שִׁבְעָה בְּאוֹקְטוֹבֶּר   לְכָל אֵלֶּה שֶׁמִּתַּתָּם לֹא הָיְתָה בְּעִתָּהּ לְכָל אֵלֶּה שֶׁמִּטָּתָם הָיְתָה אֲלֻנְקַת בְּעָתָה   לְכָל אֵלֶּה שֶׁתְּפִלָּתָם לֹא נֶעֶנְתָה, וְכָלְתָה לְכָל אֵלֶּה שֶׁתִּקְוָתָם נִשְׁמְטָה בְּסִבְכֵי מַלְכּוֹדְתָם   לְכָל אֵלֶּה שֶׁנִּשְׁמָתָם זוֹהֶרֶת בְּאוֹר תִּפְאַרְתָּם לְכָל אֵלֶּה, מֵעַתָּה: אֲנַחְנוּ עוֹרוֹת צְרִיבָתָם.

מה עבר על לאה גולדברג כשכתבה את השיר "חמסין של ניסן"? לעולם לא נדע, אבל התוצאה מרהיבה, צבעונית, מיסתורית – ופסיכית לגמרי. במובן הנפלא-יצירתית, כמובן   אָכֵן אֵדַע, זֶה יוֹם לְלֹא תְּמוּרָה וְלֹא נָפַל דָּבָר וְלֹא אֵרַע וְלֹא יַבְדִּיל בֵּינוֹ לְבֵין יָמִים צִיּוּן וָאוֹת אֲשֵׁר מִטּוֹב עַד רָע. וְרַק לַשֶּׁמֶשׁ רַיחַ שֶׁל יַסְמִין , וְרַק לָאֶבֶן קוֹל שֶׁל לֵב פּוֹעֵם, וְרַק לָעֶרֶב צֶבָע שֶׁל תַּפּוּז, וְרַק לַחוֹל שְׂפָתַיִם מְנַשְּׁקוֹת. אֵיךְ אֶזְכְּרֶנּוּ אַלְמוֹנִי סְתָמִי , אֵיכָה אֶשְׁמֹר חַסְדּוֹ הַפִּתְאֹמִי, אֵיךְ אַאֲמִין […]

מה? היא גם כותבת למבוגרים? בתקופת התיכון שלי נדהמתי מהגילוי שהמשוררת-מספרת-ציירת שהביאה לי את "דירה להשכיר", את "מה עושות האיילות" (הספר עם השיר), את "ידידיי מרחוב ארנון", "המפוזר מכפר אזר" ו"נסים ונפלאות" – כותבת גם למבוגרים. האישה שהעניקה לחיי טנא של דמיון ("כל הימים, כל הימים, חולמת אני על כובע קסמים, כובע קטן מקושט נוצה, העושה כל מה שאני רוצה"), יופי ("שלושה תרנים לאוניה ומפרשי זהב, ועל סיפון האונייה טווס יפה זנב") וצחוק ("מיהו זה אשר שכח את השכל במטבח"?) […]