הבילויים – לא היה לי כוח לשמאלניות המתחכמת שלהם.
ג'ימי הנדריקס – דכדך אותי ברוקיסטיות המצמיתה.
ביציאה מהמסעדה, עד לחנייה, הלכנו יד ביד, גם זה כבר חלק מהמסורת. איש אחד עמד ליד מכוניתו, הרדיו פתוח שר שיר אהבה מזרחי, והוא מתענג עליו, שר איתו בקול.
חייכנו אליו, ואל עצמנו. "תיראה", אמרתי. "מוזיקה", הוא סיכם. 
חזרנו לאוטו. "בואי ניסע בדרך הארוכה. לא! בואי ניסע פשוט בלי מטרה". אבל רק יצאנו לכביש, גילינו שאנחנו על דרך השלום.
"טוב", הוא אמר, "אז אני אסע על שלושים קמ"ש".
"באוזן השלישית", אמרתי, "תקנה את בום פם".
"טוב", הוא אמר, והשמיע את זוהר ארגוב.
זוהר ארגוב – עצבן אותי בסתוויות הקשה.
אחר כך הוא החליף להלהקה שלא היתה
וסוף סוף
זה ישב לי טוב.
 
"אין כמו מסורת", הוא אמר.
"ניפגש במאי", עניתי.
"רגע! יש שיר כזה" – והתחיל לשיר.
"משינה", אמרתי, "לא, יובל", והיססתי פתאום.
"בנאי", אמרנו ביחד.
"אז ניפגש במאי? אולי אפילו קודם".
"בטוח".