ימית "רַק אֲשֶׁר אָבַד לִי – קִנְיָנִי לָעַד", רחל המשוררת היֹה הייתה עיר פלאות – ונגוזה. היֹה היה גן עדן – והתפוגג. לעיר קראו ימית, והיא מתה. נקברה בחולות המדבר – ואיש אינו פוקד את שרידי הריסותיה. השבוע, לפני 40 שנה (הצטברות זמן מבהילה בכובדה) ימית הוחזרה למצרים תמורת השלום. התשלום כבד, ובכל זאת ראוי – ואת התובנה הכואבת הזו מותר לי לכתוב כי אני  בין משלמיו. כשהייתי ילדה, גרתי בימית – בבית 179. מס' טלפון: 057-87550 (התקשרתי כרגע רק […]

מה עבר על לאה גולדברג כשכתבה את השיר "חמסין של ניסן"? לעולם לא נדע, אבל התוצאה מרהיבה, צבעונית, מיסתורית – ופסיכית לגמרי. במובן הנפלא-יצירתית, כמובן   אָכֵן אֵדַע, זֶה יוֹם לְלֹא תְּמוּרָה וְלֹא נָפַל דָּבָר וְלֹא אֵרַע וְלֹא יַבְדִּיל בֵּינוֹ לְבֵין יָמִים צִיּוּן וָאוֹת אֲשֵׁר מִטּוֹב עַד רָע. וְרַק לַשֶּׁמֶשׁ רַיחַ שֶׁל יַסְמִין , וְרַק לָאֶבֶן קוֹל שֶׁל לֵב פּוֹעֵם, וְרַק לָעֶרֶב צֶבָע שֶׁל תַּפּוּז, וְרַק לַחוֹל שְׂפָתַיִם מְנַשְּׁקוֹת. אֵיךְ אֶזְכְּרֶנּוּ אַלְמוֹנִי סְתָמִי , אֵיכָה אֶשְׁמֹר חַסְדּוֹ הַפִּתְאֹמִי, אֵיךְ אַאֲמִין […]

לקוראים החדשים, והישנים, וגם לעצמי – הזדמנות להכיר או להיזכר בפוסטים (קצרים! כי אין כוח הפעם להתפלספות) ואהובים מפעם. אז… מה אימצתי מנתן יונתן? מה המסרים האמיתיים בקלישאות? ואיך היה לי בלונדון – בתקופה הזו, אבל בשנה מאוד אחרת?   פותחת ב"הרדופים", ועם מילה אחת קטנה של נתן יונתן – צנועה אך משמעותית. כנראה עוברת ל"זה לא" – ואם נשמעת כאן נימה סמויה של כעס, אז בעצם היא דווקא גלויה. ואולי זה פחות כעס ויותר אכפתיות – כלפי המשמעות.   […]

שיר בשם "המכתב" מהאלבום החדש והיפה של נועה שמר, "שורה של צעדים", הזכיר לי את הפורמט הזה. זוכרים? היה  – ואולי עדיין ישנו – דף משורטט מילים, בתוך מעטפה, בתיבת הדואר, עם בול. ועם ציפייה. סבלנות הייתה פעם המהות.  במכתבי הנייר נדרש לחכות פרק זמן לא משוער מהשליחה ועד ההתקבלות, ואחריה – עד שתגיע תשובה. אם תגיע. הציפייה הייתה חממה נהדרת להנבטת יצירה – רומנים של מכתבים, ושירים. אז בואו נצלול לשירי מכתבים. שולחת במעטפת המסך שירים-מכתבים, וחותמת אותם בתקווה […]

"מסתובב ומדבר מחבר אל חבר, אין מעבר למילים, אבל אני עובר" – שרה להקת פונץ' בשיר "שיטוט ברחובות", שבהמשכו מתוארים הילדים ש"ממציאים עברית שמשתלטת על עצמה כמו טנק על הכביש, ובורחת מעצמה בלי להרגיש". אבל העברית שלנו, לפחות בפוסט הזה, לא תברח מעצמה, אלא דווקא תישאר. אז בואו נדבר עליה ועל הדרך שבה היא מתבטאת במוזיקה הישראלית. התירוץ: יום השפה העברית שחל השבוע. תקציר הפרקים הקודמים: "בעברית יש מילים בשפע, להגיד את הכול – כמעט. יש בה תקע ויש בה […]

לנתן זך, במלאת שבעה למותו   הציפור הכי מפורסמת של נתן זך ז"ל היא "ציפור שנייה" ("ראיתי ציפור רבת יופי"). היא עפה אל הלבבות בזכות המילים הפיוטיות-ערטילאיות שיצרו אותה, וגם הודות ללחן היפהפה של מישה סגל שהכנפיים שהעניק לשיר התמגנטו לביצועים רבי-קסם. אבל היו לזך ציפורים נוספות: ה"ציפור שבחושך פרחה לה" מהשיר "ואז בא לנו"; הציפור ש"מצפצף מרה" מהשיר "עם חשיכה", ועוד. וישנה הציפור מספר שיריו של זך "כיוון שאני בסביבה" (הוצאת הקיבוץ המאוחד) שיצא בשנת 1996. השיר נקרא בפשטות […]

"העברית היא סקס-מנייאקית"   אחת לכמה זמן, שוב צץ העניין הזה. מתכנסת קבוצת אנשים, נניח בפגישת זום, רובה נשים, ובקושי גבר אחד. ואז מתחילה ההתחבטות. איך בעצם תתנהל השיחה? האם הרוב קובע, ולכן מותר לפנות אל הנוכחים בלשון נקבה? בשלב הזה, בדרך כלל, משתררת התחושה הקולקטיבית שהאקדמיה ללשון העברית התירה את העניין. אבל האם נכון הדבר?  – או שמא אגדה? "זה כל-כך שנות ה-90", אומרת לי רונית גדיש, ראשת המזכירות המדעית של האקדמיה ללשון העברית. היא צודקת, כמובן. אבל גם […]

ואולי תבוא איזו נחמה   איך ומדוע הפך במרוצה השנים השם היפה נחמה לשם ארכאי, גלותי ויאכנעי? והאם פתאום הוא מגלם הזדמנות חדשה? מאז אתמול מתנגנים ומושרים בישראל שירי נחמה רבים – "נחמה" בביצוע אילנית או חוה אלברשטיין (מילים: רחל שפירא, לחן: נורית הירש), "ואולי תבוא איזו נחמה" של תערובת אסקוט (מילים ולחן: אסף אמדורסקי וג'נגו), "נחמה" של ברי סחרוף (בן הנדלר שותף בלחן), "בואי נחמה" של אלון עדר (מילים ולחן: רן דרום), ועוד – בזכות נחמה ריבלין ז"ל, שנקברת […]

זו לא רק העובדה שאלונה טוראל התגלתה כילדה בת 17 עם השיר "כאשר אני ואת", שזכה במקום השלישי בפסטיבל הזמר בביצוע נחמה הנדל. כתיבה – זה בכלל לא מה שהתכוונה לעשות בחיים, אפילו ש"פרחי זהב", שיר נוסף שכתבה – ולא רק הלחינה – התפרסם בביצוע חוה אלברשטיין. וזו אפילו לא רק העובדה שהיא הייתה מלחינה מופתית. את השיר "אדבר איתך" כתבה רחל שפירא על גבי הלחן שלה, שכבר פעמו בו מראש כל ההתמסרות והרגישות הנשית, כמו מנהרות קטנות, עמוקות וכמוסות. […]

מסע בין חלומות "קובי, תן לי בבקשה צליל של החלל החיצון". קובי שמואלי, הדיג'יי של ההצגה הממונֵה על המוזיקה והאפקטים, לוחץ על כפתור. החלל מתמלא במוזיקה עתידנית, והקסם מתחיל. "מסע בין חלמונים", כך נקראת הצגת הילדים המקסימה שיצר צבי סהר, ממציא של ז'אנר מהפכני בשם Puppet Cinema – שחקנים מפעילים בובות שמצולמות בלייב ומוקרנות במעגל סגור מול הצופים. על שפת הבמה המתינו לרגע שלהן ביצי עין – בתפקיד הקרקע הצמיגית של כוכב מסתורי. לצדן יערות ברוקולי וצבא של פטריות. בצד […]

הקסם מתרחש מיידית, עוד בטרם נשמע הצליל הראשון, קסם ויזואלי נוצץ ומסוגנן. "חליל הקסמים" הנודע של מוצרט – בגרסה הנוכחית של האופרה הישראלית  לילדים, שואף להנגיש את האופרה לקהל היעד הצעיר, ואף להאהיב אותה עליו, והדרך לכך היא קודם כול הבמה, שבכל רגע יש בה התרחשות צבעונית מגרה. חגיגה ססגונית לא פחות מאשר חגיגה קוֹלית עם התפוצצות יצירתית של דמיון, נשף בלתי פוסק של יצורים בדיוניים, מחולות בלונים ונשפי ליצנים – תוצר יפהפה של השלישייה – ניב מנור מעצב התפאורה, […]

האחת חלוצה ופורצת דרך. השנייה ממשפחה מוזיקלית נודעת, והשלישית רוקיסטית בתחילת דרכה. על רקע סערת ההקצנה כלפי נשים, בציבור הדתי מתחוללת מהפכה. מבט אל הקרביים שלה   "את רואה כמה שריטות יש על הגוף שלי?", צוחקת ליאת יצחקי. המקום: "צוללת" – אולפן הקלטות בתל אביב. בחוץ – סערה: הדרת נשים על רקע הקצנה דתית מתגברת. אבל במקביל, זרמים תת-קרקעיים נשיים-דתיים עולים על פני השטח ויש להם ריח של מהפכה. ודווקא במוזיקה. קול באישה ערווה? תשאלו את נרקיס – זמרת מגוש […]

מפעוטות, דרך ילדי גן וילדי בית ספר, ועד הילד שבכל מבוגר. מאז תהילת "הכבש ה-16" לא נצפה כאן גל כה איכותי – וכמותי – של אלבומי שירי ילדים מומלצים. הנה חלק קטן (מדי) מהם:   "שירים לבלה" / יובל מנדלסון באלבום הזה מכנה את עצמו מנדלסון (מלהקת "שייגעצ" לשעבר) "יובל המנוול", ולא בכדי: האלבום שכתב לבתו התינוקת (וששירים ממנו ביצע בתוכנית של גורי אלפי "היום בלילה") – רחוקים מלהיות שירים תמימים לפעוטות. מנדלסון אמנם פונה לתינוקת שלו בשירים, אבל הקשבה […]

הללוהו לאונרד כהן הילל את השבור. שיריו היו מושלמים – מוזיקת המילים ומוזיקת הצלילים התאחדו בהם לכדי עולם קטן עם עונות שנה, גיאוגרפיה ומיתולוגיה. אבל גם כאשר סגד בשיריו לנשים במלוא יופיין וקסמן – הוא ידע לפרוס את חולשותיהן, הגלויות והסמויות, ואת מטאפיזיקת הכאב שבפרידה הבלתי נמנעת מהן ומאהבתן. הוא תימלל את המעורער, שר על המתעתע, תיעד את החולף – ובכך ניכס אותו, ולו חלקית. קולו –עשיר במינימליסטיות שאהב לעבות בקולות מקהלות – קיבע את הוודאות של הספקות. את הדמיון, […]

בטרם נולדה, היה לי ברור שתוקף בקלאסיקות שירי הילדים שעליהם גדלתי, ובאלה שאני גודלת עליהם עכשיו. בפועל, אחרי כמה שבועות מרוכזים של "30 להיטים לפעוטות" (עם רפרטואר באמת חמוד – "שעון בן חיל", "לשפן יש בית", וכאלה) השתעממתי. אחר כך שמענו הרבה אריק-איינשטיינים, יונים-רכטרים ושלושרים, וגם שני-שליש של שלום גד החדש, ואז עברנו עיר ובפועל הרדיו פתוח כיום כל הזמן ואנחנו שומעות רק רשת גימל. אני מאזינה רק בחצי אוזן. באוזן וחצי הנוספות אני מקשיבה בעיקר למוזיקה שהיא מפיקה מפיה. […]

מה? היא גם כותבת למבוגרים? בתקופת התיכון שלי נדהמתי מהגילוי שהמשוררת-מספרת-ציירת שהביאה לי את "דירה להשכיר", את "מה עושות האיילות" (הספר עם השיר), את "ידידיי מרחוב ארנון", "המפוזר מכפר אזר" ו"נסים ונפלאות" – כותבת גם למבוגרים. האישה שהעניקה לחיי טנא של דמיון ("כל הימים, כל הימים, חולמת אני על כובע קסמים, כובע קטן מקושט נוצה, העושה כל מה שאני רוצה"), יופי ("שלושה תרנים לאוניה ומפרשי זהב, ועל סיפון האונייה טווס יפה זנב") וצחוק ("מיהו זה אשר שכח את השכל במטבח"?) […]