ניצחון טכני    היהודים מפגיזים. יש להם פצצות משוכללות, שיודעות להתכוונן בלב המטרה – נוער וצעירים שמתלהבים מרעש מסוגנן. "פורטה", אלבומם הרביעי (או השישי, אם סופרים את אלבומי ההופעות שלהם) הוא התגלמות של כישרון אנרגטי שמולבש לתוך רוק שגרתי ויעיל. מדובר ברוק מסחרי נוסחתי, שנשען על הסממנים החיצוניים של התקן: שואו, ליטוש, עוצמה קולית והחצנה של רגשות במובן המכאני שלהם, בעיקר מהצד הקודר – כאב, זעם, ייאוש. הצד השני של המשוואה, במינונים מאזנים, הוא – רכות, עדינות וחולשה, וגם הן […]

  בסופו של דבר, כאשר מנסחים התרשמות מאלבום, היא מסתכמת בשאלות הבסיסיות האם נאפשר לו להיכנס לחיינו והאם אנחנו רוצים שהוא יהיה חבר שלנו.  לפני שבע שנים הגיע לעיר שלומי שבן, ומיד משך תשומת לב בכישרונו ובחינו. הוא החצין הברקות מילוליות על מגש של מנגינות מזמינות ו-וירטואוזיות פסנתרנית. קבלת הפנים היתה נלהבת, ושבן נשאר והתערה, עד שהלך הצידה כדי לבנות עיר חדשה.  מדי פעם הגיח בהופעות שלו ושל אחרים (למשל עם רמי פורטיס במופע "מקרה פסנתר"), והמפגשים הללו הגבירו את […]

  אין טעם לאחוז במתפוגג או לשחזר את שחלף. הסוד של "החלונות הגבוהים" מתגלם בחד פעמיותם. לפני 40 שנה הם הוציאו את אלבומם היחיד, ובקלילות חסרת מודעות תפסו את מקומם ההיסטורי בקלאסיקה הישראלית כחלוצי הפופ-רוק העברי. לשלישייה שכללה את שמוליק קראוס, ג'וזי כץ ואריק איינשטיין היו צליל משלהם, שהופק מלחניו המופתיים של קראוס והגשה מוקפדת, אבל חיננית, שיצרה יופי מזוכך. ובעיקר הם הולידו קסם שבלתי אפשרי לשחזר, משום שהצליחו ללכוד את רוח תקופתם בתוך כמוסת קולם. הם הותירו כ-15 שירים בלבד […]

  ושוב, בפעם ה-14, שרית חדד מתייצבת בחריצות וממלאת את משימתה בהצטיינות. כמו בפעמים הקודמות, היא מתבקשת לספק אלבום להיטים, שייגע בלבבות וירקיד בלי עכבות. ולכאורה הכל כשורה באלבום החדש, "זה ששומר עלי". "צוות מנצח" מופקד על ההפקה המוזיקלית: טל שגב ויעקב למאי (המכונים כאן "צמד דוסול"), שגם אחראים על חלק נכבד מהמילים ומהלחנים. המכונה המשומנת פועלת בלי תקלות, הודות לשכירי הזמר המיומנים – בעיקר אבי סינגולדה בגיטרות ויהודה תמיר בהפקת שירה וקולות, בכלי הקשה ובטכנאות הקלטה, שמספקים במקצוענותם הנודעת […]

  מה יוני בלוך רוצה להיות כשיהיה גדול? כן, הוא מוזיקאי, זה ברור. מהסוג הטבעי, המתענג על העיסוק במכלול הצלילי. מתחת שפע ההמצאות והתחכומים שלו ניכרת נפש עזה ופגיעה, שכדרך היוצרים, לוקחת את השאלות הקיומיות הרגילות ושואפת לרומם אותם לשלמות מקורית, מתקשרת ומעוררת אהדה. האם הוא מצליח בכך?      אלבומו הראשון, "אולי זה אני", חשף אותו כיוצר מעניין וקומוניקטיבי. מתוכו הובלטו ופרסמו אותו "שירי דאחקות" כמו "מכיר אותו" ו"נפוליאון". וכך הוא התקבע כזמר המלהיב בעיקר בני נוער, שהציניות הציורית והמצחיקה מדברת […]

  הזיהוי מתרחש כבר בצליל הראשון – ריטה, אבל המתינות מפתיעה. האוזן נפתחת אליה, מתרחבת בחוסר אמון כדי למצוא את הפאתוס שבוודאי מסתתר בצליל הבא. אבל אין שום פאתוס.    יש מילים, של יוסי בנאי, ולחן של ענבל סמדר. לשיר קוראים "אני גרה מול הים" (במקור "אני גר מול הים"), והוא נכנס אל הרדיו בחודש שעבר, במלאת שנה למותו של בנאי, אך לא מושמע מספיק. וזה תמוה, בהתחשב בעובדה שמדובר בסינגל ראשון מהאלבום החדש והמסקרן של ריטה, ראשון מאז שעזבה את […]

  דבש בלי עוקץ   גורמים מבטיחים רבים חברו יחד ב"דבש בכוורות", אלבום הסולו השני (אחרי שבע שנים) של אמיר פיי גוטמן. הוא מאויש בכותבים ובמלחינים נחשבים כמו: ג'וני שועלי, אסף אמדורסקי, מאיר גולדברג, דודי לוי, אמיר בן דוד, ואף קרן פלס – ספקית להיטים מדופלמת ומיקיאגי המתקמבק כמלחין. יש בו גם טקסטים אישיים, שעל חלקם חתום הזמר, והשיא: יציאה מהארון מתוקשרת – לחיזוק השירים והמכירות. אז למה, למרות הפוטנציאל הססגוני, התוצאה כה דהויה? בראש ובראשונה בגלל האישיות של פיי גוטמן כזמר, […]

  לא מוכרחים להבין יוונית כדי ליהנות מהאלבום "Hummus Sapiens". יהודה פוליקר העמיק בו את מקורותיו היווניים בשירים שהלחין למנוליס רסוליס, משורר-זמר יווני בכיר. התוצאה: 14 שירים שמנציחים היטב את הערבוב היווני המפורסם של שמחה ועצב, עם הדגשים שמשתנים משיר לשיר. הקול של רסוליס נמצא בחזית, אבל נוכחותו של פוליקר בולטת – בהפקה, בעיבודים, בנגינה על הכלים, בקולות הרקע העדינים ומעל הכל במנגינותיו. במפגש איתן חשים כמו בהתוודעות לקרוב משפחה לא מוכר, עם כל החידוש המרגש לצד הקרבה המפורטת בתווי […]

  מוזיקה היא בסופו של דבר מזון לנפש. לאנשים מסוימים היא משמשת מנה עיקרית הכרחית שהעדרותה מסכנת את קיומם, ואחרים מסתפקים בה כתוספת לארוחה, קינוח או נשנשוש בין הארוחות. בהתאם לכך, ביקורת מוזיקה היא במידה מסוימת סוג של ביקורת מסעדות. לפני הטעימה, חשוב להיות מודעים לסוג המסעדה, כלומר לא להתלונן על היעדר בשר כשמדובר במסעדה צמחונית ולא להתאכזב ממתיקות יתר בקונדיטוריה. ולמרות ההבדלים בין סוגי המזונות, יש בכל זאת פרמטרים לבדיקה, שתקפים לכל הסגנונות. עליהם להיות עשויים מחומרי גלם משובחים, […]

  "ללכת עם האור" נקרא האלבום החדש של זהבה בן, שכולו מאמץ שלה לכוון את עצמה אל אותה שלמות זוהרת. וזה מה שמתסכל כל כך, חוסר ההבנה של בן שהיא עצמה מגלמת את אותו אור, בקולה. הקול שלה – הווייה נושמת, מתנועעת ומחבקת כשם שמייסרת – חכם הרבה יותר מרוב המילים והמנגינות שהיא שרה באלבום. עליונותו על שאר הקולות הנשמעים כאן נחרצת. בניגוד לזמרות שמעצימות את נוכחותן במנותק מהשיר עצמו באופן שמרדד את שירתן, זהבה בן, בלי שמץ מלאכותיות, מתמזגת […]

  בעטיפת "עירום באתי", יהודה סעדו ניבט בפרופיל כשעיניו עצומות. מבטו העיוור מקרין חשיפה ופגיעות באופן שבו הוא מפקיר את עצמו לעולם מבלי יכולת להגן על עצמו, אבל לא פחות מכך מבטא אטימות והתעלמות. ייתכן שסעדו נמנע מלהביט בחבר השופטים, לא אלה שבחנו אותו בתוכנית "כוכב נולד" שממנה בא, אלא המאזינים שבבואם לשמוע אותו מרכיבים על אוזניהם מכשירי שמיעה שעליהם נכתב "זהירות, כוכב נולד", או לחילופין: "הידד, כוכב נולד". ובכל מקרה, מבין בוגרי המיזם, סעדו משתייך לזן היוצר, כלומר בדומה […]

  הוצאת אלבום אוסף היא עניין מקובל ושגרתי. מוזיקאים מגלים לעיתים שכבר עבר זמן מאז שהוציאו משהו, ואומנם אין להם שירים חדשים, אבל במשך השנים הצטברו להם מספיק להיטים באלבומים ישנים, שאפשר לאגד אותם בדיסק. לא צריך לעשות הרבה חוץ מלבחור את השירים, והנה דרך פשוטה להישאר בתודעה בלי להשקיע כספים רבים, עמל ויצירה. דבר מכל זה לא מאפיין את "אוטוביוגרפיה", האלבום הכפול של להקת "כנסיית השכל", שלתוכו הוכנסו 26 שירים (ורצועה נסתרת) ישנים וממנו יצאו כשירים חדשים. לא מדובר […]

  היריב של שלמה ארצי מתייצב בכל פעם שהוא מוציא אלבום. לשניהם שם זהה ואותה טביעת אצבעות, אבל גילם שונה. מדובר במתחרה אכזר. כלי נשקו: טריותו ובעיקר כישרונו שהנסיק אותו לגבהים קשים להשגה, ששיאם "דרכים", "חצות" ו"חום יולי אוגוסט". אבל ארצי "הנוכחי" משיב מלחמה נחושה. כלי נשקו: ניסיון, מקצוענות משוכללת, התעדכנות באמצעות מוזיקאים צעירים (לפחות בגילם), כנות טקסטואלית והצגת כשרונות חדשים. במקרה של "שפויים", האלבום הנוכחי, מדובר בציור.   העיניים אוהבות את "שפויים", שמפנק אותן בצבעוניות ויזואלית על העטיפה ובחוברת. ציורים […]

  בין "מכונת השירים הגדולה" – האלבום החדש של חמי רודנר ל"חמלה" – אלבומו הקודם" פועמת "מרגיש בבית" – תוכנית הטלוויזיה שלו. לצופים היא מביאה כבר שלוש עונות מוזיקאים ישראלים, ברצף שיוצר קולאז' סגנונות מעניין. לרודנר היא מזמנת מפגשים עם קולגות, חלקם מטריטוריות שונות מהרוק הטבעי לו. המפגשים הללו חילחלו לתוך "מכונת השירים הגדולה".  רודנר "מרגיש בבית" באלבום. זה ניכר באופן הנמרץ שבו הוא שר, מלא תיאבון, התלהבות, תשוקה וכיף. ביתו הנוכחי בנוי מחדוות הנדודים, שמתממשים במסע לימודי וחווייתי. מהבחינה […]

  ליהודית רביץ יש כישרון לרכוש נכסים חדשים בלי לגרוע מנכסיה הקודמים, שמהווים את תשתיותיה. עטיפת אלבומה החדש, "עיר קטנה", מדגימה את העניין: רביץ מופיעה בה כפי שהיא, כלומר במלוא חינה הוויזואלי והפנימי, אבל בלי לרטש את קמטיה. כך גם האלבום, שנפתח ב"הפנים שבפנים" עם המילים של רונה קינן – שיר לא קל, שקט, אך עמוס. יש לרביץ אומץ להתחיל דווקא איתו, כמו הצהרת כוונות שהיא לא מתכוונת להתחנף לאף אחד וגם לא להתאים את עצמה לנורמות של מתיקות שטחית. […]

הצעקה   צעקה היא התפרצות. הלב, חזק יותר ממיקרופון, צורח: הקשיבו. עד כאן. אי אפשר יותר לשאת. צעקה היא הקול של הכאב, הזועק מחאה, משווע לעזרה, נאנח אוי קטוע או מתמשך. בזמן האחרון, המוזיקה הישראלית, באגף המיינסטרימי שלה, ובעיקר הנשי, לא מפסיקה לצווח. לא מחאה, כאב או עלבון. רק הבלטה, הדגשה ומנייריזם. הצעקה הפכה לצעקנות. הטכניקה נהייתה מהות. מפריזים את הקול כדי להתגנדר בו. מבליטים את השר במקום את השיר. זאת לא תופעה חדשה לגמרי, אבל בשנים האחרונות היא מתחזקת, […]

  רונה קינן היא זמרת נפלאה, ששרה היטב את השירים היפים שכתבה. מה חריג בקביעה הזו? אולי נדירותה. כי במוזיקה הישראלית, שבתקופה זו פעילה במיוחד, קשה למצוא אלבום "מושלם". בדרך כלל יתרון בתחום אחד מנוטרל בחיסרון מתחום אחר. מנגינות יפות מכסות בהצלחה זו או אחרת על טקסטים משעממים, טיפשיים ולעיתים עילגים. מילים בהירות מושמעות בקולות עכורים, עד שכמעט נאלצים לבחור – או זמר או יוצר ששר. וכאשר הוא בא לבד, נטול להקה, ההתמקדות המוחלטת בו, רק מעצימה את המבחן, ובמקרים […]

  הדרך אל הקיטש נגישה ונוחה. בעזרת הנתונים המתאימים, ניתן להגיע אליו בקלות. צועדים עם נוכחות ווקאלית מרשימה, עונדים שירי אהבה דביקי מנגינות, נתמכים בהפקה מהודרת – והנה ממלכת הקיטש המפוארת, המתגמלת מסחרית וחיבוקית.   יוצר אמיתי לא ידרוך שם. הוא יודע שכדי להעביר עוצמה, אין צורך להכפיל אותה, ולפעמים עדיף למתן אותה. את המתיקות צריך לעצור רגע לפני שתהפוך למתקתקות, ובעיקר צריך להיזהר מגודש ומהפרזה.  בעז שרעבי הוא יוצר אמיתי. למרות כישרון הריגוש שלו, הפרסונה הקוֹלית העזה ונטייתו הרומנטית – […]