"מה זה שירי לחץ?", שאל שולי רנד באמצע הופעת ההשקה לאלבומו "רצוא ושוב". המשכן לאמנויות הבמה בתל אביב, יום חמישי שעבר. הוא לא מחכה לתשובה – זו הייתה רק אתנחתא מדודה, הרף עין, שנועדה להקפיץ את שיפוע דיבורו למדרגה הבאה. "שירי לחץ", הוא מסביר, נוצרים כאשר מנהליי "דנים בקריירה הבעייתית שלי ואומרים שאם תוך חודש וחצי גג אני לא משחרר איזה להיט רותח אז אפשר לסגור את הבסטה. אני מסביר שזה לא ככה. שאני חייב להתחבר למעיין שבתוכי. לילד שבי". […]

השחר העולה אלבום הבכורה של שחר אריאל לא נשמע כמו יצירת ביכורים. הטריות החיננית אומנם נוכחת, וגם הקול הצעיר והלהט, אבל אין שום דבר מהבוסריות שמתלווה לפעמים לאלבומים ראשוניים, כולל הדחף להוציא את הכול במין ערבוביה של חוסר אחידות. אריאל מגיש יצירה שלמה, ונדרשו לו לשם כך כמעט חמישים שנה שבהן התחשל, התבשל ולא התרשל. המילים האחרונות הן מחווה למילוליות השוצפת של מאיר אריאל, אביו של שחר. הוא נוכח באלבום בשירים מפורשים יותר ("תמיד אתה איתי" – שיר געגועים במהלך […]

מאיר בנאי 2017 נפתחה במהלומת כאב וחוסר אמון. מאיר בנאי היה יוצר אהוב שצניעותו ומופנמותו לא טשטשו את חשיבותו. קולו, בצבע שכמוהו אין, נארג בשירים מהזן הנשאר, שמהם בצבצה נפשו האורבנית-כפרית ("יש בי מזה וגם מזה, יש בי שניהם", כפי שניסח זאת בשיר "וביניהם"). בציבור הישראלי התחושות לנוכח מותו נעות עדיין בין השתוממות וקושי להפנים את היעלמותו הפיזית לבין געגועים וכמיהה. להבדיל מחסרונו הפרטי, בזמר הישראלי מאיר בנאי הוא בן אלמוות. שיריו ממשיכים לפעפע, להשפיע ולהיטמע במעמקי המארג של המוזיקה […]

אחרי ארבעה ימים חזרתי לשדה הקרב, שנותר כפי שהשארתי אותו: כוס מי זכוכית על השולחן, כרית מהמיטה על הספה הסתורה, מזרן יוגה ועליו סימנים נוגעים ללב של רצון טוב, טבלית ריקה של אנטיביוטיקה, מוות בוונציה מפנה גב פתוח על השטיח, מדחום על 39.3 מעלות. בין יום חמישי הפסיכי לשני הנוכחי הפרידה טריטוריה מבהילה בקביעותה הארעית, אבל היום שבתי אל המקום הקבוע, שפתאום דווקא הוא רומז ארעיות. אתמול נראיתי כמו כולם, ורק צמיד משונה שלא הצלחתי להסיר העיד כי אני עדיין […]

 אמפי קיסריה. 24.7.08. (אמש). המופע "שרים מאיר אריאל – 9 שנים בלעדיו". שלום חנוך מטביע על נינט את חותמת האיכות שלו. כמה דקות לפני כן היא שרה את השיר "איך לפעמים אני". הגישה והאנרגיות שלה היו רוקיסטיות, מה גם שהיא נתמכה בנגינת הגיטרה המיומנת של ברוך בן יצחק מ"רוקפור" ובכלים המצטיינים של "שליחי הבלוז". נינט צעקה. היא החצינה משהו חזק. אבל מה? דבר אמת או הצגה? נינט שואפת להיות רוקיסטית, כך לפחות נרמז מהתבטאויותיה ומההתארחויות שלה בהופעות של גבע אלון, רוקפור, שי […]

9.3.08 לפנות ערב, באוטובוס שמדרים מתל אביב – שלומי שבן, נעם רותם, שרון מולדאבי, רונה קינן, ערן צור, דן תורן ולהקת פונץ' מחייכים חיוכים של טיול שנתי. הדינמיות של הנסיעה והשמחה על הזכות "לעשות משהו" מטעינות את החלל בעליצות. האחווה שבין החברים-קולגות מרופדת בעדכונים, שיחות נפש, ושיר חדש שנעם רותם משמיע עם גיטרה. זאת בעצם המוזיקה היחידה שנשמעת באוטובוס, למי שתהה מה הפסקול בהסעה של מוזיקאים ישראליים למופע תמיכה בתושבי עוטף עזה. בחושך שמתעבה בהדרגה, הגבולות מיטשטשים ומתגלה האמת: מדינת תל […]

אין מערבין יוצר ביוצר, נשמה בנשמה, ומה בכלל הקשר. אבל בין ההחלטה לפרסם את הפוסט הנוכחי על שיר של מאיר אריאל לבין הפרסום – נפטר עלי מוהר, והפוסט הזה מוקדש לו.   ***   "שוב אני מוצץ גבעול מתחת גשר מט לנפול" – תמיד היה לי ברור שמאיר אריאל כתב שיר פסימי. נקודה. האדם שבשיר – תקוע, והלוקיישן הכפרי, עם ריחות השדה, לא מתיימר להסתיר את ניחוח ההחמצות. בשלב מסוים קראתי בו שוב, והופתעתי לגלות בו משמעות הפוכה, אופטימית לגמרי, שאני […]