פרק 30: המתדלק

 

בלילה שלפני החתונה של מאירה ואשר, הלכתי לבד להופעה של עוז. עמוק בתוך השירים, תהיתי איך דווקא במועדון האפלולי הזה אני מרגישה כמו בבית. איך, שאלתי את עצמי, הבית הנוח שלך עכשיו, הוא דווקא בתוך השיר הזה, שבאולפנא היו מכנים אותו שיר זימה? תמיד בחתונות אני משמיעה לעצמי, בראש, דווקא את השיר הזה. גם מחר, הבטחתי לעצמי, אני אשמע אותו בראש. דווקא עם כל הסמים והאלכוהול, שמורגשים היטב בשיר, ושהאנשים שבחתונה לא יכולים אפילו לזהות אותם. ואני רואה את הגברים בלהקה הזאת. כל כך חילוניים עד שהם כמעט לא יהודים – אבל אני יודעת שהם כן, בלי לשאול אותם.

אני מכירה אותם בלי שדיברתי איתם ואפילו שלא נֵתקשר. למה אני צריכה את הרעש החזק של הגיטרה? למה אני נעמדת בשקט עד שכל גופי נספג ממנו? למה אני נושמת את העשן ולא משתעלת?

ואולי זאת בכלל אני שמאפשרת את זה? אני היא זו שנכנסת למוזיקה המסוימת, ואומרת לה: לך אני נותנת. דווקא לך ולא לאחרות.

 

גיא ואני נפגשים במטבח. הלב שלי יוצא לרגע החוצה. יש לגיא חולצה לבנה מכופתרת, וכיפה. הוא נראה בדיוק כמו שהיה בתיכון. "וואו. איזה יפה אתה! בטוח שאתה מתכוון ללכת עם הכיפה הזאת"?

"את חושבת שאני צריך"?

"זה יהיה נחמד".

"כי זה מוזר לי. אבל אני לא רוצה שאנשים ישאלו שאלות. לא שאני מתבייש בזה שאני חילוני, אבל אין לי כוח אליהם".

"חילוני, אה? כאילו שזה הכל".

"כאילו".

"אבל אתה יודע, שזה שיראו אותנו ביחד, את שנינו, זה יעורר שאלות באותה מידה".

"כמו מה"?

"כמו: מתי אתם מתחתנים".

"אוי לא. לא חשבתי על זה. את צודקת. מה נעשה? שנגיע כל אחד לחוד"?

"השתגעת? ואיך בדיוק אני אגיע"?

"אני יודע. נגיד שאנחנו ידידים".

"רואים שהתרחקת מהם, גיא. אתה לא מבין שבמיגזר הזה אין בכלל את המושג הזה, ידידים? לפחות בין בנים לבנות. פשוט אין דבר כזה. או בני זוג או"…

"או משפחה".

"כן".

"טוב, לא אכפת לי. האמת היא שזה יכול דווקא להועיל לנו, לשנינו, אם יחשבו שאנחנו ביחד. אז נרמה קצת. נגרום לריגושים בשולחן השבת של כמה אנשים. מה יש? עשינו מצווה".

"מצווה"?

"נו! סיפקנו תוכן לסעודת השבת".

"גרמנו ללשון הרע, תתבייש לך", צחקתי, והוא נזף בי: "עוד לא התלבשת בכלל. למה את מחכה, אשתי לעתיד"?

המילים האלה אפילו לא ריגשו אותי, אבל השמעתי אותן לעצמי כמה שעות אחר כך, בתוך השיר מההופעה של אמש.

 

זו הייתה חתונה איומה. כלומר מבחינה מוזיקלית. משאר הבחינות היא הייתה בסדר. כלומר מאירה, שלמדה בכיתה שמתחתיי, נראתה מקסים. אבל בעצם, תמיד היא נראתה מקסים. השיער שלה נותר ארוך ויפה. בטח שמרה עליו וטיפחה אותו בדיוק לצורך האירוע הזה. והשמלה שלה – נוצצת, אבל לא מצועצעת. נזכרתי שפעם חלקנו את אותו טעם בלבוש. ובעצם, אולי גם עכשיו.

כל חבורת הנערים והנערות שהייתה חלק מרכזי מחיי, הקיפה את גיא ואותי. "אז את עיתונאית? ידענו שתגיעי רחוק! באיזה עיתון אמרת? לא שמענו על זה. מוזיקה? מה לך ולמוזיקה? ומה אתה עושה גיא"?

"גיא עובד איתי", אלתרתי פתאום. בדרך לשם התכוונתי שנעשה סימולציות – היה ברור שישאלו אותו שאלות, אבל שכחתי. והנה זה בא.

"מה, גם אתה עיתונאי"?

"אני"… הוא הביט בי.

"הוא המנכ"ל של העיתון. מתעסק בכל האדמיניסטרציה. מודעות. הנהלת חשבונות. כל מה שצריך".

נמלטנו למזנון. "כל הכבוד, שלומית, על התושייה. היצלת אותי. אני חייב לך. אין לי מושג מה הייתי אומר להם".

"אין בעד מה. תגיד, נשאר לנו מה לעשות פה, כשהדבר הזה שקורא לעצמו תזמורת הוא אוסף צעקני של כלים זולים עם פידבק איום"…

"ואפילו אין בסיסט".

"אין בסיסט"!

"טוב, אז המשימה הושלמה".

"המשימה נכשלה".

"אבל לא באשמתנו. אל תתעצבני. האוכל מצוין. בואי, תאכלי משהו"…

 

שלושה ימים אחר כך, כשהתכנסנו במערכת, בהרכב שכלל גם את שני הגאיים, התאכזבתי לגלות את גילי בתפקיד שלי – כלומר זו שמספרת לכולם בהתלהבות על הבסיסט הנפלא שגילתה בעצמה בחתונה.

"הוא עמד שם, כאילו מנותק מכל ההתרחשות – גם של החתונה עצמה, וגם של החברים שלו ללהקה. אבל בעצם, הוא היה מתואם איתם לחלוטין. בעצם הוא היה המתדלק שלהם. בלעדיו הם היו אבודים. אני אומרת לכם: פשוט אבודים"!

העיניים שלה ברקו.

"איך קוראים לו"? שאל אלישיב.

"עידו".

"דיברת איתו"?

"על מה"? היא התבלבלה, וכולנו צחקנו.

"למה לא הבאת אותו"? שאל גיא.

"מי אמר שלא"?

"מה זאת אומרת", אמרתי, "הוא לא כאן".

"עוד לא. הוא בדרך. תיראו, עוד לא אמרתי לו שהוא התקבל, כמובן. אמרתי לו שהוא צריך לעבור אודישן קטלני אצלנו. אבל מבחינתי הוא כבר חלק מאיתנו".

"הי, את זה אנחנו נקבע", כעס אלישיב.

"אתה תהיה הראשון שתתלהב ממנו", היא אמרה. "תזכור מה שאמרתי".

עכשיו הוא צריך להופיע, חשבתי. הוא מוכרח להגיע בדיוק בתזמון הזה.

אבל עידו לא הגיע, וכעבור עשר דקות שבהן ניסינו לא לדבר עליו, הוא התקשר לגילי והודיע שיאחר קצת. "אוף, אני צריך ללכת", אמר גיא "המנכ"ל". רציתי לשאול אותו מה בעצם יש לו לעשות עכשיו, שזה כל כך דחוף, אבל התאפקתי.

"טוב, אני אחכה בכל זאת כמה דקות. הסקרנות… הסקרנות"…

מבטו של הגיא השני הרעיש לי ישר בפרצוף. "אני לא יודע איך זה אצלכם", הוא הודיע לכולנו, "אבל בשביל שלומית ובשבילי, זה עכשיו עיצומו של יום עבודה. אז תקראו לנו אם יקרה משהו", וקם בהפגנתיות.

"כש-יקרה משהו", תיקנתי אותו בעוינות. "עוד משהו, בוס"?

"את יודעת מה? את יכולה להישאר, אם את רוצה. אני"… ואז הוא התנגש בעוצמה, תוך כדי הליכה, בנער המוזר שנכנס לחדר.

רעמת שיער בהיר שמכסה היטב את העיניים, אבל קצוצה לגמרי מאחור. כל השאר חיוור ומטושטש – בגדים, גוף. "אוף, השארתי את הגיטרה בטרמפ שלי. חכו שנייה. היי גילי". הוא הוציא סלולרי מהכיס. "איתי? אתה רחוק? אתה מוכרח לעשות טובה ולחזור. שכחתי את הגיטרה אצלך. מה זאת אומרת שלא ראית אותה? נו, תבדוק. היא שם. היא ישבה עלי כל הנסיעה. כן, אני בטוח. אתה רואה? כן, אני אצא החוצה. תודה", והוא הסתלק.

"אל תגידו כלום", ביקשה גילי. "הוא ישמע אתכם".

"אני לא מבין", כעס אלישיב. "לשכוח גיטרה זה כמו להפקיר נשק. אני אומר לכם, בינתיים זאת התחלה רעה. מאוד-מאוד רעה".

"מה זאת המיליטנטיות הזאת"? רטן גיא העורך.

"אתה שתוק", רגז גיא השני.

"הנה הוא", הכריז יודה.

השיער נכנס שוב. "בואו ננסה עוד פעם, טוב? אז שלום לכולם, אני עידו. אתם הלהקה"?

 

אחר כך הוא הקפיץ חלקיקים מהסמיכות הרוטטת של הבאס שלו. בני הדודים הנהנו בינם לבין עצמם. גיא העורך חייך אלי.

"בוא תנסה איתנו", אמרה גילי. "למדת את הקבצים שהעברתי לך"?

"וואו", התרשם אלישיב. "כל הכבוד לך, גילי".

"לא הספקתי לעומק", אמר עידו, "אבל"…

אלישיב התחיל לנגן וכולם הצטרפו. "וואוו"!!! התלהב אלישיב. "יש לנו בסיסט"!

"מה אמרתי לך"? צחקה גילי.

"זה נקרא אצלך לא ללמוד לעומק"? שאלתי.

"האמת היא שביומיים האחרונים, אני לא עושה כלום חוץ מלהמציא תפקידים לבאס בשירים שלכם. אני חושב שעכשיו אני מכיר את השירים שלכם יותר טוב ממכם".

גילי חייכה. "טוב, תצא רגע החוצה, עידו".

קמתי וסגרתי אחריו את הדלת בדרמטיות. גילי הכריזה שהיא לא אומרת כלום.

אלישיב אמר: "רגע, אני לא משוכנע לגבי הרמה הדתית שלו", וכולנו צחקנו.

אחר כך הם הוציאו מהחדר אותי ואת שני הגאיים בטענה שיש להם עכשיו חזרה ושאנחנו מפריעים.

 

"בואו מיד", צצה גילי בחדר שלנו כעבור שעתיים. "עכשיו"!

עידו עמד איתם, אבל נראה תלוש מהם, עד שהתחיל לנגן. לכאורה, צליליו נבלעו בצליליהם. למעשה, הם היו כן השיגור שלהם, קווי המתחם של המנגינות, העובי והעומק. עידו היה המזין והתזונה. הם הלב, והוא הפעימות.

"עכשיו אתם להקה. ברכותיי", אמר גיא. "תוך כמה זמן המופע שלכם יהיה מוכן"?

"למה אתה שואל"? שאל יודה.

"כי שלומית צריכה לעשות כמה טלפונים. בגדול, אני רוצה שתתחילו במקומות קטנים, כמובן. ורק אחרי שתשתפשפו"…

"נעבור למקומות גדולים", אמר אלישיב.

"לא", אמר גיא. "תקליטו את האלבום".

"אלבום"? גילי רעדה לרגע, בניגוד לרצונה.

"כן. מה חשבת? מה כל זה"?

"וואו. 2002 זאת בפירוש השנה שלנו"!

ואלישיב אמר: "תשס"ב, גילי. תשס"ב".

 

"זאת להט", אמרה לי גילי אחר כך.

"מה זאת אומרת"? ישבנו שתינו בבית הקפה שבו נפגשתי עם גיא בפעם הראשונה.

"אני בהתחלה לא הכרתי בגדולתו. זאת אומרת, הוא נראה בסדר, אבל רק בסדר. התלבטתי. ואז להט התחילה לצרוח עלי".

"לצרוח"?

"כן. איזה מטומטמת! טיפשה! את לא קולטת שיש לו את זה? שזה בדיוק מי שאתם מחפשים? היא ממש צרחה. אנשים הסתכלו. האמא של הכלה כמעט נחנקה".

"איך הייתה החתונה"?

"היה שם בסיסט מדהים".

"כן כן. אני יודעת. התכוונתי לשאול מה להט חשבה על החתונה הדתית הראשונה שהיא הייתה בה"?

"היא אמרה שזה כמו כל חתונה בורגנית רגילה שהיא מכירה. רק שלגברים יש כיפות, ובעצם גם לנשים".

"כיפות לנשים"?

"נו, ככה להט קוראת לכובעים האלה. והאמת? היא צודקת".

"כן. ואיך היה האוכל"?

"טעים, אני חושבת. וגם הכלה הייתה יפה – אני מנסה לחסוך לך את השאלות. היא צדקה, כמובן, להט. אני כועסת על עצמי שלא הבחנתי בו בשנייה הראשונה".

"אל תכעסי על עצמך. ראית אותו בשנייה השנייה".

"כן".

"גם זאת גדוּלה, גילי".

"אני מניחה שכן. תגידי, הוא היה רציני"?

"מי"?

"גיא".

"את מדברת על האלבום, נכון"?

"כן שלומית. את קוראת את המחשבות של כולם"?

"לא, רק את שלך".

"נרגעתי".

"כן, הוא היה רציני".

"אני לא חשבתי עד כדי כך רחוק".

"אני יודעת".

"ומה דעתך"?

"שצריך לחשוב רחוק. הגיע הזמן. עכשיו אתם באמת להקה".

"כן, ותגידי".

"מה אני חושבת על עידו"?

"כל הכבוד פעם שנייה! כן".

"שאתם מתאימים".

"באמת"?

"האמת היא שאני לא מספיק מכירה אותו, אבל הוא נראה לי חמוד".

"אז קחי אותו".

"מה פתאום".

"למה לא"?

"כי את מצאת אותו קודם".

"שלומית"!

"מה"?

"את צוחקת עלי"?

"קצת".

"אז למה שהוא לא יהיה שלך"?

"כי הוא מתוק, אבל לא עד כדי כך שאני ממש ארצה אותו".

"עוד לא התגברת על צוהר, נכון"?

"מה זה קשור"?

"כי איך זה יכול להיות שאת רואה בהישג יד מישהו כל כך מתוק, ואת אפילו לא חושבת עליו"?

"עידו מתוק, אבל הוא לא הטעם שלי. אני נותנת לך את ברכת הדרך, גילי, אבל תיזהרי".

"ממה"?

"את בטוחה שאין לו חברה"?

"כן, הצלחתי לברר בצורה עקיפה".

"אז אולי הוא הומו"?

"למה שיהיה הומו? הוא לא".

"וזה לא יגרום לבעיות בלהקה? את יודעת, ערבוב האישי עם המקצועי"?

"אל תדאגי. עוד לא קורה כלום. אני אדאג שגם לא יקרה בשלב הזה. מה קרה לך? אני מאוד זהירה".

"אני יודעת, בגלל זה אני קצת דואגת".

"דואגת"?

"אמרתי קצת דואגת".

"שלומית"?

"כן".

"אנחנו צריכים מפיק מוזיקלי".

"נכון".

"יש לך רעיון"?

"אני חושבת על זה".

"תחשבי מהר".

"אני לא בטוחה שצריך לחשוב על זה מהר. אנחנו צריכים לחשוב לאט איך הלהקה הזאת צריכה להישמע. איך היא רוצה להיות. רק אחר כך, לפי זה, בוחרים מפיק. לא"?

"מה דעתך על להט"?

"כמפיקה"?

"כן".

"אני צריכה לחשוב על זה. היא בהחלט במועמדים שלי, אבל אני לא משוכנעת".

"למה? מה מפריע לך"?

"לא אמרתי שמפריע לי משהו. בכל מקרה, סביר להניח שנתייעץ איתה. היא מוכשרת, וגם חברה. מקומה בקרדיטים של העטיפה כבר מובטח".

"יפה אמרת. וצריך לחשוב על מעצב לעטיפה".

"נכון".

"שלומית"?

"כן, גילי".

"זה קורה".

"כן".

"אני מרגישה צורך לחגוג".

"עוד לא".

"אז לפחות נשתה עכשיו יין. שתינו. טוב"?

"בקבוק שלם"?

"שני גביעים".