המשימה שקיבלנו, ממש כמו בשנה שעברה, הייתה להרכיב את עשרים השירים הישראלים היפים ביותר של תשפ"ג. משימה אכזרית ומתסכלת, אבל מסיבות טובות – לאחר ניפויים קפדניים עדיין נותרו בידינו מספיק שירים מצוינים שאפשר היה להפיק מהם כמה וכמה רשימות.

הקשבתי השנה למאות שירים עבריים, ומתוכם הזדהר כל הזמן שיר גדול אחד. וכשהשנה התחילה להסתכם, ידעתי שהוא שיר השנה שלי. והידיעה הזו המשיכה לזהור גם אחרי שסיימתי להאזין לכל השירים הנפלאים האחרים.

ומה רבה הייתה שמחתי לגלות שבלי שנדברנו בינינו, צוות ה-88, המסקנה הייתה זהה, וגדולתו של השיר הזה התבררה כחד משמעית.

את השיר כנען כתב והלחין שלומי שבן, והוא שר אותו עם שולי רנד ועם רביד פלוטניק בהפקה המוזיקלית של תמיר מוסקט.

אנרגיה סיפורית מסעירה

לפעמים אנחנו שוכחים שבשביל למצוא עלילות ריגול מפותלות, מותחנים מסעירים, אפוסים מרתקים ורומנים פסיכולוגיים עמוקים – לא צריך ללכת רחוק. אפשר למצוא אותם ממש אצלנו, בתרבות שלנו, ובמיוחד בספר העתיק ביותר שתרמנו לעולם – התנ"ך. כל מה שצריך זה עיניים סקרניות וחשק עז לשוטט בתוכו עם מבט מרותק של צייד – כזה שמתמגנט אל הדרמה, היצרים והפלא. ואז לחלץ אותם החוצה מבין הדפים ולתמצת מהם שיר.

וזה בדיוק מה ששלומי שבן עשה בשיר "כנען". הוא זיהה אנרגיה סיפורית מסעירה בספר במדבר, אוצר טעון שידוע בשם חטא המרגלים.

עם ישראל נודד במדבר, המטרה היא להגיע לארץ כנען, הלוא היא ישראל, ומרגלים נשלחים לשם וחוזרים עם מטען חומר נפץ רגשי. מי שאמורים לנטרל אותו, אבל גם מלהיטים אותו בעצמם, הם י' – שזה בעצם יהושוע בן נון, לימים המנהיג שאחרי מ' – משה רבנו, ו-כ': כלב בן יפונה.

השיר כנען, שעוסק בציפיות, באכזבות ובתקוות, הוא קודם כול שיר על אנשים, ועל היחסים ביניהם, וגם על ההתנגשות בין שאפתנות, מנהיגים ומונהגים, ומונהגים שרוצים להיות מנהיגים, ומנהיגים שיודעים שהם בסוף דרכם.

והוא מקורי ועמוק, אירוני ורגיש, חד ופיוטי. והוא שלנו, נוצר כאן ושייך לכאן ואלינו. העברית העשירה והיצירתית של שלומי שבן מנסחת אותו ומשתלבת בשלמות עם המוזיקה – ניגון של בית כנסת, בלוז של נדודים וראפ מהורהר, שיופיים מתחדד עם השירה של רביד פלוטניק ושולי רנד. ביחד עם שבן הם חושפים בכל האזנה עוד רובד ועוד שכבה מהיופי המרגש הזה.

כנען הוא שיר שאומנם מבוסס על אמת עתיקה, אבל הוא לגמרי חדש, אקטואלי, רלוונטי ובעיקר – נשמע טוב. הוא מצטרף לשירים ישראליים כמו "דויד ושאול" של אהוד בנאי ואפילו "גוליית" של כוורת, שבטבעיות לוקחים דמויות מהעבר שלנו, מנכיחים בהווה שלנו, ומדהירים אותם אל העתיד שלנו.

והנה המילים:

המקום: אי-שם בנגב המדבריות של צין

שלושה עשר גברים הולכים בחושך בחמסין

בשיירה, בלי מטרה ברורה

כמעט בלי נשק ובלי מים

כלום לא קורה וכעבור זמן מה

קולו של י' שובר את הדממה

מ' מתנהג כאילו לא שמע, ורק מאט קמעה

לבינתיים

שלושים ימים ושלושים לילות

מטרטרים אותנו סתם,

אומר ובקולו –

שנים של עבודות קטנות מטעם ולמען

זאת דרך ארוכה

זאת דרך ארוכה

זאת דרך ארוכה לכנען.

שלושים ימים ושלושים לילות

מן ההרים אל תוך הוואדיות

נפשי צמאה, לא להתגלויות,

אלא ליין

דבר עכשיו עם הפיקוד

ואם אתה פוחד תגיד להם שי' אומר

שלא אכפת לו אם רזה הארץ או שמנה

אם יש בה עץ, או אם אין

יפה מאוד, עונה לו מ'

לא בלי לרעוד

אבל בלי לגמגם

אם יש עוד משהו על ליבך

דבר עכשיו, דבר איתי

שאל בני ונען

זאת דרך ארוכה

זאת דרך ארוכה

זאת דרך ארוכה לכנען

כאילו לא הרגיש מספיק מותקף

י' מסיים וכבר מופיע כ'

ועל פניו חיוך לא חף מתענוג, של כוח

מתקרב לכוח

כל מה שי' בסך הכול אומר

מנהיג גדול צריך לדעת לוותר

לסגת כדי להיזכר בתור מה שכל חייו

ירצה לשכוח

מ', בלי תנועה, אומר לו שמע

פניי אמנם לא לשלום, אבל לא למלחמה

ואם אינכם נותנים דבר

הנה דבר מה אשר אולי תוכלו לקחת

זאת דרך ארוכה

זאת דרך ארוכה

זאת דרך ארוכה לארץ המובטחת

מובטחת למי? אומר לו י'

הרי כולם יודעים שבפיקוד

הם מחזיקים עליך תיק, וזה עניין אבוד

הצמרת לא שוכחת

אתה עיוור אם עוד אינך תופס

גם אם נעפיל להר באורח נס

הם לא ייתנו לך להיכנס לארץ כנען

שמתחת

מ' כמו מתוך חלום לפתע מתקרב

אבל אין שום כנען, כנען היא בלב

אם ניכנס, לא ניכנס זה היינו הך

והך בסלע פעמיים

אני רק יהודי נודד

נולדתי כדי להיפרד

מקדמת דנא ועד לשנה הבאה בירושלים.

זאת דרך ארוכה לכנען

זאת דרך ארוכה

זאת דרך ארוכה

זאת דרך ארוכה לכנען

זאת דרך ארוכה

זאת דרך ארוכה

זאת דרך עקובה

זאת דרך עצובה

זאת דרך ארוכה לכנען.

והנה השיר הזה עם שאר השירים שבחרו ה-88 שיודעים. מומלץ להקשיב לכולם.

https://www.kan.org.il/content/kan/radio_articles/p-11437/528399/

שלה לגמרי. היא גילתה בעצמה את הלהקה, ורק אחר כך גילתה אותה לי. היא חוותה אותם בעצמה, ורק אז – נידבה לי פירורים מתוקים מעוגת הסקרנות הפריכה, עם הטעם החדש שמתהווה, והוא כולו שלה. אני הלכתי בעקבות הפירורים, מחייכת, משתאה מהישות העצמאית, שכבר מתחוללים בה היבהובי ההתנתקות העדינים, הרגעיים. הם בטח יתארכו יותר ויותר, אבל כעת היא עוד כאן, ואני מנשקת כל רגע קרוב. מביטה בה ומשתאה.

אימג'ן דרגונס בהובלת הסולן דן ריינולדס הם להקה שוחרת טוב. מצד אחד משוררים על בדידות, תחושות של אני נגד העולם וייסורי הנפש, ובו זמנית מעניקים כוחות להתגבר על כל אלה, להתעצם ולהתעשר מהם אנושית וערכית. מסרים פשטניים-שטחיים מעט, אבל מושלמים להצטיידות בכניסה לשער גיל ההתבגרות.

הבטתי בה – חווה לראשונה את ההשתאות לנוכח המפגש הכי ישיר, חד, פועם, עמוק, כביר עם המוזיקה החיה. את ריח הזיעה, הרוק והרוך. את הפעימות החזקות שמהוות את המעבר בין להיות הכי אינדיבידואל ובו זמנית חלק מההמון, קהל ולהקה מאוחדים בברית של צלילים חזקים, ייצריים, שנכנסים אל הקרביים ובו זמנית פורצים החוצה אל גבהים רוחניים. כן. היו גם התעלות וקדושה, ורגעים אינטימיים שבין אדם לחוויות הכמוסות שלו עם עצמו, דרך המוזיקה. הו, מוזיקה. ולכן – גם לא הורשתי לצלם אותה בהתגלמות עליצותה. כי זה אישי.

היה ירח כמעט מלא, וטעם סיום יפהפה של חופש גדול, שהשנה התחולל בו משהו שטרם התברר לאשורו, ואולי בנפש הצעירה נרקמת ממנו עכשיו מיתולוגיה. החופש הגדול הסתיים, אבל גם רק התחיל. חופש הטעם האישי העצמאי, חופש היצירה כמפעל להבעה יצירתית וחופש לחוות את זה במלוא העוצמה.

חיוכים אסירי תודה התמזגו בין יוצר לקהל שלו, והגלגל הענק מהלונה-פארק זהר בצבעוניות טווסית שהתמזגה על פניו הקורנות של ריינולדס והקהל השתקף מהם, מחזיר אור.

ונדרש איחוי, כי קרוע כאן עכשיו.

המילים מסתחררות באוויר של מועדון הבארבי. איך ייתכן שהן נכתבו לפני המון עשורים, אבל ההווה שלהן הוא ההווה שלנו? "לי אין דרך ליסוג עכשיו, ולי אין שום פתרון עכשיו / אז נדבר על מה שנשאר לך פה /  מה נשאר לך פה"?

אביב גדג' מלהיט את הפזמון: "לי אין שום יתרון נחשב, ולי יש דם ושיניים וגוף". השיר מסתיים, אבל עדיין שוהה באוויר, ואביב שואל את יוסי: "לי יש דם ושיניים וגוף. מה יש לך"?

ויוסי מתחיל לשיר את התשובה: "יש לי עין אחת אדומה ועין אחת צהובה".

הקהל מתרגש, כי זוהי ההתחלה של השיר "דם על הים" של להקה שאיננה עוד ובכל זאת ישנה – אלג'יר.

אביב גדג' הנהיג אותה ביחד עם גבריאל בלחסן ז"ל. גדג' הוא אחיו של שלום גד – שהיה חלק מלהקת פונץ'. הקשרים המשפחתיים והחבריים בין היוצרים האלה והלהקות שלהם כבר הותכו מזמן למיתולוגיה חיה, ועדיין תוססת ומסתעפת ומתחדשת – ויש לה עדים, הקהל הנאמן והנפעם שלה, שמשליך למדורה המשותפת גם את האש הפרטית, והבעירה ממשיכה להתחדש, ותמיד נוספים כאלה שנדהמים לגלות אותה.

כן, שוב אני בבארבי (31.7.23), ושוב בהופעה של פונץ'. והכול כרגיל מוכר וטבעי, אבל גם – עדיין – מסתורי, ומהול במצב האישי והקולקטיבי. ויוסי בבליקי ממשיך לפלס את דרך הקול, מפסל את הכול ולא מסלף כלום. ואיתו – הצוות הנוכחי: אלי שאולי בגיטרה, שלומי רוזנבלום בתופים, אלעד בן הרוש בבס, בועז כהן בקלידים וגם דנה בקר. אליהם הצטרף – ולא בפעם הראשונה מאז הקיץ שעבר  – אמיר פרי, ואיתו חצוצרת הפלאים. איך זה מוגדר ב"ונדמה שישוב"? "קוסם של לילה אחד".

פתאום נשמעו צלילים צורמניים. כמו צפירה של יום הזיכרון ויללות של אמבולנס דוהר עם מקרה חירום ואזעקות עולות ויורדות. ואל תוך הצלילים האלה נכנסה דנה בקר ושרה את התקווה. המילים עדיין של נפתלי הרץ אימבר, אבל הלחן – של פונץ' כבר 21  שנה, מאז האלבום האפוקליפטי "דנה ראתה עב"ם" משנת 2002. כבר בזמן אמת נדהמתי מתעוזתם. התקווה שלהם הטילה ספק וקראה תגר, העמיסה חוסר נוחות ועירערה. אבל איכשהו, בדרך הפונצ'ית האופיינית, הוזרמו לתוך עמוד השדרה שלה האהבה והמחויבות לתקן. היד המיטיבה של האחות הרחמנייה הונחה על הפצע, ואולי זאת באמת ההתחלה של הריפוי – כך הרגשתי כשדמעותיי נמהלו בזיעתי. "מה נשאר לך פה"? חזרו להלום בי מילות "הקומוניסט" ואני נכנסתי לרגע לשיר "דם על הים" ואספתי משם "תיבת נגינה ושיר אהבה".

מועדון צוותא בתל אביב, שלשום (יום שישי 6.1.23). הזמן על השעון הראה טרום-צהריים, אבל הזמן העקרוני גילה חיים שלמים שהתגלמו ביוצרת חכמה אחת, שמיטיבה לנסח במילה ובצליל דקויות אנושיות ולזקק את חוויית החיים כולה בשיר אחד. כלומר, בהרבה שירים: אסתר שמיר.

תוך כדי מופע המחווה שנערך לה, חשבתי שזה לא מקרה ששיטת הריפוי שפיתחה במהלך השנים נקראת "קול הרוח". הרי הרוח חוזרת בשירים שלה שוב ושוב, כמוטיב מרכזי: "חזקה מהרוח", "רוחות סוערות לוחמות על כל עבר" (בשיר "אמצע ספטמבר"), "מול הרוח והים" (בשיר "ברנדי וג'יטאן"), "הרוח תשנה את כיוונה", "ובעצים ליד ביתך נושבת רוח, את מחכה שהיא תקרא ממש בשמך, כי את רוצה לעוף יותר מרוח" (בשיר "תחנה בזמן") – ואלה דוגמאות רק מתוך שירים שהושרו במופע. יש עוד רבות.

המופע – בהפקתו המוזיקלית של אמיתי פריינטא, שגם ניגן בס ואיתו תמיר גרוס בקלידים, אודי שימחון בגיטרות ועומר פאנק בתופים, ובהנחייתו של יואב גינאי – היה מצוין כי שילב בחוכמה את להיטיה של שמיר (ויש לה רבים) עם שירים מוצנעים יותר, חלקם בוצעו על ידי הזמרים המקוריים (גלי עטרי ב"חזקה עם הרוח" ו"אמצע ספטמבר") וחלקם זכו לביצועים חדשים שטלטלו אותם. הנה רק אזכורים קצרים לרגעים חזקים, אבל ממש לא יחידים, במופע:

קרן הדר ועדי כהן שבביצוע המשותף שלהן ל"ברנדי וג'יטאן" שפעו סיסטרהוד אמפתית מקסימה, שהלמה את המילים "את מאבדת את הראש, תגידי מה איתך. הרי הסוף ברור מראש, אני דואגת לך".

סי הימן – בשיר "עד הסוף" – שמספר על יחסים מסוכנים, רעילים ואלימים – החצינה ברוקנרול מתקומם: "את בצרות", והמפוחית שלה זעקה כמו אזעקה.

והיה אפרים שמיר, שאי-אז רחוק בשנים, הוא ואסתר היו נשואים. הפעם – כשהתגבר בחינניות על תקלה טכנית – הוא הנכיח שיר ילדים מפרויקט חדש (ובעצם ישן, אך ממומש רק עכשיו) – שיר מתוק וקצרצר בשם "ילדה במשקפיים" (הומאז' לשיר "נערה במשקפיים") שאחרי סיומו אמר כמנהג הילדים "עוד פעם", וביצע אותו שוב, ושוב.

לא פחות מהיותו של המופע מצוין ביופיו ובמקצועניות הנלהבת של כל הנוגעים בדבר, הוא גם היה חשוב – הן משום שכל הכנסותיו נתרמו לעמותת "גדולים מהחיים" למען ילדים חולי סרטן, והן בזכות דברי הסיום של אסתר שמיר. היא התייחסה לפתיח של גינאי שהזכיר את היותה חלוצת הרוק הישראלי כאישה. "חשבתי לעצמי", היא אמרה בהומור עצמי, "שאני האמא של הזמרות היוצרות בארץ, ואז אמרתי לעצמי – סבתא אולי?".

והוסיפה: "אני רוצה לנצל את הבמה הזאת כדי לחזק את ידיהן של  הנשים בכלל, והנשים היוצרות בפרט".

והמשיכה: "אלה ימים ממש לא פשוטים לליברליות, ואני חושבת שליברליות של מדינה משתקפת ביחס שלה לנשים. למעמדן, לכוחן ולקול שלהן. ואני מאוד-מאוד מקווה שנשים ימשיכו להשמיע את קולן במרחב הציבורי, בקול רם וברור – גם בדיבור, גם בעשייה וגם בשירה".

וחתמה בתקווה: "ולכולנו אני אומרת, לא חשוב מה העתיד צופן לנו – שלעולם לא נפסיק לשיר, לחלום, לשמוח ולחיות כל רגע ורגע במלואו".

ובין שלל הרגעים החזקים שהציפו את הבמה אני לוקחת איתי עוד אחד: "אז אל תשאירו אותי מאחור", שרו דפנה דקל ומוני ארנון על הפחד לא להיות רלוונטיים, ואנחנו, הקהל, שרנו איתם חזק – מנסים להתעודד מההמשך: "אולי זו רק פאניקה קטנה", והתוספת: "וזה עובר"!

אבל אסתר שמיר מעולם לא נשארה מאחור, ותמיד היא רלוונטית. עם רוח הקרב להילחם בקושי המתעצם, ועם רוח התקווה והאור שהיא כה יודעת להפיח.

*

והנה קאבר לאחד משיריה הגדולים, מתוך פרויקט "הגיע הזמן לעשות קאבר ל" באתר סך הקול.

הגיע הזמן לעשות קאבר ל"המקום הכי נמוך בתל אביב"

ליאור אקרמן / "קו פרשת המים"

עם כריזמה קוֹלית שהוא מבטא בביטחון משוחרר, ליאור אקרמן כואב ומשלים עם מורכבות החיים באיפי שלו "קו פרשת המים". בין השירים-סיפורים הקליטים שלו, המעידים על יכולת התבוננות רגישה לניואנסים, יש לו שיר שכתב לבתו, על המעבר שלה מילדות לבגרות, ועם קשר או בלי קשר – גם אליס מארץ הפלאות נוכחת באלבום, ב"שיר מבוא" מאת לואיס קרול בתרגום אוריאל אופק. זוהי בעצם ההקדמה של "מבעד למראה", ספר ההמשך של "אליס בארץ הפלאות", שמהללת את הקסם  שבאגדות – עם המלצה מרומזת שמותר וכדאי לקחת את ההיקסמות הזו גם לחיים עצמם.

משפט לקחת: "חיוכים מוגזמים, שיחה איטית ונוסטלגית, עיניים חושפות שהחיוך משקר".  

נועם קליינשטיין / "נועם קליינשטיין"

אומנם נועם קליינשטיין היא "הבת של" (ריטה ורמי קליינשטיין), אבל באלבום הבכורה שלה, הנושא את שמה – היא לגמרי היא. כל השירים הם במילותיה ובלחניה, והיא מנגנת בו (פסנתר וקלידים), וגם עיבדה והפיקה מוזיקלית – ביחד עם עילי סהר.

את המוזיקליות שניגרת ממנה בשצף קומוניקטיבי היא מעתירה על שירים חמודים, שעוסקים ברצף האהבה (התאהבות, פרידות, כמיהות) מנקודת המבט של 21 שנות חייה. הם משקפים אותה, וגם את דורה – דור ה-Z – כולל  הבלבול התמידי ("הפשטות עוד תחזור לבלבול הקבוע / והביטחון אל הלא ידוע") וה"גם וגם" – המתנה שהדור שלה תרם לעולם. בניגוד למציאות ה"או – או" המגבילה, שרווחה עד כה, ה"גם וגם" מעניק את האופציה לחוות בו זמנית יותר מאפשרות אחת. או במילים של קליינשטיין: "הלוואי והיו לי שני לבבות/ לב שאוהב ושני מנוכר / האחד שאליך רעב/ ושני, לא נשבר".

קליינשטיין שנונה ומתבטאת היטב במשחקי מילים עם חן ילדותי, שהפרובוקטיביות ששזורה בו לפעמים דווקא עושה אותו נוגע ללב. דוגמאות: "נה נה נה הבן זונה / נעלם כלא היה, השאיר מילים ומנגינה / ותובנה. הבן זונה".

הכוכב האמיתי של האלבום הוא קולה המרשים של קליינשטיין, שהיא – בביטחון שמתגלם בצניעות, דווקא ממעיטה ממנו, לא חושפת את מלוא עוצמתו, אבל זוהי עוצמה בפני עצמה.

משפט לקחת: "שיהיה לי נעים ושלא אתאכזב".

יהונתן בראון / "שלוש שעות"

צילום: עמליה בראון

שאפתנות בואכה מגלומניה מעתיר יהונתן בראון באלבומו "שלוש שעות", לצד נוכחות אלוהית ותנ"כית (ספר דניאל וקוהלת) עם תפילת הדרך מולחנת בסיום אחד מהשירים ("טיול מוקלט"), וגם ביקורת חברתית והומאניות עקרונית – בעיקר בכל מה שנוגע לשנאה שנובעת מפחד מ"האחר". נושאים נכבדים שמה שמציל אותם מכבדות, שלא לומר טרחנות, הוא הומור יצירתי ולפעמים פרובוקטיבי (כמו בשיר "שישו בנופלי", שבו הוא מצווה בין השאר לרקוד על קברו וחותם ב"מה כבר יש לכם עוד מלבדי").

בראון לא מהסס להשמיע שירים ארוכים, חלקם יותר מ-7 דקות – התרסה על סף מגלומניה כשמדובר באלבום בכורה של יוצר לא מוכר לקהל הרחב, ועומד בכבוד במשימה – לא לשעמם אפילו לרגע. המוזיקה שלו מגוונת עם נציגות לשלל ז'אנרים – נשמה, קאנטרי, פולק ורוק – פסיפס יצירתי וצבעוני עם שירים מקוריים טקסטואלית ומוזיקלית באופן שמבטא היטב את יכולת ההלחנה שלו. דוגמה: הלחן החדש שלו לשיר "בסוף הדרך" של נתן יונתן, בביצוע יפה של עמליה בראון אשתו. בעוד שלהקת האחים והאחיות בשנות ה-70 חגגה בעליצות את הלחן הידוע של גידי קורן לשיר הזה  – בראון מחזיר לו את משמעותו המקורית, שרחוקה מלהיות עליזה.

משפט לקחת: "אל תיסגר / תשמור על סדק / תראה, גם כאן יש אדם / תצא לעיר / תניח אבן / כי בשלומה יהיה לכם שלום".  

אוגוסט תל-אביבי, ערב טו באב. עיריית תל אביב מפרגנת את "חמישקיעה" – הופעות חינמיות לכל המשפחה בימי חמישי, לפנות ערב, במתחם בריכת גורדון. השבוע הופיע חמי רודנר, ואני – שלא כמו בשנות ה-90 – חוויתי את ההופעה ביחד עם הדור הבא, בת כמעט-10.

הוא פתח – בצדק רב – ב"הביאו את הסתיו" ("תל אביב מתנמנמת בחום, לשפת הים התיכון, עצלה, לא כל כך יפה" – היא דווקא זהרה, על רקע הספינות במרינה), סיים ב"מישהו שומע אותי" – כן, בהחלט שמענו, והידרן ב"גאולה".

היה שמח ונינוח. ובעיקר כיף. ותוך כדי החוויה השתאיתי מכך שמה שבשנות התשעים זעם ובער, התמתן הפעם לקלילות מפויסת. אם עצמי של אז הייתה נוכחת, היא בוודאי הייתה מתלהמת לנוכח "חילול הקודש" – ולא מבינה שהיא קלישאה. "את הנצח בואי נשאיר לצודקים" הוא לעג לה ולשכמותה, כולל עצמו, כבר אז, בזמן אמת. ובין השירים שר הפעם בנימה עליזה וצחקנית את "בואי ניפרד" – שיר שניסה כבר אז, במקור, להקליל את העלבון, ונוצר כנראה כשיר תרפיה במסווה של שיר דאחקה מלודרמטי במתכוון ("הכינו את הממחטות, אולי תבכו").

"אני תוהה לעצמי, מה זה אומר מבחינה כרמטית שהשיר הכי מצליח שלי הוא 'נפלת חזק', טו באב שמח לכם", הוא אמר רגע לפני השיר. והאיחוד בין שיר שברון הלב לחג האהבה, נראה פתאום טבעי – כך חשבתי, כשפתאום זיהיתי את גברת פרספקטיבה, ותהיתי אם לומר לה שלום.

גברת פרספקטיבה מאז ומתמיד נראתה לי חכמה אם כי משונה. אני נוהגת עדיין להקשיב לה ונוטה להסכים עם תובנותיה ולקבל אותן – אבל בשקט, אומרת לעצמי שמשהו בה לא חד משמעי ובכל זאת היא מחצינה התנשאות מעצבנת. והנה, הפתעה: השבוע, בחוף גורדון, מתחת ירח מלא – ולעיתים גם מעליו – גברת פרספקטיבה פרחה ושגשגה, ונראתה יפהפייה ועדכנית. ואני, לא הבטתי בבוז בעצמי ובאנשים בני גילי ומעלה – הרבה מעלה – שחייכו בכל הווייתם, ובסוף גם רקדו בשמחה – עם הילדים ואולי גם עם הנכדים – את מה שגם אז נרקד בשמחה, אם כי מחוררת בתלאות הנעורים המאוחרים.

"ואני שקוע בעצבות, מתכרבל במתיקות. הו, מלנכוליה, את אהובתי", שר רודנר – פעם (כך לפחות הבנתי את זה) באירוניה, והיום – פשוטו כמשמעו. רוקנרול יכול להיות גם שעשוע, הבנתי. למה לא בעצם. רוקנרול זה (גם) כיף.

רודנר שר בתשוקה ובלי להחסיר תו אחד מהמקצוענות המוזיקלית שלו, וחוטי ההתלהבות השמחה קישרו בקשר עדין ודו-צדדי בינו לבין הקהל, מפעימים חיוכים. אולי זאת באמת גאולה.

אז במה נונו שונה מכוכבות הפופ של התקופה כמו נועה קירל או עדן בן זקן? ממה היא צריכה להיזהר ואת מה היא צריכה לטפח? ומה השירים שלה אומרים עלינו?

על כל אלה, ועוד, בפוסט אורח שכתבה נ.מ.

*

[אזהרת ספוילר לסרט "ת'ור- אהבה ורעם"]

נתחיל מהסוף: מוזמנים לעשות לופ על השירים של נונו, ובהצלחה לכם עם להפסיק.

ועכשיו להתחלה: העידן המיידי גרם לנו לפתח מנעד קשב של כפית, כשהוא מלעיט אותנו תוכן לעוס באלף ערוצים מקבילים. התשלום בביט, הסדרות בבינג', השיחות באימוג'יז, הדיג'יי מחליף שיר עוד לפני שהוא הגיע לשליש. הסרטים הפופולריים בקולנוע שוב לא סגורים על עצמם. אין כותרות פתיחה כדי שאיש לא יירדם חלילה. אין בניית מתח, ולעיתים גם לא עלילה. זורקים לנו הכל בפנים: ויזואליות בפול ווליום, סראונד באוזניים, ציצים, שרירים, תלת ממד חד ממדי ופיצוצים למכביר.

ב"ת'ור-אהבה ורעם", סרט הקומיקס שיצא לאחרונה לאקרנים, הבמאי הטרנדי טאיקה וואיטיטי מזפזפ בהילוך מואץ בין בדיחה לבדיחה קורעת, בין צבע צעקני למשנהו. מרוב שהסרט טס במהירות האור, כמעט ולא ניתן להבחין בכתיבה הדלה או בכישורים המוגבלים של השחקנים. זה הרי לא מאוד חשוב כל עוד התפקענו מצחוק וזללנו פופקורן. הסרט הוא דוגמה למוצר קצר-תוקף מבית מארוול להתקנא, שלכאורה לא מתיימר להיות יותר מסוכרייה אחת בחפיסה. ואם נגדיר אותו ככה – אין בכך כל רע.

אבל.

חוץ מלעמוד בפני עצמו, הסרט כושל ברובד אחד נוסף – בלרגש – וזה לא שהוא לא מנסה. לא משנה שמישהי מתה פה וזוג אוהבים נקרע לשניים בנסיבות טראגיות. לרגע לא דמענו עבורם, לא התחברנו, ולא היה לנו אכפת – ושכחתי שהיה סרט כזה עוד לפני שסיימתי להקליד את המשפט.

"ת'ור-אהבה ורעם". מוצר קצר-תוקף שלא מתיימר להיות יותר מסוכרייה אחת בחפיסה

ונדמה, ששילוב הומור וכאב באותה הכפיפה הוא משימה קשה עד בלתי אפשרית, עד שהיא נזנחת מראש על ידי רוב האומנים. יש לנו מוזיקאיות עם רצינות תהומית כגון סיה; לצידה אומרות תוכחה כמו קארדי-בי וליידי גאגא; ומנגד, איזו ליזוּ או אריאנה בשביל להקליל. ובבקשה אל תתפסו אותי בשמות כי זה לא באמת משנה. התמונה הכללית נותרת שטחית או מקסימום באה להרים להעצמה נשית. וגם זה, עם זיוף גדול והתחנפות לתרבות ה-PC  גדולה לא פחות. כי האם העצמה נשית היא באמת העצמה נשית כשהיא שואבת את המוטיבציה שלה ממקורות חיצוניים? לא בעיניי. היא סתם קשקוש פוליטי ולא אומנותי בעליל – עוד לפני שהתחלנו לדבר על המוזיקה בכלל.

חושפת את עירומה של תעשיית הפופ

ואז באה "נונו" הדמות, ונעמי אהרוני הבחורה, וכמו הבת האובדת של להקות כמו "כוורת" – הטילה לקלחת אחת הומור קורע, פרודיה, ביט קליט וקולע, ומשהו מהנשמה. אבל באמת מהנשמה. ואנחנו התמכרנו והתמסרנו, כי אין ספק שלצד היותנו רעבים לפופ, אנו כנראה גם רעבים לאמת. וכמו בימיו הטובים של אמינם, התפללנו לבשורה של אומנית שלא מפחדת להגיד כלום כי זה יצונזר או יעליב. והנה ההומור והמלנכוליה שלה מתגבשים לישות הרמונית, שווה בכל רמה, שעושה לנו לבכות ולצחוק ולרקוד גם יחד. וזה ממש לא מובן מאליו.

אם לעזוב לרגע את הקיי-פופ והראפ מחו"ל ונתרכז בארצנו, אין ספק שנונו מתכתבת עם הפופ העכשווי והקצר (שלא לומר עני) בעברית ששמענו אצל אלה-לי, נועה קירל, אנה זק, עדן בן-זקן ועוד שמות שנמ-הס מלהזכיר. אבל בעוד שהן מתאמצות לשכנע אותנו שהן "מטורללות", "לא בקטע של הלאבי והקוצ'י מוצ'י" ולתקוע יתדות מילוליים מהז'רגון השגור בפי הנוער בגרון שלנו בצורה כה מאולצת עד שזה מחליא; ובעוד שהן מעמידות אותנו עם הגב לקיר מול פמיניזם מהונדס שהוא רק עטיפה חלולה, ושלגבר המיותר שמולן לא נותר לעשות דבר מלבד לצלצל אל מספר לא נכון ולבכות בלילה – נונו מביאה אותה בהפוך על הפוך על הפוך עד שהעיניים מתגלגלות בתענוג. הגבר בשיריה של נונו לא היה מיותר – הוא היה. והוא אינו, אבל ישנו ברוחו. והוא פגע בה, והוא דוש – אבל היה לו אופי, ויש לו מקום ויש לו מהות ויש לו משמעות.

כמו הבת האובדת של להקות כמו "כוורת" – נונו הטילה לקלחת אחת הומור קורע, פרודיה, ביט קליט וקולע, ומשהו מהנשמה. אבל באמת מהנשמה. ואנחנו התמכרנו והתמסרנו, כי אין ספק שלצד היותנו רעבים לפופ, אנו כנראה גם רעבים לאמת

והיא משתעשעת על הסקאלה של עיבוד חוויות – מאבל ויגון תוך שימתן בפרופורציה ועד הגחתכן המוחלטת (גולית2), והיא כל כך אינטליגנטית ויצירתית שגם כשהיא זורקת שליכטה של צבע על הקיר בהתרסה, יוצא לה מעניין יותר מאלף ג'ורדי. ועם אדג'. ממש כמו האיפור שהיא מעטרת בו את פניה היפות. את המשפטים הריקים שמטיחות בנו האחרות, היא גוזרת מחדש ומדביקה למונטז' של הברקות ציניות. וגם אם היא עשתה זאת במקור בשביל החברים והצחוקים – זה לא מאוד משנה. התוצאה מדברת בזכות עצמה, והיא עושה את זה מעולה.

בין השאר (ולמרות שאולי תהפוך לשפחה שלה בעתיד) נדמה שהיא חושפת את עירומה של תעשיית הפופ בארץ, ואולי בכלל. מוכיחה לנו מה קורה כשמוזיקאי של ממש לוקח דבר כמו פופ ליד, ואילו ממתקים ערבים לכל חך – המודע והתת מודע – הוא (היא) מסוגלים לדלות מאותו מקור מחוכם וליצוק לתוך גבולות שהם צרים מלכתחילה. נכון שאלו לחנים פשוטים, ושאולי הטקסטים בחלקם הם ארס פואטיקה, אבל גרעין האמת שנעוץ שם ("ישת'י בלעדייך, ישת'י ברמות") הוא לא הבלחה עילגת בניגוד ל"מקורות", אלא פרפראזה עם תוכן שיש בה יותר משמץ כאב. וכאב זו השפה שמדבר בה הלב.

חבל שדווקא באלבום, בניגוד לקליפים ששחררה קודם לכן, נונו משתנמכת למשהו הרבה פחות ברור. חושבת באמת שהיא זקוקה למדיום הווידיאו כדי להביע את עצמה במפורש ובכל הכוח, ושזה חלק מהסיפור, או לכל הפחות להופעה חיה שבה היא האקט המרכזי. עיבודי הג'אז הנפלאים שעשתה עם להקה ב"אקווריום" מוכיחים כמה פוטנציאל של איכות מקופל בדמות הקומיקס שהיא נונו, וחוצמזה "אלבום" הוא מזמן כבר קונספט שאבד עליו הכלח וספק עם מישהו צורך אותו – בטח לא הקהל הנוכחי שלה.

ובנוסף, בעוד שורות אלה נכתבות, נונו לקחה חלק בטקס המכבייה המיינסטרימי, לבשה ושרה מה שאמרו לה מול קהל של זאטוטים – מה שבעיניי ובאוזניי לא ישב עליה – ומכאן המרחק לפסטיגל קצר ולשטחיות שאנחנו מוצאים אצל חברותיה לז'אנר.

זה עצוב בעיניי, משום שחברותיה לז'אנר לא יודעות עצב מהו (לפחות באייקון שהן מוכרות לנו). הן עסוקות בלשים לק ולדפדף הלאה כל רגש שאינו שמחה או תרעומת על כך שהחצאית לא יושבת כמו שצריך. וזה עצוב, כי לנונו היה משהו להביא לנו – האנשים שלא קונים את השקר שבריקוד יענו סקסי מול מצלמה סלקטיבית, ועדיין אוהבים פופ. עדיין רוצים בו, עדיין צורכים אותו. עדיין מתגעגעים.

הבזק בלתי שכיח

הכי הייתי מרוצה מנונו כי יש לה כישורי משחק שגם הם, כמו המוזיקה שלה, שמים את כל האחרות בצל. המימיקה שהיא מצליחה לדייק, הדמות שהיא מתכווצת לתוכה, של הנערה שמחפשת את בחיר ליבה הטינדרי במועדון הומה אדם; של זו שמתאמצת לעשות יוגה בשבת כדי לשכוח אותו – בלתי מבוטלות.

יש לנו על המסך כמה כוכבניות מצודדות שלא יודעות לכתוב, לשחק, לזוז או לשיר, או לא אף אחד מהללו, אבל מקשטים אותן במלבושים המתאימים, מצלמים אותן בזווית מתעתעת ומשווקים אותן כמוצר להמונים עם נאמברים שנגנבו בלא בושה מן המקבילות בחו"ל.

נעמי אהרוני-גל יצרה את נונו, והיא יוצרת את עצמה ואת תו התקן שלה, ולרגע היה שם הבזק בלתי שכיח שסימן V על כל הסעיפים – רדודים ועמוקים כאחד – ואת כל זה היא עשתה כמעט לגמרי לבד. הגם שאני מבינה את הרצון הלגיטימי לכבוש את הפריים טיים ולהתפרנס, זה בא עם מחיר – חוק פשוט יחסית שגורס שככל שיורדת הרמה וככל שמשתטח המסר כך גדל הקהל. זה מה שכנראה יכריח את נונו ליישר קו עם הפי-סי ולהיעשות אובייקט בובתי ומתנחמד ששוב לא נשמע ממנו פנטזיות על ההצתה של הבית של האקס, כי זה פשוט לא הולם. אמן ואני טועה.

עוד על מוזיקאים ישראליים עכשוויים מדור ה-z

עמנואל יצחק לוי, עיליי אשדות ואולי דנון: האפוקליפטיים האופטימיים הצעירים

ואתמול (15.7.22) "האוזן השלישית" – שהיא חנות מוזיקה ומפעל מוזיקה ותרבות, הוציאה על גבי תקליט את האלבום הראשון של פונץ' עם קטעי בונוס. והייתה חגיגה קטנה בחנות. צהרי שישי עליזים ומרגשים כשהעבר התחדש בהווה. והם שרו – פונץ' – שני שירים. רק שניים, כי זו הייתה טעימה לקראת חגיגה – הופעה גדולה שתהיה (רק/כבר) בספטמבר.

יוסי בבליקי, אלי שאולי ושלומי רוזנבלום שרו לנו – קהל שמח – מהקומה העליונה של החנות ואנחנו צפינו בהם מלמטה. שלום גד, גם הוא חבר פונץ' הקדומה, הבריז (יש כרגע כמה קוראים שמחייכים בזעף או זועפים בחיוך). "יום אחד אני אכבוש כוכב בשבילך", שרתי לילדה המקסימה שעמדה "במקרה" לידי, והטעמתי את המילה "בשבילך". היא חייכה והתקשיתי להאמין למזלי הטוב – שאני אמא שלה, ושהיא שרה איתי, ועם הלהקה, את "ונדמה שישוב" – כאילו חוותה אותו ממש כמוני, אי-אז. וכמה כיף היה לחוש את השירים האלה, הפעם ביחד איתה.

מוזיקה היא קוסמת שמחברת נפשות ותקופות. פונץ' מוכשרת בזה במיוחד, במרקם הצלילים והמילים הייחודי שלה, עם המתיקות המעקצצת, החכמה, הישירה והמסתורית. ובזמן שנפתחתי מחדש אל המרחב הפונצ'י היפהפה, הרגשתי שהקיץ הזה יהיה בסדר גמור, ואפילו יותר מזה. וכמו נבואה ממומשת משיר שלהם: "כשהגעתי הביתה התחשק לי לשיר". גם עכשיו.

וחיכיתי לראות איך העולם לומד

העולם לא ילמד משירים יפים

מי בכלל מקשיב למילים"

[מילים ולחן: יהוא ירון]

כשהוא עמד השבוע על הבמה, בהיכל התרבות בת"א, עם המוזיקאים העוצמתיים שהוא התברך בהם, בהופעת ההשקה של האלבום החדש – הקשיבו למילים, ועוד איך, וגם מִלמלו אותן ביחד איתו. יש ליהוא ירון קהל משלו – שמבין ומזדהה ואוהב. אבל העולם הזה? כלומר שאר העולם? מה יהיה איתו? הוא באמת לא לומד משירים יפים.

וחבל.

אבל אם הוא ירצה, העולם, אז שייקח לתשומת ליבו שהאלבום הכפול "יהוא ירון נגד השטן: כך בעולם / כך בארץ הזו" נמצא כאן. יצירה שאפתנית שרוצה להגיד משהו טוטאלי, רחב-היקף – על העולם בכלל, ועל ישראל בפרט, ועלינו שחיים כאן, בנות ובני האדם, כולל אלה שעדיין לא נולדו.

והעולם בטח יתפלא. זאת הרי יומרה חוצפנית להגיד בימינו משהו ארוך (21 שירים, שקלילות איננה אחד ממאפייניהם – לא מוזיקלית ולא טקסטואלית) – כי למי יש סבלנות, וזמן, מה עוד שכבר קיץ עכשיו. וזאת חוצפה יומרנית להעז לדבר פוליטיקה, ומחאה – כי זה מעכיר, וגם ככה אנחנו עכורים. אבל כוונותיו של יהוא – צלחו, וכשאני מנסה להרחיב קצת בעניין, כדי להסביר, משתרר בי שקט. כי כשהתבוננתי ברשימותיי על האלבום ועל ההופעה, גיליתי שבמקום מילים, השארתי לעצמי ליד שמות השירים סימני קריאה גדולים.

כששירים הם סימני קריאה – הם לא שירים אלא פלקטים, אבל במקרה הזה סימני הקריאה הם לא שלו אלא שלי. סימני קריאה פשוטו כמשמעו – שמסמנים קריאה: השקיעו ביצירה הזו את זמנכם ואת נשמתכם.

הפוליטיקה של המחאה של יהוא ירון, אגב, איננה קשורה בהכרח לימין או לשמאל במובן הפוליטי שבארץ. היא צורחת את הכזב האוניברסלי שבשקרים וברמאות. היא צועקת את העוולות ואת הפשעים נגד החלשים. היא שואפת לתקן.

ויש אהבה באלבום ו(קצת) תקווה. וקִִרבה ובעיקר חסד. במילים רגישות ומקוריות. "יש קול שבור, יש קול שלם, אבל הקול שביניהם – רק הוא חשוב", הוא שר. ומה שהיה חשוב בהופעה השבוע זה האפשרות וההזדמנות לא רק לשמוע את המוזיקה אלא גם לראות אותה, בתנועות גוף ונשמה שהפיחו הנגנים – כל אחד בכלי שלו, כולל אלה רונן הזמרת שכלי הנגינה שלה היה קולה: עדי רנרט בקלידים, אביב ברק בתופים, גיא שמי, ניר שלמה וגלעד לוין בגיטרות ועונגי ציזלינג בסקסופון. יהוא ירון הקונטרבסיסט נעדר, אבל במקומו זהר יהוא ירון הזמר – ששר את השירים שלו בעולם שבתוך האולם – בחלל עבה ממוזיקה עשירה ובו-זמנית דקיק כצינור שמזרים כוונות ומשמעויות החוצה ופנימה.

ומה לגבי העולם שמחוץ לאולם? הלוואי שיהוא ירון טועה, ולפחות הפעם, הוא דווקא ילמד משהו – מהשירים.

החלומות במציאות של האלבום הנפלא הזה מתרחשים בשינה, בהקיץ וביקיצה. ובמילה יקיצה – כך גיליתי תחת השפעת ההופעה והאלבום – מתחבאת עוד מילה: קץ. הקץ למה? והאם קץ הוא סופי יותר מסוף?

ב. כשלהקת פונץ' שבבליקי הקים השמיעה את שיריה הראשונים בשנות ה-90 כחלק מתור הזהב של הרוק הישראלי האיכותי, אני בצלילות נעוריי הוקסמתי והזדעזעתי מהם כאחד. "חייל אמריקאי במיטה" (או בשמו הרשמי, "עדינה") נשמע לי פרובוקטיבי לנפש החינוך הדתי שלי כי טרם הקשבתי באמת למילים הפגיעות. "ונדמה שישוב" הימם אותי במסתוריות הלא מתפענחת שלו (עד היום!) ו"אני מאוהב בבחורה מבת ים" נדבק לי כמו פופ קייצי נעים שחשבתי שיחלוף. וטעיתי.

ג. מי שחלפו היו השנים. פונץ' התפרקו, ושני ראשיה – בבליקי ושלום גד – הוציאו אלבומי סולו, והתחילו לטוות ולהתוות מוזיקה שאין דומה לה, לצד משפחה מוזיקלית שלמה שצמחה לצדם, שוזרת איתם שפה אינדיווידואלית ומשותפת, מסתעפת, משפיעה זה על זה ונפרדת, שכוללת אלבומי מופת (של אביב גדג', אח של שלום גד – עם להקת אלג'יר, ולחוד, וגבריאל בלחסן ז"ל – עם להקת אלג'יר ולחוד, ועוד).

אחר כך (תחילת שנות האלפיים) פונץ' התאחדה, והמשיכה להוציא אלבומים והופעות ששקעו גם הם  בנשמתי על מנת להיות חלק ממני. בשלב זה, כבר זכיתי להכיר את יוסי בבליקי אישית – והעמקתי בהיכרות המקצועית עם יצירתו, כולל ראיון חזק איתו שאני חוזרת אליו לפעמים במהלך השנים (מצורף בסוף הפוסט).

וההופעות שלו – הוי, ההופעות שלו. כל אחת מהן נחווית אצלי תמיד ביחד עם שאריות של הופעות קודמות, כולל הופעות שהחמצתי, ושגם החמצתן נוכחת. ובכל הופעה אני יודעת שאפגוש אנשים שכבר הפכו לחברים – שגם להם מערכת יחסים שלמה וחיה עם השירים של יוסי בבליקי והשבט המוזיקלי שלו על הסתעפויותיו. והדינמיקה הזו מפעפעת, בוערת, מתחדשת וגם מצרפת אליה בשמחה את אלה שגילו אותה זה עתה – אולי זו את או אתה?

ד. גם הפעם, השירים באלבום "חלומות פרק א'" הם הרבה יותר משירים, אבל גם בתור שירים נטו ממשיך להתקיים בהם השילוב הכה-בבליקי של אמת ויופי – בלחנים, במילים ובהגשה.

היצירה "חלומות חלק א'" היא צעירה ומיועדת לצעירים – כאלה שהצעירוּת היא בגילם וכאלה שההיזכרות בצעירותם מחיה אותה ואף משפיעה עליה, כמו ששר בבליקי ב"אהבה ושמה סוד": "כל הדברים שעשו אותי צעיר עושים אותי זקן".

יש באלבום שירים שלופתים את הנפש, כמו "הדרבי הגדול" – אפוס מרהיב שנמתח על פני כמעט 8 דקות, שכל אחת מהן מוצדקת ומוצלחת. אל תתנו לשם שלו להטעות. זה על כדורגל, אבל גם על הרבה יותר מזה. יש בו הרואיות, יהירות, נסיקות והתרסקות בעוצמות שרק ילדים יודעים לחוות, וכמובן גם ילדים לשעבר.

"כל הדברים שאמרנו פעם בהומור, היום אנחנו מתכוונים ברצינות, מה שהופך אותנו כל כך פגיעים" – שר בבליקי בשיר "המזל הטוב". והפגיעות הזו, כדרכם של פרדוקסים מוצלחים, יוצרת שלמות.

שלומי רוזנבלום – המתופף הראשון של פונץ', שגם העניק את תיפופיו בהופעה על הלבבות ולא רק על התופים – הפיק את האלבום. אלי שאולי הגיטריסט של פונץ' מאז ולתמיד צייר את המנגינות בגיטרה שלו. אמיר פרי הוסיף – באלבום ובהופעה – את החצוצרה שלו שהעניקה ממד רוחני ומיתי לשירים. דנה בקר ושרון בייטס העצימו עם מגע נשי-אגדי בקולותיהן. בועז כהן הנהיג את הקלידים בהופעה.

והשירים – יש להם כוח גם מעבר ליוצרים ולשרים אותם. גלגלו לרגע בנפשכם את המשפט "למה הגשר מפיל את שני הצדדים" (מהשיר "איך זה יכול להיות"). תנו לו רגע להיספג בהוויה גם מבלי להבין. הביטו בשבילים שבתוכו שסוחפים אליו וממנו הרהורים וערעורים, אחדויות ופיצולים, והעיקר – לא לפחד כלל.

ה. משהו עקרוני בשבח ההתלהבות לעומת הקוּליות. משום מה, מקובל במחוזותינו להעריץ את הקוליות – אותה הוויה נונשלנטית שכשהיא במיטבה, קורנת ממנה אלגנטיות מושכת. אבל הגיע הזמן לגלות שהאיפוק הצונן שעליו היא מתבססת, הוא שטחי לעיתים, כמו מישור חלק שחסר את כל מה שמסקרן ונעים לדרוך עליו ולחוש את מגעו – מהמורות, גבשושיות, שכבות של מצבי שבירה. ההתלהבות, לעומת זאת, מתקבלת בציניות. מתנשאים על ישירותה ועל חוסר ריסונה. מחשידים אותה בנאיביות (כי תמימות, בימינו, נחשבת כטיפשות) בזים לה.

יוסי בבליקי הוא אדם מתלהב, ששר בהתלהבות את שיריו. כל כך הרבה פעמים הוא שר את הישנים שבהם, ובכל זאת, כמו אבא טוב, מעניק להם בכל פעם את התלהבותו ואת התחושה שזאת הפעם הראשונה שהוא מאפשר להם לפרוץ. שהם חדשים. הוא לא רק שר אותם, אלא גם חי אותם. ואני לא מתכוונת רק לשינוי האגבי, הטבעי, המצחיק והמדויק שהוא הכניס בהופעה ל"אני מאוהב בבחורה מבת ים" (את "להזמין אותה לסרט" הפך ל"להזמין אותה לנטפליקס"). אני בעיקר מתרגשת ומקרינה לעצמי שוב ושוב מחדש את הרגע הזה שבו הוא שר בהופעה את המשפט "עדינה הולכת הביתה" בזעם ובתסכול כה עוצמתיים שאפשר היה להרגיש שהעוול שנעשה לגיבורת השיר שלו ממשיך לקומם אותו עדיין, אחרי כל השנים.

והזעם, והתסכול, והכאב, והאמפתיה, והחמלה, והשמחה, והחיוכים – והם רבים – מחוללים בהתלהבות אמיתית, מבורכת, את השירים ואת החלומות של יוסי בבליקי ומלהיבים אותי לכתוב עליהם ולאחל לכם לפגוש אותם.

timoralessinger.com/הסימן-הראשון-לאמת-הוא-יופי-ראיון-עם