פרק 27: אדר ג'

 

"אבל משעמם לי לשיר ג'יבריש", אמרה גילי, ומיד הצביעה על בטנה כשהיא מביטה בי, כאילו שאוציא משם משהו.

"דווקא יש לי", חייכתי. "אבל זה מטופש".

"שלומית מת-ב-יי-ש-ת", שר יודה.

"שלומית תשיר לנו סו"-

"לא"! קבעתי, אבל ביקשתי מגילי שתעשה עם הגיטרה בדיוק מה שהיא עשתה מקודם, ותוך כדי זה דקלמתי: "אולי היא זרה, המוטיבציה / אבל אני אפילו לא אסוציאציה / ובטח שלא אופציה // אך בינתיים מדבר צייה / חוצה מעבר חצייה / בדרך להיות קרצייה // כי אני

"לא אופציה"! הצטרף אלי גיא, בלי ששמע את השיר מעולם.

 

במשך כל החזרה הוא היה שקט, ואפילו ניסה לא לצחוק מהבדיחות הפנימיות שלנו, אלו שלא ניתן לשחזרן בחלל שאינו כולל אותנו מנגנים ושרים. כולנו הבטנו בו.

"הי", התקוממתי, "גנבת לי את התהילה".

"חשבתי שאת מתעסקת בדברים יותר חשובים מתהילות".

"אבל הם לא צחקו מהבדיחה שלי", הראתי על הבנים.

"באמת לא הספקנו. מוכנה לחזור על זה"? שאל אלישיב.

"אין זמן", כעס גיא."וחוץ מזה, אם הבנתי נכון, אתם מצפים שאני אשמיע את דעתי על המפעל שלכם". היה לו את המבט השיכור: קלוש מכדי לבהות, גדוש מכדי ללהוט. הרגשתי מוחמאת. הפעם זה לא היה אלכוהול. זאת הייתה המוזיקה שלנו. אפקט טהור של המוזיקה.

"מה פתאום", עניתי, וגילי הוסיפה: "אבל אם אתה כבר כאן".

"אז חוץ מזה שחסרה לכם עוד גיטרה – במשך כל החזרה שלכם משהו הפריע לי. אני לא יודע אם מפריע זאת המילה. בכל אופן, עכשיו אני מבין מה לא מסתדר לי. תענו לי על זה אתם: למה אתם להקת רוק דתית? או בעצם במה"?– במה"?

"אני לא מבינה", אמרתי.

גילי אמרה: "הוא בטח מתכוון לטקסטים. נכון? אנחנו באמת לא בסדר, שלומית. שמת לב שאלוהים לא מופיע במילים שלנו"?

"אין אלוהים", התלהב גיא. "ככה צריך לקרוא לכם. את מבינה, שלומית? לא רק בטקסטים. בהתייחסות הוא לא קיים. לא רק בהתייחסות המפורשת. אז מה ההבדל ביניכם לבין כל להקה אחרת"?

"תקשיב", ביקשתי. "אנחנו להקה דתית, אבל זאת לא אג'נדה. מה פתאום? אנחנו פשוט דתיים. מתלבשים אולי אחרת, לבנים יש כיפות, אנחנו לא מופיעים בשבת. וזה החידוש. חוץ מזה, אנחנו עושים את המוזיקה שלנו, שאנחנו מקווים ושואפים לכך שהיא תהיה טובה. וזהו. אין הבדל בינינו לבין להקות אחרות. ומהבחינה הזאת גם אין בשורה".

"גרוע", קבע גיא.

"אבל יש סולנית דתייה", קיפצתי במקומי.

"וואו", להט גיא. "את רוצה להגיד שיש ממש בחורה ששרה סולו? בעצמה ולא עוזרים לה? זאת מהפכה לוהטת. לא היה כאן כזה דבר. לא היה באף מקום".

"אל תצחק עליה", הפצירה גילי. "במגזר שלנו זה חידוש עצום. אצלינו זאת באמת מהפכה".

"זה לא רלוונטי", כעס גיא. "קחו לכם כתבת שער ב'הצופה' ותעזבו אותי".

"למה אתה מעליב אותן", אמר יודה, שעד אז התלחש עם אלישיב ועם הכלים.

"יודה, אל תלכלך", ביקש גיא, "ולא יזיק גם לך ולאֵלְיה להצטרף לדיון".

"אני פשוט לא מבין למה חשובות ההגדרות", הגיח אלישיב.

"הן חשובות", נאנחתי. "גיא צודק, ואלישיב: אולי גיא לא נראה ככה, אבל הוא משלנו. בצד שלנו. לטובתנו. צריך להקשיב לו. אין לי מושג מה הוא אומר, אבל הוא צודק".

"בטח שיש לך מושג", רטנה גילי.

"אז מה, אנחנו כמו כל להקה"? הביטה גילי בגיא.

"תשאלי את שלומית. למה את פונה אלי. היא סמכות לא פחות ממני".

"אבל היא חלק מאיתנו".

"הוא מתחמק", הבהרתי. "אין לי מושג למה, אבל הוא מתחמק".

"אני מתחמק", הגיע האישור. "אתם לא דומים לאף אחד, אבל אני לא יכול לקבוע שזה בגלל הדתיות שלכם".

"אבל כל להקה אמורה להיות שונה מלהקה אחרת", אמר יודה.

"תמים", סינן אלישיב.

"אז זה מראה שהצלחנו"? שאלתי בתקווה.

"אתם עוד כל כך בהתחלה".

"אל תתחמק", אמרה גילי.

"אם תמשיך לסבן אותנו, סופך יהיה שתמצא את עצמך בתור המפיק המוזיקלי שלנו".

"לא", אמר גיא. "רק לא זה. אני מבטיח להיות ילד טוב".

"ילד טוב לא מתחמק", אמר יהודה.

"יש בכם משהו".

"זה הכל"? שאלה גילי.

"זה כל מה שאני מוכן להגיד".

"תגידי, שלומית, אתם לא צריכים לעשות עיתון"? קרץ לי אלישיב.

"זה לא יעזור לכם גם אם אני אשאר איתה לבד", הבהיר גיא. "מה שאני לא אומר לכם עכשיו, אני לא אגיד לה גם בחדרי חדרים" – ויצא מהחדר.

 

רציתי לצעוק אחריו. לבקש שיישאר. היו לי שאלות נוספות, מדורגות במוחי לפי רמת הקושי, מהקל אל הכבד, אבל פחדתי להיראות תלותית.

"מה עכשיו"? שאל אלישיב.

יודה השמיע את התיפוף הזה, שמשמיעים המתופפים של תוכניות האירוח אחרי הפאנצ'ליין הדלוח של המנחים.

"חשבתם על מה שהיינו אמורים לחשוב"?

"את חשבת"? שאלה גילי.

"ברור. נראה לך שלא? אני חושבת על זה כל הזמן, בשוכבי ובקומי. אני גם מטרידה אנשים אחרים. גיא כבר איים עלי בפיטורים".

"כל הזמן גיא הזה. את לא חושבת שאת מגזימה"? התריס אלישיב.

"של נעליך מעל רגליך", אמר יודה, והביט בי. "לא"?

"איך שאתם רוצים. לא נראה לי שזה עומד בקריטריונים של סגידה, אבל לא אכפת לי שתחשבו ככה".

"לא אכפת לך"? תהתה גילי.

"את חושבת שאני סוגדת"?

"לא, את סתם מתלהבת".

"תשמעי, פעם זה היה עלבון בשבילי, לשמוע שאני מתלהבת. אבל אני חייבת לשתף אותך, בעצם אתכם, במה שגיליתי בעבודה שלי בעיתון! אני צריכה אולי לכתוב באמת מאמר, כי זו ממש תוצאה של מחקר שיטתי".

"דברי", ביקש יודה. "מה השתתקת דווקא עכשיו"?

"אז ככה: היוצרים הכי גדולים, הם הכי מתלהבים. וככל שהם יותר גדולים, זה ברמה יותר אינפנטילית".

"אני לא מאמינה", נבהלה גילי.

"תיראי, אני לא מתיימרת להכליל, וברור שיש יוצאים מהכלל, אבל אני בפירוש מדברת על כל אלה שהיכרתי במהלך העבודה שלי".

"על כמה את מדברת"? שאל אלישיב.

"על עשרות".

"מעניין", הרהרה גילי, תוך כדי שליוותה את עצמה עם הגיטרה, כמו שהיא נוהגת לעשות בעיתות מבוכה.

"נכון"? חייכתי אליהם.

הגיטרה של גילי הרהרה בקול.

"טוב, אנחנו חורגים מהנושא", אמרתי. "האמת היא שאף פעם לא עשינו באמת סיעור מוחות אמיתי, אז בואו ננצל את ההזדמנות שאנחנו קצת יותר קומוניקטיביים מהרגיל".

"על מה אנחנו מדברים"? שאל אלישיב.

"על השם שלנו", הבהיר יודה.

"אבל אין לנו שם"!

"כל השמות הטובים תפוסים", התעשת אלישיב.

"אמרתי לך כבר אלף פעמים שכשאין לך מה להגיד, פשוט אל תגיד. לא חייבים כל הזמן לדבר", ביקש יודה.

"לפחות אני לא סובל מהתנוונות מיתרי הקול", ענה אלישיב.

"די"! כעסה גילי. "בהתחלה זה היה לפחות חינני".

"בני הדודים החליפו ביניהם מבטים. "אל תטרח", אמר אלישיב. "יש לה חבר".

"יש לה חבר זה שם הלהקה"? היתממתי כדי למקד אותם.

"כן. זה גדול", התלהב אלישיב. "רגע, אולי 'יש לי חבר'. לא, לי בעצם יש חברה. כלומר אין לי, אבל בטח שאין לי חבר".

"מה איתי"? נעלב יודה.

"גם לך אין חברה, וגם אין לך חבר".

"יש לי. אתה חבר שלי".

"מה פתאום. בקושי בן דוד. מה אני נראה לך, הומו"?

המבטים של גילי ושלי התנגשו בכוח. "הלאה", ביקשתי, בזמן שגילי הכריזה: "נקסט".

"אולי ראשי תיבות של השמות שלנו"? היסס יודה.

"בואו נראה", מניתי אותם: "גילי, יהודה ואלישיב. הי, זה יוצא" –

"גיא", השלימה גילי לקול הצמרמורת שלי.

"אבל רגע, מה עם שלומית"? שאל יניב.

"מה פתאום, אני לא בלהקה".

"את לא בלהקה"? שאל אלישיב. "אז מה את עושה כאן"?

"מה אתם עושים כאן", נבהלתי כשהבנתי שעניתי ברצינות.

"אז מיצינו את הראשי תיבות"? שאל יודה.

"כן", אמרה גילי. "שלומית"?

"מה"?

"על מה את חושבת"?

"שאולי אתם צריכים לנגן. אולי מתוך השירים השם יבוא".

"בעזרת השם", אמר אלישיב, וכשלא נענה, הבהיר: "זה אמור להיות שם של להקה".

"אם היינו חילוניים, זה היה מתאים", פסקה גילי, "אם אתם מבינים למה אני מתכוונת".

"מבינים", ענינו.

"שלומית", התפרץ לחדר גיא. "סליחה שאני מפריע, אבל נגמרו הדפים במדפסת. יש לך מושג אם יש עוד דפים"?

"חיפשת במגירה של רונה"?

"היא נעולה. יש לך את המפתח"?

"כן, זה במגירה השנייה מלמטה".

רגע, אני יודע"! זינק אלישיב. "איי 4"."

"מה איי ארבע", התבלבל גיא.

"שם ללהקה שלנו"!

"יש כזאת להקה", אמרנו גיא ואני ביחד.

"באמת"? אמרה גילי.

"בהחלט", אמר גיא. "שלומית, כדאי שתעדכני אותם בסצינה האמיתית של המוזיקה בארץ".

"אולי משהו מעולם האינטרנט"? הציע יודה.

"כמו מה"? שאלתי.

"צ'אט? פורום"? היסס יניב.

"יש כאלה להקות", אמרנו גילי ואני.

"וחוץ מזה", אמר לו אלישיב, "מה כאן הייחוד שלנו"?

"ומה הייחוד שלנו באיי ארבע"? כעס יודה.

"לפחות זה שם נייטרלי, שאפשר לצקת לתוכו את התוכן שלנו", סינגר אלישיב.

"אז אולי תוכן"? תהתה גילי.

"נחמד, אבל גם מתיימר", עניתי.

"ומשעמם", התאכזר אלישיב.

הבטתי בתקרה – לבן? מנורה?, ברצפה – מרצפת? שטיח? אבק? שואב? מגב? פח זבל? כיסאות? ספה? שולחן? בקירות – פוסטר? לוח שנה? "באיזה חודש אנחנו בכלל"?

"מרץ", אמרה גילי בזמן שהבנים קראו: "אדר ב'".

היה שקט.

"אדר ב'"! צעקנו כולם.

"יש"! התלהבה גילי וחיבקה אותי.

"יש לי רעיון יותר טוב", אמר יודה. "אדר ג'"!

"אבל אין כזה דבר", נזף בו אלישיב.

"בדיוק"! קרא יודה.

"בדיוק", אמרנו גילי ואני.

"בדיוק", הצטרף אלישיב.

"תביאי את גיא", ביקשה גילי.

"כן"?

"מה דעתך על שם ללהקה, אדר גימל"? שאל יודה.

"יש כזה דבר"? שאל גיא.

"לא"!!! צעקנו.

"אז… עד עכשיו לא היה", אמר גיא.