשתי את המים ואל תעני לי. באמת התעלפת"?

"אני חושבת".

"אין כאן בכלל צל. למה את חושבת שזאת גינה? אמרתי לך לא לענות. אף פעם לא ראיתי אותך כל כך חיוורת. מה קרה"?

 

אחר כך הוא אומר לי שחשש שנאנסתי, ואיזה מין לוקיישן מצאתי בכלל בשביל להתמוטט. הרי יכולתי לפגוש את השלטים האלה גם בצפון תל אביב או אפילו לקבל פרוספקטים בחנויות המוזיקה.

"עוד לא הבנתי מה קרה. אז זה יהיה ביום שבת".

"אתה כבר אומר יום שבת".

"אמרת שזה ביום שבת"!

"לא נכון. אמרתי שבת".

"אני לא מבין".

"נכון. אתה כבר לא מבין. אתה חילוני, גיא. לגמרי".

"שלומית, זה לא חדש. ואנחנו לא מדברים עלי. ומה פתאום נזכרת בזה עכשיו"?

"קיוויתי שיישאר בך משהו. לא היית מוכרח לעזוב הכל. יש אנשים שמתגאים בזה שנשאר בהם משהו מבית אבא או סבא".

"על מה את מדברת"?

"חילוניים אומרים יום שבת. דתיים אומרים שבת".

 

הוא לא ענה לי.

קמתי.

"אני יכול להרים אותך עד לאוטו"?

"ממתי יש לך אוטו"?

"זה האוטו של גיא".

"לא".

"מה לא"?

"אתה לא יכול להרים אותי".

"מסיבות דתיות או מסיבות ילדותיות"?

"שתוק".

כאילו שהקטן הזה מסוגל בכלל להרים משהו. בקושי את עצמו הוא גורר.

 

אחר כך גיא אמר: "זאת רק הופעה".

לא עניתי לו, אבל כשהוא אמר "אני מזעיק את גיא", צעקתי: "למה תמיד גיא? אתה לא יכול להתמודד איתי לבד? עד כדי כך אני מקרה קשה? למה גיא כל הזמן? הוא באמת כל כך חכם"?

"הוא מכיר אותך".

"חשבתי שאתה מכיר אותי".

"אז אני לא אקרא לגיא. אני בסך הכל רוצה שתרגישי טוב".

"תודה. באמת עשית בשבילי הרבה, וגם ישר התייצבת כשקראתי לך. אני מעריכה את זה. ועכשיו אתה יכול ללכת".

"שלומית, אני גר פה".

"אה, באמת"?

"למה את מדברת ככה"?

"כי חשבתי שעברת לגור עם גיא".

"אז ישנתי שם כמה לילות. את לא צריכה להתרגש מזה".

"אני לא מתרגשת".

"רוצה להיות לבד?  אבל נראה לי שאת צריכה להיות תחת השגחה".

"למה? מה כבר קרה"?

"התעלפת באמצע הרחוב".

"סתם הרגשתי רע. התייבשתי".

"לא. את עברת זעזוע. אם את לא רוצה לדבר איתי, אני אבין. אבל תמצאי לך מישהו אחר לדבר איתו. אם לא גיא או אני, אז אולי צוהר"?

"אל תזכיר את השם שלו".

"למה בעצם"?

"אתה באמת-באמת לא מבין"?

 

חבל שאין ספות באמצע הרחוב. הייתי מניחה את רגליי ההמומות ונשכבת עליהן, מחוררת את הריפוד בקצב דקירות הבגידה. וכמה עלצתי כשעיניי עברו על קווי המתאר של שמו – צוהר. הזוהר של הצוהר. והלוגו שלנו. הלוגו של פרוטוקול עם הסמל של המועדון של מני. הופעה ראשונה. איך הם לא סיפרו לי כלום? מתי זה יוצא? אני אהיה שם מהבוקר. באיזה יום בשבוע זה מתרחש?

מחשבת באצבעות לפי התאריך. לא יכול להיות. טעות בספירה. עוד פעם. לא! איפה היומן שלי? איפה? מוציאה אותו מהתיק. פותחת ברעדה. מחמיצה את הדפים הנכונים כדי לא להתאמת, אבל בסוף העיניים שלי עומדות מול – האם תיתכן טעות כזאת?

 

שבת.

 

הופעת הבכורה של צוהר תתקיים – לא בעזרת השם – במועדון של מני, בשבת. ליל שבת, ליתר דיוק. יום שישי בלילה. עשר וחצי כתוב שם. עשרים ושתיים ושלושים, אבל זה אף פעם לא מתחיל בזמן – אני מדקלמת לעצמי במונוטוניות אינפורמציה לא רלוונטית. שעת פתיחת דלתות. שתיית אלכוהול מותרת רק מגיל שמונה עשרה. מה עם יין לקידוש?

 

כאב קוצץ אותי לפיסות דוקרניות, צורחות בהתפתלותן חסרת הפשר על המדרכה. ככה זה צירי לידה? אני יולדת תוגה. שם האב: עלבון. שם האם: נרמסת.

 

וגיא. איך הרשה לו? איך איפשר את כל זה? איזה מפיק הוא? איזה חבר? מתיימר.

וצוהר. צוהר! חשבתי ששנינו. האם הוא מכאיב לי במזיד או בשוגג? האם זו רשלנות של חוסר תשומת לב? ומה יותר מעליב אותי? ולמה אין לי אוויר, אבל אני הופכת להיות אוויר?

 

עכשיו הם מתלחשים בבית שלי. שני גיא. דפיקה בדלת החדר. "שלומית"? – גיא האפור.

אני שותקת.

"שלומית, תעני, גם אם את לא מדברת איתי. רק בשביל שאני אדע שאת חיה".

"אני בחיים, אבל אני רוצה להיות לבד. תודה על מה שעשית בשבילי, אבל תכבד את זה, בבקשה".

 

הוא לוחץ על ידית הדלת, אבל היא אינה נפתחת. "שלומית! אני אוסר עלייך לנעול את הדלת. זה מסוכן".

"מה מסוכן"?

"את יכולה להתעלף עוד פעם, ומה נעשה"?

"אני לא אתעלף. גמרתי את ההקצבה של ההתעלפויות. תעזוב אותי".

 

"שלומית, גיא פה. הוא רוצה לדבר איתך".

"אני לא רוצה לדבר איתו".

"מה עשיתי, שלומית"? צעק גיא היפה, אך המכוער.

"אתה בוגד. אני לא רוצה לדבר איתך".

"בוגד? טוב, אם זה מה שאת רוצה, אבל אני מוכרח לראות אותך".

"לא". לא יכולתי לומר יותר מזה. דמעות הטביעו אותי. התחלתי להשתנק.

"שלומיתִפתחי"!

 

ביד אחת פתחתי ובשנייה הסתרתי את פניי. הם נכנסו לחדר. "אני לא מוכנה שתיראו אותי ככה. מגיעה לי פרטיות, לעזאזל. זכותי. גם את זה אתם לוקחים ממני"?

"מה עוד אנחנו לוקחים לך"? שאל גיא היפה.

"תלכו ותבואו עוד עשר דקות. בבקשה. אני לא אנעל את הדלת".

"מבטיחה"? שאל גיא המצ'וקמק.

"כן".

"אתה לא פוחד שהיא"? התלחש החבר שלו, ואת השאר לא שמעתי. הרטבתי חצי חבילת טישו כשניסיתי לייבש את העיניים שלי. כשלתי לאמבטיה. שטפתי פנים, אבל האדום לא נמחק. "עברו עשר דקות", הודיע גיא האידיוט בקול מהסוג שמכריז על "רום סרוורס". מיהרתי למיטה. כיסיתי גם את הפנים שלי.

"תוציאי את הראש", פקד גיא היפה. "יואו. את נורא אדומה ונפוחה".

לא יכולתי לשאת את קולו.

"אני משאיר את שניכם לבד", אמר גיא שהיה פעם חבר שלי, ונמלט.

"אני יכול לשבת על המיטה שלך"? שאל גיא.

"לא".

הוא תפס כיסא, כיוון מול ראשי, והתיישב עליו.

"איך את מרגישה"?

"נבגדת. מאוכזבת".

"התכוונתי מבחינה פיזית".

"אני בסדר. אל תדאג, אני לא אמות כל כך מהר".

"אני לא דואג שתמותי, אבל גם התעלפות זה לא דבר שהולך ברגל".

"איך יכולת, גיא? חשבתי שאנחנו… שנינו… אנחנו… מילא צוהר הזה. הוא אף פעם לא… הוא… אבל אתה"?

"אני מתפלא עלייך", אמר גיא בקול יציב, אך נטול נוזלי חיים. "את אמורה להבין ולהעריך את הכבוד והיוקרה שבהופעת בכורה שנערכת ביום שישי בלילה. אני הרי המנהל שלו, למען השם".

"אל תישא את שם השם לשווא".

"מה עובר עלייך שלומית"?

"בכוונה לא רציתם שאני אהיה נוכחת? או שסתם לא חשבתם עלי, שכחתם אותי. זה היה רעיון שלו או שלך"?

"של שנינו", הוא אמר במהירות, שמח כנראה על השאלה החדשה שבלעה את השאלות הקודמות.

שתקתי, מובסת מחולשה.

"זאת רק הופעת הרצה. כמו חזרה גנרלית עם קהל. תהיה גם הופעת השקה חגיגית".

"זאת הופעת בכורה. בטח גם יהיו עיתונאים, נכון"?

"ממתי עיתונאים מעניינים אותך שלומית? אה? אני מבטיח לך, זאת לא הופעה חשובה. מה שיקבע בסופו של דבר זה ההופעות במקומות הגדולים. עד אז הוא צריך להשתפשף בפאבים".

"המועדון של מני הוא לא בדיוק פאב".

"המועדון של מני הוא ועוד איך פאב"!

"טוב. אין לי כוח להתנצחויות האלה. אני לא מרגישה טוב".

"אמרת שאת מרגישה טוב"!

"למה אתה חייב כל הזמן להתווכח, להראות שאתה צודק? אתה יותר ילדותי ממני. מוכן להביא לי משהו לשתות"?

"מה את רוצה"? הוא שאל תוך כדי יציאה מהחדר.

"מים. תביא לה מים", המתין לו גיא בחדר השני.

"אני מתפטרת", אמרתי לו כשחזר אלי עם הבקבוק.

"על מה את מדברת"?

"אני יודעת שהכעס שלי צריך להיות על צוהר. אני באמת כועסת על צוהר ומאוכזבת ממנו. זה לא ממש קשור אליך".

"אז אם זה לא קשור אלי, למה את"…?

"כי אין לי חשק. כי איבדתי את הכיף. כי נמאס לי. אני לא רוצה להיות בתחום הזה".

"באיזה תחום"?

"בתחום של… של… אתה יודע".

"אני לא יודע".

"נו, מוזיקה".

"מוזיקה? נו באמת. במי את מתנקמת"?

כיסיתי את ראשי בשמיכה.

"שלומיתי, אני הולך. אני מבקש סליחה. אני מודה שלא תיארתי לעצמי שתייחסי חשיבות כל כך גדולה להופעה הזאת. אולי הייתי צריך יותר לערב אותך בהפקה, אבל חשבתי שאת רוצה דווקא לשמור מרחק מקצועי מצוהר. אולי הייתי צריך לשתף אותך בשיקולים שלי. מצטער. באמת לא הפגנתי רגישות למופת. לא התכוונתי. טוב, תשמעי, מחר, כמובן, אל תבואי לעבודה. יש לך חופשת מחלה. אם תסכימי לראות את הפרצוף שלי, אז אני אשמח לבקר אותך, וגם להביא לך שוקולד. מרציפן! את אוהבת מרציפן, נכון? ואם לא תרצי לראות אותי, אז זה גם כן בסדר גמור. אני מרשה לך לשנוא אותי, אבל רק היום, טוב"?

"טוב", אמרתי, וחשבתי על צוהר.

 

הם עזבו אותי סוף-סוף, ותרגלתי את הגיית שמו, בוחנת את הכאב המתלווה – נוקשה, ענק בקווי המתאר שלו, אלים בדחיסותו.

אני חושבת על איך במגושמות, בחוסר מיומנות, בסרבול של פרימיטיביים, הוא דורס בהליכתו מילים עדינות. מילים כמו שהוא יודע לייצר, בבית המלאכה שלו, אבל בדרכו הביתה נרמסות דקויות תחת רגליו, ובביתו מוחץ על הספה את הקסמים שהופקו במחשבתו.

 

אני שרה את השיר שהשמיע לי, ותוך כדי פיזום השיר, הפשטתי אותו מהמילים והוא נותר עירום. רק המנגינה. תוך כדי ששרתי אותו שמעתי את התשובה. זה נגמר. זה באמת הסתיים. הכל כתוב במנגינה, ואני צריכה לשיר אותה כדי לשמוע אותה.