ליאור אקרמן / "קו פרשת המים"

עם כריזמה קוֹלית שהוא מבטא בביטחון משוחרר, ליאור אקרמן כואב ומשלים עם מורכבות החיים באיפי שלו "קו פרשת המים". בין השירים-סיפורים הקליטים שלו, המעידים על יכולת התבוננות רגישה לניואנסים, יש לו שיר שכתב לבתו, על המעבר שלה מילדות לבגרות, ועם קשר או בלי קשר – גם אליס מארץ הפלאות נוכחת באלבום, ב"שיר מבוא" מאת לואיס קרול בתרגום אוריאל אופק. זוהי בעצם ההקדמה של "מבעד למראה", ספר ההמשך של "אליס בארץ הפלאות", שמהללת את הקסם  שבאגדות – עם המלצה מרומזת שמותר וכדאי לקחת את ההיקסמות הזו גם לחיים עצמם.

משפט לקחת: "חיוכים מוגזמים, שיחה איטית ונוסטלגית, עיניים חושפות שהחיוך משקר".  

נועם קליינשטיין / "נועם קליינשטיין"

אומנם נועם קליינשטיין היא "הבת של" (ריטה ורמי קליינשטיין), אבל באלבום הבכורה שלה, הנושא את שמה – היא לגמרי היא. כל השירים הם במילותיה ובלחניה, והיא מנגנת בו (פסנתר וקלידים), וגם עיבדה והפיקה מוזיקלית – ביחד עם עילי סהר.

את המוזיקליות שניגרת ממנה בשצף קומוניקטיבי היא מעתירה על שירים חמודים, שעוסקים ברצף האהבה (התאהבות, פרידות, כמיהות) מנקודת המבט של 21 שנות חייה. הם משקפים אותה, וגם את דורה – דור ה-Z – כולל  הבלבול התמידי ("הפשטות עוד תחזור לבלבול הקבוע / והביטחון אל הלא ידוע") וה"גם וגם" – המתנה שהדור שלה תרם לעולם. בניגוד למציאות ה"או – או" המגבילה, שרווחה עד כה, ה"גם וגם" מעניק את האופציה לחוות בו זמנית יותר מאפשרות אחת. או במילים של קליינשטיין: "הלוואי והיו לי שני לבבות/ לב שאוהב ושני מנוכר / האחד שאליך רעב/ ושני, לא נשבר".

קליינשטיין שנונה ומתבטאת היטב במשחקי מילים עם חן ילדותי, שהפרובוקטיביות ששזורה בו לפעמים דווקא עושה אותו נוגע ללב. דוגמאות: "נה נה נה הבן זונה / נעלם כלא היה, השאיר מילים ומנגינה / ותובנה. הבן זונה".

הכוכב האמיתי של האלבום הוא קולה המרשים של קליינשטיין, שהיא – בביטחון שמתגלם בצניעות, דווקא ממעיטה ממנו, לא חושפת את מלוא עוצמתו, אבל זוהי עוצמה בפני עצמה.

משפט לקחת: "שיהיה לי נעים ושלא אתאכזב".

יהונתן בראון / "שלוש שעות"

צילום: עמליה בראון

שאפתנות בואכה מגלומניה מעתיר יהונתן בראון באלבומו "שלוש שעות", לצד נוכחות אלוהית ותנ"כית (ספר דניאל וקוהלת) עם תפילת הדרך מולחנת בסיום אחד מהשירים ("טיול מוקלט"), וגם ביקורת חברתית והומאניות עקרונית – בעיקר בכל מה שנוגע לשנאה שנובעת מפחד מ"האחר". נושאים נכבדים שמה שמציל אותם מכבדות, שלא לומר טרחנות, הוא הומור יצירתי ולפעמים פרובוקטיבי (כמו בשיר "שישו בנופלי", שבו הוא מצווה בין השאר לרקוד על קברו וחותם ב"מה כבר יש לכם עוד מלבדי").

בראון לא מהסס להשמיע שירים ארוכים, חלקם יותר מ-7 דקות – התרסה על סף מגלומניה כשמדובר באלבום בכורה של יוצר לא מוכר לקהל הרחב, ועומד בכבוד במשימה – לא לשעמם אפילו לרגע. המוזיקה שלו מגוונת עם נציגות לשלל ז'אנרים – נשמה, קאנטרי, פולק ורוק – פסיפס יצירתי וצבעוני עם שירים מקוריים טקסטואלית ומוזיקלית באופן שמבטא היטב את יכולת ההלחנה שלו. דוגמה: הלחן החדש שלו לשיר "בסוף הדרך" של נתן יונתן, בביצוע יפה של עמליה בראון אשתו. בעוד שלהקת האחים והאחיות בשנות ה-70 חגגה בעליצות את הלחן הידוע של גידי קורן לשיר הזה  – בראון מחזיר לו את משמעותו המקורית, שרחוקה מלהיות עליזה.

משפט לקחת: "אל תיסגר / תשמור על סדק / תראה, גם כאן יש אדם / תצא לעיר / תניח אבן / כי בשלומה יהיה לכם שלום".  

וחיכיתי לראות איך העולם לומד

העולם לא ילמד משירים יפים

מי בכלל מקשיב למילים"

[מילים ולחן: יהוא ירון]

כשהוא עמד השבוע על הבמה, בהיכל התרבות בת"א, עם המוזיקאים העוצמתיים שהוא התברך בהם, בהופעת ההשקה של האלבום החדש – הקשיבו למילים, ועוד איך, וגם מִלמלו אותן ביחד איתו. יש ליהוא ירון קהל משלו – שמבין ומזדהה ואוהב. אבל העולם הזה? כלומר שאר העולם? מה יהיה איתו? הוא באמת לא לומד משירים יפים.

וחבל.

אבל אם הוא ירצה, העולם, אז שייקח לתשומת ליבו שהאלבום הכפול "יהוא ירון נגד השטן: כך בעולם / כך בארץ הזו" נמצא כאן. יצירה שאפתנית שרוצה להגיד משהו טוטאלי, רחב-היקף – על העולם בכלל, ועל ישראל בפרט, ועלינו שחיים כאן, בנות ובני האדם, כולל אלה שעדיין לא נולדו.

והעולם בטח יתפלא. זאת הרי יומרה חוצפנית להגיד בימינו משהו ארוך (21 שירים, שקלילות איננה אחד ממאפייניהם – לא מוזיקלית ולא טקסטואלית) – כי למי יש סבלנות, וזמן, מה עוד שכבר קיץ עכשיו. וזאת חוצפה יומרנית להעז לדבר פוליטיקה, ומחאה – כי זה מעכיר, וגם ככה אנחנו עכורים. אבל כוונותיו של יהוא – צלחו, וכשאני מנסה להרחיב קצת בעניין, כדי להסביר, משתרר בי שקט. כי כשהתבוננתי ברשימותיי על האלבום ועל ההופעה, גיליתי שבמקום מילים, השארתי לעצמי ליד שמות השירים סימני קריאה גדולים.

כששירים הם סימני קריאה – הם לא שירים אלא פלקטים, אבל במקרה הזה סימני הקריאה הם לא שלו אלא שלי. סימני קריאה פשוטו כמשמעו – שמסמנים קריאה: השקיעו ביצירה הזו את זמנכם ואת נשמתכם.

הפוליטיקה של המחאה של יהוא ירון, אגב, איננה קשורה בהכרח לימין או לשמאל במובן הפוליטי שבארץ. היא צורחת את הכזב האוניברסלי שבשקרים וברמאות. היא צועקת את העוולות ואת הפשעים נגד החלשים. היא שואפת לתקן.

ויש אהבה באלבום ו(קצת) תקווה. וקִִרבה ובעיקר חסד. במילים רגישות ומקוריות. "יש קול שבור, יש קול שלם, אבל הקול שביניהם – רק הוא חשוב", הוא שר. ומה שהיה חשוב בהופעה השבוע זה האפשרות וההזדמנות לא רק לשמוע את המוזיקה אלא גם לראות אותה, בתנועות גוף ונשמה שהפיחו הנגנים – כל אחד בכלי שלו, כולל אלה רונן הזמרת שכלי הנגינה שלה היה קולה: עדי רנרט בקלידים, אביב ברק בתופים, גיא שמי, ניר שלמה וגלעד לוין בגיטרות ועונגי ציזלינג בסקסופון. יהוא ירון הקונטרבסיסט נעדר, אבל במקומו זהר יהוא ירון הזמר – ששר את השירים שלו בעולם שבתוך האולם – בחלל עבה ממוזיקה עשירה ובו-זמנית דקיק כצינור שמזרים כוונות ומשמעויות החוצה ופנימה.

ומה לגבי העולם שמחוץ לאולם? הלוואי שיהוא ירון טועה, ולפחות הפעם, הוא דווקא ילמד משהו – מהשירים.

האדמה רוטטת, הלבה קרובה להתפרצות. החיים לא תמיד מאפשרים לחוש בכך, ורק לפעמים, באופן נדיר, מזדמנת לנו הזכות לשהות בקרבת חיישנים רגישים במיוחד, שיפעילו עבורנו את צופרי האזהרה. ומה אז? האם נינצל? זאת כבר האחריות שלנו. חיישני גאולה שכאלה היו חברי להקת אלג'יר, שפעלה כאן, בהפסקות, מתחילת שנות ה-90 ועד 2006. לכבוד 15 שנה לאלבומם המכונן "מנועים קדימה", הוא יצא מחדש בימים אלה: כתקליט כפול (לראשונה על גבי ויניל), כדיסק ובו האלבום המקורי + דיסק עם גרסאות דמו לכמה מהשירים, וכאלבום דיגיטלי, זמין בחנויות הדיגיטליות ובשירותי הסטרימינג.

מי שזכה להכיר אותם בזמן אמת ולהיות בהופעותיהם, וגם מי שהתוודע אליהם לאחר פירוקם – לא הפסיק להקשיב להם. לאחרים, זוהי הזדמנות להתוודע ל"אלג'יר", שבעיניי היא להקת הרוק הישראלית המשמעותית והטובה ביותר. יותר מ"תמוז" ו"אחרית הימים" של שנות ה-70. יותר מהלהקות המצוינות בתור הזהב של הרוק הישראלי בשנות ה-90. אלג'יר הלכו רחוק אפילו יותר מלהקת "בנזין", שגם הם כמותם באו מהפריפריה – הקריות, אבל חספוסם לוטש. אלג'יר יצרה והגישה שירים בלי הקלות והנחות. כמו "מנועים קדימה", שיר הנושא המבעית עד היום, ישיר יותר מכתבת תחקיר או דוקו ומאלץ את המאזינים לחוות בעל כורחם מציאות מתעללת: "נערה דתייה חוזרת מבית ספר / לבית בנתיבות, חייל גולני משוחרר / עולה חדש מחבר העמים / תופס אותה חזק על הרצפה / תפילת הדרך לא עזרה".

אלג'יר עם שני מנהיגיה – אביב גדג' וגבריאל בלחסן, ושותפיהם ללהקה – הגיעה מהמושב תלמי אליהו שבנגב הצפוני-מערבי, ו"מנועים קדימה", אלבומם השני (הראשון, "נאמנות ותשוקה", יצא בשנת 95')  מתעד, מנכיח ומנציח את כוויות הנואשות, הרחוקה מריפוי, עם אמונה מעורערת ופרצי כפירה וחזרה בתשובה חולפים, שרק העמיקו את השאלות שאין להן תשובה.

הם שרו על קטסטרופה וחורבן טוטאליים, כמו בשיר "פעמוני המאה": "על חורבות ירושלים / על הריסות תל אביב / על שאריות בת ים / על שרידי הרצליה / על שאריות באר שבע / על שרידי תלמי אליהו"  – אבל גם הנכיחו את התקווה ואת הקסם: "מתחת לשמיים השחורים אפשר כבר להרגיש זרמים תת-קרקעיים של יופי". אמיצים בכנותם, לא נרתעו מלשיר על מחלות נפש ונפשות חולות – ולא רק של גבריאל בלחסן שמתעד את מחלת המאניה-דיפרסיה שלו בשיר "בתוך הצינורות". אבל כיוצרים וכמבצעים, הם היו איתנים, רק כך היטיבו לשקף בצלילות את חולשתם ולזקק אותה לגדוּלה, שהפכה את אלבומם ליצירת מופת, התובעת מהמאזין להם: "עם ספר תפילות וספר קללות, רד איתי למצולות".

מצולות זה באנדרסטייטמנט, והקול של אביב גדג' המוביל את רוב השירים הוא טעם נרכש. כדאי לרכוש את הטעם הזה, בתור שיקוי מזכך חיים, ולהתמסר למוזיקה העוצמתית. להפנים את המיתולוגיה שלהם. להנהן כשמחלחלת בנפש תובנתם: "התקוות של היום הן הכישלונות של מחר", ולהאמין לקביעתם: "החלומות שלנו זה הסיפור האמיתי". מומלץ לנכס את האלבום "מנועים קדימה" – כי הופעות של אלג'יר כבר לא יהיו. אחרי שהתפרקו בשנת 2006 (גדג' ובלחסן יצרו מאז אלבומי סולו מצוינים), הם לא יתאחדו לעולם. בשנת 2013 גבריאל בלחסן נפטר ונעל לנצח את האפשרות. "השירים ניבאו את עצמם. הם חזו את מה שקרה", שרו אלג'יר ומי שמקשיב להם באמת נוכח שצדקו.

 פורסם בגלובס ב-14.6.2019

זה לא אלבום קאמבק אחרי שנות שתיקה ארוכות. כבר היה אחד כזה בשנת 2010 בשם "רגעים קטנים", במקביל לסרט התיעודי עליו "חיים ואדם". זאת כן יצירה שמשקיפה על שנות התהילה שלו בסוף שנות ה-80 – תחילת שנות ה-90, בממדי הערצה שהיו חריגים אז בישראל. ובמעין חוויה מתקנת מההרס שהותירו בו העוצמות הללו, אדם מתאחד בשיר הנושא, "גאולה", עם אלונה קמחי ויזהר אשדות, שלושים שנה אחרי אלבומי הבכורה שכתבו לו. שמחת המפגש היצירתי שלהם ניכרת בשיר העידוד הזה, המשובץ בציטוטים מהשירה הישראלית של לאה גולדברג, נתן אלתרמן, דוד אבידן ועוד. תחילתו בצלילים אלקטרוניים קרים, שכמו מהססים להתגבר על תלאות הזמן, עד שמתחממים בפזמון הממכר.

זהו אלבום צנוע וקצר, והשירים שבו עוסקים בבסיס. "בסוף כולם רוצים אהבה", מסכם כבר השיר הפותח בשם זה מנקודת מוצא של בדידות. כך גם בשיר "מי הוא האחד" – שגם הוא על כמיהה למצוא אהבה: "רק המשאלות שלי אף פעם לא כלו. בסבלנות הן מחכות בי למחר". אהבה של זוגיות, אהבה משפחתית כמו בשיר "שר לך" המוקדש לאחותו היחידה שנפטרה סמוך לשחרורו מבית החולים, וגם אהבה לישראל כמו בשיר היפה והלהיטי "הדברים הכי פשוטים". מתוך הפשטות מבצבצים גם הומור ואירוניה, כמו בשיר הסוגר, "אחרי שאמות", ואלס עוקצני וסימפתי עם פתיח פסנתר עליז של יהונתן פרלמן (שהלחין את המילים של יואב גינאי).

אחרי שהשנים השילו ממנו את כל החיצוני הנוצץ, נשאר באדם הגרעין, שמוכיח שהוא עדיין זמר-פרפורמר בכל מאודו. אבל מי שתוהה מה באמת מתרחש בנפש המוזיקלית של כוכב ענק, שנים רבות לאחר שיצא מהמשחק הממוסחר, מקבל באלבום תשובות חלקיות. "האם כדאי להיות כוכב, לזהור חזק כמו צדק אל תוך בעירה"? הוא תוהה בשיר "הרוח", ובינתיים לא משיב.

פורסם בגלובס ב-30.3.2019

ברזילי אומנם מהלל את האיפוק כבר בשיר הפותח "לב שקט" ("לב שקט שווה מיליון… רוצה לצעוק, לא אומר מילה"), אבל את המילים הללו הוא יורה מלבו בפרצי אנרגיה ובתיאטרליות, וכך לאורך כל היצירה. בניגוד לאלבום הקודם, "שומר הלב", שתסס משמחה, הפעם החוויה היא של כישלונות וחסכים, למשל בשיר הנושא העורג לזוגיות. "אני אתן לך את הכול", הוא שר לאהובתו העתידית, המדומיינת בינתיים, וממהר לסייג: "את כל מה שהשארתי לעצמי".

אז מה השאיר ברזילי לעצמו ולנו? קודם כול, מוזיקה טובה, ססגונית, מחממת – אבל לא במובן המעורר תרדמה כמו הסקה מוגזמת. זאת, משום שבתוך הלחנים היפים הוא מיטיב להשאיר פרצות, בורות, חללים שבהם משוטט קולו פגיע, שברירי ולעיתים פצוע. המילים שלו עדיין פשוטות ודיבוריות, השפה כמעט דלה, וגרוע מזה – מרובה בקלישאות בלתי נסלחות ובמטבעות לשון שחוקים ("דמעות של מלאכים", "זמן סליחות", "יום חדש יבוא מחר") – אבל העיקר הוא שבחזית השירים ניצב גיבור העלילה בביטחון ובאופטימיות, מקרין אותנטיות ומעורר אמון. וכשברזילי שר את השיר "כמו באגדות" המקסים, ומסלסל פתאום בשיר "אומר דברים בשקט" – המוזיקליות שלו, נישאת על הדף לחניו, סוחפת אל מחוזות שבהם הביקורתיות והשיפוטיות נהדפות לטובת האמון, ההתמסרות והקבלה. וכך, בגרסת הכיסוי המרגשת שלו לשיר "מאמי" (שבמקור שר ארנון צדוק, וברזילי שר עם חן עזרן) האנושיות שבו אנושה ולופתת, ולמרבה הפלא, דווקא אין צורך ורצון להשתחרר מלפיתתה. ממילא, אורכו של האלבום הוא חצי שעה בלבד. ובכל זאת,  גם אחרי 30 הדקות הללו התחושה היא שהיצירה לא באמת הסתיימה, משום שהשירים כביכול ממשיכים להזדמר, כאילו מוגנטו אליהם שובלים כמוסים – מילות מפתח, מנטרות כמו "לעולם", שברזילי השתיל לתוכם כאשר חזר עליהן בנחישות מדיטטיבית.

וכך, כפי ששר ברזילי, המילים שלו הן אומנם קטנות, אבל בהחלט נחרטות בנשמה, מה עוד שהמוזיקה דווקא גדולה.

פורסם בגלובס ב-2.3.2019

כבר עברו עשר שנים מאז שיצא "לילה כיום יאיר" – אלבומו הרביעי של אביתר בנאי, והפלטפורמה הוותיקה של "פסטיבל גולדסטאר סאונדסיסטם – מנגנים אלבומים" הייתה הזדמנות הולמת לחגוג את המאורע. ייאמר כבר בהתחלה: ציוני הדרך העגולים האלה הם לעיתים תירוץ קלוש ומאולץ לבסס עליו הופעה, מה עוד שלפחות בהופעה הספציפית הזו – שירי האלבום התערבבו (אבל השתלבו, לא נבלעו) בשירים משאר אלבומיו של בנאי. ובכל זאת, אין צורך לדקדק בקטנות כשמדובר בשמחות ובהזדמנות להופעות מיוחדות (במהות, לא בכותרת), וההופעה הזו הייתה – כשם אלבום אחר של בנאי – "שיר טיול".

הטיול שוטט בין תקופות ומצבי נפש, ומורה הדרך ניווט על הבמה, מדלג בין פסנתר לגיטרה ומצויד בכליו היצירתיים – מודעות עצמית והומור. "פעם זקָנים היו דוסיים. היום הם טרנדים", הוא הצביע על עצמו בחיוך בשיר שפתח את ההופעה, "תתחנני אליי" מאלבום הבכורה שלו.

להקתו (ז'אן פול זימבריס בתופים וסמפלר, עמית יצחק בגיטרות, רועי חרמון בחצוצרה, קלידים וסמפלר, ואברי בורוכוב בבס, קונטראבס וכלי הקשה), בתוספת דניאל זמיר הסקסופוניסט העילוי שהובא בהפתעה ואיתמר דוארי אמן כלי ההקשה, החצינה להפליא את הלכי נפשו הסבוכים. וכך, את השיר "חלון", דוארי הוביל בביצוע אקסטטי, כשכלי הנשיפה ליבו את הדרמה, שהתחדדה דווקא על רקע קולו הענוג של בנאי. "תן לשינוי לצמוח, אל תצמח מהפחד", והקשותיו של דוארי נשמעו כמו הלמות לב שהרעידו פיזית את השטחים הפנימיים והחיצוניים.

בדימוי הקולקטיבי שלו, אביתר בנאי נחשב עדיין לפרפורמר מופנם וסולידי, קפוא למדי על הבמה, אבל הפעם הוא הגיע לשיאים שהוכיחו את ההיפך. למשל, בשיר "מחיאות כפיים" (מהאלבום "לילה כיום יאיר") הוא הִנדס את הקהל למחוא כפיים כפתיחה, והבמה הפכה לג'ונגל של צלילים וצללים כאשר גם התאורה נעה בין המואר לחשוך, כמו השיר – ולמעשה כמו האלבום כולו שעוסק בניגודי הקצוות הללו. כך גם נפשו של בנאי, ששר "יש פרצה בגדר", ונכסף גם אל הגדר וגם אל הפרצה. את "לשונות של אש" מאלבומו האחרון הוא שר עירום מכלי נגינה. רק ידיו ניגנו מנגינות באוויר וציירו: "פרפר מרחף, עמוד תאורה… תיכוניסטית כותבת שירי אהבה. שירה קדושה". "כשאהיה גדול, אהיה הכי גדול מכולם", הוא המשיך אל השיר "גנב": "אני אראה לך, להם, לכם, לכולם". גופו השתחרר יותר ויותר, ציציותיו התנפנפו מתנופה כשהוא רקד את האנטיתזה הפושעת שלהן: "אכנס בכל החלונות. אכנס דרך הקירות. עד שאהיה קיים, אהיה קיים, הכי קיים בעולם".

וגם הקהל היה קיים בעוצמת נוכחותו. שפע צעירים קשובים, חילוניים ודתיים, ששרו איתו חרישית ואינטימית, מחייכים לעיתים זה אל זה או אל עצמם בשירים כמו "יפה כלבנה" – משירי האהבה הישראלים  היפים ביותר שנכתבו והושרו פה. "תודה רבה שאתם מלווים אותי בדרך הזו", הוא הודה להם, "ותודה למי ששלח לי את השירים – מליבי לאצבעותיי".

בהדרן, הוא שר רצף של "שירי אבא" שצבר במהלך השנים – ערבוביה טעונה ומפויסת בין האבא שהוא, אביו הביולוגי וגם אביו שבשמיים. "קל לדבר על אמונה, קשה יותר לטפטף את זה לתוך הלב והעיניים, לחיות את זה ולהרפות. להרפות, הוא אמר ובעזרת השם והגיטרה ביקש בשיר "אב הרחמן": "אני צריך עזרה שמיימית", עבר לשיר "אבא", וחתם בפיוט "אודה לאל" ("שימו לב על הנשמה"), שבו נשזרים קולות אביו, יצחק בנאי.

הופעה טובה מעולם לא מסתיימת באמת. היא נמשכת בממדים נוספים, ובלי הגבלת זמן. וכך, כמו אביתר בנאי בשיר "תחרות כלבים", גם אני המשכתי לשמוע "חצוצרות בלילה במיטה". גם בלילות הבאים.

עשור ל"לילה כיום יאיר" של אביתר בנאי, פסטיבל גולדסטאר סאונדסיסטם – מנגנים אלבומים, האנגר 11 בנמל ת"א, 17.1 [הפסטיבל מתקיים בחודשים ינואר-פברואר בתל אביב, חיפה, באר שבע וכרמיאל]

פורסם בגלובס ב-26.1.2019

"קובי, תן לי בבקשה צליל של החלל החיצון". קובי שמואלי, הדיג'יי של ההצגה הממונֵה על המוזיקה והאפקטים, לוחץ על כפתור. החלל מתמלא במוזיקה עתידנית, והקסם מתחיל.

"מסע בין חלמונים", כך נקראת הצגת הילדים המקסימה שיצר צבי סהר, ממציא של ז'אנר מהפכני בשם Puppet Cinema – שחקנים מפעילים בובות שמצולמות בלייב ומוקרנות במעגל סגור מול הצופים. על שפת הבמה המתינו לרגע שלהן ביצי עין – בתפקיד הקרקע הצמיגית של כוכב מסתורי. לצדן יערות ברוקולי וצבא של פטריות. בצד אחד של הבמה הדיג'יי ניווט עם להטוטיו הצליליים את השחקנים האנושיים שבצד השני של הבמה (בהצגה שנכחנו בה היו נעם רובינשטיין ואיילת גולן מלאי החן, ולפעמים משחקים בה סהר היוצר לצד מיכל ואעקנין). הם הפעילו את השחקנים הראשיים, בובות זעירות של רובוט ובצלצלה ירוקה, צילמו את ההתרחשות, והקרינו אותה על המסך שמול הצופים. וכך, לא רק השחקנים והבובות מופעלים, אלא גם הצופים. העיניים נעות תמידית בשתי זירות – המסך, שם מוקרן הסרט "מסע בין חלמונים", וגם בוחנות את צד שמאל של הבמה – שם מופעלות הבובות ומצולמות.

איך זה ייתכן? הרי התיאטרון והקולנוע מתקיימים בזכות ההתמסרות לאשליה ומושתתים על ההסכמה של הצופים להיכנע לדמיון ולהאמין לו. להיכנס לארץ הפלאות. וההצגה הזו מבוססת על ההיפוך של הקונבנציה. כאן רואים את התפרים ואת ההלחמות ולומדים איך נוצרת ההתרחשות. אין לקהל דרך להימלט מההכרה בכך שזוהי בדיה (בסוף ההצגה גם יוזמנו הצופים הצעירים כדי להתרשם עוד יותר מקרוב, ואפילו לגעת). אבל – והנה הקסם – באופן מסתורי, דווקא מתוך ההבנה הזו הפיקציה מתקבעת כאמיתית. הכנוּת, השקיפות והשיתוף של יוצרי ההצגה כובשים את אמון הצופים.

ועוד איך כובשים. א' בת השש התמסרה, צחקה מאוד, הסתקרנה והזיזה את מבטיה מזירה לזירה במיומנות מפתיעה בטבעיותה והתרגשה מהעלילה הסוחפת, בשפה מינימליסטית וג'יברישית, שהמשיכה להישמע בביתנו גם בימים שאחרי ההצגה. הרבה בזכות הגיבורים הלא שגרתיים והיכולת שלהם לגרום לנו להביט אחרת על הסובב אותנו. כי פתאום, במבט מקרוב, ראשי שום באמת נראים כמו "יצורים", וחצילים נחווים כמשתייכים לתרבות זרה, שלא לדבר על הג'ינג'ר. וכך נוצרת לאורך ההצגה הזרה. המוכר הופך לזר – וזוהי הלוא מהות האמנות, להחזיר אותנו למבט הראשון שלנו בעולם. להיות ילדים המומים מהפלא. ב"מסע בין חלמונים" הפלא נוצר בתשומת לב קפדנית אל כל הפרטים, גם הזערוריים שבהם, כולל עלילת המשנה שמפרגנת לגיבורי המשנה, שגם הם מעוררי הזדהות, שפע המצאות יצירתיות (נדנדות עשויות בננות, למשל) והמחשה של רעיונות מתחומי הפילוסופיה, הפסיכולוגיה, הסוציולוגיה והאנתרופולוגיה, כמו האופן שבו חשדנות כלפי זר מתפצלת לפחד, רתיעה ושנאה. מכאן זה רק אמור להתדרדר, אלא אם כן, כמו בהצגה, גוברות הסקרנות, החמלה, ולפעמים גם הסכנה, שמקרבת בין זרים ומכריחה אותם לפעול ביחד. התוצאה היא קִרבה, ידידות, ואפילו אהבה זוגית, עם חשק עז לחזות גם במחזות "למבוגרים" של צבי סהר.

מסע בין חלמונים? בעצם מסע בין חלומות – של היוצר, של השחקנים ושל הקהל. חלומות בהתהוות שמתגשמים ומתערבבים. וכשהכול מסתיים, מוקרנים על המסך גם ה"פספוסים". רק דבר אחד לא מתפספס – ההבנה שמדובר בשלמות.

פורסם בגלובס ב-5.1.2019

"משתלבים בנוף" הוא כבר האלבום השביעי של אלון עדר, והרביעי שנוצר עם הלהקה שלו – שותפים מלאים להפקה ולעיבודים, ששרים ביחד איתו, ולפעמים מובילים סולו שירים יפים שכתבו: ספי ציזלינג בחצוצרה (וגם בפלוגלהורן וכלי הקשה), אבנר קלמר בכינור (וגם בוויולה, ובשלל פסנתרים, כולל וורליצר, פנדר רודס ומקלדות), רן דרום בגיטרות (חשמלית, אקוסטית וקלאסית, וגם במקלדות), נדב הולנדר בבס (וגם הוא בגיטרות בפסנתרים) ויונתן רוזן בתופים (וגם בכלי הקשה ומקלדות). כל הפירוט הארכני הזה, שכולל כמובן גם את עדר עצמו בשלל כלים – נועד להמחיש את המוזיקה – עשירה וססגונית, לפרקים מרהיבה ממש, שמתדלקת שירים הימנוניים. למשל, השיר הפותח, "הורידו את המסך", המושתת על המתח שבין ה"אנחנו" של הדור הצעיר שמייצגת הלהקה ("אנחנו דור כזה, שלמד להסתדר, שהכריחו לוותר… שהכריחו לשקר") לבין ה"אני" הפרטי המנסה להתבדל. התוצאה היא כאב של התנגשות מוחצת, והוא מתבטא בעיקר בזוגיות. אבל לפני שפצעים מפורטים למרכיביהם, נוצץ באלבום גם הלהיט האופטימי התורן. באלבום הקודם היה זה "שיר לאמא", והפעם "אישה שלי". השמחה שהוא מביע ממשיכה להדהד ולנחם במהלך האלבום, שהוא שאפתני, וגם מממש את שאיפותיו – לתעד מושלמות פגומה שנלחמים עליה. השירים מציבים מראה אמיצה שדרכה נשקפת לפעמים התפוגגות במהלך זוגיות. העומק שבתיאור הוא תוצאה של בור שנחפר בסכינים ולפעמים גם בשיניים.

הקוד של האלבום מנוסח במילים שכתב חנוך לוין בשיר "מלאכת החיים", שעדר הלחין עם רונה קינן והם שרים אותו בדואט: "לא היה בנו להט. בחרנו זה את זו מפני שמוכרחים… ומפני שאי אפשר לעבור את החיים האלה בלי חיבוק". ובסופו של דבר, החיבוק הזה מנצח באלבום גם את המפוארים שבסיוטים.

משפט לקחת: "האלוהים של העולם לובשת בגד ים".

פורסם בגלובס ב- 4.1.2019

הנה אלבום בכורה שכולו ציפייה גדולה שהתממשה. עוד בטרם צאתו, התמלא ראשו של לירון עמרם בכתרים רבים ובתארים כמו "פריצת השנה" ו"נסיך המוזיקה התימנית החדש". נסיך – על שום היותו הבן של אהרון עמרם – מבכירי הזמרים והיוצרים ואושיית תיעוד של המוזיקה התימנית. אבל כובד הכתרים והייחוס לא רק שלא הכפיף את זקיפותו של עמרם הבן, אלא שגם הניע אותו להוסיף קומות משלו למורשת היצירתית. ה-ח' וה-ע' האותנטיות שלו הן חומרי הבניין לעיר השירים שהוא האדריכל שלה, המהנדס והבנאי, וגם היזם-הקבלן שסוחף את המאזינים להשתקע בפרויקט המוצלח שלו, ביחד עם רועי אביטל שותפו ליצירה כמפיק וכנגן (גיטרות, בס וכלי הקשה).

יש לעמרם צליל עשיר – אוריינטלי עדכני, המורכב מרבדים של צלילים ממכרים שהניואנסים שלהם ארוגים זה בזה, מתזמרים יחדיו כלי מיתר וכלי נשיפה, גיטרות וכלי הקשה. המרכבה החשמלית שלו שועטת על לחנים זוהרים אל אהבות ברגעים שלפני סיומם הכפוי. אומנם יש לו עדיין מרחבים להתפתח בהם במחלקת המילים, למגר קלישאות כמו "הלב שבור לאלף חתיכות" ולדייק תובנות. אבל קולו כבר מובהק ומקורי, וביחד עם האינדיבידואליות שלו, הוא מתמקם בטבעיות באגף היוצרים הצעירים שמשוררים את זהותם המזרחית עם טוויסט עכשווי – כמו דודו טסה, שי צברי ומרק אליהו. כך נוצר בימים אלה גשר מרתק בין תרבויות, שהוא תרבות בפני עצמה, מסקרנת וממגנטת.

משפט לקחת: "נשארתי לבדי והספינה בוערת ונעלמת לה בים".

נועם בנאי / להרפות

ברגעים הראשונים מתבלבלים. הקול של מאיר בנאי מגיח והולם בחלל, לופת את הלב ומתערבל בעדינות עם הקול של אביתר בנאי. אבל ההלחמה הצלילית הזו מתבררת כשייכת לקול אחר – של נועם בנאי, הבן של מאיר ובן הדוד של אביתר.

זהו אלבום בכורה, בעצם איפי של חמישה שירים, תמציתי ולכן מהודק, עם מוזיקה מרשימה בכנותה ובצניעותה – "אם לומר אמת, אני לא יודע כלום", כך שר בנאי בפתיח של האלבום, וממשיך: "בין מיני שבילים רבים מבולבל מאוד".

אבל הבלבול הזה מתברר דווקא כביטחון בחתירה אל היציבות שבאהבה כשומרת ומגינה ואל הבית כמקום מבטחים. הכוחות המערערים מתוארים ביציבות וברהיטות, וההפקה של פטריק סבג מבליטה את קווי המתאר של הכישרון המוזיקלי, המילולי והשירתי הזה באור של התחלה מוצלחת וציפייה להמשך.

משפט לקחת: "ריח קטורת עולה עם השחר, ריח פחד יורד בשקיעה".    

מעבר לכביש שש / המכונה שבתוכי

"פסגת האנושות היא הבור המושלם", שרה להקת "מעבר לכביש שש" – הרכב אינדי-רוק מבאר שבע הפעיל מאז 2014, באלבום הבכורה שלה, "המכונה שבתוכי". יעל דוד הסולנית כתבה והלחינה להפליא, עם טל דוד בן זוגה שמנגן בגיטרות וסאמפלר, ואיתם גם דוד אברהם בתופים, שי לוי בבס וישי גילרון בקלידים (עיבוד והפקה: טל דוד ויוסי שטרית).

המוזיקה של הלהקה השאפתנית הזו עזה ומתפתת לאורך, לרוחב ולעומק, טווה חוטי סאונד סבוכים שלתוכם נופלות המילים הכבדות. אלימות פנימית מוחצנת ומושלכת בחלל וחושפת יופי גם בבוטות. לתוך ההווה הם משגרים בטבעיות תנ"כיות קדמונית, אך רלוונטית. וכך, עמוד הענן המקראי ניצב לצד כיפת הברזל העכשווית, ושניהם מנסים בכוח להגן, ונכשלים בכך, לצלילי "מאין יבוא עזרי". אלבום אמיץ ששווה להתאמץ בשבילו כי הוא מתגמל במשמעות ובהשראה.

שיר שלם לקחת: "פעם פגשתי באיש בלי שכל, שידע רק להציב בפני עצמו מכשולים. את עצמו הוא הכשיל ואותי האשים. בצער השארתי אותו לנשרים".

פורסם בגלובס ב- 28.12.2018

אחרי חודשים של יובש במוזיקה הישראלית, הגיעו גשמי ברכה. ארבעה אלבומים מומלצים של יוצרים שצניעותם מסווה את כישרונם ואת הספקם. כאלה שלא יודעים רק לחשוף את פצעיהם אלא גם לרפא אותם בכוח יצירתם

אילן וירצברג / הפצע והמַרפא

16 אלבומים הוציא אילן וירצברג, אבל זוכרים לו אלבום אחד בלבד – "בציר טוב". היצירה מ-1982, שבה הפך עם שמעון גלבץ את שירי יונה וולך מחומרי נפץ שבכתב לקלאסיקות מושרות, ממוקמת במדף של האלבומים הישראלים החשובים ביותר, ובכל זאת אינה ממצה את פועלו של וירצברג. כמלחין, מעבד ומפיק מוזיקלי, הוא התפרסם בעיקר בעבודותיו עם אחרים, כמו נורית גלרון ("הלילות הקסומים", "כולנו זקוקים לחסד", "אתה הרי יודע" ועוד), שמוליק קראוס (שווירצברג הוא הקול המלווה בשירו "רואים רחוק רואים שקוף"), גלי עטרי ועוד, וגם הלחין מוזיקה לסרטים ("מאחורי הסורגים", "חיוך הגדי", "אל עצמי", "חימו מלך ירושלים", "אחד משלנו").

"הפצע והמַּרפא" החדש שלו הוא אלבום תרפויטי. וירצברג חושף בו נפש מיוסרת, ובמקביל מניח את התשתיות לריפוייה ולהחלמתה. עם סימן ההיכר שלו – רוק עדין אך עז ואפוף יופי, והאינטליגנציה הנפשית הגבוהה, הוא מתקדם תוך כדי ירידה למנהרותיו האפלות ויציאה מהן, פגיע ונחוש, כאוב וזוהר. "כמה שאני רוצה לכתוב שירים, כאלה שרוצים לשמוע / שירים שמחים, כאלו שרוקדים במסיבות, ואת הכול אפשר לשכוח", הוא שר ב"שיר של השוטה" – מחווה פרטית לשיר ההוא של הביטלס. בניגוד לדמות ההיא, וירצברג אינו מסוגל לשיר בשמחה כשהעולם – החיצוני והפנימי – קורס. במקום זה, הוא מתעד את מערכת יחסיו הסבוכה עם הזמן, מפקפק בטוב כשזה מבליח לרגע, ועדיין מקרין אופטימיות, חום ותום. גם כאשר שר על חולשותיו, יצירתו מוכיחה את עוצמתו בכך  שהוא החולם והמגשים היחידי שלה; מילים, לחנים, נגינה בכל הכלים, עיבודים והפקה, כולם מעשה ידיו, תפירה עילית מרהיבה וצנועה.

משפט לקחת: "הסוס עוד לא מת".

אבנר שטראוס / תשע

גם לאבנר שטראוס תשתית מפוארת, ולא מספיק נודעת כפי שראוי לה. מחלוצי הג'אז והבלוז בארץ, באגף האוונגרדי, ואפילו בעל "ייחוס" בתור הנין של הפלוסוף מרתין בובר, הנכד של המשורר לודוויג שטראוס והבן של הפילוסוף מיכה שטראוס. כשלעצמו, הוא משורר לא פחות מאשר מוזיקאי, והדבר ניכר במיוחד באלבומו הנוכחי, "תשע" (כי זהו אלבומו התשיעי), שיש בו 18 (!) שירים, רצופים התבוננות פנימית מפוכחת כתובה בחרוזים מושלמים. שטראוס הוא סינגר-סונגרייטר אמיתי, כזה שאינו מתהדר בקול יפה, אלא בקול עם אישיות. האלבום כולו מעשה ידיו – מיצירת השירים, דרך נגינתם בשלל כלים ואפילו עיצוב העטיפה.

"מילים לא ירפאו את כל הקלקולים", הוא שר, אבל לא בטוח שמאמין לעצמו ולכן האלבום מרוצף בשירי עידוד שכמו נועדו למשות אותו ממצולות. וכך, מפלרטט עם הזמן, הזיכרון והשכחה – שטראוס "עושה חשבון נפש, עושה חשבון גוף" ומעתיר שירי עם, אגדות ופילוסופיות קוהלתיות במסווה של שירים שלעיתים נראים קלילים, אבל מורכבים בלחנים ובתכנים. המורכבות הזו מתבטאת בדרכים מגוונות, כמו השיר "הקוף ותיבת הנגינה" – אגדה עממית על מופע שמח, שממנו משתרכים שובלי בדידות, או האופן שבו הוא שר במתינות "אם אין אמונה צריך קצת טירוף" – כשאת הרוגע בשירה שלו שוברת השתוללות הפסנתר (של שי בכר). "מי ששר לא חושב מחשבות רעות", הוא מסביר בשיר "מחשבות" את המוטיבציה היצירתית והנפשית שלו. האם זה אכן כך? על זה האלבום.

משפט לקחת: "מי שלא עונד שעון תמיד נשאר צעיר".

נדב אזולאי וגיל נמט / תלמד אותי לרקוד

צעירים – בקילומטרז' ובמהות – הם נדב אזולאי וגיל נמט, מהסצנה המוזיקלית המוערכת של באר שבע, צמד מתפקע מיצירתיות, שזהו כבר אלבומם השלישי המשותף. רק שניים, אבל האנרגיות שלהם מעוררות רושם של תזמורת שלמה כולל תגבורת הפקתית עצומה. אזולאי הביא את המילים ואת הלחנים, וגם שר ומנגן. נמט הפיק מוזיקלית ומנגן כמעט על כל כלי אפשרי. ביחד הם משתוללים עם "הומור עצמי מריר מלכתחילה", כפי שמגדירים את עצמם בשיר הפותח "מטריצות" ומפגיזים בשירים עתירי מקוריות ואינטליגנטיות. משתעשעים בשיר "5050" –  דרמת פשע בתפאורה ביתית; מרגשים בדואט "פחות ופחות" עם אביגיל קובארי כצלע של סיפור אהבה מתוסבך; ולא נרתעים מהשמעת ביקורות פוליטיות, כמו בשיר הפוליטי-פואטי "חצי התורן", וגם בשיר "עזה" – שמעבר להיותו שיר אקטואלי חזק, הוא גם אמנות במיטבה. בצבעוניותם, מתרוצצים השניים בין שירים מגוונים שלכאורה אין קשר ביניהם, אבל תוך כדי האזנה, כשנעצרים לרגע להתאושש מכל השפע, מגלים כי החיבורים בינם לבין עצמם ובין השירים חושפים יוצרים שהברק של ההפקה וההגשה שלהם מאיר כמו פרוז'קטור ענק על רגישות ופגיעות.

משפט לקחת: "כנס סטודנטים, אור פלורסצנטי, מסלול תצוגת אופנה מחשבתית / ד"ר מצפון וגב' אותנטית, לכו חפשו עבודה אמיתית".

יולנטה והרוקר פוקט / דיסתימיה

והנה עוד אמנית אלמונית מדי ביחס הפוך לכישרונה – יולנטה – יוצרת צעירה, מקורית ומיוחדת, שקולה ושירתה מהדהדים גם זמרות-יוצרות אווירתיות שקדמו לה כמו טובה גרטנר ומלכה שפיגלר ("מינימל קומפקט"). האלבום "דיסתימיה" הוא כבר אלבומה החמישי, ו"הרוקר פוקט" הוא אמיר גרומן (מנהיג הלהקה הבאר-שבעית מריונטה סול שנאלמה בשנים האחרונות, וחבל), המלווה אותה בכל אלבומיה. הפעם הוא מעבה את הפסנתר והסינטים שלה בגיטרות, בס, תופים, פסנתר וסינטי והעיבודים העזים שדייק לה אינם בולעים את עדינותה אלא מחלצים ממנה את עוצמותיה.

דיסתימיה היא מונח מתחום הפסיכיאטריה. "דיכאון מתון המתמשך על פני תקופה ארוכה ופוגע באופן חלקי בתפקוד" (רב מילים). על היצירה אכן שורה לפרקים עגמומיות – לא של חידלון, אלא כזו שנכספת למקומות רחוקים. אלבום אירופי בנופיו ובטמפרטורות שלו, חורפי, מקושט בעופות נודדים ושבים כמו עגורים ואווזי בר. יפהפה ושקט עם הילה של אפלולית וקורים של אמת מרה, שצעיפי הרוק והרוך של יולנטה לא מעמעמים את חדותה, למשל, כאשר היא מקוננת על עצמה בנימה תנ"כית – "על במותיך נפלתי חלל". בקול עדין ומכשף היא שרה על הכמיהה להתרומם מעל הכול, ולחזור לשגרה, וגם על שאיפה להתחדש בעתיד בפלא, כשהפלא בעצם כבר כאן. בהווה.

משפט לקחת: " כשאתה שר, אווזי בר מתיישבים לי על הכתף".  

פורסם בגלובס ב-9.11.2018