הקירות בכל בית כמעט קרסו מכובד ה"לא". גם בחוץ, על השמיים – יריעות כחולות של לא. תוך כדי נסיעה כל הנופים צועקים: לא לא לא. ולמרות ההכנה היסודית לא החזקתי מעמד כשלא שמעתי את הכן.   "Ah, distinctly I remember it was in the bleak December", כך שרטט אדגר אלן פו את הזמן שבו מתרחשת צמרמורת "העורב". והנה גרסה למיטיבי לכת, כלומר כאלה ששמחים להתעכב על כל מילה ומוכנים להקדיש לשם כך כמעט 10 דקות. הבונוס: הדקלום הופך לשיר עם […]

א. יותר מדי הופעות מחו"ל בשבילי. אפילו לא גיששתי על "Air". אני מכירה במגבלות (הספיגה) שלי. זו מול זו מותחות אצלי עדיין את גבולות ההכלה שלהן שתי ההפקות הקוטביות שחוויתי בזמן האחרון – LOW בבארבי ומקרתני בפארק הירקון. ב. לא שמעתי השנה שופרות. חשבתי שאולי במקום שהתפנה תיכנס מנגינה. אבל זו היתה אי הבנה. ג. לאט לאט הם חוזרים מלאונרד כהן. איש איש והארץ שבה התראו. עוד מעט אשמע בוודאי מכמה מכרים על ההופעה בברלין. ואני? לא ברור. את הוודאות המובטחת, החתומה […]

צרחת עליצות, קפיצה באוויר, ועוד אחת. נחיתות שמחות שרק ממריצות להמריא שוב. ואז הפסקה מעשית. פתיחת יומן תכליתית והמגע המאושר של העט המתחכך בדפים – המיסתוריים, הלא נגועים, של עתיד שמרחקו ניתן להכלה. והנה העתיד הזה בתור השבוע הנוכחי. משומש. אותיות קטנות של מטלות ואירועים מכלות את לובנו של יומני. ועדיין ההכרזה מלפני חודשים פותחת את יום חמישי, היום. 18 בספטמבר. י"ח באלול. חי וח"י, חי נפשי. לאונרד כהן בארץ כתוב שם. קו לא מתחתי כדי להכחיד את התקווה הזו. […]

    לסרוק לחרוק לפרוק לזרוק     מתרוקנים     רוקמים רוקדים     לטרוק לשרוק   לערוק  

השבוע נפטרה חנהל'ה מ"שמלת השבת של חנה'לה". כלומר, חנה דמיאל בת ה-102, שבעלה, יצחק דמיאל, קיבל השראה מדמותה וכתב עליה את הסיפור. וכך מתחיל הספר: "היתה ילדה קטנה – חנה'לה". והעלילה: אמא של חנה'לה תפרה לה שמלה לבנה לכבוד שבת. סוף סוף הגיע יום שישי, השמש כמעט שקעה, וחנה'לה לבשה את שמלת השבת ויצאה החוצה. היא פגשה את חבריה הטובים – עדנה הפרה וזוזי הכלב ושיחקה איתם בזהירות, כדי שלא ילכלכו את השמלה. אבל אז… הגיע איש זקן, נושא על […]

 פרויקט "השאלון" המסקרן של סיני גז צובר תאוצה. יוצרים, עיתונאים ובלוגרים, בווריאציות כאלה ואחרות ממשיכים להיקרא אליו, והפעם הרולטה נעצרה עלי…  http://hasheelon.blogspot.com/2008/07/timora-lesinger.html  *** ואם כבר פוסט אישי כל כך, אז אני תופסת טרמפ עליו (תרתי משמע) כדי לדווח שפתחתי מכרז למציאת פרטנר/ית לנסיעה לאירופה להופעה של לאונרד כהן.  כרגע מדובר באחד מהתאריכים/מקומות הבאים: 20.7 – ספרד, 22.7 – צרפת, 27/8.7 – איטליה, 30.7 – אתונה, 3.8 – אנגליה. האודישנים מתקיימים בימים אלה ממש. אפשר, ורצוי, לתקשר איתי דרך "כתבו אלי".  שבוע טוב.

  חלון רחב פעור כי אין זגוגית. מהגובה תל אביב נוצצת, אבל מהנומך דהויה. בניין תעשייתי בין המוסכים. דירות מפזרות חדר חזרות, אולפן הקלטות ובית של אחד מהם. אחותו וחברתו בין מוזמנים ומשלמי כרטיסים מתוכננים  ואקראיים, הכלב של הזמרת, החתול של בעל הבית, הג'וקים השקופים ורמזי העטלפים. והמבטים: כמהים, מתמלאים, מתבוננים: באהדה, בביקורתיות, בהתמסרות. החיישנים רוטטים ומאחדים את כולם בקליטת המוזיקה: שומטת את גדולתה, מוטענת מקצב הקצוות של מילות אמת שקריות, שמדייקות את האווירה ונעלמות-מתגלות בשיא שנמשך שעה עם לחנים בטמפרטורות גיהנום […]

  חולצת טריקו ירוקה-אפורה, דהויה ורכה, חלקה משימוש. יש לה ריח של כל הכביסות, אך גם של הנסיעות. מבט שזוכר את אמא תרנגולת ומחבק אותה ואת אבא בתמונה. והאופנועים צורחים בנחשולי ענק את המוזיקה. והוא לא פוחד מכלום. כפות האבנים שלו מתופפות מקצב ענוג.  בתמונות ילד ועכשיו איש. לאן נעלמו הכדורים מהחצרות? נמסרו והתגלגלו אבל איפה החלל שמקבל ובולם אותם? ומה עם השיערות הלבנות? קל יותר לתלוש אותן כי הן מתארכות, אבל דווקא בשלב הזה מוחלט שיישארו, כל עוד הן תבלין. הנה […]

היא כל כך קליידוסקופית. ביורק. לא, התכוונתי ללונדון. כלומר שתיהן. אורן מההפקה מספר לי שהאולם המפואר והעתיק הזה, האמרסמית' אפולו, היה בעבר אולם נשפים. וביום שני השבוע, 14.4.08, התקיים שם נשף חגיגי במיוחד, הופעה תיאטרלית ורוקית לפרקים של ביורק. בגלל המרחק אינני יכולה להביט בעיניה, אבל מרגישה את המבט שלה. המפגש של אלפי שנות קרחונות איסלנדית עם הקור הלונדוני מהדק מיתולוגיה חדשה, שמפוצצת בתאווה את ליבי הפרובנציאלי. הרסיסים התפזרו ואני דורכת עליהם. הם לא שורטים אלא חופרים תעלות שעליהם ישוטו […]

אז מה קורה עם "הספר"? הוא שאל.את האמת? הלכתי, זחלתי בין קורי העכביש. שם הוא היה.הזמן קפא עליו והקפיא אותו רגע לפני העריכה הראשונה. הנה תזכורת חלקית מסוימת. לא ברור לי בדיוק למי. ***   יצאנו החוצה. הם התעמתו עם כדור, ואני הרגשתי את הנוקשות הפיזית שמאז שיעורי ההתעמלות המפחידים בבתי הספר הפכה אותי ללא רלוונטית. "אני גם רוצה לשחק כדורגל"! קראה גילי, תוך כדי שהיא רצה באופן כה מרהיב, עד שהכדור שינה את מסלולו בעקבות רגליה.  אף אחד מהבנים לא השתאה. הם פשוט […]

אני מנסה לכתוב ביקורת הופעה בלי לכתוב על איזו הופעה אני כותבת אותה. ועל ערב אחד נדיר, שבו חוויתי את שני הקצוות שמעבר לסקאלה – הטוהר והריקבון. זה התחיל ביום חמישי האחרון – אחד מאותם לילות שבהם יש בעירי לפחות שלוש הופעות שאני כמהה לחוות. אני אף פעם לא מצליחה לבחור. פעם הייתי נאבקת. היום משלימה מראש עם התוצאה שבדרך כלל זהה – או הכל או כלום. וזה אף פעם לא הכל. וכך היה באותו יום חמישי. ויתרתי מראש על כולן. גם […]

"שמע קולי", האלבום החדש והיפהפה של מאיר בנאי הוא ההוכחה לכך ששירים טובים הם שירים טובים, ולא משנה הסגנון שלהם, במקרה הזה שירי קודש ופיוטים. בהופעת הבכורה שלו בתל אביב (יום שלישי השבוע, 12.2.08, "צוותא") היו הרבה ראשים מכוסים במרכז האולם ומעט (יחסית) ראשים גלויים בקצוות.  הוא פתח בכמה שירים מהאלבום החדש, ואז המשיך ל"אהבה קצרה". הטבעיות המרהיבה שבה עבר מסוג אחד של קודש למשנהו רק הוכיחה שבשבילו הכל מהות אחת שלמה. "לך אלי תשוקתי, בך חשקי ואהבתי. לך לבי וכליותי, […]

  זו לא צניעות, זו הצטנעות.זו לא מתיקות, זו מתקתקות.זה לא משפט, זו שיפוטיות.זה לא יופי, זו התייפייפות.זו לא זַכות, זו זחיחות.זה לא מעשה, זה מעושה.זה לא רגש, זה פאתוס.זה לא בכי, זו בכיינות.זה לא פתרון, זו פטרונות.זה לא כיבוי, זה קיבעון.זה לא טוהר, זו טהרנות.זו לא תפילה, זו תִפלה.זה לא תעתוע, זו טעות.זה לא זיפים, זה זיופים.זו לא מניעה, זו הימנעות. זה לא צדק, זו צדקנות.  זה? לא! (אגב, ראו עצמכם מוזמנים להעשיר את הקטלוג הזה. נראה לי שהעיקרון ברור).

כמה שבועות לפני שהופיע בציבור "רמזים", אלבומה החדש של ריטה, היא השמיעה אותו בפני עיתונאים. שיר אחרי שיר, מילים, צלילים וקטעי מידע, התהווה בחלל הסיפור של ריטה כפי שבחרה להציג אותו לעיני כל. אישי, רובו על מערכת יחסים זוגית, שהיא בעיקר אוהבת ושלמה. אחרי שהאלבום הושמע, הורשינו לשאול שאלות. מישהו שאל את השאלה המתבקשת מכל – איך זה יכול להיות???הרי כולנו התוודענו תקשורתית לסיום הזוגיות הספציפית הזאת, ופתאום מושמעת בפנינו מציאות שונה לחלוטין.  האם אלבום חייב בכלל להיות אמיתי? (כלומר "אמיתי"? מה […]

 כשהייתי בן חמש, נהגתי לשבת במיטה ולבקש מאלוהים: תעשה שאחרי שאספור עד שלוש, יחכה לי מתחת השמיכה כלב קטן, גור.אחר כך ספרתי עד שלוש, וחיכיתי רגע. קיוויתי. ואז הכנסתי את היד שלי לשמיכה והתחלתי למשש. ולא היה שום גור. כשהייתי בן עשרים וחמש, לפני שנכנסתי אל הבניין שלי, עצרתי רגע, ליד הכניסה, וביקשתי: תעשה בבקשה שכשאגיע לקומה שלי, היא תשב על המדרגות ותחכה לי.אחר כך הייתי עולה מהר שתי קומות, ולפני הקומה השלישית מאט.אבל היא מעולם לא ישבה שם. כשהייתי "לא", אומר רני. […]

   א. מה אני זוכרת אחרי שנים מהופעות שהלכתי אליהן, כשלא ידעתי אם אלך או לא אלך?לילות חורף מנוכרים, עיר מתנערת: אני לא מכירה אותך. חושך. נכנסת אל החלל המואר בצלילים. כן, אני זוכרת את הקול. את רוב הצלילים. הם היו טובים אלי, אבל הניכור לא נעלם. אני שמחה שהלכתי. מה אני זוכרת מהופעות שלא הלכתי אליהן? – החמצה דהויה. מה רע בהחמצה דהויה. גם מימושים דוהים בסופו של דבר. "זאת לא המסיבה שלך" – שר אהוד בנאי. צריך להיות אמיץ כדי להבין […]

משה בן שאול היה המנחה שלי בסדנה לכתיבה יוצרת בבית הסופר בירושלים. הייתי הכי צעירה שם, בת 18 וחצי. במהלך הסדנה הוא היה מעיר לכולם הערות, טובות ורעות, על הכתיבה שלהם. ולי לא היה מעיר דבר. סימן "בסדר" על התרגילים שהגשתי.  חגגנו את סוף הסמסטר בביתה של אחת המשתתפות. משה בן שאול סיכם לכל אחד מהמשתתפים את דעתו עליו ככותב. ואז הגיע אלי. "את", הוא אמר, "תמשיכי"."ו…"? שאלתי."וזהו"."זהו"? חשתי את התנודות הממוטטות של סכר הביישנות, שהחזיק איכשהו את העלבון המצטבר בחודשים האחרונים. אז זהו. הוא […]