החבר ארקדי "בדרך לטירה של מדוז, מלמלתי לי תפילה מעורפלת. להפשיר את הלב של מפלצת הבלוז, לראות אותה מרפה, מתקפלת". כך נפתח "לאהוב או למות" – אלבום הקונספט של ארקדי דוכין, שבלי השתהות זורק את המאזין לתוך עולם קדמוני-עתידני, אגדתי ומכושף. 25 שירים שנפרסים על פני שעה ורבע שאפתנית, ומספרים על עיר בועתית שמאכלסת גברים זומביים שמשמידים את אהבתם במו הווייתם ועל ילדים דקורי חלומות, מוטציות הרסניות של סמי אכזבה. אבל המוטיבציה המוצהרת של האלבום איננה פשוט לספר סיפור. דוכין […]

האם האפור הוא בעצם צבעוני? "עכשיו החיים", אלבום הסולו הרביעי של אברהם טל, מציג משימה שאפתנית – להצדיע לשגרה. כי הרי זו לא חוכמה לכונן יצירות מופת מטרגדיות. החיפוש, הערעור, המהלומות, האהבה – בשיאיה או בחסרונה – הם מנועי האמנות. אבל מה קורה בתקופות ללא נפילות או אושר כביר? "עכשיו החיים" – שאברהם טל כתב, הלחין, עיבד והפיק מוזיקלית – הוא המנון החיים "האמיתיים", חסרי המושלמות: "הבית הפוך ואת אומרת: זה לא בלגן, זה חיים" ("בוקר פרדס חנה"), כאשר דווקא […]

עדיין כאן "יו, זה מוזר, אותו סיפור מסופר", כך פותחים מיכאל כהן ומיכאל מושונוב (כהן@מושון) את אלבום המחווה הדיגיטלי לשושנה דמארי, במלאת עשור למותה. אלבום מגלומני בשאפתנותו – לא פחות מ-37 זמרים והרכבים ששרים את שיריה. אז מה ההצדקה להביא שוב את אותו הסיפור, כלומר אלבום קאוורים, כשהמקור נגיש? אלא שכהן@מושון טריקיים. הם דווקא מחדשים, כשבשיר ישן של דמארי, "זמר כל אחד", הוציאו את הנפטלין והכניסו אדרנלין, וסימפלו את הדיווה לתוך הגרוב שלהם. גם הרכב "העבריים" מחדש כשהוא רומס ברוקנרוליות […]

ילדי אור הירח כבר בני 40. בגני התערוכה, מול תפאורה של ניר הוד, הם התקבצו, לצד הנציגות הנוכחית של הנעורים, לחגוג עם אביב גפן 25 שנים ל"אור הירח" – אלבומו הראשון. מהשיר הפותח ("מחר") ועד אחת בלילה, גפן – עם להקתו, "התעויוט" – חישמל את הקהל, ששר איתו לאורך כל הנשף וצעק בהזדהות היילייטס כמו:  "זה לא חובה לחיות, זה זכות להיות חיים". לעיתים גפן הגיח מתוך הקהל, על במה מיוחדת, ובשיר "אל תדאג", למשל, המשפט "אבל שוכבת עם כולם" […]

יוצר שבע – יש כזה דבר? כשמאזינים לאלבום החדש של רמי קליינשטיין וקרן פלס, הנושא את שמם, התהייה הזו מתחדדת. יצירה מתבססת על ריק שמתמלא מתהיות ופליאות. אבל קליינשטיין ופלס נשמעים כמי שהגיעו כבר אל יעדם, השתקעו ושקעו בכורסתם הנוחה. "כבר לא מפחדת להודות שאני מאושרת, שאני מאושר", הם שרים בשיר "היה שווה". שני מוזיקאים סופר-מקצוענים, אך לא אמיצים, שילבו רגליים בהליכה על בטוח בדרך האמצע. התוצאה: אלבום פופ קומפקטי (37 דקות), בהפקתו המתאפיינת בליטוש אך בחוסר תעוזה של עמוס […]

"אולי הבן שלי יבנה ערים אולי הבן שלי יכתוב שירים דבר אחד ידוע לפחות – שאת השם שלי הוא לא יתן למחות לא – לא – לא"!   ההופעה הייתה רק מסווה. בפועל, הזדמנתי אתמול למעמד רשמי של מימוש צוואה. תחת סיפור כיסוי של מופע בשם "דיוקן אימי", אריאל הורוביץ, בנוכחות עדים ("קהל") – אישרר אמש (5.11.14) בפסטיבל הפסנתר במוזיאון תל אביב – את צוואת אימו נעמי שמר, אבל גם את צו לבו – כיוצר. כבמעמד משפטי, שנפתח בהבאת דבריו […]

זה השיר שכתבתי עם עדי דויטש (שהלחינה ועיבדה, ושרה סולו מהמם והכניסה לשיר רוח שטות וצחוק שאין כמותה) ליומולדת עגול במיוחד של חברתנו סמדר (גפן! ההקשר בגוף השיר, ובנשמה שלו). אני שמה נפשי בכפי ומצרפת קובץ (איכות פרימיטיבית. הוקלט בסמרטפון שלא נועד לעסקי המוזיקה) שבו ממש שומעים אותי שרה עם עדי. וזה מביך – הפעם האחרונה ששרתי בפומבי הייתה בשורה הלפני אחרונה במקהלה של בית הספר היסודי מוריה, ותסמכו על המורה תלמי שבצדק לא נתן לי מעולם סולו (גילוי נאות: […]

ביום שני 26.8.13, לקראת שנת הלימודים תשע"ד, שנפתחה לאחרונה, התקיים בגלי צה"ל יום שידורים מיוחד. במסגרתו, שודרה תוכנית על דמות המורה כגיבור תרבות – בספרות, בקולנוע, באינטרנט ובמוזיקה – ביוזמתה ובעריכתה של יפעת שחם. השתתפו בה נעם פיינהולץ, יוני ליבנה, עידו קינן ואני – שדיברתי על המורה במוזיקה. קריינה: תמר עמית יוסף. אתם מוזמנים להאזין. המורה כגיבור תרבות, גל"צ

היה זה תור הזהב של פורום המוזיקה הישראלית בוויינט, בהנהגת אסף לבנון. השנה: 2005. הרשתות החברתיות עוד לא הומצאו, אבל הפורומים התחילו לנסח את העיקרון. בפורום הספציפי הזה התקיימה חגיגה תמידית של כתיבה על מוזיקה. מוזיקאים, אוהבי מוזיקה, מתווכי מוזיקה ומפיצי מוזיקה ניהלו שם דיאלוגים. ובתוך כל זה, נוצר גם הפרויקט הפרטי שלי – שלא יכול היה להשתלב בשום במה אחרת, כי ראיינתי מוזיקאים באריכות רבה על מוזיקה, ועל מוזיקה בלבד, ובלי להיות כפופה להכתבות יחצניות. הראיון עם גבריאל בלחסן […]

נתנו לה טבעות מחמאות הפצירו בה – ענדי נא. אבל היא סירבה אותן לענוד כי היא לא האמינה. אמרו: את מנגינה של נסיקה חצבו שערים לכבודה והיא עברה, ואז התרחקה עד שאבדה וכשחזרה למציאות גמאה אותה כמו רעל מספל השם שלה מתחרז עם גאות אבל היא הייתה בשפל ושוב פרחי תהילתה הם ג'ונגל של סבכים שמפקיעים תודעתה בּצִיווּיַם: חייכי! וכך בחללית קמוטה מעֵבר להדים היא שוב ניסתה, במנוסתה לשמוט סלים כבדים השאירה בחלל את לבה השדוד וחזרה אל כוח הכבידה […]

בטרם נולדה, היה לי ברור שתוקף בקלאסיקות שירי הילדים שעליהם גדלתי, ובאלה שאני גודלת עליהם עכשיו. בפועל, אחרי כמה שבועות מרוכזים של "30 להיטים לפעוטות" (עם רפרטואר באמת חמוד – "שעון בן חיל", "לשפן יש בית", וכאלה) השתעממתי. אחר כך שמענו הרבה אריק-איינשטיינים, יונים-רכטרים ושלושרים, וגם שני-שליש של שלום גד החדש, ואז עברנו עיר ובפועל הרדיו פתוח כיום כל הזמן ואנחנו שומעות רק רשת גימל. אני מאזינה רק בחצי אוזן. באוזן וחצי הנוספות אני מקשיבה בעיקר למוזיקה שהיא מפיקה מפיה. […]

מה? היא גם כותבת למבוגרים? בתקופת התיכון שלי נדהמתי מהגילוי שהמשוררת-מספרת-ציירת שהביאה לי את "דירה להשכיר", את "מה עושות האיילות" (הספר עם השיר), את "ידידיי מרחוב ארנון", "המפוזר מכפר אזר" ו"נסים ונפלאות" – כותבת גם למבוגרים. האישה שהעניקה לחיי טנא של דמיון ("כל הימים, כל הימים, חולמת אני על כובע קסמים, כובע קטן מקושט נוצה, העושה כל מה שאני רוצה"), יופי ("שלושה תרנים לאוניה ומפרשי זהב, ועל סיפון האונייה טווס יפה זנב") וצחוק ("מיהו זה אשר שכח את השכל במטבח"?) […]