פרק 24: המיתולוגיה שלנו

תקציר הפרק הקודם: ללהקת הרוק הדתית ששלומית מייסדת כבר יש סולנית, וקוואים לה גילי

אני חושבת על המיתולוגיה שלנו. מה אזכור ממנה? כרגע ברור לי שאת הכל. כל מילה בכל שיחה. כל מקום שבו דרכו רגלינו. אבל האם באמת זוכרים כל נסיעה במכונית? כל דיבור שעיבה את הנוף, ומה היו מילות הקישור של הקריין ברדיו? יש לי הרגשה שלא אבגוד בזיכרון, אבל האם זאת רק המטלה שלי? כמה שמחות של פגישות מקריות גוועו בזיעת תל אביב עוד בטרם הוחלף יוני ביולי? זאת לא תהיה אשמתו. העיקר שהוא יזכור אותי, אבל גם במקרה כזה, הזיכרון שלו יכיל בסך הכל ממצאים של ישות שכבר לא קיימת בזהות הזאת.

המיתולוגיה שלנו מתקמטת. היא כמו סיכות שהתפזרו על הרצפה, ואני מקרבת אליהן מגנט, כדי לאסוף אותן, והן משתמטות. רגע, אני צריכה עט: המיתולוגיה שלנו מתקמטת / מתחפרת בסדקים / מקרבת מגנט – היא משתמטת / צריך שניים לאזיקים.

"ויש המשך", אמרתי לגילי בעיניים עצומות: "המיתולוגיה שלנו משוכתבת / זמנים מבצעים את זממם / בחלל התכלית הנשגבת / אנשים מחבקים את עצמם".

"התכלית הנשגבת", שאפה גילי את המילים, ונשפה אותן: "את לועגת כאן. נכון"?

"הבנת אותי"!, השתאיתי.

"יש מנגינה"?

"יש, גילי"?

"חוששתני", היא הנמיכה חיוך מתהווה. "איפה הבנים"?

הבנים היו שם מאז ומתמיד, אבל בהתחלה לא ידענו את זה. כמו התרחשות שמתקיימת שנים בתוך חדר, עם כל הדינמיקה של האנשים שמרכיבים אותה, ואף אחד לא יודע שיש בבית חדר נוסף, חדר מאויש.

את יודה – יהודה אביב – מצאנו במועדון. אי אפשר היה להחמיץ אותו. הכיפה הבליטה אותו באופן חד משמעי. "מה את ניגשת אליו"? שאלתי את גילי. "הוא סתם מעריץ. סתם קהל".

"תסמכי עלי, הוא מוזיקאי", היא הודיעה לי.

"מאיפה את יודעת"?

"יודעת. אל תפריעי לי".

"אז רגע. לפני שאת הולכת: על איזה כלי הוא מנגן"?

"אני מהמרת שעל תופים, אבל אל תעשי לי כלום אם בסוף הוא יתגלה כבסיסט".

היא חזרה איתו כמו כלב שמביא לבעליו בגאווה פגר של עכבר, והבעלים – איש נאור שכמותו, לא מקיא כמו שדורש האינסטינקט, אלא מחבק את כלבו ומודה לו על התשורה. יודה באמת נראה מוזר, ולא במראה שלו. הוא דווקא נראה כמו הברווזון ברגע שהוא הופך לברבור, אבל באמצע התהליך. המוזרות שלו הייתה במבט המופנה הצידה, לא מסוגל להיישיר מבט. הוא או נוכל או ביישן נורא, חשבתי.

"תכירי", אמרה גילי, "יהודה, מתופף".

אלישיב היה בן דוד שלו. אני פִנטזתי עדיין על דרמטיות החיפוש, אבל לא יכולתי להתעלם מההקלה, מהתחושה שהגענו הביתה ומהתענגות על הבית החדש והביתי שלנו.

"אני לא באמת מבינה בגיטרות", אמרתי לגיא ולגילי כשאלישיב יצא מהחדר. שניהם חייכו, כל אחד לעצמו, וזה היה עדיין אותו חיוך שהקרינו לאורך כל האודישן.

"את לא צריכה להבין בזה", אמרה גילי. "את צריכה לסמוך על האינסטינקטים שלך ועלי ועל גיא".

איכשהו, המילה "התקבל" או וריאציה שלה לא נאמרה עדיין ובכלל.

הבטתי בגיא, שחייך אלי בתשובה. שמתי לב שהוא החליף לכבודי חיוך. נחמד, הוא לא נותן לי חיוכים משומשים.

"אנחנו צריכים כמובן לנגן קצת ביחד, לראות איך זה", אמרה גילי.

"אבל איפה ההתלהבות"? עדיין התקשיתי להאמין שזה כל כך פשוט.

"זה הדבר היחידי שמפריע לך"? שאלה גילי.

"אני חושבת שכן".

"אז תשמרי את השאלה הזאת אצלך, אל תעשי איתה כלום. כשאני אגיד לך, תשלפי אותה".

"בסדר".

"את בסדר"? שאל גיא.

"כן. אני פשוט חשדנית כלפי המהירות הזאת והפשטות שבה כל זה קורה".

"את לא אמורה להיות דתייה מאמינה? מאיפה כל הסקפטיות הזאת"?

"אני דתייה לא מאמינה".

"אני לא מאמין שיש כזה דבר".

גילי יצאה החוצה, והביאה את הבנים. "בואו ננגן משהו".

אלישיב ויודה, שהחזיק תוף מרים והקיש עליו ברפרוף נמרץ, ניגנו בצורה מתואמת, שניכר בה כי הייתה הפרי המתוק של אימונים רבים ביחד. אפילו בעיניים עצומות ראיתי את הקצב העבה לוקח בידו את החדר ומנפנף אותו לצדדים.

"לא אימונים, שעשועים", תיקן אותי אלישיב כשהשמעתי בקול את אבחנתי.

"איזה כיף לכם", אמרה גילי. "אני רוצה להיכנס, אבל חבל לי להפסיד אתכם כצמד".

"תיכנסי כבר", ביקש אלישיב. "את לא יודעת כמה שכבר נמאס לנו אחד מהשני".

"וחוץ מזה, אנחנו צריכים איזו מנגינה נשית", אמר יודה בשקט.

"איזה מנגינה נשית?! אתה צריך אישה", סנט בו בן דודו.

גיא חייך. "אתם הדוסים, כל כך מקסימים. יש לי מלא עבודה, אבל אני לא יכול להתנתק מכם".

"אל תעז", ביקשתי. "שכחת שאתה לא נמצא כאן במקרה"?

"אה, אז יש לי ממש תפקיד רשמי כאן"?

"אתה היועץ האומנותי".

"ואני מייעץ לכם להתחיל לעבוד תיכף ומיד. קדימה. רגע, את זה – את אמורה להגיד להם, גברת מנהלת".

הבטתי בגילי, שמלמלה: "כן. כן. אני נכנסת".

"בואו ננגן הללויה", היא אמרה כשכולם הביטו בה, ולהפתעתי, המילה הזו, כותרת של כל כך הרבה שירים ופסוקים, גרמה לשלושתם להשמיע מיד את צליליו המדויקים של ליאונרד כהן.

"איך ידעתם"? שאלנו גיא ואני ביחד.

שלושתם צחקו, אבל גילי מיד התחזתה לנעלבת. "מזה אתם מתלהבים"?, זייפה נונשלנטיות. "מה עם איכות הנגינה? איכות השירה שלי? אתם לא קולטים שלא תיאמנו כלום? שזאת באמת הפעם הראשונה שלנו"?

"זה הזמן לשלוף את ההתלהבות שלי", אמרתי, ונפנפתי בה בתנועות ריקוד.

פתחתי את הדלת. גיא נכנס. "מה את עושה כאן"? הוא שאל חרש ומיד חייך, כדי שלא אצטרך למלמל זה הבית שלי.

"הוא בטח שמע את הקול שלך, אז הוא כבר תיכף יבוא", אמרתי.

"מה קרה? את בסדר"?

"כמו שהייתי כל היום".

מבטו ריצד. הבטתי לאחור. גיא עמד שם.

"אי אפשר לסמוך עליך. שמונה שעות היא איתי, והכל בסדר איתה. אני משחרר אותה ומפקיד אותה אצלך רק לשעתיים, ותראה באיזה מצב אני מקבל אותה בחזרה".

"באיזה מצב"?

"אוי, תשתקו שניכם".

זזתי הצידה, ופתאום הם היו זה מול זה. כמה זמן הם לא התראו? חישבתי מהר. שלושה? לא, כמעט ארבעה ימים. גיא העיתונאי התעשת ראשון. הוא התקרב מאוד אל גיא השני. גיא הקטן התקדם בצעד אחד. עכשיו הפנים שלהם נצמדו. גיא היפה נישק את גיא הרפה על הפה. גיא עצם עיניים, ושאף אליו לרגע את הריח הקרוב. וזהו. הם התנתקו. גיא הקטן הביט בי ראשון. הבטתי בגיא הגדול וראיתי שפניו מופנות אלי. הם בטח מאפקים את שמחתם כדי להתחשב בי.

"זה בסדר, אני לא נבוכה", אמרתי, לא מביטה באף אחד מהם. "אתם יכולים להמשיך. אני בכל מקרה הולכת מכאן".

"הולכת לאן"? שאל שותפי לדירה.

"לחדר", ולא חיכיתי לתשובה.

סגרתי את הדלת, ולא ידעתי אם אני באמת שומעת קולות חזקים של נשימה גברית מתרגשת, או שאני רק מדמיינת.