"קובי, תן לי בבקשה צליל של החלל החיצון". קובי שמואלי, הדיג'יי של ההצגה הממונֵה על המוזיקה והאפקטים, לוחץ על כפתור. החלל מתמלא במוזיקה עתידנית, והקסם מתחיל.

"מסע בין חלמונים", כך נקראת הצגת הילדים המקסימה שיצר צבי סהר, ממציא של ז'אנר מהפכני בשם Puppet Cinema – שחקנים מפעילים בובות שמצולמות בלייב ומוקרנות במעגל סגור מול הצופים. על שפת הבמה המתינו לרגע שלהן ביצי עין – בתפקיד הקרקע הצמיגית של כוכב מסתורי. לצדן יערות ברוקולי וצבא של פטריות. בצד אחד של הבמה הדיג'יי ניווט עם להטוטיו הצליליים את השחקנים האנושיים שבצד השני של הבמה (בהצגה שנכחנו בה היו נעם רובינשטיין ואיילת גולן מלאי החן, ולפעמים משחקים בה סהר היוצר לצד מיכל ואעקנין). הם הפעילו את השחקנים הראשיים, בובות זעירות של רובוט ובצלצלה ירוקה, צילמו את ההתרחשות, והקרינו אותה על המסך שמול הצופים. וכך, לא רק השחקנים והבובות מופעלים, אלא גם הצופים. העיניים נעות תמידית בשתי זירות – המסך, שם מוקרן הסרט "מסע בין חלמונים", וגם בוחנות את צד שמאל של הבמה – שם מופעלות הבובות ומצולמות.

איך זה ייתכן? הרי התיאטרון והקולנוע מתקיימים בזכות ההתמסרות לאשליה ומושתתים על ההסכמה של הצופים להיכנע לדמיון ולהאמין לו. להיכנס לארץ הפלאות. וההצגה הזו מבוססת על ההיפוך של הקונבנציה. כאן רואים את התפרים ואת ההלחמות ולומדים איך נוצרת ההתרחשות. אין לקהל דרך להימלט מההכרה בכך שזוהי בדיה (בסוף ההצגה גם יוזמנו הצופים הצעירים כדי להתרשם עוד יותר מקרוב, ואפילו לגעת). אבל – והנה הקסם – באופן מסתורי, דווקא מתוך ההבנה הזו הפיקציה מתקבעת כאמיתית. הכנוּת, השקיפות והשיתוף של יוצרי ההצגה כובשים את אמון הצופים.

ועוד איך כובשים. א' בת השש התמסרה, צחקה מאוד, הסתקרנה והזיזה את מבטיה מזירה לזירה במיומנות מפתיעה בטבעיותה והתרגשה מהעלילה הסוחפת, בשפה מינימליסטית וג'יברישית, שהמשיכה להישמע בביתנו גם בימים שאחרי ההצגה. הרבה בזכות הגיבורים הלא שגרתיים והיכולת שלהם לגרום לנו להביט אחרת על הסובב אותנו. כי פתאום, במבט מקרוב, ראשי שום באמת נראים כמו "יצורים", וחצילים נחווים כמשתייכים לתרבות זרה, שלא לדבר על הג'ינג'ר. וכך נוצרת לאורך ההצגה הזרה. המוכר הופך לזר – וזוהי הלוא מהות האמנות, להחזיר אותנו למבט הראשון שלנו בעולם. להיות ילדים המומים מהפלא. ב"מסע בין חלמונים" הפלא נוצר בתשומת לב קפדנית אל כל הפרטים, גם הזערוריים שבהם, כולל עלילת המשנה שמפרגנת לגיבורי המשנה, שגם הם מעוררי הזדהות, שפע המצאות יצירתיות (נדנדות עשויות בננות, למשל) והמחשה של רעיונות מתחומי הפילוסופיה, הפסיכולוגיה, הסוציולוגיה והאנתרופולוגיה, כמו האופן שבו חשדנות כלפי זר מתפצלת לפחד, רתיעה ושנאה. מכאן זה רק אמור להתדרדר, אלא אם כן, כמו בהצגה, גוברות הסקרנות, החמלה, ולפעמים גם הסכנה, שמקרבת בין זרים ומכריחה אותם לפעול ביחד. התוצאה היא קִרבה, ידידות, ואפילו אהבה זוגית, עם חשק עז לחזות גם במחזות "למבוגרים" של צבי סהר.

מסע בין חלמונים? בעצם מסע בין חלומות – של היוצר, של השחקנים ושל הקהל. חלומות בהתהוות שמתגשמים ומתערבבים. וכשהכול מסתיים, מוקרנים על המסך גם ה"פספוסים". רק דבר אחד לא מתפספס – ההבנה שמדובר בשלמות.

פורסם בגלובס ב-5.1.2019

האזעקה גם הייתה אות פתיחה טִקסי ללילה של וירוס נאלח במיוחד, שמטעמי  הגעלת הציבור אינני רוצה לפרט את מהותו. עם שחר, בסיום לילה שמעל בתפקידו, המדחום היטיב  לבטא את גובה הבאסה גם בטמפרטורותיו הנוסקות.

זה היה מבאס במיוחד, משום שכמה שעות אחר כך, בערבו של היום, הייתי  אמורה להגיע לאינדינגב כדי להנחות פאנל בהשתתפות רוני שויקה והמוזיקאים הנפלאים יוסי  בבליקי ודויד פרץ. הסיבה לאירוע היא ספר מומלץ שרוני כתב, ושיצא לאור לאחרונה  בהוצאת כרמל. "שיר חדש – דרשות על יצירות רוק ישראליות". נשאלות השאלות מה לדוקטור לתלמוד ולרוק ישראלי? ואיך בדיוק אפשר לחבר, בספר של 450 עמודים (!) בין  עולמות המדרש היהודי העתיק לבין טקסטים ישראליים חדשים ששרים אותם עם גיטרות  חשמליות? התשובות היו אמורות להשתרטט באותו ערב, אבל כמה שעות קודם לכן, בכלל לא  היה ברור שאצליח להגיע לשם, עודי נחלשת מרגע לרגע מחוסר שינה ומצום שגופי כפה עלי.

אינדינגב – אירוע מלבב, שמתקיים בימים אלה ממש, בפעם החמישית. כשמו כן  הוא: מוזיקת אינדי, קיצור של  Independent , עצמאית – במובן של חוסר תלות  המוזיקאים בחסדיהן של חברות תקליטים גדולות ומסחריות. אין כאן שום הצהרה על טיב  המוזיקה או על האידיאולוגיה שלה. היא לא בהכרח "אלטרנטיבית" וגם לא בהכרח "איכותית". יש מוזיקת אינדי קומוניקטיבית ומיינסטרימית לחלוטין,  ויש גם מוזיקת אינדי גרועה (לא באינדינגב, שם היא נבחרת בקפידה). אבל תמיד נושבת  ממנה רוח חופש משיבת נפש.

ולמה נגב? כי שם מתרחש הפסטיבל הזה. במקום בשם "מצפה גבולות".  פסטיבל עם ארומה חלוצית, עתיר התרחשויות יצירתיות וקהל מגוון ונאמן, שמוכן לנסוע  עד לקצה העולם בכבישים נידחים ובדרכי עפר (כלומר ברי המזל שהזדרזו לרכוש מראש כרטיסים, שתמיד אוזלים לפני מועד הפתיחה).

אבל למה להכביר מילים, יש אתר מסודר. תבלו:

http://indnegev.co.il/

כמה שעות מאוחר יותר, אני, האקמול והאיש שלי – שבנדיבותו הציע לוותר  על עולמות הרוח הקוונטיים שלו ולרדת לתחתיות העולם הארצי בתפקיד נהג ונושא כלים –  נכנסנו בשעריו של האינדינגב.

דַמיינו התרגשות של לפני הופעה. לא סתם הופעה, הופעת השקה. עכשיו,  תכפילו את זה, כי לא מדובר בהופעה אחת, אלא בכמה הופעות. שמתרחשות בשטח אחד. בו זמנית. עזבו את ההתרגשות. דמיינו את הרעש. רעש מחשמל של רוק מובחר ושל משתתפיו וקהליו, המסתובבים בשמחה בין הזירות השונות, נפערים בכל ישותם כדי לבלוע ולספוג כמה שיותר מהכול.

עכשיו תדמיינו שבתוך כל זה ממוקם אוהל של חנות ספרים. "עשן  הזמן" שמה, מבאר שבע. שהיא לא רק חנות לספרים, אלא גם לדיסקים, ומקום הופעות והרצאות בפני עצמו. ואת זה בדיוק היא מתיימרת ליצור באינדינגב – מתחם של ספרים,  הופעות והרצאות. אבל איך אפשר?

איך אפשר כשסביבנו מוזיקה דומיננטית, שבולעת ומבליעה את כל שסביבה? מה לאירוע אינטלקטואלי שכזה בלב פסטיבל רוק? ובאמת, זוהי הפעם הראשונה שהוא מתקיים כאן – ניסוי מוזר שנועד לכישלון? כי איך אפשר בכלל לדבר בלב כל הרוק על עניינים שברוח? ולהקריא קטעים יפים מספר חדש ומפעים, אך תובע ריכוז? ולשוחח בפומבי עם שני מוזיקאים, שהפעם נעדרים שירים וכלי נגינה, ושמכווננים את המילים שלהם לגבהים ולמעמקים? איך אפשר לעשות את כל זה כשבינתיים מתאסף לו קהל סקרן – אבל מה הוא ישמע כשמכל הכיוונים נשמעת מוזיקה חזקה הרבה יותר?

יוסי בבליקי אמר לי במבט מתכונן להשלמה: "אם ככה, אולי זה יתבטל בכלל".

דויד פרץ, כששאלתי אותו איך אפשר בכלל לעשות את זה, ענה לי:  "בעדינות".

ורוני שויקה הסביר לי שבאירוע כזה אנשים לא נשארים במקום. עוברים מהתרחשות להתרחשות, טועמים קצת, וממשיכים הלאה. שלא אקח את זה אישית.

ופתאום זה קרה. הפלא הגדול. האקמול שבלעתי התחיל סוף-סוף להשפיע, המיקרופונים פעלו בעוצמה ובדרך כלל יכלו להמולה, והקהל? הקהל היה הכי מרגש. ישב  בשקט על החול באוהל הפתוח, הִתמיד בהישארותו, והקשיב. האזין בהתכוונות מקסימה – לא למוזיקה שהיא מטרת הפסטיבל, אלא למילים. היוצרים שאת קולם הוא מכיר כשהם שרים, דיברו הפעם, עם הסופר, על חיבורים מפתיעים, אך שלמים, בין עולמות לכאורה מנוגדים.  על השראה – יצירתית ודתית. על "ירח במזל עקרב" (שיר של להקת "אלג'יר", שמככבת בספר) ועל הציפור של דניאלה ספקטור ושל טוני מוריסון. וגם פתרו משהו מהמסתוריות של השיר "ונדמה שישוב" (של להקת "פונץ'" של יוסי בבליקי) – פיתרונות שכמובן הגבירו את המסתוריות, וטוב שכך.

והיה באוויר חסד של הופעה טובה. בפעם הראשונה חוויתי אותו מהצד של הבמה. הבהובי אורות של התבהרות מרצדים. מולקולות של רעוּת מהקהל ומהבמה שהתערבבו  על מנת לרקוד יחד באוויר הנסער. ואפילו מחלה שהשתעממה ממני ועזבה אותי.