גְּמְ גְּמְ

תימורה לסינגר — Wed, 27 Feb 2008 20:31:04 +0000

דרוש בדחיפות לחן לשיר חסר השם של יונה וולך, שמכונה "לא יכולתי לעשות כלום".

כן, ישנו הלחן הנודע של אילן וירצברג, מתוך האלבום הנפלא של שירי וולך, "בציר טוב", שיצר עם שמעון גלבץ. אבל השיר הספציפי הזה מוחמץ ודורש תיקון מיידי.

לא יכולתי לעשות עם זה כלום! אתה שומע?! לא יכולתי לעשות מזה כלום!!!

במקור אין סימני פיסוק, מלבד נקודה בסוף השיר, ועד אליה רצף מילים חסר הפסקות וקצר נשימה. אבל ככה, עם סימני הקריאה, אני "שומעת" את השיר, בלחן שכרגע איננו. בלחן שאני מייחלת אליו.

זה היה אצלי בידיים!

כי זה העניין. אחרי כל כך הרבה חיפושים, הכנות, תקוות, מפחי נפש – "זה" כבר הושג. סוף סוף.
בשיר אחר של יונה וולך, "זה לא זה", ה"זה" – הוא לא. אבל הפעם "זה" כן. לחלוטין.

"זה היה אצלי בידיים". עכשיו רק נותר…

אבל:

לא יכולתי לעשות עם זה כלום

ככה שהשיר הוא התפרצות של תסכול, כעס, חוסר אונים צועק ולא פאסיבי.

כי:

היה לך סיכוי.

איך בכלל אפשר להישאר אדישים לנוכח החמצה טרגית שכזו?

אבל הלחן של וירצברג, וגם הביצוע שלו, מבטאים איפוק, שלווה ובעיקר השלמה – אומנם עצובה וכואבת, אבל עדיין מקבלת ומוותרת, בניגוד לאופן שבו צורח השיר, לפחות באוזניי.

ובכלל, וירצברג השמיט מהשיר מילים מהותיות.
קודם כל, את ה-גְּמְ גְּמְ. פעמיים הוא החסיר אותו. בפעם הראשונה: "אתה שומע? יכולתי לגמגם גְּמְ גְּמְ מה רציתי להגיד". ובפעם השנייה: "עומד כמו ילד קטן בסינר לצוואר ואומר גְּמְ וחוזר על השאלה".

הגמגום המוחשי הזה, החולשתי אך העוצמתי מעצם הנצחתו, נעדר מהשיר ויש להשיבו – ביחד עם הסוגריים, שגם אותם הפקיעו מהשיר. האם בגלל שהם "רק" סוגריים – כלומר "לא חשובים"? הרי ברור שזה טריק, שזה הכי חשוב.

(אתה עומד לפתור בעיה מסובכת
אתה תאמר את התשובה הנכונה
זה המבחן האחרון ופתאום אתה)

מאחר שכתיבת הלחנים והעיבודים נערכה בנוכחותה של יונה וולך, מן הסתם היא אישרה את השינויים, אבל החסר נותר.

לא יכולתי לעשות עם זה כלום
אתה שומע לא יכולתי לעשות
מזה כלום זה היה אצלי בידיים
ולא יכולתי לעשות עם זה כלום
ולא יכולתי לעשות מזה משהו
אתה שומע יכולתי לגמגם
גְּמְ גְּמְ מה רציתי להגיד
יכולתי להרגיש הכי רע שאפשר
(אתה עומד לפתור בעיה מסובכת
אתה תאמר את התשובה הנכונה
זה המבחן האחרון ופתאום אתה)
עומד כמו ילד קטן בסינר לצוואר
ואומר גְּמְ וחוזר על השאלה
מה עשית עם זה שואלים לאן
בזבזת את כל זה היה לך סיכוי
ואתה תצטרך להתחיל הכל מחדש.

דרושה מנגינה שתבטא את "זה". שאפשר יהיה לצרוח אותה, להכות בה, לפרוץ איתה קירות עם רעש מהלומות ראש מתבקע ולב מבכא. אנדרטה לאשמה. גרפיטי על חומת בית קברות למהויות שלא נולדו. לחן בסיסי של "לא יכולתי לעשות עם זה כלום". לא להסתיר את זה. להתריס את זה.

אתה שומע?

נ.ב – עדכון!

תודה לצלמת הקשובה מיכל שני, שהסבה את תשומת ליבי לביצוע של הלהקה (שמתברר שכבר לא קיימת) "ערופי שפתיים".

הם אומנם שרים את הלחן של וירצברג, אבל התוצאה מתקרבת מאוד לאופן שאני מדמיינת את השיר.

אתם מוזמנים להתרשם.

(וכמובן שאין בכך לבטל את הפנטזיה שלי, אבל זה לפחות הכיוון, בעיניי).

http://stage.co.il/Stories/401538

הזמנה להלחנה – סך הקול – תימורה לסינגר

גְּמְ גְּמְ