השבוע מלאו 30 למותו של יצחק קלפטר – מוזיקאי, מלחין, זמר, נגן גיטרה וירטואוז וכותב שירים. קבלו אלבום מחווה שדויד פרץ ואני יזמנו לכבודו, עם ביצועים חדשים למיטב מהשירים שקלפטר יצר. היה לנו חשוב לחשוף בשירים המוכרים צדדים חדשים, וזה בדיוק מה שעשו כאן היוצרים שלפניכם. האזנה מהנה.

בואי נישאר / מילים: יעקב גלעד, לחן: יצחק קלפטר, ביצוע: שלום גד

שלום גד, צילום: ריקי אלקיים

איזה שיר ממזרי וחמוד. גבר מפציר באישה להישאר – ויש לו נימוקים! לכאורה, למה להתפרץ לגרסה המקורית החיננית של גידי גוב? כי שלום גד מוסיף עוד נופך שובבי ואנדרסטייטמני, ועוד איזה טוויסט עדכני.

שלום גד: "יום לפני שדויד דיבר איתי, בדיוק שרתי לאשתי את השורה: "הקפה רותח כבר שעה, אם תלכי תהיי צמאה". אז כשההצעה הגיעה, הבחירה הייתה טבעית ואינסטינקטיבית.

זה גם שיר שחקוק לי חזק בנעורים, והוא מראה כמה הסגנון של קלפטר מגוון ובאותו זמן גם מובחן מאוד.

החלטתי להישאר קרוב לעיבוד המקורי כי קלפטר הרי אחראי גם עליו, ואני רואה בזה מחווה יותר מאשר קאבר.

בהאזנה חדשה הופתעתי מרמת הדיוק שהייתה שם, מתשומת הלב לפרטים,
וכמה רגש וכישרון היה באולפן בסשן ההוא".

האהבה שלי היא לא האהבה שלו / מילים: יהונתן גפן, ביצוע: ניר מהלמן

ניר מהלמן, צילום: גילה אזולאי

השירה של ניר מהלמן נעה במשעול שקלפטר הִתווה. עקבותיו של קלפטר חקוקים שם, אבל מהלמן נע בחופשיות, בדרך אישית שלו, שמכבדת את המקור, ולעיתים אפילו מרצינה את הקלילות בכובד ראש שלא מונע ממנה לנצור את החיוך.

ניר מהלמן: "שיר שנשמע פשוט וקליל, אבל כאשר ניגשתי לנגן אותו ראיתי כמה מהלך האקורדים מעניין, איזו תנועה יפה יש במהלך הזה, וגם שאין בעצם פזמון, השיר מתנקז למשפט 'אבל האהבה שלי, היא לא האהבה שלו', ואני אוהב שירים כאלה".

עד עולם אחכה / מילים: יהונתן גפן, לחן: יצחק קלפטר, ביצוע: נובלס היל ושני דלאל

נובלס היל

שני דלאל, צילום: איל טל

איזו אוריינטליות מרהיבה הוסיפו רונן סופר (נובלס היל) ושני דלאל לשיר הזה, שפתאום נשמע תנ"כי במובן של זמן ומקום. והעוּד של סופר משמיע את האפשרויות האינסופיות שיש במוזיקה על-זמנית. כמו של יצחק קלפטר.

רונן סופר: "כשדויד פרץ שאל 'איזה שיר של קלפטר היית עושה עם נובלס היל?', חשבתי מיד על 'עד עולם אחכה'. אבל רק כשניסיתי את התווים הראשונים על העוּד הבנתי, דרך האצבעות והאוזן, עד כמה הלחן הזה 'מכאן'. עד כמה קלפטר הצליח להביא את השיבולים הגבוהות של יהונתן גפן אל צפון הנגב, ואת שמלת היסמין הלבן למורדות הר מירון. משם יצאה לדרך איזו פרשנות לשיר היפה הזה, אבל היא לא הייתה שלמה עד ששני דלאל הוסיפה את קולה – שגם בו שלובים הגליל והמדבר. מקווים שתאהבו.

שני דלאל: "השיר בעיניי רומנטי מאוד ובו זמנית מאוד פשוט, והלחן מתאים בפשטותו היפה למילים".

שיר אהבה בדואי / מילים: איציק ויינגרטן, לחן: יצחק קלפטר, ביצוע: תום הררי ונועה גלבוע

תום הררי, צילום: עידו אסולין. נועה גלבוע, צילום: צביקה יניר

במקור, השיר הזה הוא דואט נעים. כן, נעים זאת המילה שליוותה עד כה את הסיפור הנורא שכתב איציק ויינגרטיין על אנוכיות גברית, החטא ועונשו, רצונות מתנגשים עד כדי הימחצות. תום הררי ונועה גלבוע מוחצים אותנו ברוק חדש עם נוכחות נעדרת והעדר נוכח של אישה שנחווית כמו רוח רפאים.

תום הררי: "למדתי על השיר שהוא אומר 'בחוטים ובצבעים מילים רקמה' (כלומר, בשווא נע בכל אחת מה-ב' ולא בקמץ), אבל למדתי את זה מאוחר מדי, אחרי שכבר היה לי טייק שירה שמאוד אהבתי. למדתי על השיר גם שבחלק מהבתים כשהוא אומר 'חולות' אז האקורד המוזיקלי הוא מז'ורי ולא מינורי כמו שאמור להיות בסולם, ושרק בפזמון הוא מחליף את האקורד הזה למינורי – אבל גם את זה ידעתי רק אחרי שכבר הקלטתי טייק גיטרה שמאוד אהבתי. אז בעצם למדתי שני דברים בדיעבד, אבל ככה זה בחיים – אתה לומד דברים בדיעבד".

נועה גלבוע: "מה גיליתי על השיר שלא ידעתי? שזוגיות זה דבר מאתגר"!

מחזיק מעמד / מילים ולחן: יצחק קלפטר, ביצוע: בנימין אסתרליס מארח את אורי דביר

בנימין אסתרליס. צילום: אפרת גרינשפן

בנימין אסתרליס ממחיש את הגבר שעול גבריותו מוטל על כתפיו עם גזירת ההימחצות שבהישרדות. הוא עושה את זה באופן כה לא מתקרבן וכה מעורר אמפתיה עד שמי שמאזין מושיט אליו כמעצמו ידיים לחיבוק.

בנימין אסתרליס: "לקח לי זמן לבחור את 'מחזיק מעמד', בהתחלה בכלל פנטזתי על גרסת דרים-פופ עברית ל'דמיון חופשי' – אבל משהו בטקסט והזעקה של קלפטר ב'מחזיק מעמד' התחברו לזמן ולמקום הנוכחיים בחיי: להיות אבא עם בית ומשכנתא וכל הקלישאה הישראלית שנטחנה כבר עד דק.

רציתי לבצע את השיר בעוצמה שחוויתי בטקסט, משהו שירגיש כמו זעקה, כמו סכנה.

זה שיר של אדם טובע הזקוק לסירת הצלה וכל מה שנותר לו זו העוצמה הדטרמיניסטית להמשיך ולחיות".

דויד פרץ / הבלדה לנאיבית / מילים: יהונתן גפן, לחן: יצחק קלפטר

דויד פרץ

פתאום גבר שר את השיר הזה, ובבת אחת הוא מקבל נקודת מבט שונה. ההתמסרות הנשית מוארת הפעם במבט אמפתי וחומל – שגם מפנה מראה אל גיבורת השיר, שתיראה כמה שהיא שברירית.

דויד פרץ: "בפעם הראשונה ששמעתי את כוורת – לא התחברתי. זה קרה אי שם בשלהי שנות השבעים ובמקום הכי פחות נכון. חייתי אז בדרום אמריקה, לשם נשלחו הוריי לשליחות חינוכית. מישהו הגיע מישראל עם שירי כוורת ומכל המקומות בעולם, קרה שהשירים נוגנו בבית נופש חלומי אל מול מפרץ ים טרופיקלי. זה לא הסתדר, הכל נשמע לי כמו שירי בדיחות של מילואימניקים. גם כשלא היה לי מושג מה זה בדיחות של מילואימניקים.

אבל קלפטר היה אחרת. קצת אחרת. בעצם, הרבה אחרת. הוא היה צליל מכוון מהצד האחר של הישראליות. רך כמו נעלי קיפי משומשות, מין נינוחות רומנטית של שישי ישראלי חצי חורפי שכזה, מוזיקת בין השמשות, גם בשרב וגם כשהירח מאיר מעל.

פגשתי את קלפטר פעם אחת, בסיטואציה הזויה מדי. לא הכל צריך לספר, אבל מה שחשוב היה שלא יכולתי לספר לו כמה אהבה עשיתי עם צליל מכוון, וכמה לילות העברתי אי שם מעבר להרים ובמדבר כשברדיו שירים שסוגרים את הלילה. קלפטר עבד עם הרבה כותבים, אבל המנגינות שלו מצאו את הצבע הנאיבי והבלוזי של כל שעות היום. זה היה חלק מהקסם שלו, מוזיקה כה נגישה מצד אחד, ומצד שני מורכבת מבלי לעשות עניין ממורכבותה.

כשתימורה שאלה אותי איזה שיר של קלפטר הייתי רוצה לבצע, עלתה לי בראש תמונה. אי שם לקראת עלות השחר באיזה חור והבלדה לנאיבית מתנגן ברקע. בחרתי בשיר הזה, אבל רק כשאתה מבצע שיר בעצמך, נדמה שאתה באמת מבין אותו לעומקו ולמהותו. וזו הייתה דוגמה מובהקת. הבנתי שיש דרך שונה לקרוא את הדמות הזו. פתאום הבנתי שזו בלדה, וגם אם לכאורה הגיבור לא מת בסוף, הגיבורה כנראה שכן, גם אם לא רואים את זה מיד.

אבל זה הלחן של קלפטר שהטעים והטעין את המילים הקשות בדבר כה נדיר בעולמנו – בחסד ובחמלה. וזה הפלא במוזיקה של קלפטר בפרט, ובכללותה. ולכן היה כל כך עצוב כשעזב את עולמנו ומצד שני, איזו ירושה של חסד ויופי הוא השאיר לנו".

סוף העונה / מילים: רוני ערן, לחן: יצחק קלפטר, ביצוע: יוחנן קרסל

יוחנן קרסל, צילום: עוזי כץ

יש הבדל כששיר על נשים, שמורגל במבט נשי, מושר מנקודת מבט גברית אמפתית. וכשקורה דבר כזה – במקרה הזה אצל יוחנן קרסל – גבולות מוסטים, נפתחים לרווחה, ויש סיכוי שהכוכב שמצפים בשיר לנפילתו – באמת ייפול.

יוחנן קרסל: "תמיד אהבתי את השיר עם המנגינה הקסומה והמכושפת שלו, מאז שנחשפתי אליו לראשונה בגיל 13. איכשהו, טקסטואלית הוא תמיד נתפס אצלי כשיר סתיו 'סטנדרטי', חילופי העונות, 'עוד מעט הגשם' וכל זה. אולי בגלל אווירת הוואלס שלו, שיש בה משהו כמעט עליז ומאוד רומנטי. אתה ישר מדמיין זוג מבוגר רוקד ואלס בסלון. רק עכשיו, כשקראתי בפעם הראשונה את המילים, ירדתי לעומק המלנכוליה שלו, לעצב העמוק שלו, לבדידות, לתסכול, לכמיהה לאהבה – שנשארת לא מושגת. אני חושב שבגלל זה ניסיתי בביצוע שלי קצת לברוח מהוואלס הזה, לעמעם אותו. קצת לתת ממד של דרמה למילים ולהוציא אותן קצת יותר החוצה. מקווה שהצלחתי".

מבלי להפריע / מילים: נתן אלתרמן, לחן: יצחק קלפטר, ביצוע: נועה שמר

נועה שמר, צילום: אביבה גולדברג בן-חיים

אין עוררין על כך שהשיר הזה בביצוע של אריק איינשטיין הוא קלאסי-מופתי. אז למה לגעת בו?
כי אלתרמן כתב שיר על האנשים השקופים, שיותר ממה שהם עניים הם בודדים. איינשטיין הביט בזקנה במבט חומל, בעצב שמשלים עם המצב.
אבל אסור להשלים עם המצב. וצריך לזעוק את השיר הזה. להפוך אותו לשיר מחאה. נועה שמר הפריעה את שלום הציבור. וזה בדיוק מה שקיוויתי לו בשיר הזה.

נועה שמר: "מסגרת זמן של 24 שעות שלחה אותי להקליט ביצוע מחודש לשיר שהכרתי רק ברמת השלום-שלום. כנראה שהייתה לכך השפעה על התוצאה, במיוחד אם משקללים גם את הענקים שמסתובבים בו: לחן של קלפטר, מלים של אלתרמן, ביצוע של אריק איינשטיין. בעצם, לא הייתה לי ברירה אלא לעצום עיניים, להיצמד חזק למנגינה, ולקוות שאצא בשלום בצד השני. במילים אחרות: ניטרלתי רעשי רקע, ונתתי לשיטוט המטריד ברחובות העיר האלתרמנית להוביל אותי אל העיבוד.

את קלפטר הכרתי לפני כמה שנים, והיה לנו שיתוף פעולה אחד. מאז, היינו מדברים פה ושם, שיחות קטנות כאלה. הוא היה מתעניין בשלום המשפחה שלי ונעתר לשאלות שלי על המוזיקה שלו. לשיחה האחרונה ממנו לא יכולתי לענות, רציתי לחזור אליו אבל לא הספקתי ולא הספקתי, וזמן קצר אחרי כן הוא נפטר. באופן מוזר, למרות שהקשר שלנו לא היה עמוק במיוחד, לקחו לי כמה ימים להתאושש. הביצוע הזה הוא לזכרו.

תודה לדויד פרץ, שמצליח תמיד להוציא ממני דברים לא צפויים, ולמורפלקסיס על ההפקה שניסחה כל כך קולע את מה שניסיתי להגיד".

תמונה / לחן: יצחק קלפטר, נגינה: רועי חן

רועי חן. צילום: ליאורה שילמן

כמה שתקשיבו למנגינה הזאת, תמיד תמצאו בה עוד יופי. ורועי חן מדגיש אותו ואת הקלפטריות שעדיין לא נחשפה בו.

רועי חן: "נזכרתי שפעם שמעתי ברדיו שהלחן הידוע של קלפטר נכתב כתרגיל בקונטרפונקט (סגנון כתיבה. ידוע בעיקר אצל באך ובני דורו, שבו מנגינה אחת משתלבת ומונגדת למנגינה אחרת שונה ממנה). קצת אחרי אמצע הקטע, כשחוזר ה-דבה-דה, אפשר לשמוע את המנגינה הזאת מנוגנת בפסנתר מול שירתה של יעל לוי. זו כנראה המנגינה שיצחק קלפטר קיבל מהמורה כנושא התרגיל!

נסו לשיר את הדבה-בה יחד עם זה. זה עובד יפה"!

ובחיי שנדבקתי, והאמנתי לו.

בשנות ה-90, בעיתון "העיר" התל אביבי, הוחלט לברר אחת ולתמיד מהו סולו הגיטרה הישראלי הטוב ביותר. זו הייתה משימה יומרנית וקשה – כי הסתובבו, ומסתובבים כאן, גיבורי גיטרה דגולים. בתוך דפי העיתון התקיים טורניר טעון-רגשות. השופטים והקוראים התייסרו על כל גיטריסט-מופת שלא עבר לשלב הבא. לבסוף, עלו לגמר שתי גיטרות: החשמלית ב"שיר סתיו" של אריק לביא ("כל הנחלים הולכים לים") והאקוסטית ב"העץ הוא גבוה" של להקת אחרית הימים. בשניהם הגיטריסט היה יצחק קלפטר. אחרי התלבטות סוערת של השופטים, הוכרז לבסוף המנצח בדו-קרב: הסולו האקוסטי של "העץ הוא גבוה". וכך, קלפטר בעצם ניצח את עצמו. או אולי הפסיד לעצמו.

זה היה פסטיבל הזמר של "המבוגרים". והייתי ילדה אבל בכל זאת הרשו לי לראות. הוקסמתי מהשיר "בלילה" שקלפטר הלחין ושר עם יעל לוי. שילוב הקולות שלהם, השבריריות שלה והנונשלנטיות הקוּלית שלו (מובן שאז לא הכרתי את המונחים, אבל הרגשתי את המשמעות) ביחד עם הדימויים האגדתיים של המילים של יורם טהרלב ("בצל הפטריות יש מטבעות זהב") – הפכו את השיר עד היום לבן בית בפלייליסט הפרטי שלי, שמושמע בראשי.

"לו יכולתי להתקרב, הייתי אוהב. אבל אני לא יכול, לכן אני כותב" – כך כתב, הלחין ושר יצחק קלפטר בשיר "כמו פרפר" באלבומו "קצת דיפלומט" משנת 2008. אבל לפעמים, המילים פשוט נגמרות. נשארת המנגינה. שלום מלחין יפה, שלום גיטריסט נהדר, שלום זמר מלא הבעה, שלום כותב תמציתי. שלום יצחק קלפטר.

דף היוצר של יצחק קלפטר ז"ל באתר "סך הקול" – ביקורות אלבומים והופעות שלו ולכבודו לאורך השנים:

https://www.timoralessinger.com/category/%d7%99%d7%95%d7%a6%d7%a8%d7%99%d7%9d/%d7%99%d7%a6%d7%97%d7%a7-%d7%a7%d7%9c%d7%a4%d7%98%d7%a8/

"רַק אֲשֶׁר אָבַד לִי – קִנְיָנִי לָעַד", רחל המשוררת

היֹה הייתה עיר פלאות – ונגוזה. היֹה היה גן עדן – והתפוגג. לעיר קראו ימית, והיא מתה. נקברה בחולות המדבר – ואיש אינו פוקד את שרידי הריסותיה.

השבוע, לפני 40 שנה (הצטברות זמן מבהילה בכובדה) ימית הוחזרה למצרים תמורת השלום. התשלום כבד, ובכל זאת ראוי – ואת התובנה הכואבת הזו מותר לי לכתוב כי אני  בין משלמיו. כשהייתי ילדה, גרתי בימית – בבית 179. מס' טלפון: 057-87550 (התקשרתי כרגע רק כדי לבדוק אם הילדה שהייתי שם תענה לי מבין ההריסות).

איך אפשר להסביר עיר? אולי במילים של ארכיטקטורה. להצביע על התכנון הייחודי והחדשני: הכבישים מסביב לעיר, ובתוכה נעים באופניים. עמודי החשמל והטלפון – מתחת לאדמה.

אפשר לדבר במונחים של תרבות. לתאר קולנוע פעיל עם הסרטים הכי חדשים (אני זוכרת שראיתי שם את "גריז"), תיאטרון ובו מיטב ההצגות שהוצגו במקביל בתל אביב. כשלשלום חנוך וליהודית רביץ היו סיבובי הופעות ברחבי הארץ – הם היו מגיעים גם לימית. אפילו אריק איינשטיין בא והעניק הופעה מלהיבה בבריכה, רגע לפני שהפסיק עם הופעות. כן, ימית – לצד הפרחחיות החיננית – הייתה מאוד עדכנית ותרבותית. יתרונות של עיר באוויר של כפר.

אפשר לדבר על הניחוח – ריח קיץ תמידי של אוויר ים מהול בבושם פרחים וצמחי תבלין מהחצרות – נענע ובזיליקום.

אבל בראש ובראשונה, בפשר הכי בסיסי, התקיימו הים, והדרך אליו, על אופניים. הרוח נושבת בגופי, נושאת אותי אל החופש הבראשיתי, שחד פעמיותו עדיין איננה צורבת. ואני מניחה בצד את אופניי, מסיירת בממלכת החול. מדמיינת את עצמי כמו היידי בת ההרים, רק שבמקום האלפים – מרחבי דיונות.

ימית / מילים: יורם טהרלב, לחן: שי לביא

על חולות הזהב, לחופו של הים

משקיפה על האור והשמש שם עירנו ימית היפה בעולם

עוד ערה וחיה ונושמת

אשלים על החוף ושיירת גמלים

עוד פוסעת בין דקל לדקל

חנויות נפתחות והומים השבילים

מפירה הדממה את השקט

חבצלת לבנה עירנו הקטנה

עוד פורחת מול הים כמו בראשונה

את שלנו-לנו לעולם ימית, ימית!

את שירך איש לא ימית, ימית

שם גגות אדומים, ממטרות וגדרות

ילדים משחקים בתופסת

במתנ"ס הצגה ובמה, חגיגה

והעיר עליזה ותוססת.

ועם לילה כבים האורות מסביב

מול הסבחה השמש שוקעת ושומר מנומנם מכבה את האור

וסוגר על העיר את השער.

חבצלת לבנה עירנו הקטנה

עוד פורחת מול הים כמו בראשונה

את שלנו-לנו לעולם, ימית ימית

את שירך איש לא ימית, ימית

ימית שבדרך אל הים

זאת הייתה התכלית, לקחת את האופניים, להתמזג איתם, ולשוט. בשביל המרכזי חלפתי על פני המרכז המסחרי שמשמאלי. לא נכנסתי אליו כדי לבלוע בעיניים, כהרגלי, את תכולת לוחות המודעות. המשכתי ישר על המדרכה הארוכה והצרה, שקידמה אותי, במהירות, אל השביל המיוחד לרוכבי האופניים שלצד הכביש. ימית העיר הייתה מאחוריי, וכעת חוויתי את ימית שמחוץ לעיר. ימית שבדרך אל הים. ימית הים.

והרוח הזו. הרוח הייתה התכלית. רוח שהופכת לריח. תחילה לא מוגדר, וזה מה שנעים בו, ואחר כך ברור יותר – תמהיל של התוצרת החקלאית של שני השבטים הבדואים, כל אחד מצד אחר של הכביש. ריחות זבל אורגני, גללי גמלים, מנגו מעוך שכמעט ודרסתי וריח של מבטים זרים אבל לא מסוכנים. ולבסוף הים.

אני עכשיו בתוך טוהר. אף אחד לא יפריע לי. אני והחול. לא שומעת קולות סכנה. כי אין סכנה. יש ים. נקי. נגיש. אני לא צריכה אף מבוגר בשביל זה. אני עצמאית. במו אופניי הובלתי את עצמי לתוך דומייה בטעם ארטיק מוקה-וניל שקניתי בכסף שהרווחתי בעצמי(!) כבייביסיטר. ועכשיו אני בתוך חופש של חמש דקות, שיתארכו עד שכמעט יחשיך ואחזור באופניי אל תוכניות הטלוויזיה לילדים שמתחילות בדיוק בחמש וחצי.

ואחר כך אצא למרפסת ואביט בים, אבל לא אראה אותו – בגלל החשיכה. אז אתיישב על המעקה עם הגב אליו והפנים פנימה. מי שנמצא בתוך ההתרחשות, דווקא הוא לא מספר אותה לעצמו. אף אחד לא היה במצב הזה קודם. לתת משהו גדול כל כך כמו עיר. אני זוכרת שראיתי אותה בפעם הראשונה. אף אחד לא נגע בה קודם. יפהפייה וצחה עד יום מותה.

שיר הפיתחה / מילים יורם טהרלב, לחן שי לביא (השיר המצורף מתחיל בשנייה ה-13)

פה היו החולות הלבנים נודדים ועוברים בשריקה

עד אשר פה הצבנו גבולות למדבר ובנינו חומה ירוקה

בדקלה, בשדות, בנתיב, באוגדה, חרובית וסופה

בפריגן, בפריאל ובניר אברהם, בתלמי ובנאות סיני

פה בארץ חולית וימית הקימונו גם עיר וגם כפר

מול הים והחול, בלבן וכחול, יש גגות אדומים למדבר

לא שברו את רוחנו מאז כל רוחות המדבר הנושבות  

כי רוחנו שלנו עודה איתנה, זו הרוח אשר בלבבות

הפיתחה שלנו ארץ רחוקה

הפיתחה שלנו ארץ ירוקה

הפיתחה שלנו ארץ ללא צל

הפיתחה שלנו ארץ ישראל

ביצוע "הפיתחה שלנו" במופע העשור לחבל ימית – צילום מסך מתוכנית הטלוויזיה של רשות השידור. בתמונה נראה חיים פייפל ז"ל, תושב ימית, הבעלים של הכלבו המקומי, חזן – ואיש אהוב בעיר

ים ומדבר בחדר שלי

איך אפשר להסביר עיר? אולי במפגש הכי-ראשון. פבי (שם רשמי: פבלס), הגור שלנו, הסתובב נסער בדירה בתל אביב שתיכף נעזוב והתנגש בנו בעצבנות – כמו תמיד כשהריח שיש נסיעה וחשב שאנחנו נוטשים אותו.

אמרנו לו שייכנס איתנו לאוטו, ושיתנהג יפה, כי זאת נסיעה ארוכה. הוא באמת נרגע, ורק כשנכנסנו לעזה, בטעות, הוא התחיל לנבוח בהיסטריה, אז הרגענו אותו (בעצם הרגענו את עצמנו) ועצרנו בימית.

קרניים של חג שזרו מרחב של התחלה חדשה שהרגע הגיחה מעטיפתה. הכחול של הים היה טרי, וזוהר בקע מהחולות הלבנים. נכנסנו אל הבית עם הקירות החלקים. רצתי אל המרפסת, ומיד ראיתי: בשורה הראשונה, הרחוקה – שמיים פוגשים ים, בשורה השנייה נוגעים בהם דקלים, בשורה השלישית חולות, אחר כך שטח פרא רחב – והמרפסת. "זה הסלון וכאן החדר שלנו", קבעו אבא-אמא. "יש עוד שני חדרים. תבחרי את החדר שלך, וגם את השותף שלך לחדר".

בחרתי באחי-הכי-קטן, ובחדר היחיד בכל הבית שמחלונו נשקפו ים ומדבר בו זמנית.

ירדתי למטה עם האחים שלי. בחצר התגלגלו עדיין חומרי בניין. כשאחותי דרכה על מסמר, הקבלן ביקש שנדחה את הכניסה לבית החדש, כי עבודתו עוד לא הסתיימה. לפני שהלכנו משם, הבטתי אל הים, אבל לא יכולתי לראות אותו! צבעו  הפך מכחול עמוק – לזהב לבן מסנוור. השמש התקרבה אליו רגע לפני שנבלעה בתוכו. ככה היה בימית בשעות שהצהריים כבר ניחשו את גורלם המאפיל.

לצד הכביש הוביל שביל לאופניים מהעיר אל הים. משני צידי הדרך גרו שני שבטים בדואים, שמכרו פירות וירקות. קנינו מנגו – כתום, אבל עם טעם כחול. אם הים היה מתוק, זה היה הטעם שלו. וגם שתיתי מילקשייק על החוף, ומאז, כמו אב טיפוס, הוא מהדהד בכל משקאות הגלידה שאני לוגמת.

שנים אחר כך תבוא הפוליטיקה, והמסקנות  – כמו קוביות לגו, יניחו את התודעה שלי מצד אל צד. יהיו מלחמות, לידות ומוות וחיים שיבקעו אל עולם ספקני.

ותהיה ארץ ההחמצות שהחול כיסה. בחלומות שלי נשזרים פרחים מרהיבים בין בתים מוזנחים ודהויים, אך עדיין נישאים, כאילו לא הרסו אותם. ובתוך כל אלה פורץ אלי ים, שאני פורסת אליו זרועות כמהות רגע לפני ההצפה.

ואולי / מילים: יורם טהרלב, לחן: שי לביא

ואולי חלמתי את ביתי באמצע המדבר

ואולי חלמתי את חלקת המים והדקל

ואולי חלמתי את שקיעת השמש אל הים

ואני פה לא הייתי מעולם

הזהב והחול

והים הכחול

וירק הדשא הצומח מול ביתנו

השלווה והתום

והגג האדום

האומנם היה זה רק חלום

מעולם לא ראיתי את התכלת מעליי

מעולם לא השארתי בחולות את עקבותיי

מעולם לא עברו פה כל ימיי ולילותיי

ואני הכל חלמתי, ואולי

הזהב והחול

והים הכחול

וירק הדשא הצומח מול ביתנו

השלווה והתום

והגג האדום

האומנם היה זה רק חלום

ואולי כשאתעורר אראה הכל כמו שהיה

ואולי אשובה אל חלקת המים והדקל

ואולי אראה עוד את שקיעת השמש אל הים

ואולי שוב לא אראה זאת לעולם

הזהב והחול

והים הכחול

וירק הדשא הצומח מול ביתנו

השלווה והתום

והגג האדום

האומנם היה זה רק חלום

השירים מתוך מופע העשור לחבל ימית שנערך במושב שדות שבחבל בקיץ 1981.

תודה מקרב לב לליליה הראל הצלמת של ימית ולזהבה שקד ממוזיאון הגדת חבל ימית במושב דקל.

המצב הזה, של בין לבין, כמו האשכולית שתלויה ומתנדנדת בין העונות, הוא אחד מאבות המזון היצירתיים. הוא לא עִרער את טהרלב אלא הִרהר אותו. הדרך אל הבית יכולה להיות מצב זמני, אבל גם מצב תודעתי עקרוני מתמשך וקבוע כמו בשיר "מים מתוך הבאר": "עודני משוטט בעולם הרחב,

נצרב בקרה ובחום, לא בניתי ביתי, וגם לא אטע לי עץ, רק זאת אבקש עוד לטעום: מים מתוך הבאר, לחם מן התנור, חופן של מלח ופלח מפרי העץ האסור" – עץ הדעת כמובן, והאכילה ממנו מבשרת שלפעמים הדרך עצמה היא החיים. והיא תמיד מתחדשת. אין אחורה פנה. "אם זה טוב ואם זה רע, אין כבר דרך חזרה", קבע טהרלב בשיר על הדרך שאינה פרטית אלא ציונית. ובשיר "הרצל", שבו הבית הנכסף הוא הבית הלאומי, טהרלב מספר על המחיר האישי ששילם הבית הפרטי של הרצל: "בבית הוא הניח אישה וילדים, שחשו על גבם את צרת היהודים". השיא (המפוכח והמכאיב) של דרך הנדודים היהודית, שמתמצה בקריאה התנ"כית העתיקה "לך לך", הוא בשיר הדי-נשכח "להיות יהודי" (לחן: משה וילנסקי, שירה: להקת גייסות השריון, 1973, מאותו אלבום שבו מופיע השיר "הרצל"): "ולשמוע מגבוה את הקול ההולך:  לֶךְ-לְךָ, לֶךְ! לֶךְ-לְךָ, לֶךְ! אתה האחר, אתה היחידי, לך לך! לך לך! – פירושו להיות יהודי".

וכאשר מגיעים סוף-סוף לארץ, גם אז מצווים להתהלך, הפעם בה, במחול המסע והמשא התמידי שטהרלב היטיב לשורר: "קום והתהלך בארץ, בתרמיל ובמקל, וודאי תפגוש בדרך, שוב את ארץ ישראל". הפעם, הכוונה היא להכיר את ארץ ישראל, לדעת אותה. כן, במובן התנ"כי, האירוטי. הרי טהרלב אומר זאת במפורש: "יחבקו אותך דרכיה של הארץ הטובה, היא תקרא אותך אליה כמו אל ערש אהבה".

בשיר "אתה לי ארץ" זה בדיוק להיפך. הגוף האנושי מדומה לארץ, ומעשה האהבה הוא ההליכה בשביליה: "אני פוסעת חרש בשביליך, אני נוגעת בעשבי הזמן, אני לומדת את כל משעוליך, חונה ליד כל מעיין".

המעיין נמצא רבות בשירי הנדודים של טהרלב. ב"חלקת אלוהים" הוא נכסף להיות כמותו: "לו ידעתי ככה לחיות, לנבוע ולעד לא לחדול". הערגה העזה הזו, מקורה בתודעת הזמן האוזל: "הימים שעוד נותרו לאהבה, חומקים מבין האצבעות".

אבל בראשית הדרך, היו עדיין מרחבים של זמן, וכהרגלו הפואטי, טהרלב מיקם אותם בדרך. השיר "זר של נרקיסים" פותח בכך: "עצי הצפצפות שרים לך שיר על דרך". בנעורים, עם שלהבתם ("שובלך אשר הצית את הדשאים") ופגיעותם ("ואת כאיילה אובדת במשעול") יש פריחה במובן המלבלב – "וזר של נרקיסים הן שש-עשרה שנותייך", והחומק ובורח – "החסידות פורחות מתוך בריכות המים".

אולי אלו אותן חסידות אשר מככבות בשיר היפהפה והפחות מוכר "סתיו לבן": "ושוב ירדה עלינו שיירת חסידות, בדרך מן השלג אל השמש". כן, שוב האזור המסתורי והיצירתי שממוקם בין לבין, וטהרלב ממשיך להצביע עליו בהמשך השיר, והפעם כטריטוריה של זמן כואב: "ראשי החצבים שוב עולים מן המחנק שבין ראש השנה לבין החורף". אבל המחנק יתחלף להתחדשות, עדיין בגִזרת הביניים: "נשוב ונעבור בין חמה לבין ענן, על דרך העפר המתחדשת", שבסופה ינצצו מי החיים מהממטרות ומהגשם: "בין ברק הממטרות לבין הגשם". בין, לבין.

בגשם הגדול מכול, הלוא הוא המבול, בתיבת נוח – הִדהדה בתוך התיבה, הכמיהה לבית אמיתי, יציב. בשיר "נוח", שכמו בשאר שירי השטות המצחיקים של טהרלב, טמונה בו אמת עמוקה, מפצירים תושבי התיבה מנוח (כאילו שזה תלוי בו): "תן לנו לצאת ולחזור לבית".

בשיר "הביתה לחזור" מייחלים לשוב "הביתה אל השקט, הביתה אל האור, אל אמא השותקת". למה אמא שותקת? זוהי תעלומה שככל הנראה כבר לא תתברר, אבל שתיקתה זמנית, כי אמא כבר משמיעה קול, בשיר "הדרך אל הכפר": "ואמי עוד קוראת לי בקולה". והבת, גיבורת השיר, "קמה מעפר" ו"שבה אל הכפר, כמו ילדה שחוזרת אל ביתה". החריזה של עפר וכפר אינה מקרית. העפר, האדמה שמתקשרת אל צמיחה ואל קמילה ("מעפר באת ואל עפר תשוב"), הוא השורש והבסיס בבית, בכפר. ורבקה זהר, שהשיר נכתב עבורה (בלחן של נורית הירש) אכן קמה מעפר, מאזור הדמדומים שבין חיים לבין מוות, וחזרה הביתה.

והנה האפשרות הקוסמת מכול שטהרלב מאפשר: לא בין לבין, לא או – או, אלא גם וגם. בבית האחרון של השיר "המלח שלי הוא המלאך שלי", שלכל אורכו נלחמות זו בזו הארעיות שבים מול הקביעות שעל האדמה, מזדהרת בסוף ההרמוניה של שילוב הניגודים: "ויום אחד יבוא, אפליג איתו הימה, ועל ספינתי נקימה שמה, את ביתי ואת ביתו. וכך לא אצטרך לשאול אותו יותר, על מי הוא יוותר".

אז כמו נוח שלך, גם לך נזכור, יורם טהרלב, איך פתחת את הצוהר על מנת שנבחין בגוונים הרבים שבין הבית לבין הדרך ונגלה את הפלאים שבתוך הניגודים. איך סיפרת בשיר "בלילה"? "ראיתי את האור בתוך הלילה". אז תודה לך על כך שראית אותו, ועוד יותר תודה, שהראית לנו.

הציפור הכי מפורסמת של נתן זך ז"ל היא "ציפור שנייה" ("ראיתי ציפור רבת יופי"). היא עפה אל הלבבות בזכות המילים הפיוטיות-ערטילאיות שיצרו אותה, וגם הודות ללחן היפהפה של מישה סגל שהכנפיים שהעניק לשיר התמגנטו לביצועים רבי-קסם.

אבל היו לזך ציפורים נוספות: ה"ציפור שבחושך פרחה לה" מהשיר "ואז בא לנו"; הציפור ש"מצפצף מרה" מהשיר "עם חשיכה", ועוד. וישנה הציפור מספר שיריו של זך "כיוון שאני בסביבה" (הוצאת הקיבוץ המאוחד) שיצא בשנת 1996. השיר נקרא בפשטות "הציפור" ("מה שהשמיים נותנים") והוא נקרא כמו המשך ישיר לשיר "ציפור שנייה":

"הציפור כבר לא מזמרת / והירוק כבר לא ירוק / ומה שאמרנו אמש / רחוק, הו כמה רחוק // כך מתרגלים ימינו / לחיות בשלום זה עם זה / גם בלי אהבה סוערת / ובלי כאב פולח חזה./ אך הגוף הקרוב, היחד / ושמיים באין כוכבים / מלמדים אותנו לקחת / את מה שהשמיים נותנים."

לא פחות מחמישה לחנים שונים (ואולי אף יותר) נכתבו לשיר הזה. וכיוון שלחן הוא בעצם פרשנות, כל אחד מהמלחינים ביטא את המשמעות שהוא גילה בשיר. כל לחן מהחמישה מאיר זווית אחרת בנשמתן של "הציפור" ושל היוצר שברא אותה.

איטי, שקט ועצוב – כך משתקף השיר בלחן של מוני אמריליו, בביצוע מזי כהן, מהאלבום "ארץ געגוע – מוני אמריליו" שיצא בשנת 2005. יש בו השלמה לצד התמסרות לוויתור, ושתיהן כואבות, מטושטשות מעשן של ג'אז ואולי גם מדמעות.

הלחן של יצחק קלפטר, בביצוע של נורית גלרון, מעניק לשיר ענייניות יומיומית ואגבית. נכון, כבר אין "אהבה סוערת", אבל הלחן מדגיש את מה שיש, את ההזדמנות: "הגוף הקרוב, היחד" – ונורית גלרון שרה אותה כמעט בחדווה.

שפי ישי העניק לשיר לחן וביצוע גבריים מחוספסים-עגמומיים. אבל לקראת הסוף מתפשטת אופטימיות נמרצת המתלווה לשארית השיר, שניתן לגלות בה תקווה.

אורי הרפז, חלק מהרכב שהיה פעם בשם "ארבע על ארבע" (וכלל אותו עם דני ליטני, דני רובס ויואל לרנר) הלחין את "הציפור" בגישה של אחווה גברית, עם עיבוד אינטנסיבי ועתיר אנרגיות, שמודגשות בהכפלה הקולית עם ארבע גיטרות תזזיתיות וכמעט נמהרות.

שלמה יידוב, שהלחין את השיר לאלבומו "פרטים קטנים" שיצא בשנת 1997 התחבר לאופטימיות שבזוגיות רבת השנים המשתקפת בסופו, ואפילו הדגיש אותה קלות, כשהעניק לעצמו את החרות לשנות מעט את המילים (את "הגוף הקרוב, היחד" הפך למשל ל"והנה גופך וגופי ביחד"). התוצאה היא לחן ומקצב נמרץ ושוחר טוב.

שיר אחד, חמישה לחנים, משורר גדול שאיננו, ולבבות רבים שעדיין מקשיבים לקולו.

פורסם בגלובס ב-13.11.2020

איך ומדוע הפך במרוצה השנים השם היפה נחמה לשם ארכאי, גלותי ויאכנעי? והאם פתאום הוא מגלם הזדמנות חדשה?

מאז אתמול מתנגנים ומושרים בישראל שירי נחמה רבים – "נחמה" בביצוע אילנית או חוה אלברשטיין (מילים: רחל שפירא, לחן: נורית הירש), "ואולי תבוא איזו נחמה" של תערובת אסקוט (מילים ולחן: אסף אמדורסקי וג'נגו), "נחמה" של ברי סחרוף (בן הנדלר שותף בלחן), "בואי נחמה" של אלון עדר (מילים ולחן: רן דרום), ועוד – בזכות נחמה ריבלין ז"ל, שנקברת היום ביום הולדתה.

נחמה זכתה להיות אחת מהאנשים שהצער על מותם מאחד את העם לתערובת של יגון, כאב, ובמקרה שלה גם בכמיהה לחבק את הקרובים לה – ילדיה והאיש שלה רובי ריבלין, נשיא המדינה. צניעותה, מידותיה הטובות והמיזוג שאין דומה לו, שאפשר לכנותו באוקסימורון "פשטות זוהרת", הזרימו ממנה ואליה נחלי אהבה.

שמות מוצלחים של אנשים הולמים אותם ואוצרים בתוכם את מהותם ולעיתים גם את ייעודם. ולא רק על היחיד הם משליכים, אלא על קבוצה שלמה – למשל של עם – שניכר ומתאפיין בשמות אנשיו. "גם למראה נושן יש רגע של הולדת", כתב המשורר נתן אלתרמן. כל דבר שחוק ובלוי משימוש, היה פעם חדש. אבל המשפט הזה הוא דו כיווני. אפשר לפרש אותו גם הפוך. ניתן לקחת את המרופט והמסולף מפגעי הזמן – ולהחיותו. להחזיר לו את משמעותו המקורית. את אורו הפנימי. זוהי משימת היצירה והאמנות, כולל זו של הבאת ילדים לעולם וקביעת שמם.

אולי בזכות נחמה ריבלין, המוני תינוקות-בנות חדשות שיגיעו לעולם, ייקראו מעתה בשם הזה, יחזירו לו את פשרו ואת ערכו המקוריים, ויציפו את הארץ במתיקות, בשמחה שאבדה ובנחמה. ואולי יצטרפו אליהם – וישיבו אלינו את כוונתם הראשונית ואת יופיים – גם מאיר, מנחם ותקווה?

פורסם בגלובס ב-7.6.2019