פרק 34: מעבר לחדר

תקציר הפרק הקודם: שלומית לא מבינה מה תפקידה בהתרחשות

מה ההבדל בין אדם עומד, לאדם עומד מחכה?

אני רואה את שר ההגרלות, ויודעת שכבר לא אזכה.

מים – בשמיים, אז איך אפשר אותם לגמוע?

צמאה ויגעה, אז למה הם כל כך גבוה?

מה ההבדל בין אדם עומד, לאדם עומד מחכה?

אני יושבת על גב הסלע, וברור שלא אכה.

מים – בשמיים, אז איך אפשר אותם לגמוע?

צמאה ויגעה, אז למה הם כל כך גבוה?

מה ההבדל בין אדם עומד, לאדם עומד מחכה?

אני חושבת שבסוף אשתה, אבל יודעת שעכשיו אבכה.

היה שקט. הם התבוננו בי. קצת היססתי לפני שמחאתי כפיים.

"זה לא בסדר"? שאלה גילי, עדיין הלומה מעט ממאמץ השירה.

"זה מקסים. פשוט מוזר לי למחוא כפיים לשיר שאני כתבתי".

גילי שתקה לרגע, ואז התפרצה: "זה לא בסדר. אני יודעת שאני בסדר, אז אין לי מושג מה לא בסדר. שלומית! תתאמצי קצת"!

"אבל זה נשמע לי מושלם לגמרי", ייללתי.

עיני ארבעתם – משגרים של  בוז, שמתמקד בי, ומפלח אותי. למה זה לא מצליח לי? למה מעולם לא נוסף חן טבעי למחוות הילדותיות שלי? מדוע הן נראות תמיד מזויפות ומאולצות?

פתאום קטעה אותי ההבנה. זה היה בסדר מדי! גילי שרה בקולה, שלמרות המחוספסות שהביאה אליו, הוא עדיין נותר צלול בנשיותו המתבקשת.

"אני יודעת! יש לי רעיון! גילי, אל תכעסי עלי. אלישיב, אתה מוכן לגשת לרגע? לא. לא אלישיב. עידו. עידו"?

"מה עשיתי"?

"מוכן להחליף את גילי"?

"עם הגיטרה"?

"לא. תשיר רגע במקומה, טוב"?

עידו הביט בגילי, שהנהנה. "תעשה מה שאומרים לך, ילד", היא חייכה אליו בעדינות.

"אבל אני לא יודע את המילים".

"אה, זה קל", אמרה גילי, ותלשה דף מתוך המחברת שלה. אצבעותיה רקדו על הדף בעליצות. היא הושיטה לעידו את התוצאה. "אתה מבין את הכתב שלי"?

"בקושי. יש לך כתב של בן".

"אני רואה את שר ההגרלות, ויודעת שכבר לא אזכה" – עידו הביט בי במבוכה תוך כדי השירה שלו.

"אתה צודק. פשוט תשיר בלשון זכר".

"רגע, אני אתחיל מהתחלה. קצת קשה לי לנגן ולשיר באותו זמן. אני לא רגיל".

"תעזוב בינתיים את הנגינה", אמר אלישיב. "תקשיב לבנות. תשיר"!

זה היה שיר אחר לגמרי. גברי, שקולו המעורער של עידו הפיל אותו לשטח התבוסה. בסוף עידו עצם את עיניו, ואת המילה האחרונה יבב בהזדהות אמיתית. השקט שהשתרר הפעם היה של צמרמורת.

"אני יודע", הפר אותו יודה, "זה שיר על משה! משה רבנו".

"איך הגעת לזה"? שאל אלישיב.

"לא יודע. אף פעם לא הייתי טוב בניתוח טקסטים", התנצל יודה. "פשוט הקטע הזה עם המכה על הסלע. הוא כאילו אומר לאלוהים: תן לי להתחיל מהתחלה. תן לי צ'אנס. הזדמנות שנייה. הפעם אני לא אכה על הסלע. מבטיח".

גילי חייכה אלי. "שלומית, את כל כך חכמה".

"ואת לא עצובה"?

"מה פתאום? טוב, קצת. אבל זה פשוט נכון. רגע, אולי אני אעשה קצת קולות רקע? לא. מה פתאום". העיניים שלה נצצו מדמעות הדופות.

ליבי נלפת אליה, והיא ראתה את זה, אבל ביקשה ממני במבטה: אל תגידי כלום. תני לי להתגבר לבד, טוב?

אולי מגע קל? ליטוף ממש קטנטן, אפילו על כף היד שלך?

מה פתאום, היא אמרה לי עם חיוך כמעט לא מורגש. הנה, את רואה? אני בסדר. טוב, כמעט בסדר.

"עוד פעם, בוא נעשה את זה עוד פעם", ביקש אלישיב.

"אני לא יודע", אמר עידו. "אף פעם לא שרתי לפני קהל. לא נוח לי עם זה".

"בגלל זה בדיוק מוכרחים לעשות את זה עוד פעם, ועוד פעם, עד שתתרגל", הסביר אלישיב.

בפעם השנייה הוא כבר נשמע יותר בטוח. מה יהיה כשיתרגל כבר לשיר? האם תימוג פגיעותו? והלוא היא אשר "עשתה את השיר". מגילי נבצר, כמובן, לענות על תהיותיי. היא התרכזה באופן האידיאלי שבו תוכל נגינתה לשרת את עידו. ניכר בה שנהנתה מכך שהמבטים העתידיים, שהיא חשה בהם, כבר לא מתמקדים עליה. זה שחרר אותה והעניק לה קלות וקלילות שלא הכרתי בה. מרוב הנאתה, נגינתה התגברה, והיא התאמצה להחליש אותה, כדי לא להסתיר את הנגינה של האחרים, ובעיקר את השירה של עידו. אבל תוך כדי השיר, היא שכחה את עצמה, שוב נהנתה ברעש, ושוב  נאבקה בעצמה, לאורך כל השיר, שהסתיים במפתיע, בלי שהייתי מוכנה.

ושוב הופיע שקט, הפעם כישות כמעט אנושית. חבר בלהקה. עד כמה יודעים בכלל המוזיקאים, באשר הם, להשתמש בשקט כחלק מהצלילים? כמו הצבע הלבן או הצבע השחור?

אף אחד לא העז להפר אותו, עד שהוא התפייד מעצמו, באיטיות נעימה.

חייכנו כולנו. "זה כמעט מושלם, נכון"? שאלה גילי.

"נכון", צחקתי בגלל הקפדתה על המילה כמעט. "אתם ממש שם. כלומר, כמעט".

הבטתי קדימה, מעבר לחדר. ראיתי אותם בהופעה. מועדון קטן, אבל מלא. לא עמוס מדי, אבל בהחלט מלא. בלי קרחות שמכאיבות לאוהדים. קהל מגוון. לא רק דתיים, ציינתי לעצמי בהקלה. בעצם, הרוב אפילו חילוניים. אבל בולטות שם כמה כיפות. האם הכיפות האלה ימשיכו לפקוד את המועדון הזה גם כשיהיו הופעות של להקות אחרות?

גילי נראתה יותר מתוחה מאשר נרגשת. הבנים נראו בטוחים. זאת לא הופעה ראשונה, וגם לא שנייה, הבנתי. יש כאן רצף טוב. עידו ניגן רק לעצמו, אבל בשיר הבא כבר התחבר בוודאות לאחרים. זאת רק תחילת ההופעה. הבטתי בקהל. חלק מהאנשים שרו את המילים. את המילים שלי!

גילי כבר השתחררה לגמרי. החצאית הבהירה שלה, החלקה, הבליטה את כהות הגיטרה. הן נראו יפות, היא והגיטרה. ואז היא זזה הצידה, פינתה מקום לעידו, אבל הוא נשאר במקומו. כולם הביטו בו – חברי הלהקה והקהל. "עידו! עידו"! נשמעו קולות נשיים צעירים. עידו חייך בביישנות אל הקהל, אבל לא ראה דבר. הזרקורים היכו בפניו, והוא התחשמל מהם, זז בעיוורון אל האמצע. אלישיב וגילי היכו בחלל עם הגיטרות שלהם. ואז השתרר שקט. שקט מתוק, דומה לזה שליחך כרגע בחדר. ולתוכו גלש עידו שלנו. גילי חייכה אליו באהבה מובהקת, ואני ידעתי שאני מחייכת תוך כדי החיזיון.

עידו שר, בלי אף כלי, "מה ההבדל בין אדם עומד לאדם עומד מחכה"? ואני גיליתי קול נקי לגמרי. מיד הצטרפו הגיטרות, התופים, והבאס שלו. אבל תוך כדי השירה של עידו, קולו התלכלך בכאב עבה, בוצי, שעיבה את הצליל לגבריות מובסת, אבל חזקה. והנה היבבה בסוף, ברורה ברעדה. בשביל להפיק אותה כל כך מדויקת, הוא חייב לחוות את הכאב באמת, חשבתי. הו, עידו. ראשו צנח מעצמו בסוף השיר, אבל אז הוא התרומם, סקרן לתגובת הקהל. ואז שמעתי את מחיאות הכפיים הכי חזקות ששמעתי אי פעם. וקולות "עידו עידו", ולא יכולתי לראות את פניה של גילי, כי היא עמדה פתאום עם הגב לקהל. אבל אלישיב ויודה חייכו בעונג מטופש.