הזמן מתרחב לפתע ברווח הצר שהוקצה לו, בין סוף שנה שחוקה להתחלה של שנה לא נגועה. והפתח הזה, הנכסף להתחדשות, קולט אליו בשמחה את האלבום הטרי "כל מבט", שרוחו הולמת את סוף אלול בשקט אשר מתקרב אל ההמולה ונאחז בה. "לא לחשוב יותר. לרגע אחד שקט לנשום", מפציר דידי ארז בפזמון של "כל מבט". בדואט הזה עם סיון שביט, שחשף אותו באמצע השנה, כבר נרמזו איכויותיו: יופי מוזיקלי שצניעותו אינה גורעת מקסמו.  אחרי שהחל את דרכו המוזיקלית כמתופף של […]

  בתוך המנגינות המקפיצות באלבום של דנה אינטרנשיונל, "הכל זה לטובה", מרפרפות לעיתים מילים עצובות. "ימים עוברים ולא קורה דבר. בפנים הכל שטוח, בחוץ אפל וקר", היא שרה למשל בשיר "איפה הלב". אבל הטקסטים האלה עם הפוטנציאל לבטא רגשות אמיתיים ולא סינתטיים נבלעים בשירים בלי להזין אותם וממהרים להיטשטש בהמולה הכללית של פופ ריקודים סטנדרטי.  הפופ הזה מנפק ביעילות שירים משוחררים, שבתור מוצר בידורי עונים על הדרישות, כלומר יכולים לשמש בכבוד בכל מסיבה או אירוע שדורשים הנעת אנשים מצד לצד […]

לפגוש את גוש הזמרים המשעממים דומים זה לזה. אם הצליחו בעבר, הם חותרים להמשיך להישמע באותו צליל מוּכר ומוֹכר. אם נכשלו, הם מנסים להיצמד לצליל של מישהו מצליח אחר. התקדמות אומנותית מסוכנת מבחינתם, בגלל חוסר הוודאות שלא יכול להבטיח להם דבר. אפרת גוש היא זמרת מעניינת. באלבומה השני, "הסליחה ואני", היא מתחילה להתגלות כיוצרת, שמעורבת בשירים לא "רק" באמצעות הגשתם, אלא גם בכתיבתם ובהלחנתם, לצד כותבים נוספים (ברק פלדמן ויוני בלוך שכתבו לה את האלבום הקודם, וגם אסף אמדורסקי, אריק […]

  יש משהו אירוני בלהקה שמהותה מתבססת על בעיטה בקונצנזוס, בעוד שהקונצנזוס – התקשורתי, התרבותי והפוליטי – מחבק אותה במקרה הטוב או מתעלם ממנה במקרה הרע. להקת "הבילויים", כבר שני אלבומים רצופים, מתריסה נגד לאומנות, פשיזם, מיליטריזם ופומפוזיות ממסדית. הם עושים את זה בהמון כישרון מוזיקלי ומילולי, בחן קומוניקטיבי, בתיאטרליות ליצנית ובטכניקה אומנותית/גימיקית של טקסטים סרקסטיים במנגינות קלילות. בעבר חנוך לוין זיעזע את הממסד הפוליטי והתרבותי בארץ במחזות כמו "את, אני והמלחמה הבאה", "קטשופ" ו"מלכת האמבטיה". הכנסת רעשה, מבקרי התרבות […]

"בואי, בשרי לי נשיות מהולה בשמחה וטבעיות" – שרות "הבנות נחמה", והמילים האלה מדייקות היטב את מהות המוזיקה שלהן. אלבום הבכורה הנושא את שמן הוא מסיבת צלילים נשיים במיטבם. כל אחת מהשלישייה היא מעיין מזוכך בפני עצמו, וביחד הן מתלכדות לנהר מפעפע שזורם בקצב רגאיי, פאנק וסול לים מתוק ומלוח. השיר הראשון, "Lovers", מציג אותן כמו כרטיס ביקור. הוא נפתח ומסתיים באה-קפלה מרשימה החושפת את קולותיהן העירומים מלאים כישרון, יופי, עדינות וחוזק משולבים. השירים הבאים מעבים את מה שהסתמן בתצוגת […]

  לשמות של שירים כמו "תמיד תאמין" ו"צריך לומר תודה" אפשר להתייחס בכמה צורות – בהנהון ניו-אייג'י, בעקמומיות צינית או בנוסח אריאל הורוביץ. הגישה האחרונה מתבססת על שיטה שכמעט ואינה מתקיימת בשירים הישראליים – להיות גם וגם. אם רוב האלבומים הם קלילים או מורכבים, עליזים או נוגים, שטחיים או עמוקים, הרי שהורוביץ יודע לשלב.  באלבומו הרביעי, "זמן אמת", הורוביץ ממשיך להשמיע את צלילו הברור, שמתבסס קודם כל על קולו המזוהה  – חם וידידותי. על הבסיס הזה מתגלגלים שיריו, מתקבלים מיידית […]

  אביב גדג' עולה על הבמה. הוא והקהל מביטים זה בזה, דרוכים. אלג'יר, להקתו המופתית, התפרקה לפני שנה וחצי, אבל רסיסיה עדיין ממשיכים לפעול את פעולתם הלופתת. עד כה היה זה גבריאל בלחסן שיצא ממנה אל קריירת סולו מוערכת של אלבומים והופעות. אמש היה הערב של גדג'. באולם "המעבדה" בירושלים התרחשה הופעת הבכורה שלו, שגודש הציפיות ממנה איים להטביע אותה עוד לפני שהחלה, אבל גדג' שחה היטב במים העמוקים שלו. "ערב טוב", הוא פתח בנמרצות שלא הסוותה את ההתרגשות. הקהל […]

ניצחון טכני    היהודים מפגיזים. יש להם פצצות משוכללות, שיודעות להתכוונן בלב המטרה – נוער וצעירים שמתלהבים מרעש מסוגנן. "פורטה", אלבומם הרביעי (או השישי, אם סופרים את אלבומי ההופעות שלהם) הוא התגלמות של כישרון אנרגטי שמולבש לתוך רוק שגרתי ויעיל. מדובר ברוק מסחרי נוסחתי, שנשען על הסממנים החיצוניים של התקן: שואו, ליטוש, עוצמה קולית והחצנה של רגשות במובן המכאני שלהם, בעיקר מהצד הקודר – כאב, זעם, ייאוש. הצד השני של המשוואה, במינונים מאזנים, הוא – רכות, עדינות וחולשה, וגם הן […]

  בסופו של דבר, כאשר מנסחים התרשמות מאלבום, היא מסתכמת בשאלות הבסיסיות האם נאפשר לו להיכנס לחיינו והאם אנחנו רוצים שהוא יהיה חבר שלנו.  לפני שבע שנים הגיע לעיר שלומי שבן, ומיד משך תשומת לב בכישרונו ובחינו. הוא החצין הברקות מילוליות על מגש של מנגינות מזמינות ו-וירטואוזיות פסנתרנית. קבלת הפנים היתה נלהבת, ושבן נשאר והתערה, עד שהלך הצידה כדי לבנות עיר חדשה.  מדי פעם הגיח בהופעות שלו ושל אחרים (למשל עם רמי פורטיס במופע "מקרה פסנתר"), והמפגשים הללו הגבירו את […]

  אין טעם לאחוז במתפוגג או לשחזר את שחלף. הסוד של "החלונות הגבוהים" מתגלם בחד פעמיותם. לפני 40 שנה הם הוציאו את אלבומם היחיד, ובקלילות חסרת מודעות תפסו את מקומם ההיסטורי בקלאסיקה הישראלית כחלוצי הפופ-רוק העברי. לשלישייה שכללה את שמוליק קראוס, ג'וזי כץ ואריק איינשטיין היו צליל משלהם, שהופק מלחניו המופתיים של קראוס והגשה מוקפדת, אבל חיננית, שיצרה יופי מזוכך. ובעיקר הם הולידו קסם שבלתי אפשרי לשחזר, משום שהצליחו ללכוד את רוח תקופתם בתוך כמוסת קולם. הם הותירו כ-15 שירים בלבד […]

  ושוב, בפעם ה-14, שרית חדד מתייצבת בחריצות וממלאת את משימתה בהצטיינות. כמו בפעמים הקודמות, היא מתבקשת לספק אלבום להיטים, שייגע בלבבות וירקיד בלי עכבות. ולכאורה הכל כשורה באלבום החדש, "זה ששומר עלי". "צוות מנצח" מופקד על ההפקה המוזיקלית: טל שגב ויעקב למאי (המכונים כאן "צמד דוסול"), שגם אחראים על חלק נכבד מהמילים ומהלחנים. המכונה המשומנת פועלת בלי תקלות, הודות לשכירי הזמר המיומנים – בעיקר אבי סינגולדה בגיטרות ויהודה תמיר בהפקת שירה וקולות, בכלי הקשה ובטכנאות הקלטה, שמספקים במקצוענותם הנודעת […]

  מה יוני בלוך רוצה להיות כשיהיה גדול? כן, הוא מוזיקאי, זה ברור. מהסוג הטבעי, המתענג על העיסוק במכלול הצלילי. מתחת שפע ההמצאות והתחכומים שלו ניכרת נפש עזה ופגיעה, שכדרך היוצרים, לוקחת את השאלות הקיומיות הרגילות ושואפת לרומם אותם לשלמות מקורית, מתקשרת ומעוררת אהדה. האם הוא מצליח בכך?      אלבומו הראשון, "אולי זה אני", חשף אותו כיוצר מעניין וקומוניקטיבי. מתוכו הובלטו ופרסמו אותו "שירי דאחקות" כמו "מכיר אותו" ו"נפוליאון". וכך הוא התקבע כזמר המלהיב בעיקר בני נוער, שהציניות הציורית והמצחיקה מדברת […]

  הזיהוי מתרחש כבר בצליל הראשון – ריטה, אבל המתינות מפתיעה. האוזן נפתחת אליה, מתרחבת בחוסר אמון כדי למצוא את הפאתוס שבוודאי מסתתר בצליל הבא. אבל אין שום פאתוס.    יש מילים, של יוסי בנאי, ולחן של ענבל סמדר. לשיר קוראים "אני גרה מול הים" (במקור "אני גר מול הים"), והוא נכנס אל הרדיו בחודש שעבר, במלאת שנה למותו של בנאי, אך לא מושמע מספיק. וזה תמוה, בהתחשב בעובדה שמדובר בסינגל ראשון מהאלבום החדש והמסקרן של ריטה, ראשון מאז שעזבה את […]

  דבש בלי עוקץ   גורמים מבטיחים רבים חברו יחד ב"דבש בכוורות", אלבום הסולו השני (אחרי שבע שנים) של אמיר פיי גוטמן. הוא מאויש בכותבים ובמלחינים נחשבים כמו: ג'וני שועלי, אסף אמדורסקי, מאיר גולדברג, דודי לוי, אמיר בן דוד, ואף קרן פלס – ספקית להיטים מדופלמת ומיקיאגי המתקמבק כמלחין. יש בו גם טקסטים אישיים, שעל חלקם חתום הזמר, והשיא: יציאה מהארון מתוקשרת – לחיזוק השירים והמכירות. אז למה, למרות הפוטנציאל הססגוני, התוצאה כה דהויה? בראש ובראשונה בגלל האישיות של פיי גוטמן כזמר, […]

  לא מוכרחים להבין יוונית כדי ליהנות מהאלבום "Hummus Sapiens". יהודה פוליקר העמיק בו את מקורותיו היווניים בשירים שהלחין למנוליס רסוליס, משורר-זמר יווני בכיר. התוצאה: 14 שירים שמנציחים היטב את הערבוב היווני המפורסם של שמחה ועצב, עם הדגשים שמשתנים משיר לשיר. הקול של רסוליס נמצא בחזית, אבל נוכחותו של פוליקר בולטת – בהפקה, בעיבודים, בנגינה על הכלים, בקולות הרקע העדינים ומעל הכל במנגינותיו. במפגש איתן חשים כמו בהתוודעות לקרוב משפחה לא מוכר, עם כל החידוש המרגש לצד הקרבה המפורטת בתווי […]

  מוזיקה היא בסופו של דבר מזון לנפש. לאנשים מסוימים היא משמשת מנה עיקרית הכרחית שהעדרותה מסכנת את קיומם, ואחרים מסתפקים בה כתוספת לארוחה, קינוח או נשנשוש בין הארוחות. בהתאם לכך, ביקורת מוזיקה היא במידה מסוימת סוג של ביקורת מסעדות. לפני הטעימה, חשוב להיות מודעים לסוג המסעדה, כלומר לא להתלונן על היעדר בשר כשמדובר במסעדה צמחונית ולא להתאכזב ממתיקות יתר בקונדיטוריה. ולמרות ההבדלים בין סוגי המזונות, יש בכל זאת פרמטרים לבדיקה, שתקפים לכל הסגנונות. עליהם להיות עשויים מחומרי גלם משובחים, […]

  "ללכת עם האור" נקרא האלבום החדש של זהבה בן, שכולו מאמץ שלה לכוון את עצמה אל אותה שלמות זוהרת. וזה מה שמתסכל כל כך, חוסר ההבנה של בן שהיא עצמה מגלמת את אותו אור, בקולה. הקול שלה – הווייה נושמת, מתנועעת ומחבקת כשם שמייסרת – חכם הרבה יותר מרוב המילים והמנגינות שהיא שרה באלבום. עליונותו על שאר הקולות הנשמעים כאן נחרצת. בניגוד לזמרות שמעצימות את נוכחותן במנותק מהשיר עצמו באופן שמרדד את שירתן, זהבה בן, בלי שמץ מלאכותיות, מתמזגת […]