"על מי אני עובד", אלבומו השלישי של בלוך, אמור היה להיות נקודת המפנה שלו כיוצר. אלבומו הראשון, "אולי זה אני", הביא אותו לעולם כמוזיקאי צעיר ויצירתי, שבלט בעיקר בשירי מהתלות וגימיקים חביבים ("מכיר אותו" ו"נפוליאון"). אלבומו השני, "הרגלים נאים"), שיצא רק לפני שנה וחצי, קידם אותו למחוזות יותר מעניינים, שכללו התנסויות אפלוליות כמו שיר על אונס מנקודת מבטו של האנס ("הסוד הקטן") והתמודדות עם מוות ("אחרי שאפרת התאבדה"). גם ב"על מי אני עובד" יש תחושה של התפתחות מסוימת. הפעם מדובר […]

  "כמה חן יש בכם", מחייך אביתר בנאי לקהל שלו, המצטרף אליו בשיר "כלום לא עצוב". וזה באמת קהל חינני – יודע אינטואיטיבית מתי להיות קשוב ומתי נלהב. כמה דקות קודם לכן, כשהוא ביצע את "כשזה עמוק" (של ענבל פרלמוטר וקורין אלאל), הקהל מיוזמתו שר באופן מושלם את הקול השני של השיר. זה היה יפה עד דמעות. שעת הופעה לא סטנדרטית. קצת אחרי חצות וחצי היא התחילה, ובשתיים ורבע בלילה הסתיימה. "אני מקווה שנַחְתם בצהריים", אומר בנאי, ובהמשך מסביר את […]

  יש שיאים כאלה, מהלומות זוהר שמקפיצות הופעה טובה לגבהים של הופעה מצוינת. בשליש האחרון של המחווה ליוני רכטר אמש (יום רביעי), הפסנתרים שלו ושל שלומי שבן פצחו בדיאלוג. הפסנתר של שבן שאל משהו. הפסנתר של רכטר הלם תשובה. הפסנתר של שבן התריס, הפסנתר של רכטר הקשיב והשיב. ואז הפסנתרים התאחדו לנגינה משותפת, ובעליהם הצטרפו אליהם ושרו איתם את "כולם אומרים" של שבן. רכטר חייך תוך כדי נגינה כאילו הוא זומם משהו. ואז, כששבן המשיך לשיר, הוא ענה לו ב"כי […]

  כשטיפקס פרצה ב-92' עם "הרבי ג'ו כפרה" היא הסתמנה כלהקת דאחקות מגניבה, למרות שהמילים החדות לא הותירו מקום לספק. הפזמון המקפיץ היה מלכתחילה שיר מחאה מובהק נגד תעשיית הנוכלות בחסות הדת. וה"רבי" ג'ו כפרה, ש"השכינה אצלו זה עסק", עדיין משגשג בנכלוליו.  אתמול הם הודיעו על התפרקותם, אחרי עשרים שנות פעילות ושירים שלא שמעו על חוק ההתיישנות, כמו "יושבים בבית קפה ומרגישים בתוך בועה" עם הג'יפ המפלצתי שכבר ממתין בתוך השיר ותיכף יגיח ואיתו שאר הסממנים של ה"תרבות" הקטלנית. למשל, […]

  בימים של אריזות נוצצות, שמתקיפות את העיניים בברקים אגרסיביים של ויזואליה, מוזר להתבונן בעטיפת אלבום הבכורה של יוני פוליקר. אין ספק שהיא לא מזמינה להאזנה. האפרוריות הבוטה שלה מרתיעה, והשם, "כלום", מעורר את התהייה "אז למה בכלל לטרוח"… אבל אז מקשיבים למוזיקה ומתברר שבניגוד לשם, יש בו הרבה. פוליקר, יוצר מסקרן, כתב והלחין את השירים, וגם הפיק מוזיקלית את האלבום, עיבד אותו וניגן בגיטרות, בבס, בבוזוקי ובקלידים, ואת כל אלה הוא עושה בכישרון. יש לו קול חם, מעורר אמפתיה, חזק […]

וביניהם "בין האש ובין המים", אלבומה החדש של גלי עטרי, הוא אלבום סתיו. יש בו עגמומיות נעימה ולא קודרת, בלי הסערות של החורף וללא הזיעה של הקיץ. כך גם עטרי עצמה, זמרת מהזן שרווח פעם וכיום התמעט – זמרים שהם זמרים. מבלי להגדיר את עצמם כיוצרים או לעסוק בכתיבה ובהלחנה, אבל מתוך הקפדה על שירה יפה ונקייה, נעדרת פעלולים ווקאליים של סלסולים וצרחות. מהבחינה הזו עטרי היא עדיין נכס איכותי לפופ הישראלי של אמצע הדרך וסגנונה כמו תמיד חם, ידידותי, […]

  קשה לשיר סליחה בעברית. מבחר שירי ההתנצלות הישראלים דל במיוחד, ובשעות שלפני יום כיפור העורכים המוזיקליים בתחנות הרדיו מתייאשים ומשמיעים שוב (ושוב) את יהודית רביץ שרה "סליחות". לאה גולדברג כתבה (ועודד לרר הלחין) שיר יפהפה שהוא בעיקר אירוטי ושבו התשוקה לפיוס גוברת על העוול, שלא ברור עד כמה הוא באמת קריטי ("אם היו עינויים"). הנה כמה שירים נוספים שמביעים חרטה.   סליחה / ביצוע: מתי כספי. מילים: אהוד מנור. לחן: מתי כספי קלאסי. גבר מבקש מאישה סליחה על חטאיו, […]

כשאדם נאמן למנגינה שלו, מתנועע לצליליה בשטח הפרטי ובהתאם לקצב הפנימי, לפעמים נעשה איתו חסד. הזמן שלו מסתנכרן עם הזמן של כולם. תמוהים אלה המאשימים את "שיר חדש", אלבום הזמירות והמזמורים של אהוד בנאי, בהיסחפות לתוך גל אופנתי. כרונולוגית בנאי אכן מצרף את אלבומו לערימת האלבומים היהודיים המצטברת באחרונה על מדף המוזיקה הישראלית. אבל האזנה לאלבומו מצביעה על השקעה איכותית בעיבוד המוזיקה, חיצונית ופנימית, באופן שמתקיים רק כחלק מתהליך ממושך. בנאי, יוצר לא מתפשר, הוציא אלבום ארוך (כשעה ועשר דקות), […]

 בניגוד לשם אלבומה, "שוברת שתיקה", מאיה בוסקילה לא חוזרת אחרי תקופת אלם ממושכת. אלבומה הקודם, "ימים של אהבה", יצא רק לפני שנתיים. עם זאת, בין שני האלבומים עברו עליה שינויים מקצועיים דרמטיים למדי. בלי להיכנס לפרטים, התוצאה המשמעותית היא השתחררותה מהסוכן שלה, רוברטו בן שושן, שגילה אותה ותרם לפרסומה ולהצלחתה, אבל לא העניק לה את החופש האומנותי המיוחל.  וכך, "שוברת שתיקה", אלבומה השלישי של בוסקילה (תוך ארבע שנים), הוא אלבום השחרור שלה. השינוי העקרוני שניכר בו, לעומת אלבומיה הקודמים, הוא […]

שנת תשס"ח היוצאת היתה שנה טובה למוזיקה הישראלית. טובה, אבל לא מקורית. לא נוצרו בה תופעות חדשות ולא התקיימו חוויות יוצאות דופן ואירועים מוזיקליים שיירשמו בספרי ההיסטוריה. חשיבותה של השנה הזו היתה דווקא בשגרה, הנורמלית עד כדי כך שכבר הפכה מובנת מאליה. שפע האלבומים החדשים שהחל כבר אשתקד, נמשך גם השנה. חברות התקליטים – הוותיקות והממוסדות, וגם החדשות והעצמאיות, לא הפסיקו לייצר עבודה (מעניינת) למבקרי המוזיקה. הגיוון המשיך לרתק – מיינסטרים לצד אלטרנטיבה, מוזיקאים מוכרים לצד כוחות חדשים,  אלבומים מצוינים, […]

המלצות לראש השנה תשס"ט  יצחק קלפטר / "קצת דיפלומט" 15 שנה מאז אלבום האולפן האחרון שלו ("הרחובות ההם") יצחק קלפטר חוזר באלבום חדש. הכל מעשה ידיו וליבו – הכתיבה הפשוטה אך הציורית (הים מופיע בארבעה שירים), הלחנים המורכבים, ההפקה הנחושה והעדינה, העיבודים הג'אזיסטיים והרוקיסטיים והגיטרה החשמלית – סמלו המסחרי. וגם קולו החם והאנושי, ששר שירים יפים הממחישים גבריות מוצקה ונאיבית. ויש גם ממתק: חידוש שלו ל"אני אוהב" שהלחין ל"הכבש השישה עשר" של יהונתן גפן. ביצוע שמח שהופך את שיר הילדים […]

כמעט עשר שנים אחרי האלבום "מנועים שקטים", אסף אמדורסקי חוזר עם אלבום אולפן חדש, "הרי את". אומנם בינתיים הוא יצר אלבומים נוספים, אבל הם היו אלבומי אוסף ("15 הדקות של אסף אמדורסקי"), פסקול ("האסונות של נינה"), אלבום אינסטרומנטלי (" B type  Stereotypes "), אלבום הופעה חיה ("לייב"), ואלבום קאוורים ("קדימה אחורה"). אמדורסקי מביא את המנועים שלו ל"הרי את" כשהם במצב מצוין – הקילומטראז' שעברו, בחייו המקצועיים והאישיים, לא שחק אותם אלא תגבר את המיומנות שלהם וגם את חדות הנסיעה. רוב […]

 לקול של רות דולורס וייס יש נפש ואישיות. הוא מלא הבעה ועשיר באופן שמאפשר לו גם להיסדק ועדיין לשמור על נוכחותו. בזכותו, היציאה משיריה שונה במובהק מהכניסה אליהם. משהו קורה בתוכם – לה ולמאזין. אחרי האלבום "Come See" דולורס וייס חוזרת עם "בעברית" – אלבום מרתק, ראשון בעברית.   הכתיבה של רות דולורס וייס (להלן רד"ו) מלאה בפשטות ובעומק, שמאפיינים גם את ההלחנה שלה. נגינת הפסנתר שלה ישירה ואקספרסיבית. נוספים אליה הקונטרבס הדומיננטי של יהוא ירון, הפנדר רודס וההאמונד התכליתיים של […]

 עברי לידר המפיק ועברי לידר היוצר מסתדרים ביניהם היטב וחשים בנוח זה במחיצת זה. הם כמו חייט שתופר בעיניים עצומות חליפות איכות ללקוחו הוותיק ולא חושש שידקור את עצמו תוך כדי עבודה עיוורת. וגם ללקוח, זה ברור, נעים בתוך הבגד המבריק,  עד שהוא מתמזג איתו כליל. "בית סוהר נעים ומסוכן", הוא כותב בשיר הנושא של האלבום "בקצב אחיד בתנועות של הגוף".  הסכנה היא החשש מניוון מעצם ההליכה על בטוח, הצעידה הלא נועזת ולא מעיזה בטריטוריה המוכרת. כמו שהוא עצמו אומר […]

מרענן להקשיב לאלבום עברי שכדי להבין את שמו של אחד משיריו צריך לפתוח מילון (ואפשר גם את ספר שופטים פרק ג'). "פרשדונה", כך מתברר, הוא מעיים וקרביים, מקום מוצא ומסדרון, וגם שיר חינני ולופת של אגי משעול – משוררת וכוכבת "פשוט כל כך", האלבום החדש של קורין אלאל. ארבע שנים אחרי אלבומה הקודם, קולה נשמע שמח לחזור, מהשיר הראשון ועד השיר האחרון.  נראה שהמילים של משעול, שכתבה כמחצית משירי האלבום, עוררו באלאל השראה, שמומחשת בלחניה – כולם יפים באלבום הזה […]

רגע אחד היא לא היתה כאן ובמשנהו כבשה את צמרות המצעדים. דנה לפידות הכניסה לרדיו את הסינגלים "מוניות" ו"משוגעת", ומיד הם יצאו משם החוצה בתור להיטים. "דנה לפידות" – אלבום הבכורה שלה, לא נשמע כמו אלבום ראשון, והוא משאיר על האוזניים נוכחות מלאת ביטחון עם מגע מקצועני מלוטש.   המפיק והמעבד משה דעבול (שהפיק באחרונה גם את לאה שבת ואת אורנה דץ), יצר אלבום גדוש בצלילי פופ סול. המטרה – שהושגה – היא להכניס לתודעה את לפידות כדיווה שמצד אחד "גדולה […]

עיר זהב אגדית, הממגנטת אליה חולמים, מהווה השראה לאלבום "אלדוראדו". שמה מסמן את מהות האלבום עוד בטרם הוא שולח אל החלל את צליליו. מציאות חלומית, שנפתחת במילים "תל אביב שוב מכוסה שלג. זוגות מחליקים על הירקון". בתשע השנים שעברו מאז "סוס" – אלבום הסולו הראשון של יהלי סובול, הוא שכלל את יכולותיו המוזיקליות בלהקתו "מוניקה סקס" ובשירים שכתב לאחרים (יהודית רביץ, יזהר אשדות ועוד), וכתב שני רומנים. רע מוכיח, שחבר אליו לאלבום הזה כמפיק מוזיקלי וכמעבד, טיפח קריירת הפקה מוערכת בארץ […]

  פתאום, לקראת סוף השיר "אל הציפור", אבישי כהן כמעט צועק את הטקסט הידוע של ביאליק. מתוך הנינוחות המאפיינת את "שעות רגישות", אלבומו החדש, בוקע המשפט "צהלי נא קולך ורוני" כמו תשוקה לזעקה. המהלומה הפתאומית הזאת לא מגיעה לשיאה, ועדיין היא מסקרנת במיסתוריותה, שנבנית בהדרגה. אבל אז כהן חוזר על המשפט באופן רגוע והסדר שב על כנו. "שעות רגישות" הוא אלבום סימפתי, לא לוחץ על שום מנגנונים חדים של התנגדות תהומית או התלהבות קיצונית. כוחו במתינותו המעודנת. מוטבעת בו בבירור […]