הנה כמה מילים מהשיר החותם את האלבום, "שבעת הגדיים" – שיר שנמשך 13 דקות ו-21 שניות.

שיר שנכתב לפני האסון.

זכור את אשר עשה לך עמלק. סגור את הדלת חזק שאף אחד לא ייכנס.

אין קול ואין עונה בקצה המחנה עשן מיתמר.

אי שם בחושך חיית הברזל מתהפכת… מכונת הירייה צוחקת, צופר היעל מיילל.

אנשים קשים בונים את העולם ואנחנו לא קשים בכלל, כמה חיילים מקרטון שומרים על ההר, ריבונו של עולם על גזרת מערב.

לא לתת לזה יד לא לתת לזה יד לא לתת לזה יד.

אנשים עבדו קשה וסבלו בשקט וחסכו והיטו את הכף, אבל אפילו הם יודעים שהמילים על הפרוכת כבר לא יצילו את כולם.

השיר הזה נכתב לפני השבת השחורה. היאומן?

ויש עוד – במנגינות ובעיבודים ובביצועים של חוסר השלמה, של אמת שותתת דם. של תסכול תנ"כי בהווה מנותץ ועתיד שרק האהבה תצליח לחלץ ממנו יופי של תקווה. ויש אהבה – באלבום ובחיים. ואפשר לחוש אותה.

אביב גדג' הוא מעין הבשור בחבל אשכול – אזור שגם הוא חווה את שמחת תורה הארורה ההיא. וכיום הוא ומשפחתו פליטים בארצם.

את האלבום אפשר לרכוש בפלטפורמות רבות, אבל ספציפית ביום שישי הזה – אתר המוזיקה בנדקמפ מוותר על העמלה שלו ונותן 100% מהרווחים ישירות לאומנים.

אז הנה האלבום של אביב גדג', ואלבומים נוספים שלו, בפלטפורמה הזו.  מגיע לו שתרכשו, אבל עוד יותר – מגיע לכם.

https://avivguedj.bandcamp.com/album/–4

וכשאתם כבר שם, בבנדקמפ, מומלץ שתגיעו גם לעמוד של סער ליבן,  גם היא מעוטף עזה, ותקשיבו במיוחד לשיר הנבואי גם הוא "עזה תל אביב".

saarliven.bandcamp.com

ונדרש איחוי, כי קרוע כאן עכשיו.

המילים מסתחררות באוויר של מועדון הבארבי. איך ייתכן שהן נכתבו לפני המון עשורים, אבל ההווה שלהן הוא ההווה שלנו? "לי אין דרך ליסוג עכשיו, ולי אין שום פתרון עכשיו / אז נדבר על מה שנשאר לך פה /  מה נשאר לך פה"?

אביב גדג' מלהיט את הפזמון: "לי אין שום יתרון נחשב, ולי יש דם ושיניים וגוף". השיר מסתיים, אבל עדיין שוהה באוויר, ואביב שואל את יוסי: "לי יש דם ושיניים וגוף. מה יש לך"?

ויוסי מתחיל לשיר את התשובה: "יש לי עין אחת אדומה ועין אחת צהובה".

הקהל מתרגש, כי זוהי ההתחלה של השיר "דם על הים" של להקה שאיננה עוד ובכל זאת ישנה – אלג'יר.

אביב גדג' הנהיג אותה ביחד עם גבריאל בלחסן ז"ל. גדג' הוא אחיו של שלום גד – שהיה חלק מלהקת פונץ'. הקשרים המשפחתיים והחבריים בין היוצרים האלה והלהקות שלהם כבר הותכו מזמן למיתולוגיה חיה, ועדיין תוססת ומסתעפת ומתחדשת – ויש לה עדים, הקהל הנאמן והנפעם שלה, שמשליך למדורה המשותפת גם את האש הפרטית, והבעירה ממשיכה להתחדש, ותמיד נוספים כאלה שנדהמים לגלות אותה.

כן, שוב אני בבארבי (31.7.23), ושוב בהופעה של פונץ'. והכול כרגיל מוכר וטבעי, אבל גם – עדיין – מסתורי, ומהול במצב האישי והקולקטיבי. ויוסי בבליקי ממשיך לפלס את דרך הקול, מפסל את הכול ולא מסלף כלום. ואיתו – הצוות הנוכחי: אלי שאולי בגיטרה, שלומי רוזנבלום בתופים, אלעד בן הרוש בבס, בועז כהן בקלידים וגם דנה בקר. אליהם הצטרף – ולא בפעם הראשונה מאז הקיץ שעבר  – אמיר פרי, ואיתו חצוצרת הפלאים. איך זה מוגדר ב"ונדמה שישוב"? "קוסם של לילה אחד".

פתאום נשמעו צלילים צורמניים. כמו צפירה של יום הזיכרון ויללות של אמבולנס דוהר עם מקרה חירום ואזעקות עולות ויורדות. ואל תוך הצלילים האלה נכנסה דנה בקר ושרה את התקווה. המילים עדיין של נפתלי הרץ אימבר, אבל הלחן – של פונץ' כבר 21  שנה, מאז האלבום האפוקליפטי "דנה ראתה עב"ם" משנת 2002. כבר בזמן אמת נדהמתי מתעוזתם. התקווה שלהם הטילה ספק וקראה תגר, העמיסה חוסר נוחות ועירערה. אבל איכשהו, בדרך הפונצ'ית האופיינית, הוזרמו לתוך עמוד השדרה שלה האהבה והמחויבות לתקן. היד המיטיבה של האחות הרחמנייה הונחה על הפצע, ואולי זאת באמת ההתחלה של הריפוי – כך הרגשתי כשדמעותיי נמהלו בזיעתי. "מה נשאר לך פה"? חזרו להלום בי מילות "הקומוניסט" ואני נכנסתי לרגע לשיר "דם על הים" ואספתי משם "תיבת נגינה ושיר אהבה".

מוזיאון ת"א, יום שני השבוע (3.2.20). ההופעה "תשליך" של רנד היא שילוב של משחק תיאטרלי ושירה – איחוד הרמוני של שתי זהויותיו היצירתיות העיקריות של רנד. החוט המקשר הוא סיפור החיים של רנד מנקודת המבט של אמונה והעדרה, בכל מצבי הצבירה שבדרך, או בלשונו (בדואט שלו עם אמיר דדון): "בין קודש לחול".

והדרך במופע הזה לספר את הסיפור, היא לשיר אותו, ולאו דווקא בשירים של רנד, אלא בעיקר בשירים של אחרים שהוא ניכס לעצמו באופן שישרתו היטב את מסריו. ומאחר שהוא פרפורמר כובש, ושאיתו על הבמה יחידת עילית של מוזיקאים – בהובלת אסף תלמודי, שגם מנגן פסנתר ואקורדיאון, ואיתו אברי בורוכוב בקונטרבס, גדי פוגטש בכינור וימי ויסלר בגיטרה – התוצאה מרהיבה מוזיקלית.

מרתקת בחירת השירים של רנד, שפתח בשיר מעולה, אם כי פחות מוכר לקהל הרחב, "כאבי גדילה" של אביב גדג'. "אתה עוד קשור בחבל הטבור לדברים שמזמן-מזמן הלכו כבר לאיבוד. לכאב שכבר נטש את הגוף, לאהבה שלא תשוב" – הוא שר את המילים ואת המנגינה של גדג', מיתן את הרוק הנחשולי שבמקור, ריכך את הפצעים והדגיש את החמלה שבשיר. אסף אליו את שולי הילד שתיכף, כשיהיה בן חמש, יתהפכו לרעה חייו המאושרים כשאחיו הבכור ימות.

בהמשך, בהתאם להתפתחות סיפור חייו, הופיעו השיר "ניצוצות" של פורטיסחרוף, כשאת השד מהשיר, שמחבק ולא עוזב, רנד השליך בהופעה על שד התיאטרון שדבק בו, עד שהפך לשחקן, שעבד בטוטאליות את אלוהי התיאטרון, ורדף בלי הפסקה אחרי שיאים, כלומר "עד העונג הבא". וזהו בדיוק המקום שספק בחתרנות ספק בפרובוקטיביות הוא שר – בלשון נקבה כמו במקור – את השיר ההוא של להקת "המכשפות" שכתבה ענבל פרלמוטר.

וכך רנד המשיך לשלב שירים שמעידים יותר מכול על טעם טוב, כמו "כביש 1" של עמיר לב ו"אל תסתכלי אחורה" של עדי רן, שאותו הוא סיים עם  "No Woman, No Cry" של בוב מארלי. וגם My Sweet Lord של ג'ורג' האריסון נתן הופעת אורח קצרצרה. הוא הרעיף על הקהל אוקסימורונים מהסוג של קודש-חול, אפלה-אור ויגון-התרוממות רוח, והמתיק בהומור, למשל כאשר שילב בין המנון בני עקיבא להמנון הפועל פתח תקווה, שאת שניהם שר בשבת מהוללת-מחוללת בנערותו. וגם: חיקוי של ישעיהו ליבוביץ' המדבר על המשיח: "עניינו של משיח, ש-י-בוא. כל מי שכבר בא הוא משיח שקר". ומיד אחר כך הוא שר כמתבקש את "מחכים למשיח" של שלום חנוך, ואת המילים שינה קלות רק בסוף השיר. במקום "ואותי מעניינת ירדנה יותר מהכול" הוא שר "ואני אוהב את הקדוש ברוך הוא יותר מהכול" – וגם זה בקריצה.

לתוך מדורת היצירה הוא השליך גם מונולוגים מ"המלט" לצד תיאור מערכת יחסים עזה עם אלוהים, משברים באמונה עד כדי כוונת התאבדות, ולבסוף גם הפי אנד כמעט קיטשי כשהמלאכים שראה בילדותו חזרו אליו.

במהלך ההופעה, היה לעיתים קשה לחמוק מהתחושה שהשירים במופע הם לא המטרה אלא האמצעי, ואינם עומדים בפני עצמם משום שהם רק כלי שרת שתפקידם לספר את הביוגרפיה של רנד. גם הביוגרפיה עצמה שרנד בחר לספר היא סלקטיבית בעליל. אף אישה למשל אינה נוכחת בה. מובן שזכותו לספר את סיפורו כרצונו ולהחליט היכן ברצונו להציב את הפרוז'קטור של חייו, אבל משהו במופע היה חמקמק ומתעתע, יפה מדי מכדי להיות אפלולי וכואב. רנד – שהטוטאליות של מעשיו כיכבה בסיפורים, לא הלך באמת עד הסוף. הוא שיחק מישהו מתמסר, ולא התמסר באמת. כישרונו, הכריזמה שלו, המוזיקאים שאיתו והשירים הנבחרים יצרו מופע שהיה נעים להיות הקהל שלו, אבל האש הבוערת רק חיממה את הלב ולא שרפה את הנפש.

פורסם בגלובס ב-7.7.2020

האדמה רוטטת, הלבה קרובה להתפרצות. החיים לא תמיד מאפשרים לחוש בכך, ורק לפעמים, באופן נדיר, מזדמנת לנו הזכות לשהות בקרבת חיישנים רגישים במיוחד, שיפעילו עבורנו את צופרי האזהרה. ומה אז? האם נינצל? זאת כבר האחריות שלנו. חיישני גאולה שכאלה היו חברי להקת אלג'יר, שפעלה כאן, בהפסקות, מתחילת שנות ה-90 ועד 2006. לכבוד 15 שנה לאלבומם המכונן "מנועים קדימה", הוא יצא מחדש בימים אלה: כתקליט כפול (לראשונה על גבי ויניל), כדיסק ובו האלבום המקורי + דיסק עם גרסאות דמו לכמה מהשירים, וכאלבום דיגיטלי, זמין בחנויות הדיגיטליות ובשירותי הסטרימינג.

מי שזכה להכיר אותם בזמן אמת ולהיות בהופעותיהם, וגם מי שהתוודע אליהם לאחר פירוקם – לא הפסיק להקשיב להם. לאחרים, זוהי הזדמנות להתוודע ל"אלג'יר", שבעיניי היא להקת הרוק הישראלית המשמעותית והטובה ביותר. יותר מ"תמוז" ו"אחרית הימים" של שנות ה-70. יותר מהלהקות המצוינות בתור הזהב של הרוק הישראלי בשנות ה-90. אלג'יר הלכו רחוק אפילו יותר מלהקת "בנזין", שגם הם כמותם באו מהפריפריה – הקריות, אבל חספוסם לוטש. אלג'יר יצרה והגישה שירים בלי הקלות והנחות. כמו "מנועים קדימה", שיר הנושא המבעית עד היום, ישיר יותר מכתבת תחקיר או דוקו ומאלץ את המאזינים לחוות בעל כורחם מציאות מתעללת: "נערה דתייה חוזרת מבית ספר / לבית בנתיבות, חייל גולני משוחרר / עולה חדש מחבר העמים / תופס אותה חזק על הרצפה / תפילת הדרך לא עזרה".

אלג'יר עם שני מנהיגיה – אביב גדג' וגבריאל בלחסן, ושותפיהם ללהקה – הגיעה מהמושב תלמי אליהו שבנגב הצפוני-מערבי, ו"מנועים קדימה", אלבומם השני (הראשון, "נאמנות ותשוקה", יצא בשנת 95')  מתעד, מנכיח ומנציח את כוויות הנואשות, הרחוקה מריפוי, עם אמונה מעורערת ופרצי כפירה וחזרה בתשובה חולפים, שרק העמיקו את השאלות שאין להן תשובה.

הם שרו על קטסטרופה וחורבן טוטאליים, כמו בשיר "פעמוני המאה": "על חורבות ירושלים / על הריסות תל אביב / על שאריות בת ים / על שרידי הרצליה / על שאריות באר שבע / על שרידי תלמי אליהו"  – אבל גם הנכיחו את התקווה ואת הקסם: "מתחת לשמיים השחורים אפשר כבר להרגיש זרמים תת-קרקעיים של יופי". אמיצים בכנותם, לא נרתעו מלשיר על מחלות נפש ונפשות חולות – ולא רק של גבריאל בלחסן שמתעד את מחלת המאניה-דיפרסיה שלו בשיר "בתוך הצינורות". אבל כיוצרים וכמבצעים, הם היו איתנים, רק כך היטיבו לשקף בצלילות את חולשתם ולזקק אותה לגדוּלה, שהפכה את אלבומם ליצירת מופת, התובעת מהמאזין להם: "עם ספר תפילות וספר קללות, רד איתי למצולות".

מצולות זה באנדרסטייטמנט, והקול של אביב גדג' המוביל את רוב השירים הוא טעם נרכש. כדאי לרכוש את הטעם הזה, בתור שיקוי מזכך חיים, ולהתמסר למוזיקה העוצמתית. להפנים את המיתולוגיה שלהם. להנהן כשמחלחלת בנפש תובנתם: "התקוות של היום הן הכישלונות של מחר", ולהאמין לקביעתם: "החלומות שלנו זה הסיפור האמיתי". מומלץ לנכס את האלבום "מנועים קדימה" – כי הופעות של אלג'יר כבר לא יהיו. אחרי שהתפרקו בשנת 2006 (גדג' ובלחסן יצרו מאז אלבומי סולו מצוינים), הם לא יתאחדו לעולם. בשנת 2013 גבריאל בלחסן נפטר ונעל לנצח את האפשרות. "השירים ניבאו את עצמם. הם חזו את מה שקרה", שרו אלג'יר ומי שמקשיב להם באמת נוכח שצדקו.

 פורסם בגלובס ב-14.6.2019

"כל החיות באות לשתות מהפצע שלי", שר גדג' באלבום, ובאמת יש ביצירה משהו חייתי וקמאי. בהאזנה אפשר לחוש איך התמזגו בגדג' ארבעת היסודות. הוא איש רוח לא פחות מאשר איש אש ("המשכתי לבעור גם כשהייתי כבוי"), נטוע באדמה ("הכול צומח, שולח שורשים") ומפעפע מים ("מעיין", "שקטה כמו מים"). העוצמה הזו כובשת כשם שעלולה להרתיע.

ואכן, מי שמתוודע לראשונה אל גדג', מוטב שיידע: קולו הוא טעם נרכש. ובכלל, זהו אלבום למיטיבי לכת במוזיקה הגדג'ית. עוצמות הרוק והגודש, המוזיקלי והמילולי, של יופי שנדחס לתוך שעה – עלולים לסנוור את האוזניים העדיין לא מורגלות. נדרשת האזנה תובענית ("מוזיקה היא פצע שדוקר בלי הבחנה"), "פרחי חלב נוטפים" שצריך לעבוד כדי להריח אותם.

לטובת מי שטרם נחשף לגדג', וחפץ להשקיע במתנת חיים לעצמו, הנה המלצות האזנה בטרם ייגש ל"שרף אורנים". עדיף לפתוח ב"מנועים קדימה" של "אלג'יר", ולעבור לאלבום הבכורה שלו "תפילת יחיד". רק אז, לאחר שרכש את השפה, יפנה לאלבום הנוכחי, וידלג לשיר השני, "כאבי גדילה" (השיר הפותח לא סוחף מספיק לצורך "רושם ראשוני") – שיר לילד ועל ילד, על הכאב שבצמיחה. משם ל"נשמות מנייר" הביקורתי והקליט. כעת המאזין החדש כבר אמור להיכבש, ויכול להקשיב לאלבום באופן מסודר, מתחילתו ועד סופו.

ומה הוא ימצא שם? הפנינג של המעמקים, שמנוגן על-ידי יותר מעשרים נגנים עילויים בתחומם, (כולל גדג' עצמו בגיטרות, פסנתר, צ'אמבלו ועוד), וגם שלומי שבן בפסנתר, אהוד בנאי במפוחית ומארק אליהו עם תבליני קמנצ'ה וסאז; שאלות ("האם גם ללב מלאכותי יש נפש תאומה?") לצד תובנות ("אל תגיד הופ! לפני שקפצת"), גיאוגרפיה דרומית ("מלאכים בשמי הנגב"), תודעת הגירה ("אני כאן כבר שנים ארוכות, אבל עדיין לא פרקתי מזוודות") וייסורי יתמות ("אמא, אמא, האם את עוד שומעת אותי?… האם את עוד אוהבת אותי?").

כמו באלבומיו הקודמים, גם הפעם גדג' הפיק את עצמו מוזיקלית ועושה זאת בטוטאליות העצמאית שלו. מעניין מה היה מתרחש אילו היה מתמסר פעם למישהו אחר, ולא ממשפחתו המוזיקלית – המוזיקאים המצוינים שעוברים איתו מאלבום לאלבום – אלא למפיק "מבחוץ". אישיות חזקה מספיק להכילו, אבל גם לגרות אותו יצירתית למנעדים נוספים. כי אצל גדג', המעורער הוא בטוח, אבל מה היה קורה אילו הבטוח היה מעורער?

פורסם בגלובס ב-15.12.2016

השנה: 2005. הרשתות החברתיות עוד לא הומצאו, אבל הפורומים התחילו לנסח את העיקרון. בפורום הספציפי הזה התקיימה חגיגה תמידית של כתיבה על מוזיקה. מוזיקאים, אוהבי מוזיקה, מתווכי מוזיקה ומפיצי מוזיקה ניהלו שם דיאלוגים. ובתוך כל זה, נוצר גם הפרויקט הפרטי שלי – שלא יכול היה להשתלב בשום במה אחרת, כי ראיינתי מוזיקאים באריכות רבה על מוזיקה, ועל מוזיקה בלבד, ובלי להיות כפופה להכתבות יחצניות.

הראיון עם גבריאל בלחסן פורסם שם.

כמה חודשים אחר כך, ראיינתי אותו שוב, הפעם ל"7 לילות" – טור קצרצר, קליל, ובעיקר מצחיק, כמו שגבריאל ידע (גם) להצחיק.

אבל הראיון הזה. אוי. הראיון הזה.

ותודה לדויד פרץ ולאסף לבנון.

*

"אני מרגיש כמו מצלמה בלי בעלים". ראיון עם גבריאל בלחסן

11.11.04. מועדון הבארבי בתל אביב. הופעה של להקת אלג'יר. שוב הם פוצעים את קהלם באמת המערערת, ושוב הנדקרים אסירי תודה. המבטים מתרכזים בגבריאל בלחסן – זוהי אחת מהופעותיו הראשונות עם הלהקה בסיבוב הזה. מאות עיניים סקרניות ואמפתיות מציצות עליו, מנסות להיכנס אליו, להתבונן בו, לשלוח אליו קרני אהבה.

גבריאל מנגן, שר ומרבה לחייך בחיות משכנעת. הוא נראה ברור לעצמו, והתאורה שמדגישה רק את קווי המתאר שלו, תוחמת שלמות.

כמה שבועות אחר כך, נפגשנו לצורך הראיון בדירת חברים שלו בתל אביב, שבה התגורר באותה תקופה.

גבריאל מתקשר אלי. "אנחנו צריכים להיפגש. כל מה שאמרתי לך בפעם הקודמת כבר לא בתוקף".

הפעם הקודמת הייתה לפני שלושה חודשים. ה"ראיון" הזה מתהווה בהמשכים, בתפרים עדינים שמחברים באיטיות זמנים ומצבים משתנים.

אני פותחת לו את הדלת והוא מחייך אלי. כיפה ענקית לראשו. "מה זה"?
"מה שזה נראה. עכשיו את מבינה למה התכוונתי"?

הוא מספר על חייו החדשים כדתי ועל השמחה שהם גורמים לו, אבל עיניו היפות עצובות.

28.3.05. גבריאל מתקשר. רק חמישה ימים עברו מאז פגישתנו האחרונה, וכבר הספיק להשיל את הכיפה ושוב לחזור בשאלה. "כל מה שאמרתי אצלך כבר לא בתוקף. אולי עדיף בכל זאת להשתמש בגרסה הראשונה, למרות שאני בקושי זוכר מה אמרתי".

אנחנו מתלבטים ביחד אם לפרסם את הראיון, ואיך, ומתי – הרי הכול משתנה כל הזמן. שוב ושוב הוא מתנצל "על כל הבלגן שאני עושה לך", כאילו שאפשר בכלל לכעוס על הגבר המיוסר הזה.

הבטחתי לו שאקשיב למלל המוקלט, שאקרא את כל אלפי המילים שעברו בינינו, ושאכתוב רק את מה שמעבר לשינויים. את גרעין הנפלא שבו, שמעולם ולעולם לא ישתנה. המהות שתשרוד את הכול. התמצית הגבריאלית.

הוא מסכים.

האחריות מכבידה את תנועות הכתיבה שלי. אדם חי בתוך פצע, מוציא ראש החוצה. המילים בוקעות ממנו בהתמסרות נעדרת מסננים. הוא בוטח בי ואני מקווה שאצליח להביא אותו מבלי שתיגרע שערה אחת משערות ראשו ומבלי לפגוע בצנעת הפרט שלו מעבר לנכונותו לחשוף אותה בציבור.

זה מתחיל להתניע

"הייתי רוצה לאהוב אותך בלי לחכות, בלי הפסקות, כאן ועכשיו בין ההריסות. לקחת אותך איתי לתוך הצינורות" (מתוך "בתוך הצינורות")

תל אביב, סוף דצמבר 2004. חדר צבעוני בדירה רחבת ידיים בדרום תל אביב, עם מרצפות ישנות נהדרות. גבריאל מפיץ חום נעים, שמפוגג מראש את הזרות שבקשר הלא טבעי בין "מראיין" ל"מרואיין". ארבע שעות של התענגות משמש לילית, שהיא פי מיליון יותר נעימה אחרי הסערה. יש בו – בכל פגישותינו – רגישות יצירתית למילים. דוגמה אופיינית: חידוש שלו, שמנסה לפתור את בעיית הבחירה החופשית בפסוק "יצר לב האדם רע מנעוריו". "הבנתי", הוא מסביר, "שמהרגע שהאדם מתנער מאחריות, היצר הרע משתחרר".

מי שנחשף לגבריאל דרך שיריו – טקסטים, מנגינות, שירה ונגינה – מופתע לגלות את צדדיו המצחיקים ואת ההומור שזורם בו מבפנים לא פחות מהיגון. ועדיין, שני הצדדים נוגעים אחד בשני – למשל, באופן כזה: "הרבה לפני שהתחלנו להאמין, ככה אני מאמין, היינו קופים. כל מכוני הסרת השיער היו עושים הון בתקופה הזאת. (צוחק). לא שהשתנה משהו מבחינתי. כולם נשארו קופים. אני מאוד אוהב קופים. קופים בחליפות של ארמני, קופים עם טליתות, כולם קופים. מגולחים, אבל קופים. שבת אחת ביום קיץ לוהט טיפסתי על מגדל האופרה והסתכלתי על חוף הים. היו המונים על החוף, שהשתזפו. וקרה לי משהו מעניין: כל המושג הזה של אדם, בן אנוש, כל מה שמפריד אותנו מהחיות, הכול נעלם לי באותו רגע"…

תוך זמן קצר מרגע שהתחלנו לשוחח, העיד גבריאל: "זה מתחיל להתניע. כמו בהופעה. בהתחלה קר לך, ורק בשיר השלישי-רביעי משהו מתחיל לזרום… בכלל, ראיונות זה הטיפול הכי טוב שאני מכיר. כמו שאני משתמש במוזיקה כדי להגיע לרגשות, ככה בכתיבה על המוזיקה, אפשר להגיע לרגשות. וגם מגיעים לדברים מסוימים שהפסיכולוגיה המודרנית לא תמיד מצליחה להגיע אליהם לאנשים כמוני".

רק לאנשים כמוך? "

לאנשים כמוני, ואולי לאנשים שזה מדבר אליהם דרך צינורות אחרים".

אתה מוכן לדבר על הצינורות האלה?

(שתיקה גדולה). "לא". (שתיקה). "טוב, אני אנסה. הצינורות האלה? אני חייב להיות כן ולהגיד שאין בהם קשר ישיר – זה לא שעל ידי שמיעת שיר מסוים אני נרפא מכל המחלות שלי. זה לא עובד ככה. למוזיקה יש כוח מסוים, עד גבול מסוים. אבל כנראה שיותר קל לי לתקשר דרך מוזיקה. זה מבחינתי התרגום הנכון לכל מה שקורה מסביב. פיתחתי את הצינורות האלה במשך השנים, ובעזרתם התחברתי לבני אדם והצלחתי לתקשר, כמו אדם שסובל מתסמונת דאון, ובדבר מסוים מצליח לתקשר. בשבילי זה פשוט השתכלל לתוך שפה מסוימת".

"אתה רוצה ילד, אבל לא יודע מי יצא ממך"

"תוכל לרכך את זה בסאונד אחר כך?" (מתוך "ספוג")

שני הדיסקים של גבריאל, "רכבות" ו"השנים היפות של גבריאל", הוקלטו תוך כדי יצירתם. "אני נוהג להקליט בזמן אמת, מבלי לשכתב. וכמעט כל השירים בשני הדיסקים שלי הוקלטו מבלי לעבוד עליהם כמעט, רק על הלחנים. אני מכופף את המוזיקה לטובת הטקסט, כי מצאתי שהטקסט הרבה יותר חשוב לי. לא רציתי לפגוע בו, כי זה היה תיעוד ופחות חשובים לי המבנה והסדר והמשקל ושזה יזרום בצורה נעימה באוזן. כתבתי בזמן אמת, ברגעים הכי קשים, תוך כדי סבל. באותה תקופה הרגשתי שלא נשאר לי יותר מדי זמן לחיות, וכשפתאום אתה מכיר בזה, אתה ממהר לעשות כל מיני דברים שלא עשית לפני. לא התכוונתי להקליט תקליטים, זה לא היה בראש שלי. אני מטבעי שאנן, ואני יכול לגרור את הדברים ולמשוך אותם שנים, אבל הרגשתי שהזמן ממש קצר. והרגשתי שאני מתאר בשידור חי, בזמן אמת, איך אני מרגיש ומה עובר עלי תוך כדי שאני נכנס לאשפוז, יוצא מאשפוז, בין זה לזה. והרבה פעמים שומעים את זה בשיר, וגם אם לא שומעים, מבחינתי זה תיעוד, שתמיד אני יכול לחזור אליו".

אתה רוצה לחזור אליו? מעניין אותך להיות במקומות האיומים האלה?

"לא… אבל אף אחד לא מבטיח לי שאני לא אחזור, אז אני לא יכול להתעלם מזה. אני יכול לשקר לעצמי, אבל מאותו סולם שטיפסתי, אני עלול לרדת, ולהיתקל בו. אין מה לעשות" – הוא אומר בשקט מכמיר. "השלבים הראשונים זה הקטסטרופות האלה. אם אתקל בהן, מה אעשה? אין מה לעשות, אבל אני מקווה שלא אצטרך. וזהו. זה מה שחשוב לי באמת לעשות".

"שיר", אומר גבריאל, "מתחיל אצלי כמו כל רצון אחר שבזכותו יוצאת יצירה. אתה רוצה מאוד ילד – אבל אתה לא ממש יודע מי יצא ממך. אתה מאוד רוצה, אבל אתה רק יודע שאתה רוצה. מרגיש תחושה מסוימת. אבל אני מאוד מבולגן בעשייה שלי ומתעצל. אגב, אני נהנה מאוד גם ממוזיקה של אחרים".

איזה? "

יש כל כך הרבה" – הוא צוחק בביישנות. "בדיסק מסוים, שיר מספר 1, 3 ו-10. מהדיסק השני… קשה לי להגיד, כי אף פעם לא אהבתי נניח בלהקה מסוימת את כל מה שהם עשו. קשה לי למצוא שלמות גם במה שאני עושה. בדיעבד יש שירים שהייתי מוותר עליהם, או שהייתי משפר אותם".

וזה מתסכל אותך שהמוזיקה היא ככה, למרות שהיום היית עושה אותה אחרת?

"לפעמים זה מתסכל, אבל אז אני מבין שזה האגו מדבר. יש סכנה כשאתה מתעד את עצמך בזמן אמת, כי אתה עלול לכתוב מתוך רגשנות, למשל, ובאותו רגע זה נראה לך מדהים ואתה מרגיש שהצלחת להעביר משהו, אבל לפעמים במבחן של הזמן זה נראה פתטי. אתה חושף את עצמך בצורה מסוימת, אבל אתה גם יכול לשים את עצמך ללעג. חוץ מזה, פשטות צורמת לפעמים".

מה זאת אומרת?

"או שהאמת לפעמים מביכה".

"זו יוהרה להאמין באלוהים. ובאותה מידה, זו יוהרה לשלול את קיומו"

"זה הזמן, אלוהים, לדבר. זה הזמן, כי הזמן שלנו אוזל" (מתוך "אוקיינוס קפוא")

"כשהייתי ילד", מספר גבריאל, "שמעתי הרבה קלטות של כל מיני רבנים נואמים ומטיפים. זה נשאר, זה חדר אלי. עד היום לפעמים מעירים אותי בלילה כשאני נואם מתוך חלום. סיפרו לי שאני בוכה, מזיע, צוחק ומטיף בשפה ברורה. אין לי מושג מזה, אז אני רוצה שישימו עלי מיקרופון במיטה. אני רוצה לראות מה יוצא משם". בשלב הזה הוא מחקה בקול מזרחי-צווחני הטפות של מחזירים בתשובה: "'טעם החיים! קוקה קולה, זה טעם החיים?!'. אוי, זה היה מצחיק. 'מעיין התורה השופע', אבל זה גדול… אני חושב שזאת יוהרה להאמין באלוהים ושבאותה מידה זאת יוהרה לשלול את הקיום שלו.

"לכל התקליטים שלי יש חוט מקשר – חיסרון, חלל עצום שנוצר במקום שבו הייתה אמורה להיות בשבילי אותה דמות, אותה השגחה עליונה. ואת אותו חלל עצום מילא הדמיון שלי בכל מה שאפשר, בכל מיני גני עדן וגיהינומים מפורקים והמון ציניות והמון כאב. צריך להבין את זה: נולדתי חילוני וההורים שלי חזרו בתשובה והפכתי דתי בעל כורחי וחזרתי בשאלה וחזרתי בתשובה וחזרתי בשאלה וחזרתי בתשובה והתחלנתי, ואני כבר לא שייך לשום מקום… ויש לי רומן ארוך עם עצם קיומה או אי קיומה של ההשגחה העליונה – בשני התקליטים, וגם באלג'יר והרבה לפני שחשבתי שזה יהפוך להיות מוזיקה או טקסט או דיאלוג עם קהל או עם עצמי. ואין כמעט שירי אהבה בתקליטים שלי, כולל בשיר 'אוקיינוס קפוא', שאני לא ממש מדבר בו על אהבה גדולה, אלא על מוות של אהבה – אבל מעבר לזה? זה הדיאלוג הזה ביני לבין אלוהים, ביני לבין עצמי בעצם".

הזכרת את הדמיון שלך, שמילא את החלל העצום.

"כן. נולדתי עם דמיון כל כך עשיר, שאני לא יודע מאיפה הוא הגיע. כשהוא איתך ולטובתך, הוא נותן לך עולמות שלמים. כשהוא לא איתך, או כשהוא איתך ולא לטובתך, אז הוא מעלה אותך לעליות ומוריד אותך לירידות. יש לזה חיסרון ויש לזה יתרון – זה יכול לקחת ממך את הכאב. יש כאלה שאומרים 'לא הייתי משנה שום דבר, הייתי רוצה להמשיך את החיים שלי בדיוק אותו דבר'. אבל אני? מה פתאום. בטח שהייתי משנה! הייתי מוכר את המוזיקה ואת הכול בשביל להרגיש יותר טוב".

באמת?

"כן, אבל רק בתקופות, ברגעים שבהם אתה ככה. עכשיו (קולו מתמתח באיטיות מתפנקת) אני יכול להתפלסף ולשחק אותה רומנטיקן שעושה הכול למען המוזיקה. אבל (קולו מאפיל ובולע את עצמו) כשיש לך בחילה וכואב לך הראש ואתה רוצה למות – זה לא ממש מעניין אותך. ואם יש משהו שהחזיק אותי בשנתיים האחרונות אם יצאתי מהסיפור שנקלעתי אליו – זה לא בזכות המוזיקה. זה היה בזכות סדרות טלוויזיה קיקיוניות ומחורבנות שהייתי רואה אל תוך הלילה, כי זאת הייתה הדרך היחידה בשבילי. לא רציתי לראות אף אחד בעולם. הייתי פשוט צופה בטלוויזיה ומעביר את הזמן. הייתי בהלם מוחלט כשניסיתי לתפוס גיטרה ושנאתי את הכלי הזה… לא רציתי לגעת בדבר הזה. כאילו מישהו שאב את החיות מהכול והכול היה דהוי… ואתה יודע שפעם זה הפיק צלילים אחרים… וזאת הייתה האכזבה הכי גדולה שלי: אז מה זאת המוזיקה? היא לא באמת? וכל השאלות על האמונה, יש ואין ויש ואין? זה ממש לא שינה כבר. אני חושב שכשאתה ניצב בחיים האלה מול הדברים הקשים באמת, אז שום דבר לא עובד".

"בשביל לגשת לנשמה של בן אדם, צריך פינצטה כל כך עדינה"

"כשהנער עוצם את העיניים, הוא רואה מחלה באופק" (מתוך "12 השנים היפות")

להיות יוצר זה סטטוס חסר יציבות מטבעו. השאלה היא אם עצם היותך יוצר לא מחמיר את מצבך הנפשי?

"לא. למדתי שמבנה הנפש שלי מאפשר לי אולי לקלוט מוזיקה בצורה יותר טובה, והוא גם רגיש יותר, אבל מצד שני, אני לא חושב שאני יותר רגיש ממישהו אחר".

אתה לא רגיש יותר מאנשים אחרים?

"אולי אני מאוד רגיש, אבל מתוך הרגישות הזאת, בלית ברירה נאלצתי להיות יותר אטום, או שהרגשות שלי התקהו. אבל ברור לי לחלוטין: מעולם לא השפלתי את עצמי בשביל שיהיה לי מספיק חומר למחשבה. אני נוהג ללעוג לשחקנים שבשביל להיכנס לדמות בסרט יושבים שבועיים מתחת לעץ ואוכלים רק תאנים והולכים לבקר באיזה מחלקה סגורה וחוזרים מלאי מחשבות ורעיונות – זה מצחיק אותי. אני רק מנסה לצאת מכל מיני דמויות בראש שלי ולא להיכנס לזה. אז לי לא הייתה לי יותר מדי ברירה, אלא לכתוב את כל הסיפור הזה".

איך?

"הדרך הכי טובה לשקף כאב זה לספר על מה שקורה תוך כדי תיאור של כל מה שאתה רואה מסביב: התקרה והחפצים והטלוויזיה בלי קול, ובדרך הזו מעבירים את תחושת הבדידות. אני מספר על החתול מתחת לרגליים שלי, ועל הכיסא ועל החלומות. אני מרגיש כמו מצלמה בלי בעלים שהלכה לאיבוד והיא מצלמת כל הזמן. כך שבעצם הנעלם הכי גדול זה אני בתוך החיים האלה. אני, שזה כל העולם, בעצם אף פעם לא נתקל בעצמי. אין לי שום יכולת לפגוש את עצמי פנים מול פנים. אז אני אוסף את כל החוויות מסביב ודרכן רואה את עצמי, ודרך עצמי צובע את העולם מסביב".

צבעי החידלון ברורים וחדים: "הרגשתי כאילו הנשמה ניתקה ממני, וכל מה שנשאר זה מין חבל טבור דקיק שחיבר אותי אליה בלי שום תפילה ותקווה. ואסור לבטוח בכדורים. לא הם יושיעו אותך. הם גלגלי עזר. אל תשכח את זה. אל תהפוך אותם לגלגלים האמיתיים שלך, כי אתה תישאר נכה באמת. הם יהפכו להיות גלגלים ענקיים, הם יהיו הכיסא היחיד שתוכל לסחוב עליו את עצמך, וכבר לא יהיו לך רגליים. הכול מתחיל מזה שאתה שם את מבטחך בכדורים. זאת הבעיה. שאתה מתחיל להתפלל אליהם, מבקש מהם את העזרה. הם הופכים להיות התפילין שלך והתהילים שלך והמזוזות שלך והצלבים שלך. כל מה שקושר אותך לכוח גדול ממך. וכרגיל, כמו כל סם, זה יאכזב אותך. במהירות שבה הוא הצליח להשפיע עליך, ככה הוא יאכזב אותך. כמו האקסטזי: הכוונות הן מאוד טובות – אור, אהבה ושמחה גדולה, אבל כשמגיעים אליה תוך חצי שעה, אז היא גם נגמרת במהירות כזו. בכלל, כל ההתמוטטות הנפשית שלי התחילה מנטילת אקסטזי אחד בגיל 22. חצי שנה אחר כך התפרקתי לחלוטין. אני זוכר את התהליך. העוצמה של האהבה העצומה שהייתי שרוי בתוכה, והתדהמה הזאת של לאן זה נעלם. שמעתי שאנשים שלקחו אקסטזי התחילו לרקוד. אני לקחתי ופשוט התיישבתי במקום והסתכלתי סביבי – על השמיים, הבניינים. הכול היה כל כך יפה ומדויק. וכשזה התחיל להתפוגג והבוקר עלה, פתאום ראיתי את כל הקילופים בקירות ואת כל הכיעור הגדול והייאוש הנוראי. ואז הבנתי שכל הסיפור של מאניה-דיפרסיה זה להגיע מהר מדי למה שנקרא אולי גץ מהשכינה, ורק לטעום מזה, והאכזבה העצומה שיש לך כשזה נעלם".

נשאר הייאוש: "שנתיים השמיים ריקים. הייתי בבור עמוק שאין בו חמצן ואין בו כלום. אין בו אפילו ריח. אין צלילים. אתה לא רואה כלום. מהגיטרה שהייתי נוגע בה בהתרגשות, נשאר רק עץ, שעליו מתוחים כאבלים של חשמל. אחי היה תופס את הגיטרה: 'תנגן! תנגן'! והייתי רק מחכה שכבר יעזוב אותי, כדי שאוכל ליפול על המיטה ולשכב ולהסתכל על התקרה. וזהו. אין מה לעשות. וזה רק מתגבר. שום כדור לא עזר ושום פסיכיאטר. חלקם ניסו, אבל בעזרת איזה כלים? בשביל לגשת לנשמה של בנאדם צריך פינצטה כל כך עדינה, והם באו עם טרקטור. הכדורים ניפחו אותי. כל מה שנשאר ממני זה אני עצמי, שצופה בעצמי מהצד ורואה איך אני נמוג".

את מיקום היצירה במשוואת הכאב, הוא מסביר כך: "זה לא שיצירה נובעת מכאב, כמו שכשמאוד כואב לך, אתה מרגיש צורך גדול יותר ליצור".

למה?

"מפני שאתה רוצה לעורר את תשומת הלב של האנשים סביבך למצב שלך".

כדי שיעזרו לך?

"כן. אולי בתת מודע, גם אם הם לא ממש יכולים לעזור לך. כשאתה מפסיק להאמין באלוהים, אז אתה נשען על בני אדם".

או על עצמך.

"או על עצמך, אבל כשאין לך את עצמך, נשארו רק בני אדם".

"באותו רגע הבנתי שאני כבר לא יכול להיות מהצד"

"הם יספידו אותך בשקט, ואתה תתרגש והדמעות ירטיבו את האדמה" (מתוך "תלמי אליהו")

למה תלמי אליהו, המושב שלך, הוא שם של שיר על הלוויה?

"אני חושב שתמיד כשדמיינתי את עצמי הולך לעולמי, כשדמיינתי מוות, דבר ראשון עלה לי בראש בית הקברות ליד המושב. זה מתקשר אצלי לצבע העצים והמצבות והדרך לשם. ולמה בחרתי לקרוא לשיר שמתאר מסע הלוויה דווקא בשם תלמי אליהו? כי נולדתי שם. מן הסתם במקום שבו אתה נולד, אתה רוצה להיקבר. אז רציתי לתת קרדיט למקום הזה (צוחק). שם גם מכירים אותי, וידברו עלי דברים טובים, ואני לעולם לא אומר לא לאיזו מחמאה טובה… השיר עצמו גם מכוון לאנשים מסוימים, שגם הם נולדו שם. ובאופן טבעי אתה פונה לעזרה אל אנשים שקרובים אליך. זאת לא הפעם הראשונה שהשתמשתי בשם של המושב בקונוטציות לא ממש סימפטיות. גם באלג'יר אנחנו שרים 'על חורבות תלמי אליהו'"…

כן, אבל גם על מקומות נוספים.

"לכאורה כן. בכל אופן, אני ממש לא תופס את תלמי אליהו כסוף או חורבן".

בתלמי אליהו גילה גבריאל את המוזיקה, אבל רק אחרי הציור: "מאז שאני זוכר את עצמי ציירתי. נראה לי שאני מצייר הרבה יותר טוב ממה שאני מלחין, מנגן או שר. עזבתי את הציור ומה שקשור אליו – צילום ופיסול – לטובת המוזיקה, גם בגלל הבדידות. אתה לבד מול הבד עם הדמיון שלך. וציירתי מתוך כאב".

מה ציירת?

"בעיקר פורטרטים, קריקטורות, אנשים מבוגרים, אנשים מכוערים, מהמציאות ומהדמיון".

ציירת את עצמך?

"כן, וגם קראתי המון ספרים – את רוב ההשפעה שלי שאבתי מהם. זה יכול להיות חסמב"ה ו'היהודי האחרון', והכול מעורבב".

ומאיפה המוזיקה הגיעה?

"בהתחלה לא נחשפתי אליה במיוחד. שמעתי מוזיקה בבית הכנסת במושב, שהמתפללים בו היו חבר'ה שחזרו בתשובה ויצרו סגנון ייחודי למקום הזה: סלט פירות של לחנים – 'לכה דודי' עם לחן של הביטלס. וזה היה מסביבי כל הזמן. כשהייתי ילד תופפתי על פחים, ובשלב מסוים ניגנתי באורגן, וזה מצא חן בעיני. בגיל 16-15 שמעתי גיטרה של חוזר בתשובה שהביאו למושב שלנו – הייתה לו פעם להקת רוק, והיום הוא עושה מוזיקת רוק חסידית. הוא ניגן מקצבים ואקורדים של רוק מחוץ לבית הסמוך, עם עוד אנשים ששתו איתו ויסקי או ערק. נדמה לי שזה היה במוצאי שמחת תורה. אני חושב שזאת הייתה הפעם הראשונה שממש נחשפתי לזה. קפאתי במקום. אמרתי לעצמי: זהו! אני צריך לדעת לנגן על הדבר הזה! באותו רגע הבנתי שאני כבר לא יכול להיות מהצד. אני רוצה להיות עם הדבר הזה, ושאחרים יתרגשו ממני כמו שאני התרגשתי באותו רגע! זה היה מתסכל כי החזקתי את הגיטרה וניסיתי, ידעתי שאני רוצה להגיד משהו, ולא הצלחתי להגיד אותו.

בגיל 16 עזבתי את בית הספר. אמרתי למורה שלי שאני הולך להקים להקת רוק ולעבור לתל אביב. היא אמרה לי 'אוי ואבוי מה שיקרה לך'! האמת היא שממש לא התכוונתי לזה, אבל זה מה שקרה.

זה התחיל כשהפרידו אותי ואת אביב (גדג') בגיל 14, בגלל שפרצנו לאיזשהו מקום, וההורים שלנו לא נתנו לנו להיפגש יותר. ובזמן הזה אביב הקים עם מישהו מהאזור הרכב ביזארי לחלוטין, והם עשו הופעה במועדון במושב. התחבאתי בשיחים ושמעתי אותם מנגנים. התמלאתי בקנאה בעוצמה שעל הבמה, והרגשתי עצוב מזה שאני אפילו לא בקהל, אלא בתוך השיחים, ואביב הוא החבר שלי, אבל אנחנו לא חברים… באותה תקופה התחלתי לנגן על גיטרה קלאסית. ויום אחד, במקרה, אביב עבר ליד הבית שלי ושמע אותי, ונכנס, וחזרנו לדבר. וככה הצטרפתי להרכב הזה".

כיום, כששניכם יוצרים ביחד, ההיכרות העמוקה שלכם תורמת או מקשה?

"זה עוזר ומקשה באותה מידה, אבל עם השנים מצליחים להפריד. היו תקופות שפגענו אחד בשני, ככה שיש לנו את כל הסיבות שבעולם לא לעשות כלום ביחד, אבל כל זה התחיל משהו אחר. בעצם המוזיקה היא פועל יוצא של החברות שלנו, של הדרך שבה אנחנו משוחחים. ואולי זה לא קשור למוזיקה. אולי גם עצם זה שאתה חי, מקשה עליך ועוזר לך".

מה אתם עושים אם יש לכם ביקורת מקצועית שלילית אחד על השני?

"זה יכול לבאס, אבל לומדים לאהוב את המכלול ולקבל אותו. חוץ מזה, גם כשאנחנו יוצרים את המוזיקה שלנו לבד, עדיין אנחנו עושים אותה ביחד איכשהו (צוחק). כבר אי אפשר לדעת מה קודם למה ומה התחיל קודם ואיזה טקסט נכתב קודם, כי לפעמים יש שורות ומשפטים שאנחנו כבר לא יודעים מי כתב ומתי זה נכתב. האם אני כתבתי אותם ואחרי זה אלג'יר השתמשה בהם או שאביב כתב את זה, אבל השאלתי לו את המשפט, או שזה היה בכלל אח של אביב (שלום גד) שכתב את השיר ואת התקליט הרבה יותר קודם, כך שנהיה סלט כזה, ואני לא מסוגל להעביר על זה ביקורת, כי אולי זה בכלל טקסטים שלי"…

"לעלות על הבמה זה קרב מטורף"

"עכשיו לחייך, עכשיו לרקוד. זה הזמן לשמוח" (מתוך "כדור הרגעה בדבש")

איך זה להופיע עם אלג'יר?

"כיף לא נורמלי".

איך אתה מרגיש עם האהבה שאתה זוכה לה מהקהל? אתה מודע לכמויות העצומות האלה?

"כן. זה מחמיא, זה נעים, וזה גם מעורר כעס".

למה?

"בגדול אני רוצה להגיד 'איפה הייתם'"?

באותה מידה יכולים לענות לך "איפה אתה היית"?

"איפה אני הייתי"?!

הרי כל העניין זה שעכשיו אתה נגיש. וברגע שאתה נגיש…

"אני הייתי נגיש. אולי לא מספיק פעמים, אבל לפעמים אני ואביב היינו עומדים על במה רועדים ומנגנים את האש מתוך הלב שלנו, והיו שלושים אנשים בקהל. וגם כשאנשים העריכו את זה ואהבו, הם לא רצו להגיד או לא אמרו, כי זה לא היה נהיר ולא היה ברור אם שאר האנשים אוהבים את זה, אז שלא יצאו מטומטמים. כשהדיסק הראשון יצא, חוץ משלושה אנשים אף אחד לא הבין מה יש שם, מה הוא רצה בכלל. בכלל, אחת התגובות הכי מעליבות זה חוסר תגובה. עדיף שמישהו יקלל אותי ויגיד זה זבל – כי זאת התייחסות. הקשבת. אבל כשמישהו לא מגיב, וזה כאילו עבר לו דרך האוזן ויצא מהצד השני – אתה מרגיש ממש דביל ולא מובן, ועוד יותר בודד.

אבל דברים מתפתחים כל כך מהר. כשהתחלתי – וזה היה לעמוד על במה ולשיר רק שיר אחד – הייתי כל כך תשוש נפשית ופיזית. כי בעצם זה לא רק לעלות על הבמה, זה להיות שם, להרגיש, להצליח להוציא משהו. היום אני יכול ליהנות מזה, זה מאוד מחמיא, אבל התרגלתי ליצור גם מתוך התנגדות והרבה כעס. לעלות על הבמה זה קרב מטורף במערכה שלי מול הקהל. וכשאתה פתאום מקבל הרבה אהבה, אז באיזשהו מקום מישהו לקח ממך את הנשק (צוחק צחוק עצוב). ומה אני עושה עכשיו עם הכעס שלי ועם העצב? חוץ מזה, אני באמת אוהב אנשים. ואני תמיד אוהב לשמוע מה שקורה בהופעה. אפילו ניסיתי להרים את העיניים ולהסתכל בעיניים של האנשים. אני לא טוב בדברים האלה, כי אני לא 'רוני סופרסטאר'. הרבה פעמים בקהל יש עדיין אנשים שזקוקים לכל מיני דברים ממני. יש דמויות ברורות שאני רואה ואני יודע שהם יכולים לעשות משהו רע לעצמם… אנשים שמאושפזים כל פעם במקום אחר"…

הם יוצרים איתך קשר גם מחוץ להופעות?

"כן. זאת הבעיה. (מדבר בשקט עד שקשה לפענח)… מישהו שאומר שהוא רוצה להתאבד… איך אני יכול לעזור לו כשאני בקושי מחזיק את עצמי"?

היית רוצה להרחיב את קהל היעד שלך?

"בשביל להרחיב את קהל היעד, אתה צריך לפעמים לצמצם את עצמך – כדי להיות יותר קל לבליעה או קל לעיכול. אני לא ממש מסוגל לעשות את זה או רוצה לעשות את זה. אני לא יודע אם אני יכול להרחיב את המעגל שלי. לא יודע אם זה אפשרי, אבל אני חושב שזה קורה לבד באופן טבעי, לאט-לאט-לאט".

"גבריאל כבר לא מבטיח כלום"

"ילדה קטנה, נשקי לי את היד" (מתוך "כף הקלע")

בשבועות הקרובים ("בלי נדר, גבריאל כבר לא מבטיח כלום"), יוצאים להדפסה מחודשת, אחרי שאזלו, שני אלבומיו של בלחסן, "רכבות" ו"השנים היפות של גבריאל", בהפצת "התו השמיני". בימים אלה הוא גם מפיק לעצמו אלבום חדש ("בינתיים אני מפיק את עצמי. לא בגלל שאני מפיק כזה טוב, אלא מפני שאני כמו עכבר במעבדה ואני עושה כל מיני ניסיונות. כרגע אני עורך אותם על עצמי") ומגבש הרכב חדש ("כרגע בלי תאריך יעד להופעות"). חוץ מזה, הוא נמצא בעיצומן של ההקלטות של תקליטו השלישי. בקרוב ישתחררו לצד סינגל ראשון גם שני קליפים חדשים.

"בדיסק החדש יהיו המון אורחים ומשתתפים, והפעם לא כתבתי את כל המילים. חוץ מזה, נפתח בי משהו בתקליט הזה, השירה שלי השתנתה לטובה ויש בה משהו הרבה פחות מריר, עם תקווה ואופטימיות, גם אם הקול שלי חורק ומשתנק.

בכלל, יש לי שק מלא בקסטות ארבעה ערוצים שאביב ואני הקלטנו, ואפשר לעשות כל כך הרבה דברים… יש ימים שהם לא משהו, ויש ימים כאלה שפתאום אני… כאילו הייתי שמח לחיות 300 שנה, 400 שנה. ואז אני תופס את עצמי ואומר: וואללה, אני לא מאמין שעכשיו אני מאמין בעצמי, שפעם קיללת כל שעה שמישהו נתן לך במתנה ורצית למות כל שנייה – והרי אפשר ליהנות כל כך הרבה, ואפשר להשיג כל כך הרבה דברים ולהבין ולהתקדם…

אני יודע דבר אחד: אני מצטער על אלף ואחד דברים בחיים שלי, אבל יש דבר שאני לא אצטרך להצטער עליו. אני לא אצטרך להגיד לעצמי שהייתי שאנן ולא השקעתי מספיק מחשבה. אני סמוך ובטוח (צוחק) שעשיתי את כל המאמצים האפשריים בשביל לגלות משהו ולהבין".

יש מקום לאהבה בחיים שלך בין כל היצירה והדברים האחרים?

"בטח שיש מקום. השיר הכי טוב בעולם בסך הכול מתאר תחושה, רגע. וצריך להבין שאותו הרגע והתחושה ההיא זה לא השיר עצמו. השיר הוא דבר נפלא ואולי יכולים להעריך את היכולת שלו להעביר לנו את התחושה, אבל הדבר האמיתי שקורה שם, שקרה שם, שקיים – זה מה שקרה".

"שיר טוב הוא התפילה של מחר"

"לנוח, להניח את הרגליים השבורות, ולעצום את העיניים" (מתוך "בית חדש")

"השירים של היום", אומר גבריאל, "צריכים להיות התנ"ך של שנות האלפיים. זה כמו שתהילים הפך להיות ספר שירים. דוד נהנה לברוא מהכאבים שלו, לא מהיופי של היופי של היופי. יש שם כל כך הרבה כאב וכל כך הרבה תחינה. בגלל זה אני חושב ששיר טוב הופך להיות התפילה של מחר. לכן צריך להתייחס לזה ברצינות".

גבריאל מתייחס ברצינות גם לטקס של אקו"ם, שנערך לפני כמה שבועות, ובו הוא זכה ביחד עם אביב גדג' בקטגוריית מחברי השנה: "בניגוד למה שחשבתי, היה יפה ומאוד התרגשתי".

למה?

"כל הטקס הזה הפך להיות דתי לגמרי ברגע שטיפסנו לבמה. היו שם אתי אנקרי ואהוד בנאי ועמיר בניון – כולם עם כיפות ועם שמלות… פתאום קלטתי שכל הפרסים וכל המוזיקה האמיתית שקורת בארץ היא מאוד מסוימת. והייתי גאה בבורא עולם והרגשתי כוח עצום. אני מאוד אוהב את אלה שקיבלו את הפרסים, מאריק איינשטיין ועד שם טוב לוי – שלא הכרתי, ופתאום שמעתי לחן מופלא וטקסט מופלא שיונתן גפן כתב לו, ויש בזה המון רגישות, ואהוד בנאי, ששר את 'ענה לי', ועמיר בניון שכשהוא שר, הייתי מאחורי הקלעים ובכיתי. התנדנדתי כמו בתפילה, עם כל ה'ניצחת איתי הכול' – הוא בנאדם מאוד רומנטי בסך הכול. ניצחת איתי הכול וניצחת(ה) איתי הכול זה מבחינתי אותו דבר בדיוק, הכול מתערבב. משם זה מתחיל ומשם זה נגמר. אני מאוד אוהב את האמנים האלה, ממש אחד-אחד, ואני שומע אותם בבית המון. בעיקר את עמיר בניון. הוא ליווה אותי ומלווה אותי ברגעים קשים. ברגעים המרוסקים, שבהם אתה מאבד את כל הגאווה, פתאום הבנתי כל מילה שלו. התחלתי לראות את התהליך שהוא עבר, וציטטתי ממנו על הקירות שלי – כשחזרתי לפני כמה שבועות לתלמי אליהו, מרוסק, רשמתי על הקירות עם טוש גדול: רבי נחמן, בניון ואביב (גדג') ויוסי בבליקי ואח שלי ועוד ציטוטים כמו 'כל העולם כולו גשר צר מאוד והעיקר לא לפחד כלל'. והרגשתי שזה שומר עלי. לנצח החיבור הכי מהיר שלי זה למוזיקה. אני לוחץ פליי, ובוףףף, אני נשאב. וכנראה בגלל זה אני עושה מוזיקה. כנראה שזה משם".

אפריל, 2005

"בואו נִפתח את זה", אמר צביקה הדר. "כמה מכם חשבו 'לא עבר' או 'זה היה ליד"? יש להדר אומץ. אתמול (חמישי, 12.11.09), בפסטיבל "הפסנתר מארח" בסוזן דלל, הוא הגיח מפס הייצור של "כוכב נולד", מהצד של "הייצרן", היישר אל זירת הביקורת ומקלדותיה השלופות, מהצד של "המוצר"; הצהיר שגם הוא שר – בעצמו, שירים שכתב; והשמיע אותם, מלווה עצמו בפסנתר, בפני קהל במופע-טרום-אלבום.

כמי ששותף לשיפוטיות הניתכת על כל שיר וזַמר ב"כוכב", אפשר היה לצפות שהדר יגיש שירים מושלמים ויבצע אותם ללא רבב, ולא כך היה. השירים – אישיים וכנים ככל שהיו – שפעו קלישאות אמצע הדרך ("את איתי בלב, רק עלייך אני חושב") שהסתירו הבלחות של מקוריות. העיבודים, שהתבססו על שני פסנתרים, של הדר ושל טל פורר, וגם צ'לו של מאיה בלזיצמן – הטביעו את הקול של הדר בצלילים עשירים מדי ודרמטיים, ככל הנראה כדי לטשטש את חולשתו. ואכן, קולו רחוק מהסטנדרטים של "כוכב נולד", אבל זה לא הרתיע אותו. "אני לא זמר, אני אומן, אומן שמבצע את שיריו", כך הוא הגדיר את עצמו במהלך הערב. חלק מהקהל צחק, אבל הדר היה רציני: "כששיחקתי את ז'וז'ו (חלסטרה, מ"הקומדי סטור" – ת. ל) הייתי עם פאה. אפילו ב'כוכב נולד' אני סוג של דמות. ופה אני מרגיש חשוף ובלי הגנה".

האמפתיה לנוכח שבריריותו התחלפה בתמיהה. הדר, שהמופע שלו כלל גם דיבורים אישיים וקטעי סטנד אפ, עבר לדבר על מוזה – הימצאותה והעדרה, ולפני שביצע שיר מסוים, דיווח שכתב אותו בחמש דקות. בתור מי שרק כעת חושף את אישיותו הזמרתית, הגדרתו את עצמו במהלך המופע כאומן וכמי שהמוזה נוגעת בו, גבלה ביומרנות ובחוסר צניעות. מה גם שהוא לא כיבד את מעמדו הנוכחי, ושיבץ בהופעה את "ז'וז'ו הפטיש" ואת "שיר הטרטע", ירוד ההומור.

"אני – אגשים – את חלומי", הדגיש הדר את מאוויו כששר את "בגלל הרוח" עם אורחיו – שלומי שבת ומרגלית צנעני. חבל שהוא לא נשאר ל"חדר ללילה" – ההופעה של אביב גדג' שהתקיימה באחת בלילה. המילים "אומן", "יוצר" ו"מוזה" לא הוזכרו בה, ובכל זאת נכחו. שירי אלבומו החדש, "תפילה ליחיד" שלרוב מבוצעים בנוסח רוקיסטי, קיבלו שדרוג פסנתרי עדין, שהדגיש את המלודיה שלהם. "ככה בעצם הם נכתבו, על פסנתר", סיפר גדג', אבל לא ויתר על הגיטרה ונע בטבעיות בין שני הכלים. היה פער חינני בין הרצינות שבה ביצע את שיריו ובין הדרך שבה הציג אותם, למשל: "שאנסון קטן מהגיהנום" ("יוון") ו"בוסה נובה אובדנית" ("חדר ללילה").

אחד משיאי ההופעה היה כשגדג' הביע רצון "להצטרף לעגלה השמחה של הפיוטים והחזרה למקורות", ושר לבד עם הפסנתר את "בסוף המדבר" של אחיו, שלום גד. בנימה עצובה יותר מאחיו, עם השמטה של הבית האמצעי ורגע מכמיר של השתהות מהססת, הוא ריגש את הקהל. כמו באלבומו ובהופעותיו, חלק ניכר מהיופי שביצירה התהווה בזכות הכישרון של נגניה הקבועים – רון בונקר בפסנתר ובגיטרות, יהוא ירון בקונטרבס, בוריס מרצינובסקי באקורדיאון, והתוספת: רונן שפירא בפסנתר. עוד תגבור משמעותי נתנה האורחת שהלמה את ההופעה – רות דולורס וייס, שגדג' טען שהם הופרדו בלידתם "ועכשיו אנחנו מחפשים את ההורים שלנו". כשהיא שרה את "בלוז ראש חודש" בעוצמתה המיוסרת, האוויר רטט מהתעלות, במיוחד כשגדג' הצטרף אליה.

בין שתי ההופעות, נפגשו מאיה בלזיצמן מההופעה של צביקה הדר ויהוא ירון מההופעה של אביב גדג' בהופעה נוספת בה נכחו כנגנים – "עד העונג הבא". 15 השנים שמלאו לצאת האלבום של להקת "המכשפות", הצדיקו את מופע המחווה הזה, שנפתח ב"שיר המכשפות". דפנה קינן ביצעה אותו בתיאטרליות מפחידה עם קולות ליווי של שילה פרבר, מפיקת המופע. היה טוב להיווכח במאסה המוזיקלית הנשית שהצטברה באופן מרשים ב-12 השנים שעברו מאז מותה של ענבל פרלמוטר, מנהיגת הלהקה. וכך התייצבו קינן ופרבר יחד עם אסי לוי, אביגיל רוז, אליוט, דנה עדיני, לי טריפון, מאיה בלזיצמן שמלבד הצ'לו שלה גם תרמה את קולה, ונינט טייב, לצד ערן צור, רם אוריון, יהוא ירון, אדם בן אמיתי והנגנים איתמר גרוס ויניב דדון. התכנים הקודרים של פרלמוטר הושרו באהבה רבה, שבמובן מסוים ריככה ורידדה אותם, אבל הגעגועים אל שיריה והמפגש המחודש איתם שימחו את המשתתפים והקהל. מוזר שבתוך הנשיות הצבעונית הזאת, המסעיר האמיתי היה גבר – ערן צור, שסחף עם השיר "יום שחור". ההופעה הסתיימה בביצוע משותף ואנרגטי ל"הלילות הקסומים", קאוור שמזוהה עם "המכשפות". "אך ראו, תעלומה: הפיה כבר נעלמה", הם שרו, והצליחו להחזיר אותה, ולו לרגע.

פורסם ב-ynet ב-13.11.09

הנסיעות האלה – מהנמל למלון (ישרוטל ים סוף), היו בשבילי מסעירות לא פחות מאשר ההופעות ב"פסטיבל הג'אז בים האדום". בתוך רכבים קטנים הצטופפו, שניות אחרי ההופעה שלהם, המוזיקאים הבינלאומיים שהופיעו בפסטיבל. מותשים, אך קופצניים מרוב אדרנלין, שמחים ופטפטניים, בדרכם ל… ובכן, לג'אם שהתקיים כל לילה, עד הבוקר, על הדשא במלון.

האנרגיות המוזיקליות הטהורות האלה המחישו עד כמה המוזיקה אינה מתוחמת אצל מוזיקאים גדולים, אלא פשוט הולכת איתם לכל מקום. הנה, למשל, שלשום, בלילה האחרון של הפסטיבל. שישיית צ'אנו דומינגז הספרדית התמקמה באוטו כשאדי ההופעה שלהם עדיין באוויר. הם משלבים בין ג'אז מסורתי לפלמנקו. צ'אנו על הפסנתר – מוציא ממנו צלילים שהדומיננטיות הווירטואוזיות שלהם מעוררת רצון להשתחוות מרוב התפעמות, אבל איך אפשר להשתחוות כשאותם צלילים מושכים בעצם לרקוד?

רק יוצר מסדר גודל שכזה, מאפשר בקלות ללהקה שלו לבלוט כל אחד בתחומו באופן שעלול היה להאפיל עליו – אלמלא השלים אותו. בלאס קורדובה, הזמר כהה השיער ומראה האינדיאני, הוציא רגש כה עז בשירה הפראית והעצובה שלו, עד שנדרש איזון שמח, שבא בדמות תומס מורנו רמרו ("תומסיטו") הרקדן. מדי פעם הוא צץ עם תנועות פלמנקו מורכבות ומסחררות, שהוא העתיר בקלילות ובחיוך. עכשיו הוא יושב ברכב, עם כולם, הנסיעה עוד לא התחילה, והנהג ספק מקניט אותו ספק מעריץ אותו בתנועות ידיים – אז תומיסטו מתקרב אליו, בשטח הצר שבין המושבים, ותוך כדי הליכה מעניק לו ריקוד קצרצר, פרטי. כשהאוטו נוסע הנוסעים העליזים לא מפסיקים לשיר בספונטניות ולפטפט בספרדית הגם ככה מוזיקלית שלהם.

11 הופעות מלאות ראיתי בפרק זמן אינטנסיבי של ארבעה ימים. רק לשם פרופורציות: בזמנים כתיקונם הנפש קשת העיכול שלי מתקוממת אם אני מציפה אותה ביותר משתי הופעות (טובות) בשבוע. הפעם החלטתי – נותנים לך? קחי. ובלסתי בלי בושה. לא האמנתי שבאמת אהנה מהמוזיקה עצמה – ג'אז הוא הרי לא הטריטוריה הטבעית שלי. אבל הפסטיבל השנה, בניהולו האומנותי של אבישי כהן, התאפיין במתיחה יצירתית של מושג הג'אז עד שנשק גם לרוק, פאנק, קאנטרי ומוזיקה קלאסית, כולל מקצבים אקזוטיים נוספים וכמובן הבלוז-נשמה המתבקשים.
* * *

הייתם פעם לבד בחדר עם קונטרבס? אני הייתי, בארבע לפנות בוקר באחד הימים. הקופסה הגדולה, עטורת המדבקות והחותמות מכל העולם,  מילאה בנוכחותה את חדר התקשורת המאולתר. האם הקונטרבס של אבישי כהן שוהה בה עכשיו? טל ויהודית מהמשרד של ניבה נבון, מייחצנת האירוע, שעד אותו רגע עבדו ואירחו לי חברה בזמן שכתבתי, עזבו ולקחו מהחדר את עליצותן. עוד שעתיים אסתבך עם בעיות טכניות קשות, וגם ככה זו הכתבה הגרועה ביותר שהוצאתי מימיי (בבקשה אל תעשו חיפוש), אבל כרגע, תוך כדי כתיבה, אני בוהה בקופסה הענקית ותוהה על בעליה – שעם כל פתיחותו הייצוגית, חשף במשך השבוע, או אולי הסתיר, אישיות מורכבת ולא באמת נגישה, מה שהוסיף למיסתוריותה. בכלל, הפסטיבל הזה היה בשבילי לא רק מוזיקה, אלא גם אנשים, וזכיתי להכיר כמה מהם, גדולים בתחומם וכנים בידידותם.

אתמול בצהריים עוד המראתי באילת, ובערב כבר נחתתי על אדמת הבארבי, והמראתי שוב – הרבה יותר גבוה. כל ההופעות מהפסטיבל על צד אחד של המאזניים, וההופעה של אביב גדג' הכריעה אותן מהצד השני. חששתי מכך שאגיע שחוקה, אבל ברגע שהוא עלה על הבמה – נפשי אותחלה מחדש לקלוט אותו בהתחדשות גמורה. "תפילה ליחיד" היא יצירה שבה כל תו – של צליל, של אות ושל רווח – הוא בעל משמעות. ולאביב אישיות של יוצר שנשארת צנועה גם במטמורפוזת הכוכב הכריזמטית שלו שהוא עובר על הבמה. שוב ושוב הוא פוער פצעי שירים בנפש מאזיניו, ובו זמנית מאחה אותם בחיוכו. השירים שלו נפלאים במימדים ממש מיתיים, וכך גם המוזיקאים הגדולים שמהווים את הלהקה שלו – רון בונקר בגיטרות, יהוא ירון בבס ובקונטרבס, בוריס מרצינובסקי באקורדיון ואביב ברק בתופים. הם התגלו בכל שיר לא רק כנגנים מעולים, אלא גם כשופעי אהבה. הנה רגע יפה אחד: אביב גדג' שר וניגן על הפסנתר את "השחר החדש". יהוא ירון ליווה אותו בקונטרבס. "סדק, סדק אחד בכל יום. הזמן שחורץ את דרכו לא מרפא דבר, רק מפיל אותי על חרבו" – שר אביב בכאב. השיר הסתיים ויהוא ניגש אליו וחיבק אותו.

בסוף ההופעה, בשיר "הסוד", שקרוב לוודאי נכתב עליו, גבריאל בלחסן פילס דרך לעצמו. גדג' לבד על הבמה, עם הפסנתר. הקהל הרב הצטופף בכל מקום, אבל גבריאל היה נחוש.  אנשים עצרו אותו, עיכבו אותו לדיבור, חיבוק או לחיצת יד, והוא השתהה בנימוס והמשיך בדרכו. "אלג'יר" – להקתם המפורקת, נכחה אתמול בשירים, בזיכרונות, בתחושות. גבריאל התמיד בצעדתו האיטית. בסוף הגיע אל הבמה, ממש בסוף השיר, ועלה עליה. הוא ניגש לאביב בדיוק כשעמד לרדת מהבמה, וחיבק אותו חיבוק עז ומלא הבעה. אחר כך הם עזבו את הבמה ביחד ונעלמו אל המקום שאליו מתנקזים זרמי היצירה שלעולם לא מתפוגגים.

על "תפילה ליחיד" – האלבום של אביב גדג':

אביב גדג', "תפילה ליחיד"

באלבום הארוך יחסית – שעה ו-12 דקות, אלג'יר עדיין נוכחת. גדג' שר את "הגולם" ו"יוון" – שירים שכתב וביצע באלג'יר, אבל גם פונה לארצות אחרות. קולו, שאינו יפה או מלוטש, אבל בעל נוכחות עוצמתית, אידיאלי להגשת שיריו עמוקי התוכן  וההבעה – רוק תיאטרלי כמו ב"הגולם", מזרחי כמו ב"עיר בלי זיכרון", אפי כמו בשיר הנושא ולמעשה משנה את גווניו ללא הרף, לעיתים במהלך שיר אחד. כך, למשל, ב"טרף קל" – שיר אהבה שחלקו הראשון שקט ובחלק השני מוחץ במשקלו המאסיבי ובשיר הנושא הארוך (11 דקות). "חרש חרש בצעקה", נאמר בו – תיאור שממחיש את מהות האלבום כולו, עם החוזק שבסתירות היוצרות שלמות.

שותפים לגדג' נגנים מעולים, שאחראים איתו גם להפקה המוזיקלית ולעיבודים היפהפיים המאזנים בין מתינות לסערה – רון בונקר בגיטרות, יהוא ירון בבס ובקונטרבס, בוריס מרצינובסקי באקורדיון, אביב ברק בתופים וגדג' עצמו בגיטרות, פסנתר, קלידים ותכנותים, ומצטרפים אליהם נגני כלי נשיפה ומיתר בתוספות מדויקות. בשירים רבים באלבום הם מנגנים באופן מעורר השתאות, נוסקים בסחרור על מד המהירות, אבל בלי להחמיץ את הפרטים. גם העיניים של גדג' רואות הכל, כולל סבל של נפשות אחרות. השיר "השחר החדש", למשל, מושר מנקודת מבט של אישה שאיבדה אהבה. "אם הייתי יכולה הייתי נעקדת במקומו", הוא שר בשמה.

על מצע יפה של לחנים מונחת חוכמה של משורר, שמתבטאת בתובנות כמו "חלומות בכיסים מתעייפים מהחושך" ("עיר בלי זיכרון"). קשה לחמוק מתובנותיו של גדג' וומתובענותו, גם כלפי עצמו. "זהירים נפצעים הכי הרבה", הוא שר בשיר הנושא, ונושא באחריות לייסוריו – "אני משחיז את הלהב שממשיך לפצוע אותי. אני מצית את האש ששורפת אותי".

לצד הייאוש שמצטייר בתיאורים כמו "שרים בלי קול מול שדות בלי אופק" ("בלוז ראש חודש"), מתריס האלבום בוז מהותי כלפי עוולות וזיופים – של האדם ("המטיף החירש והקוסם השקרן") ושל הטבע ("האדמה לא נותנת צ'אנס"). כך בשיר "הגולם" ובשירים כמו "יוון", עם המניפולציה של המוזיקה העליזה המתמרנת לרקוד ובכך כופה על המאזינים להיות חלק מהעדר הנלעג.

"אולי אי שם יש הר, ובהר יש אגם, ובאגם יש פיל, ולפיל יש אקדח – לשם אני אברח", שר גדג' ב"חדר ללילה" שנשמע כמו אגדת ילדים שהשתבשה. "קסם מוזר שייקח אותך שוב פועם ונפעם" – הוא מעמיק את הרעיון בשיר "מפתח זהב" ומסכם בשיר הנושא ש"דמיון זה הדבר הכי קרוב אל האמת". והדמיון באמת ממלא את היצירה, בגלוי ובחבוי כמו השיר "חופה שחורה", שנכנס לאלבום בתור רצועה נסתרת.

גם האופטימיות שבאלבום כואבת, אבל היא מנחמת מעצם התגלמותה באהבה – לאישה ש"כל הרוע בעולם מקיף את כל כולה ולא יכול אף פעם לנגוע בה", לאח  ש"יכול גם לתפוס את העצב ולרמות את השמש" ולחבר שעיניו "נוצצות – סתם מהסתיו או ששוב בלעת כוכב?".

גדג' עצמו הוא כוכב, לא ביקום של תהילה שקרית, אלא בחלל המבקיע את ניצוצות המוזיקה שלו – זכוכית שממשיכה לשקף את ההוויה גם כשהיא נשברת.
 
"תפילה ליחיד", אביב גדג', "התו השמיני"

פורסם ב-ynet ב-16.8.09

אביב גדג' עולה על הבמה. הוא והקהל מביטים זה בזה, דרוכים. אלג'יר, להקתו המופתית, התפרקה לפני שנה וחצי, אבל רסיסיה עדיין ממשיכים לפעול את פעולתם הלופתת. עד כה היה זה גבריאל בלחסן שיצא ממנה אל קריירת סולו מוערכת של אלבומים והופעות. אמש היה הערב של גדג'. באולם "המעבדה" בירושלים התרחשה הופעת הבכורה שלו, שגודש הציפיות ממנה איים להטביע אותה עוד לפני שהחלה, אבל גדג' שחה היטב במים העמוקים שלו.

"ערב טוב", הוא פתח בנמרצות שלא הסוותה את ההתרגשות. הקהל חייך אליו בעידוד, סקרן להאזין לשירים החדשים שלא שמע מעולם, ומוכן לספוג אותם באמון. השירים הלא מוכרים הוזנקו אל האולם. קולו העניק להם עוצמה, לעיתים עדינה ולעיתים מחוספסת. יש להם שמות יפים כמו "בלוז ראש חודש", "כוח להשחית", "חופה שחורה" ו"סוד" – שעליו אמר גדג': "זה שיר על חבר, שככל שאני אוהב אותו יותר, אני מבין אותו פחות".

גדג' הוא פרפורמר כריזמתי עם איכות סטארית. השירה שלו מוציאה ממנו מעמקים שזוהרים באוויר החשוף מרוב רצון להשתחרר ומהחיבור הטבעי בינו לבין הבמה. וכך, הוא הזרים את שיריו אל הקהל בעזרת הגיטרה שלו, מעובים, מחודדים, מודגשים ומתודלקים בנגניו המצוינים (רון בונקר בגיטרה, יהוא ירון בבס ובקונטרה בס, אביב ברק בתופים, רועי ירקוני בקלידים ובסמפלר, תום קלנר בצ'לו ובוריס מורצינובסקי באקורדיאון).

בין השירים החדשים בצבצו גם צלילים מוכרים של להקת המוצא. זה התחיל עם "הביאו את הנגרים". הקהל הופתע, שמח ושר עם גדג' באסירות תודה "הביאו את הציירים שיציירו אותי בצבעים חדשים". וכך, ככל שההופעה צברה את תאוצתה, התברר שהצבעים אכן חדשים, אבל גם הצבעים הישנים נוכחים. אלג'יר קמה לתחייה בשירים נוספים, למשל "יוון" שגדג' הקדיש "לכל מי שמוכר את נשמתו לשטן וחושב שהוא יוכל אחר כך לקנות אותה בחזרה". אחר כך הגיעו "שיר הבתולים", "מול הים עם תפילין", "דבר אלי", "דם על הים" ו"מנועים קדימה" – שירים שעבור נאמני "אלג'יר" מהווים מערכת הפעלה נפשית מורכבת, ולמי שטרם התוודע – הם עדיין ממתינים. בהופעה הם תפקדו כמכרים אהובים שמבלבלים מעט את ידם המושטת של הנוכחים, אשר נפתחת ללחיצת היד של המכרים החדשים, אבל גם נהנית מהמגע הישן.

כן, אביב גדג' מחובר לשירי אלג'יר וחולק איתם מערכת כלי דם משותפת. עם זאת, החמצן החדש המוזרם דולל אמש באופן כמעט שווה בחמצן הישן. אולי הוא חשש להעמיס על הקהל חומר שכולו חדש. אבל האנשים שנכחו אמש היו איתנים בקשב הפתוח שלהם ושיריו החדשים טובים ומשוועים להאזנה. גדג' יכול לבטוח בקהל הוותיק וגם המתהווה שלו, שמאמין בו באופן אקטיבי, עולה איתו לירושלים ולא מחכה שיופיע בתל אביב.

לאלה שבאו ולאלה שיבואו אביב גדג' הבטיח שנה ארוכה של הופעות. כלי הנגינה השתתקו באמצע "דם על הים" כשהוא שר עם הקהל "אולי בסיבוב הבא אני עוד אקח הכל". אחרי שההופעה הסתיימה גבר הסיכוי שזה יקרה, במיוחד כשההדהוד של השיר נעצר על המילים – "השירים ניבאו את עצמם".

הופעת הבכורה של אביב גדג', מוצ"ש 28.7.07, "המעבדה", ירושלים

התפרסם ב-ynet ב-29.07.07