פרק 35: אמא של הנפש

 

"מה אתה מוצא בגיא"? נואשתי בכעס. כל היום נחשפתי לטלפונים אילמים שהם הטיחו זה בזה.

גיא עמד עם גבו אלי ושתק. חיפשתי סימנים חיצוניים למחשבות שלו, אבל גופו קפא, גם כאשר ענה לי: "ומה את מוצאת בו"?

"מה מצאתי, אתה מתכוון".

"לא, מה את מוצאת בו. מה שהיה טוב בו, בטח נשאר. אם הוא השתנה, זה רק לטובה".

"למה אתה כל כך בטוח"?

"אני יודע. את רוצה לענות לי? את רוצה לענות לעצמך"?

 

הוא פשוט היחיד שדיבר איתי בשפה שלי. לא היה אף אחד, ולא הייתה אף אחת. ולו הייתה לי חברה טובה, שמדברת בשפה שלי, הייתי מסתפקת בה? אבל הוא גם היה גבר, כלומר ישות אחרת, תרבות אחרת. וזה היה מושך – זר שאפשר לתקשר איתו באותו אוצר מילים. והוא היה חכם, וטוב. ויפה – לא, הוא אף פעם לא היה יפה, אבל אהבתי את רישולו הצובט. רציתי לשייף אותו בליטוף.

האם זה מה שגיא רוצה לעשות לו? הרי גיא הרבה יותר ממנו – ביופי ובהבנה. אל מה הוא נושא עיניו? אולי אל החוכמה חסרת התחכום. אולי תמימות שנשארה, משהו מפעם, כמו אצל קיבוצניקים. האם זה מה שהוא מחבב בי? ואולי הוא גם נמשך אל הזיעה שמבצבצת בכנות? אל העזות המהססת?

ופתאום אני חפצה בשיר אחד. בהוי ודוהה. שיר ששוליו אבדו לי מזמן. צוהר שר לי אותו פעם אחת בלבד, ואני זקוקה לו כרגע.

עכשיו הוא בטח קיבל גוף חדש. האם הוא הקליט אותו? אני זקוקה לשיר הזה, "אולי".

הנפש שלי אימצה את צוהר. זה מה שאני מבינה עכשיו. כמו ילד שמביא הביתה כלבלב. זאת נפש אידיאליסטית כזאת, שאוספת עזובים. ואני – אמא של הנפש שלי – התנגדתי, אבל לא אמרתי כלום. ידעתי איך זה ייגמר, אבל לא רציתי למנוע ממנה את האהבה.

ואני לא אסלח לצוהר לעולם. כי הוא רצח את המבט שלי. המבט העֵד שלי, שבזמן שהביט בו, צילם אותו והנציח לעד. צוהר ידע את זה, ואהב את התחושה. לכן הוא חיפש את קרבתי. זה היה הכי קרוב לאהבה, מבחינתו. וקיבלתי על עצמי את המשימה. הסכמתי בשמחה לכהן למענו בסטטוס הזה. חשקתי בתפקיד האישה שרואה כל שלב. התחלתי, לנגד עיניו המבריקות משמחה, לתעד בליבי הפתוח כל תמורה שחלה בו, כל בקיעת ניצן. שאפתי בטוהר והכשרתי את עצמי להיות ארכיונאית. לייסד את המבנה המפואר שבו ישכנו נשמת צוהר המתהווה ותוצאותיה. קיוויתי לבקע מעצמי בקיאות בדקויותיו המִִתעבות. להתמצא בסדר המתגבש ונערם ביושר ובעורמה. ואחר כך להשוות. לאחוז בקלילות מתקשחת בחוט המקשר בין התקופות שבשיריו. לזהות הקבלות, נצנוצים שאפשר לעקוב אחרי הרגע שבו התהוו, ואחר כך ללכת לצידם, או מאחוריהם, או אפילו להקדים אותם כדי לחכות להם, להשקיף עליהם מההר כדי לחזות ברגע המדויק שבו נעלמו. לזכור את הרגע ההוא, ולעיתים להזכיר לאלוהים שלהם את היותם. לדרוש ממנו בעדינות להחזיר אותם, ולפעמים לזכות לשמוע את האות המכריז על שובם. לדעת היכן לחכות להם כדי להקביל את פניהם. כל כך הרבה עבודה וכה נעים היה לי לבצע אותה בשלמות.

וצוהר? צוהר ראה אותי במשימתי, והקפיד להפקיד בהתמדה את החומרים החיים הנכונים, ואחר כך להביט בהם דרכי בחיוך מאשר: כן. ככה. תמשיכי, ילדה חכמה ותמימה. אל תעצרי את עצמך.

אף אחד מאיתנו לא חשב שישנה בכלל אפשרות שהבנייה הזו תיפסק לפני שהבניין הושלם.

אבל הבניין הושלם. אחד מתוך בניינים נוספים, שייבנו בוודאי. כמה כאלה נועדו? אני כבר לא יודעת. תוכניות העיר כבר אינן מופקדות בידיי. מה קרה? ומדוע? האם חטאתי? התנהגתי לא יפה? לא היטבתי למלא את המשימה? אני יודעת שהייתי מקצועית, אז מה השתבש? מדוע סר חיני?

לפעמים אני עדיין חולמת לדבר עם האדריכל. אבל מיד ברור לי שהשיחה תיחסם. שלא אצליח להבקיע ולחורר את מכשיר הטלפון, להתערב בזרימה שבצינור המתפתל, המקשר בין שני המכשירים. להשתיל את החומרים שלי – התוססים, הכועסים, התמהים בדמעות רעילות: למה, צוהר? אבל למה? שאלה כל כך טיפשית.

 

ויש ימים של כעס, שבהם אני מנסחת את הבוז. האם אני היא שלא ראויה? איך אפשר בכלל לחשוב את המחשבה הנחותה הזאת? הרי ברור שצוהר עצמו לא היה ראוי לי. וגם יצירתו, אם באה מלב שאיננו טהור ורחב, אינה ראויה לחסדי ליבי.

ואז ברור לי שלא אתקשר אליו ולא אנסה להבין. שימצא ישויות אחרות שיבינו, בוודאי כבר מצא. ובשלב זה של המחשבות, אני מוסיפה, בתפקיד הצורבת ולא הנצרבת, את ההמשך: בכל מקרה, הן לעולם לא ייטיבו כמוני. רק בי טמונה היכולת להבין את צוהר. הכי טוב שניתן. יותר טוב ממה שהוא עצמו יהיה מסוגל.

 

אבל אז באים הסממנים של בכי לא רצוני, אם כי לא ממומש, ובכי ללא פורקן הוא הכי כואב: אז למה בעצם צוהר ויתר אם הוא מכיר בי ויודע? והוא יודע. ימים שלמים של יסורים בגלל עצם קיום החידה, שמתגבשת לגוש שחור ומצחין בליבי, ואינני יודעת כיצד להנדיף אותה מקרבי.

 

והמציאות, שמתהווה לא פחות, לצלילי שריקת ניצחון שבאה ממעמקיה, מסבירה לי: זאת לא חידה כל כך גדולה, שלומית.

אז מה הפתרון? אני שואלת בלהיטות, אבל היא רק מחייכת בעייפות: הפתרון הוא שאין חידה.

אין בכלל חידה? את בטוחה?

המציאות מתקשה להשלים, בגלל שיעמום, את תנועות ההנהון שלה, אבל יודעת שקלטתי אותן.

מה זאת אומרת? אני לא מבינה.

קודם כל – היא פולטת עלי את הברותיה, שרק מחציתן או שלושת-רבעי שלהן מבוטאת, כמו גברים מזלזלים – כדאי לך לחדול כבר לגלות עניין כל כך טרי. תגידי, איך בכלל את מייצרת, ומאיזה חומרים, את הרעננות הזו? הרי מדובר בחומר ישן, עם סימנים בולטים של עיפוש.

אני שותקת. מה אפשר להגיד על אבחנה כזו? כלימה נערמת על צווארי.

המציאות ממשיכה, בקול של מורה מתייאשת מתלמיד מטומטם וחסר תקנה לדעתה המלומדת: את חושבת שצוהר חושב בכלל במושגים כאלה? שהוא חושב על זה בכלל?

שהוא בכלל חושב – אני משלימה בשקט את המשפט.

אז את כן מבינה. הסגרת את עצמך. עכשיו המציאות משתמשת בעצמה בחומרים הטריים האלה, שהיא כה זלזלה בהם לפני רגע. הטריות שלה כל כך זהה לטריות שלי, עד שנראה לי ששתינו רוכשות את האספקה הזו מאותו ספק. אני מחייכת, אבל היא לא מבינה נכון את משמעות חיוכי, וצורחת עלי: אה, אז את ידעת בעצמך. כל הזמן ידעת. איזה משחק את משחקת?

זה לא משחק, אני עונה לה באותן עוצמות. הרי אם זה היה משחק, הייתי נהנית.

ממתי נהנים במשחק, היא לועגת לי, ומכאן ברור לי שאיבדתי אותה, ולא אכפת לי. אין לי רצון לראות אותה שוב.

 

ושוב אני לבד, כלומר עם עצמי, כך שאינני לבד. עכשיו אני חכמה יותר ולכן מותר לי לחשוב מחשבות טיפשיות. "גיא", אני שולחת קריאה אל החלל, "נו, גיא"!

"איזה גיא"?, אל החדר מתפרץ גוש מטושטש של גוף אפוף נשמה רבה.

"איזה שאני רוצה", אני מתיילדת. שמחה לראות את גיא הישן.

"איזה גיא את רוצה"? הוא נעמד מולי, ונראה שרצה שעינינו יביטו זו בזו מאותו גובה, אך חוש הכיוון שלו כרגע לקוי קשות, מאחר שאני יושבת, והוא – במהותו כרגע – שואף גבוה. וכך, בלי שהתכוונתי, אני מביטה היישר באזור חלציו, ונבהלת מיד, מחפשת את עיניו, אך הן רחוקות, וכמה שצווארי מתרומם, וזה כבר מכאיב לי, אינני יכולה לחזות בהן.

"נו"? הוא קצר רוח כעולל.

"מה נו? ברור שאותך".

"אותי את רוצה"? הוא נראה מאושר, ומדלג כדי לחגוג את הבשורה, אבל מתקדם תוך כדי דילוגו. וכך, מולי ואחר כך באלכסון אלי, הוא נעלם לטריטוריה שכבר אינה שלי, תוך כדי דיבור עליז: "גיא, גיא! שמעת? שלומית מעדיפה אותי! היא אוהבת אותי יותר ממה שהיא אוהבת אותך"!

"אבל זה ברור", אומר גיא בטון שמתאמץ להיות אדיש, אבל אני מזהה בו שמחה, שמשתמשת בהתפתחות האחרונה כדי לחגוג הקלה אחרת.

"מה ברור"? אני אומרת. שניהם משתאים אלי.

"מה זאת אומרת"? הם אומרים ביחד.

"שום דבר לא ברור", אני מכריזה, "והאהבות שלי, אתם יודעים, משתנות כל הזמן".

"אנחנו לא יודעים", אומר גיא העורך.

"גיא, החבר שלך, יודע. תשאל אותו".

"הוא לא חבר שלי", מכריז גיא העורך.

"לא", מדייק גיא המצ'וקמק, "אני זה שלא חבר שלו".

"הבנתי", אני אומרת. "רוצים שאני אשאיר אתכם לבד"? – לא!!! אני שומעת בראשי את שניהם צועקים ביחד, ומחייכים.

"כן"! שניהם צועקים ביחד, ומחייכים.

 

אני נכנסת לחדר החזרות. מוזר לראות אותו ריק. אני מקשיבה לקולות האנשים החסרים. מנסה להפריד בין המילים שלהם, כדי להבין מה הם אומרים. אבל שביל השיחה מסתבך ומתעוות מולי, ואני מניחה בצידי ראשי את הפקעת הגדולה. אחר כך חוזרת ואוספת אותה אלי, ומתוך שעמום מטילה אותה קדימה, מקווה לפגוע בדמויות השקופות ולשבש את דבריהם ומעשיהם. הם אפילו לא מסתכלים עלי.

"נו, די כבר", אני אומרת בקול, "אסור לכם לא להיות פה עכשיו. ממתי יש לכם מציאות משלכם שאינה קשורה ללהקה שלי"?

"שלך"? אלישיב זועם עלי בתוך ראשי. "הלהקה לא שייכת לאף אחד".

"אז איך היא מתקיימת"? אני לועגת לו, "פשוט חיה לעצמה"?

"כן", מרצינה גילי. "הלהקה שייכת לעצמה".

"אבל אני חלק ממנה, נכון"? אני שואלת בזהירות.

אף אחד לא עונה לי.

"לא שמעתם את השאלה שלי"?

"תגידי", אומר עידו, "את שרה"?

"לא".

"אז את – מנגנת"?

"לא".

"לא שרה ולא מנגנת", הוא מסכם.

"אז את לא בלהקה", מסכם יודה.

"זה נכון"? אני שואלת את גילי.

היא שותקת.

"מה את שותקת, גילי? מעניין מאוד איך כשאת שרה, דווקא יש לך הרבה מילים".

היא ממשיכה לשתוק.

"ואיזה מילים בדיוק את שרה, אה"?

עדיין שותקת.

"את המילים שלי"!

אף אחד מהם לא מתנדב לצבוע את השתיקה בשכבות מילוליות.

"אז אני אקח אותן".

"מה"? נדהמת גילי.

"יופי שאת יודעת לדבר פתאום. כל הכבוד לך. אני אקח את המילים שלי. אקח אותן, ואלך מפה".

"יהיו מילים אחרות", אומר אלישיב.

"אבל אתם תהיו להקה אחרת", אני עונה.

הם נעלמים, ואני נבהלת מעצמי ומהסיוט שייצרתי לעצמי. לא מבינה איך כל זה התרחש. מביטה בשעון כדי לייצב את עצמי בתנוחת הזמן. עברו פחות מעשר דקות מאז שגיא נכנס למערכת. בסך הכל.

גיטרה חשמלית נשענת על הקיר. אני לוקחת אותה. מחזיקה אותה. אין לי מושג מה לעשות בה. מעולם לא החזקתי גיטרה חשמלית. אפשר להפיק ממנה צלילים בלי מגבר? ואיך מחברים אותו? ולאן? ואיך הוא בכלל נראה? אני פוחדת לגעת בגיטרה. מרגישה שהיא עלולה להתפוצץ לי בידיים מרוב תימהון או ייאוש. ואולי אתחשמל ממנה? היא הרי חשמלית. לאן נעלמו הגיטרות האקוסטיות שלהם?

בדל סיגריה מלכלך את הרצפה. אני מקרבת אליו את הגיטרה. משעינה אותה מחדש על הקיר. בום. היא נופלת ממנו. שוב משעינה, שוב נופלת. משאירה את הגיטרה על הרצפה, אבל מלטפת אותה, שלא תכעס עלי. מרימה את הבדל. מי מעשן כאן? תמיד הוא עישן, או שזה מנהג חדש? ומדוע אני מניחה מראש שזה גבר? מצד שני, גילי? ובעצם, למה לא? מה השעה? מישהו מהם צריך להגיע? אמורה בכלל להיות היום חזרה?

אני מתקשרת לגילי. "מה קורה שלומית"? היא שמחה לשמוע אותי, אבל באותה מידה נשמעת לי מעט קצרת רוח.

"הכל בסדר. מה איתך"?

"בסדר", היא עונה מהר.

"את באה היום"?

"לאן"?

"אלינו".

"אליכם הביתה"?

"לא. למערכת".

"למה שאגיע למערכת"?

"אין לכם חזרות"?

"לא. למה שיהיו"?

"אתם לא אמורים לעשות חזרות כמעט כל יום"?

"מה פתאום, שלומית. מה קרה לך"?

"אז איך תהיו מוכנים"?

"מוכנים למה, שלומית"?

"להופעה, לאלבום שלכם. יש לכם הרבה עבודה".

"אבל מה הבהילות"?

"חשבתי שאתם רוצים לפרוץ כבר".

"ברור שרוצים, אבל יש לנו עיסוקים אחרים. החוכמה זה למצוא את הזמן, ולשלב ביניהם".

"לא, החוכמה זה להחליט".

"מה אנחנו אמורים להחליט"?

"אם מדובר בסתם תחביב, משהו שאתם עושים כי כיף לכם, או שמדובר במחויבות אמיתית, ואז זה כבר הופך למשהו רציני".

"שלומית"?

"מה"?

"משעמם לך ואת רוצה שאני אבוא"?

"כן".

"מה קרה? נגמרה העבודה על העיתון? סגרתם אותו"?

"סגרנו אותו אתמול".

"אז מה הבעיה? אתם אמורים לעבוד על העיתון הבא, לא? מה קרה? חסרים לכם חומרים"?

"אף פעם לא חסרים לנו חומרים".

"אז מה העניין"?

"לא… פשוט… גיא וגיא".

"מה איתם"?

"הם בחדר השני".

"ו"?

ואז היא צחקקה. "אוקיי. הבנתי אותך. לא נעים לך? אולי פשוט תלכי הביתה"?

"זה עוד יותר לא נעים להסתלק מכאן. את יודעת מה השעה? מוקדם עכשיו".

"אז מה את רוצה ממני? שאני אבוא ואארח לך חברה"?

"את יכולה"?

"לא ממש. נמצאת אצלי תלמידה".

"אז למה לא אמרת לי שאת מלמדת? אני ממש מצטערת".

"זה בסדר. שלחתי אותה להפסקה. אגב, מחר דווקא יש לנו חזרה".

"אבל מה זה עוזר לי עכשיו. תגידי, גילי, את מעשנת"?

"קצת, לפעמים. למה את שואלת"?

"אז תשתדלי לא ללכלך עם הסיגריות" – מהאופן שבו הטחתי בה את המילים,  הבנתי שאני כועסת עליה. אבל לא הבנתי למה, וגם היא לא הבינה.

"למה את מתעצבנת? ומי אמר שזאת אני? אולי זה הבנים"?

"הבנים מעשנים"?

"רק עידו לא".

"באמת? איזה חמוד. תגידי, זה חדש"?

"מה חדש, שלומית"?

"העישון שלכם".

"אין לי מושג. אף פעם לא דיברנו על זה. פשוט כשאני יוצאת להפסקת סיגריות, אני רואה שהם מצטרפים אלי, וכל אחד שולף מהקופסה של עצמו סיגרייה, חוץ מאלישיב, שמשונרר מיודה".

"הפסקת סיגריות", הטעמתי את המילים בלעג.

"מה יש לך שלומית"?

למעשה, גם לי לא היה ברור מה חשתי. אולי תחושת בגידה. כאילו אנשים מהשבט שלי העזו להשתנות ביחד, ולא שיתפו אותי. ונניח שהיו מספרים לי, האם הצטרפותי אליהם הייתה ודאית? בעצם, ברור שבכל מקרה לא הייתי מעשנת – לא איתם, ולא עם עצמי. "את רוצה להגיד לי שזה חלק מהסקס, סמים ורוקנרול, גילי"?

"מאיפה צצה המרירות שלך, שלומית? את מקנאה בגיא וגיא? זה בא משם"?

"אני מקווה שלא, גילי", עניתי בכנות.

"טוב, יש לי עוד חצי שעה עם התלמידה. אם תרצי, אני אתקשר אחר כך לבנים, ואולי אפילו נצליח לארגן חזרה להערב".

"למה אם אני ארצה? זה צריך להיות הרצון שלך. הרצון שלכם. אתם לא רוצים? מה קרה? התשוקה נעלמה"?

גילי צחקה. "נו, די, שלומית. הכל בסדר. אל תדאגי. הרצון מרגיש טוב. טוב לו. זה רק ש… אם אין קמח אין תורה".

"קימוח נעים גילי".

"תודה".

 

הדלת הייתה פתוחה. נכנסתי בזהירות. פקעת אנושית התנועעה על הרצפה. איש בשם גיא מפוצל לשניים. יצאתי משם, ומיד שמעתי קול מתנשף. "שלומית, תחזרי, אנחנו מצטערים".

"לא", צעקתי אליהם מהחדר השני, "אני זאת שמצטערת".

איך אקח משם את התיק כדי ללכת הביתה? מצד שני, זה כנראה לא נורא. שניהם היו עם בגדים. "שלומית, נו"!, אמרו גיא.

נכנסתי שוב לחדר. הפעם שניהם ישבו. גיא על הכיסא שלו וגיא על הכיסא שלי. פניהם סמוקות וחיוכיהם – אלי, וזה אל זה – היו נינוחים. "אוף איתכם", אמרתי. הם צחקו בהקלה.

"את יודעת שאת לא מפריעה לנו בכלל. בחיים לא נעשה לנגד עינייך הטהורות משהו שיביך אותך באמת", אמר גיא העורך.

"דבר בשם עצמך", אמר גיא השני, "לי דווקא מאוד מתחשק להביך את שלומית".

"אז תביך. מה אתה רוצה ממני"?

"את שיתוף הפעולה שלך, למשל"?

"לא", התעקש גיא. "אתה יכול להביך אותה גם בלעדיי".

"איך אפשר בלעדיך"?

"פשוט תחשוב עלי, ותתחיל"…

"שקט, שקט", ביקשתי, וכעסתי על עצמי כשהרגשתי שהם מתענגים מההסמקה שלי. אני מוכרחה ללמד את עצמי לשלוט בזה.

"את הולכת"? שאל גיא העורך.

"עוד לא החלטתי".

"מה האלטרנטיבות"?

"לעבוד, למשל? אתה יודע, הדבר הזה שעושים עם העיניים והאצבעות מול המחשב".

"אני דווקא מכיר עוד כמה דברים שעושים עם העיניים והאצבעות מול המחשב", אמר גיא שותפי לדירה.

"נראה לי שאני אלך. האוויר הזה ספוג מדי בהורמונים שאין סיכוי שאוכל ליהנות מהם".

"הו, את משתפרת", התפעל גיא העורך.