"האלוהים שלי"

גפן, 33, נמצא כיום באחת מתקופותיו הטובות. האלבומים שהפיק לעצמו ("עם הזמן") ולנינט טייב ("יחפה") הגיעו לזהב. האלבום שלו ושל סטיבן ווילסון, חברו לצמד "בלאקפילד" חצה את ה-100,000 עותקים, וחברת "וורנר-אטלנטיק" הנחשבת חתמה איתם על חוזה ותפיץ את אלבומם השני. השניים יקדמו אותו בקרוב במסע הופעות מתוקשר באירופה ובאמריקה. "אני יוצא להרפתקה שאין לי מושג איך היא תיגמר, אבל זה נראה טוב", הוא מדווח, "וחוץ מזה המפיק עופר מאירי ואני מוציאים אלבום לאלכס, זמרת מדהימה בת 16. וכל הזמן אני מופיע רצח – עם 'התעויוט', הופעה אקוסטית עם ערן מיטלמן, וגם הופעות בהאנגר".
 
ועדיין, ניכר שהוא מתענג על המוזיקה לא רק מהצד המוחצן שלה. "המוזיקה כל כך חזקה בחיים שלי. אני לא זוכר באיזה יום בשבוע אבא שלי (יהונתן גפן – ת.ל) עזב את הבית, אבל אני זוכר איזה שיר היה ברדיו. זאת מוזיקה בעיניי. זה האלוהים שלי".
איזה שיר היה ברדיו?
"(מחייך במבוכה). לא אומר. זה אינטימי שלי".
אתה מפריד בין החיים למוזיקה? המוזיקה, למשל, מסתדרת עם הזוגיות שלך?
"בואי נגיד ששני (פרידן, אשתו – ת.ל) הפכה להיות מאוד סבלנית למוזיקה, כי היא יודעת שזה תמיד יהיה אצלי במקום הראשון"…
והיא רק במקום השני?   
"לצערי המוזיקה במקום הראשון. שני יודעת שאם יש שיר טוב או לחן טוב או נושא טקסטואלי טוב, אני שמה. זה יכול לקחת יום, יומיים, חודש, אבל אני שם לגמרי. וזה מצריך ממנה ויתורים מאוד גדולים, אבל לכן היא גם אהובה שלי כל כך גדולה – כי היא הבינה את זה בלי להיעלב בכלל. היא אולי החברה הראשונה שלי שמבינה את זה".
היא גם מעורבת במוזיקה שלך? אתה משמיע לה דברים?
"היא הראשונה שאני משמיע לה, ואני משמיע לה הכל. אבל אין לה שום השפעה על השירים".
יש לכם אותו טעם מוזיקלי?          
"בהתחלה לא. בהתחלה היא אהבה את 'אר אי אם' וסטינג החדשים. אמרתי לה שזה או אני או הם… אבל שיבחתי את טעמה מאוד. היום היא כבר ספצית גדולה".
ונגיד שהיא לא היתה אוהבת מוזיקה, או שהיתה אדישה למוזיקה. יכולת להסתדר עם זה?
"כן. זאת בעצם השאיפה שלי".
שהיא לא תאהב מוזיקה?
"כן".
למה?  
"כי… יש מערכת מוזיקלית, ויש מערכת של אהבה וזוגיות. וצריכה להיות הפרדה".
 
אחר כך דיברנו על אבהות בהקשר המוזיקלי. שאלתי אם ירצה שילדיו העתידיים יהיו מוזיקאים. הוא הרהר ארוכות, לא הסגיר את הסוד שפורסם אחרי שהכתבה הופצה – שאשתו כבר בחודש השלישי. ואז חייך: "אני חושב שכן. קצת יהיה לי עצוב, כי התחרות תהיה קשה… זה או שהתחרות תהיה קשה, או שאני אגנוב להם שירים… לא יודע"…
 

"צעקה נשמרת יותר טוב מחיוך"

השיר האחרון של אביב גפן (נכון לחנוכה 2006) נכתב בהלוויה של יונה קירשנבאום. "היה מאוד עצוב, כי יונה היתה אישה אהובה והיא ומוטי בעלה חברים טובים של ההורים שלי ושלי. וכשהרב הקריא משהו על הקבר, הגיעה לראש שלי מנגינה. מיד הלכתי לבית של מוטי במכמורת, שקרוב לבית הקברות, וחיפשתי פסנתר קטן, אורגן כזה מצ'וקמק. ושם הכל נכתב, בשנייה. ככה נוצרים השירים הטובים בעיניי".
מוכרחים ליצור מתוך כאב?   
"עדיף, כי זה יותר מעניין. שמחה מביאה להיט פופ מתקתק שנמאס על המאזין אחרי חודשיים. צעקה נשמרת יותר טוב מחיוך".
אז אתה אומר דבר אכזרי. יוצר שנמצא בתקופה מצוינת, לא יצור שירים טובים?
"יש שירי אושר, אבל הם לא רבים. ואני גם לא אדם שמח"…
אפילו לא בתקופות טובות?
"היום אני נמצא במקום מאוד טוב – בשירה שלי, בכתיבה שלי, בחיים שלי, בזוגיות שלי – אבל אני לא מאושר. מצד שני, החיים הם בכל זאת כיף. יש בעצם משהו מאוד רומנטי בעצב הזה".
אז אתה אוהב את העצב הזה.
"כן. כל עוד הוא לא פתטי ואני לא מושך לשם באופן מכוון כדי לכתוב".
כשאתה מתחיל שיר, אתה יודע איך הוא ייראה בסוף?    
"לחלוטין. באופן מפחיד, אפילו".
ואתה כותב בקלות?
"כן, אני לא מהנודניקים המתחבטים"… 
יש לך טקסים או הרגלים קבועים כדי ליצור או לקבל השראה?  
"זה פתטי, אבל אני נעזר בריח של גויאבות שמאוד עוזר לי, ובנרות. אני גומר נרות כמו מפעל כל יום. לא יכול לעבוד עם אור בחדר. אני חייב לראות את הלהבה, את הריצוד".
מה אתה עושה במצבים שבהם אתה לא יכול ליצור? מתעקש או מאפשר לעצמך מנוחה?
"יש תקופות של אינפוט ואאוטפוט. יש תקופות שבהן אני משמש כצופה. אני מטייל בעולם, וגם בתוך הנפש שלי, ואחרי זה הכל יוצא. האינפוט זאת בעצם המוזה שלי".
אז התקופות האלה לא מבהילות אותך.
"להיפך"!
מה היחס שלך לשירים שלך מפעם לעומת שירים חדשים? אתה ביקורתי כלפיהם? אוהב אותם?
"אני אוהב את כולם. כולם היו בניי, כמו שאומרים"…
ואתה מוצא בהם טעויות? מחפש?
"תמיד יש טעויות בהפקה, בהתנסחות, אבל זה נורא יפה. השירים שלי הם כמו  יומן פרטי של אדם מתבגר שפרוש לעיני כל ישראל… בכלל, אחרי שאמות לא אתפס כאן כאלתרמן או כביאליק. אני רואה את עצמי כמשורר רחוב – בינוני. לא מישהו דגול, אבל אני הכי טוב בשירים שלי".
יש שירים שאתה מתחרט עליהם?    
"לא מתחרט גם על הטיפשיים ביותר".
אתה בכלל מקשיב למוזיקה של עצמך? 
"לא יותר מדי. כשיש שירים שלי ברדיו, אני מעביר".
למה?
"כי זה מביך אותי".
ואתה שומע אלבומים של עצמך?
"לא. אני מעדיף לשמוע מוזיקה אחרת"…
 
המוזיקה תמיד התמזגה עם חייו. "זכיתי להירדם משירי הערש ששרו לי שלום חנוך, דיוויד ברוזה, גרוניך, אריק איינשטיין ואבא כמובן. בבית שלי תמיד שרו וכתבו. גדלתי מאחורי הקלעים של מועדון 'צוותא'. ההורים שלי לקחו אותי לשם בסלקל. לא היה להם כסף לאופר, כי כל הכסף הלך לחשיש של אבא שלי"…
אז בעצם לא בחרת להיות מוזיקאי.
"מעולם לא".
ואם לא היית מוזיקאי, מה היית?
"יותר קל לי לומר מה לא הייתי – מתמטיקאי, איש הייטק, מורה לתושב"ע, קבלן ובנקאי. אבל הייתי פסיכולוג מצוין, וגם איש תקשורת מעולה. יכולתי להיות תמהוני שממציא איזה כת".
גורו כזה?
"גורו בשקל".
 

מאחורי ערפל הסיגריות שלו גפן ממוקד. לא משייט בזרם אסוציאציות שקל להיקלע לתוכן בראיונות. המילים יוצאות ממנו צבעוניות, אבל בשליטה מוחלטת. ממש כמו שהוא עובד עם להקתו. "אני מגיע לאולפן עם כל תפקיד בנוי וכתוב. כל עיבוד – מריפ גיטרה של חצי שנייה עד קרן יער בסוף – הכל כתוב לי בראש ואסור להפריע. לא חושב שהלהקה ואני יכולים ליצור ביחד משהו טוב. אני מאמין בלהיות דיקטטור, ואני כזה. הלהקה צריכה לעזור לי להוריד את זה לטייפ בצורה הכי טובה".
וחשוב לך להיות מובן וקומוניקטיבי בשירים שלך?          
"לא. אני עושה את הכל כמו שאני רוצה".
שהאחרים ישברו את הראש.
"לגמרי, מה גם שיש לי קהל רחב, שנבנתה בינינו במשך המון שנים מערכת של אמון מאוד גדולה. הם מקבלים את כל הדברים שאני עושה. מדהים שאני יכול לעשות מצד אחד את 'חלולים' – אלבום קשה נורא ו'ממנטו מורי' – אלבום על מוות שהוקלט בדנמרק על אי של קרח, ומצד שני את נינט".
איך באמת היה להפיק אותה?
"אני לא מפיק טוב"!
מה זאת אומרת?
"אני לא מפיק טוב כמו שאין לי קול טוב, אבל בשביל עצמי אני מפיק טוב עם הקול הכי טוב בעולם. את נינט נהניתי להפיק, ואני מאוד אוהב את האלבום, שנעשה תחת לחץ תקשורתי עצום. עשיתי לה שירות גדול בכך שלא תפרתי לה הפקת פופ עם להיטים מתקתקים, והיא הלכה איתי לאורך כל הדרך. העבודה איתה נתנה לי המון מעצם החיבור הקיצוני בין העולמות שלנו. כתבתי לה אלבום שמיועד לקהל די פאנקיסטי בני 17 עד 25, ובהופעה שלה ראיתי בנות 60 וילדים בני 6 עם פלאפונים, שרים את השירים הכבדים האלה ובמקביל מחפשים את יהודה לוי".
מה בעצם השאיפות שלך?      
"אני רוצה שבלאקפילד / אביב גפן יגיעו לכמה שיותר אנשים בעולם. השיר 'סוף העולם' נשמע מצוין גם באנגלית".
איפה תהיה בעוד עשרים שנה?  
(חושב ממושכות) "לא יודע".
איפה אתה רוצה להיות?
(שוב משתהה). "לא יודע. אין לי מושג. אני אדם כל כך פעיל ופתוח שפשוט אין לי מושג. אין לי איזה חלום".
 
בעבר הצהיר גפן על רצונו בתיק החינוך, וזה עדיין בתוקף מבחינתו. לא מדובר במגלומניה ילדותית – עובדה שאינו רוצה להיות ראש הממשלה ("לאורך זמן אני משפיע במוזיקה שלי יותר מראשי ממשלות"). ההתלהבות העצובה שבה הוא מדבר מאשרת את כנותו. "יש בכיתות מורים עצובים, שנמצאים בפיגור נוראי אחרי התלמידים – ואני לא אומר את זה בזלזול, חלילה. ילדים יושבים עם אס אם אסים, לא מקשיבים למילה של המורה, עונים לשיחות באמצע השיעור. כבר אין כבוד למורה, והוא גם לא יכול לדבר לתלמידים שלו. חומרי הלימוד  לא רלוונטיים. צריכים ללמוד גם שירה של קורט קוביין, לא רק של ביאליק. שירים של 'רדיו הד' הם שירה צרופה אמיתית. חבל שמערכת החינוך לא מתעדכנת. אבל יש כמה בתי ספר שדווקא לומדים אותי היום, זה נורא יפה".
 

הכתבה בגלובס

– סוף –

לעיתים גפן הגיח מתוך הקהל, על במה מיוחדת, ובשיר "אל תדאג", למשל, המשפט "אבל שוכבת עם כולם" קיבל משמעות מילולית כשהוא פיזית נשכב בהתמסרות על מעריציו, שצ'ופרו בשקופית "אנחנו אוהבים אתכם" על רקע קונפטי ובלוני ענק.

והיו כמובן "אירוחים". חלקם שרו והלכו, בלי להטביע חותם, כמו אביתר בנאי, ששר עם גפן במינימליסטיות פסנתרית את שירם היפה, "יש שמיים מעליי", ומתי כספי, שביצע עם גפן את "מסתובב" בידיים בכיסים ובסטטיות קפואה.

אבל היו אחרים: שלום חנוך, שעלה באמצע "יומן מסע" – ונוכחותו לא נבלעה בשירת הקהל ובכריזמה ה"גפנית"; כך גם ברי סחרוף, שביצע בהדרן את "סוף העולם" בעוצמתו האופיינית; נורית גלרון חייכה לאורך "אתה פה חסר לי" וגפן הצהיר שהצילה אותו בהסכמתה לשיר את הנ"ל בימים שנמכרו 200 עותקים בלבד מאלבומו; ושרון ליפשיץ, שעלתה לבמה בפעם הראשונה אחרי 25 שנה, והתרגשה לשיר את "נוסטלגיה", שגפן כמו הועיד לרגעים האלה, כשהקהל המתגעגע ל"גידי" ול"קולנוע", בלע שוב את סם קולה.

עוד שיא: כשברקע הכתובת Goodbye David, אייש את הקלידים מייק גרסון, הקלידן הנודע  של בואי, וביחד עם גפן ריגש עם "Space Oddity".

והיו פוליטיקה ("אני שמלאני בוגד") וסיפור על קשיש בבנק עם צ'ק על סך 700 שקלים שחזר ופקיד שנאטם לבכיו – "אני מתבייש לבקש מהבת שלי". גפן סיפר איך הוא עצמו נתן לו את הסכום, והקדיש לזקן את "עורי עור" עם: "הזִקנה מביכה, הם מתים פה מבושה".

וכך, משיר לשיר, התחדשה התובנה שעם כל השואו, האיפור (הפעם הסתפק באיפור עיניים סמלי) והפרובוקציות (של פעם), מדובר בפצצת כישרון, מלודיסט מחונן, מבריק בכתיבה. גפן שר בלהט, אבל בנינוחות מחויכת. בשירי ההתרסה נגד ההורים, לא נעלמה העובדה שהוא-עצמו כבר אבא. לשניים. ה"ילדים" שבגילו שרו איתו, התקופות התחלפו בהבעות פניהם.

ב"עכשיו מעונן" המכונן, האוויר נטען. לפני הפזמון גפן השתתק, והרגע התארך, עד שצעק: "רוצים שינוי"? ואז נורתה אש "אנחנו דור מזוין", וקהל וזמר התערבבו זה עם זה בכובד המילים.

פורסם בגלובס ב-10.3.2016

נוסטלגיה, בניגוד להווה, היא מוקצנת. הגעגוע מגביר את הכאב, אבל גם מחדד את הצחוק. מופע מחווה נוסטלגי ליוצר אהוב שאיננו, מציף עוד יותר את הרגשות הטעונים, והמפתח להצלחתו הוא יכולתו להתאים את טיב הנוסטלגיה לאישיות שלכבודה מתכנסים. יגאל בשן היה יוצר מורכב ומגוון, והגיוון באישיותו ובקריירה שלו היה המנוע של מופע המחווה "אלף מנגינות קטנות" במלאת שנה למותו (היכל התרבות ת"א 3.12).

את הציפור הקטנה מהלב הזניק משה פרץ, ראשון הזמרים בהופעה, שהעמיק את הצדדים העולצים בשיר הכי מזוהה איתו, שקצביותו נוטה לטשטש את הכאב והאכזבות שמופיעים בו במפורש. זה היה מסר שבשן הצפין לאורך השנים ביצירתו כמעט במחתרתיות, כולל בשירי ילדים שטותניקים כמו "ציגלה ביגלה בום" (שלא הושר בהופעה) עם המילים "אני כל כך קטן, והצרות כל-כך גדולות". הכאב הנסתר הזה התממש בגלוי בהמשך ההופעה בביצועים מפתיעים ויפים כמו של אביב גפן, שניגן על פסנתר ושר את "סיוון" המוחצן בנימה מופנמת של בלדה; וגם "ילד פלא" – בביצוע דניאל סולומון, דנה עדיני ובן ארצי, שגם הם שינו את המקור למלנכולי.

זה היה צד אחד של ההופעה, ששיאו בשלומי שבת ששר בקולו החם את "איתך", שיר האהבה שבשן כתב למיקה, אשתו-אלמנתו עם המילים הדוקרות בדיעבד: "כמה שנים לפנינו ביחד. רק שזה לא ייגמר. אני לא רוצה שתחיי לי בפחד. לפעמים זה שובר. תני לי לחלום, לדמיין שביחד, נחיה שם עד סוף החיים". אדי השיר עדיין ריחפו כששלישיית "מה קשור" עלו לבמה ואמרו למיקה: "מבט אחד שלך עלינו בחזרות גרם לנו להרגיש שיגאל כאן".

הנוכחות של "מה קשור", כמו הנחייתו של גורי אלפי, שיקפו את הצד המצחיק והעליז באישיותו של בשן בשירים כמו "מכאן" ו"מכת שמש". הקלילות הקצבית התבטאה גם בהופעה של אהרון פררה ואבי דור, שותפיו של בשן להרכב הופה היי, שסחפו בשיר הנושא עם שלומי שבן ומה קשור, והמשיכו עם מיקה קרני על תקן הכנרת במחרוזת שירי "כמו צועני".

את הזווית המשפחתית הדומיננטית של בשן קשר פיטר רוט, שאחרי ששר עם  אסי ישראלוף את "בואי נעשה לנו חג", סגר כמה מעגלים כשסיפר שאביו, פול, ניגן עם בשן בלהקת פיקוד צפון וסבו, לסלו, עיבד את השיר "אם הייתי שר לך". שמוליק בודגוב, הגיטריסט המקורי של השיר, ביצע אותו כעת עם פיטר רוט. מאחוריהם הוקרן על המסך בשן כאבא צעיר שמחבק את ילדתו אלינור. בראיון טלוויזיוני שגם הוא הוקרן בהמשך, בשן סיפר על הצלחתו הבינלאומית: "בסבנטיז חלמתי על חו"ל והגשמתי. הקלטתי באולפן שבו שרו החיפושיות. אבל החלום התנפץ כי כבר היה לי ילד והבנתי שיש לזה מחיר. כאבה לי הלסת מהאנגלית והמילה הביתה הייתה משמעותית". אורי בשן – כבר לא ילד – שר בהמשך בקול פגיע את "בלוז להלוויה" של המשורר הבריטי W.H אודן, שהוא תרגם והלחין, ואביו אהב.

האהבה שלטה בהופעה, כולל בביצועים הפחות מוצלחים, למשל של מירי מסיקה שרגשנותה הדרמטית האופיינית המחישה עד כמה כל המוסיף גורע בשיר "עכשיו התור לאהבה", שמהיותו מרגש מלכתחילה, מעדיף ביצוע מינימליסטי. עוד אהבה – "אל תגעו באהבה" – שיר שבשן כתב עם עוזי חיטמן (שותפות שהניבה ארבעה אלבומים ויותר מאלף הופעות) בוצעה על-ידי עילי בוטנר וילדי החוץ. והייתה גם "אהבת הדסה", של רבי שלום שבזי בלחן הנודע של אבנר גדסי. שלישיית A-WA – בחירה מתבקשת ומוצלחת, ביצעו אותו במבטא תימני מודגש, מייצגות להפליא את הפופ התימני שבשן התחבר בו לשורשיו הרבה לפני שזה נהיה טרנד, והמשיכו עם "ודוד יפה עיניים", שחידשו לאחרונה – אחד משיאי ההופעה לצד הביצוע של יובל דיין ובן ארצי את "שמיים" (מתבקש לסכם אותו כ"שמיימי"). "יש לך שמיים", כמו ענה להם אבא של בן, שלמה ארצי, מתוך השיר ששר אחריהם, "רוקר חיי" וכיוון לבשן, שההילה שלו – כך סיפר לקהל – זהרה בו כבר כנער. ההופעה הבהירה עד כמה ההילה הזו נצמדה אליו, ולא עזבה אותו גם כשהוא עזב אותה.

פורסם בגלובס ב-13.12.2019

בשנת 1986, אריק איינשטיין (קרוב לוודאי הזוכה בתחרות היוצר האהוב ביותר בישראל, אילו נערכה) כתב את המילים "הו ארצי מולדתי, את הולכת פייפן. זה היה בשיר "יושב מול הנייר", באלבום "אוהב להיות בבית" – מהאלבומים האישיים ביותר של איינשטיין. אוהב וכואב, הוא חש תסכול מהקושי שלו להביע את ביקורתו: "היה לנו חלום, ועכשיו הוא איננו. אני כל-כך עצוב, בא לי לבכות".

שנות ה-70: שלום לך ארץ נהדרת, שדם בנחליה כמים נוזל

אבל אנחנו מקדימים את המאוחר. ההתחלה הייתה מאושרת, החלום התגשם. "פה בארץ חמדת אבות תתגשמנה כל התקוות", כתב ישראל דושמן את המנון גימנסיה הרצליה,  על-פי שיר ביידיש, שנים לפני שהוכרזה המדינה. אומנם המלחמות הכפויות גבו את קורבנותיהן ופצעיהם מדממים עד היום, אבל לצד שירי הזיכרון תמיד לבלבו כאן שירי האהבה – למדינה. בשנות ה-60 וה-70 היו אלה הלהקות הצבאיות שזימרו את שבחי הארץ. "נערה טובה יפת עיניים לנו יש בארץ ישראל, וילד טוב ירושלים – הו מי פילל ומי מילל", שרה להקת פיקוד הדרום ב-1972 את המילים של דודו ברק, שהלחין שייקה פייקוב עם הפזמון הידוע: "ארץ ישראל יפה, ארץ ישראל פורחת, את יושבה בה וצופה, את צופה בה וזורחת".

ארבע שנים אחר כך, עם אותו שייקה פייקוב (כולל מילים), אילנית שרה את "ארץ ארץ" שפזמונו: "ארץ שנאהב, היא לנו אם ואב. ארץ של העם, ארץ לעולם", ויהורם גאון, ב-77', השתפך בנמלצות בשיר "שלום לך ארץ נהדרת" (שממנו נלקח – עשרות שנים אחר כך השם של תוכנית הטלוויזיה הסאטירית שמוחצת בנחישות מרהיבה קלישאות שכאלה). אילן גולדהירש עיברת שיר של סטיב גודמן, שנכתב בכלל כשיר אהבה לנופי דרום ארה"ב, ואת התוצאה אפשר לסכם במילותיו: "אין מקום כמו ארץ ישראל".

אף שהמשפט הזה כוון לשבחיה של הארץ, אפשר לפרש אותו גם בנימה הפוכה לגמרי, ואכן, ממש באותן שנות ה-70 נשמעו – ובהתלהבות לא פחותה – גם קולות אחרים. שביעייה מוכשרת אחת של צעירים בוגרי להקת הנח"ל, הלוא היא כוורת, שרה את "נתתי לה חיי" – שיר מחאה במסווה הומוריסטי, כולל מסרים חתרניים להקמת מדינה פלסטינית ("אחד אומר שנגמרים לו השמיים שיש מספיק מקום למדינה או שתיים"). ולמרות זאת, רשות השידור הממלכתית בחרה בהם ובשירם לייצג את ישראל באירוויזיון של אותה שנה – 1974. שנה אחר כך כוורת שרה את "מדינה קטנה" עם המילים החרדתיות: "מלחמות, אסונות חולפים בצד. אנחנו בתוכנו, וכל מה שאצלנו, תמיד ניתן למחיקה" (מילים דני סנדרסון).

וכוורת לא היו היחידים בביקורתם. בשנת 1969 חוה אלברשטיין שרה את "מרדף" – שיר שכתב ירון לונדון והלחין נחום היימן ב-1969 לסרט תיעודי של הבמאי מיכה שגריר, "המלחמה שלאחר המלחמה", שעסק בארץ המרדפים בבקעת הירדן, וגם צעד יפה במצעד הפזמונים. שיר של מהלומות בלתי פוסקות דווקא בשיאם של תיאורים מחמיאים: "ארץ טובה שהדבש בעורקיה – אך דם בנחליה כמים נוזל. ארץ אשר הרריה נחושת – אבל עצביה ברזל". ולמרות אכזריות האבחון, השיר מסתיים בתקווה על תום המרדף: "כן, הוא יבוא"; עם מחויבות אקטיבית לפעול להביאו: "ורגלינו עד אז לא תלאינה לרדוף בעקבי התקוות".

שנות ה-80: אין לי ארץ אחרת, איזה ביזיון

האמביוולנטיות הזו בין אהבה כואבת לביקורת נוקבת הגיעה לשיא בשיר "אין לי ארץ אחרת", שכתב אהוד מנור וקורין אלאל הלחינה. בשנת 86' הוא התפרסם לראשונה בביצוע של גלי עטרי, ומיד הפך להמנון אלטרנטיבי למדינה ואומץ על-ידי הימין והשמאל כאחד, כל אחד פירש אחרת את מילותיו: "לא אשתוק, כי ארצי שינתה את פניה. לא אוותר לה, ואזכיר לה, ואשיר כאן באוזניה, עד שתפקח את עיניה".

שלוש שנים אחר כך, באלבום "אנטארקטיקה", אלאל שרה את "ארץ קטנה עם שפם" (מילים מאיר גולדברג) – קריקטורה מצחיקה-עצובה על ישראל, שהיא "קליפת בננה על מפת העולם", והוסיפה: "אפילו הימים קשים. יותר קשים מיום ליום".

עם התיאור הזה בוודאי הזדהה גם זוהר ארגוב, ששנה לפני כן, כשהוא מתרומם ושוקע לחילופין בתוך הסמים הקשים, הוציא את אלבומו החמישי, "כך עוברים חיי". עוזי חיטמן כתב לאלבום את השיר "אמריקה שלי", שעוסק בניסיון – שנכשל – לברוח מהארץ, אבל "עבר שבוע לא יותר, שאלתי עד מתי. עליתי על מטוס ישר לארץ אבותיי. נשמתי מלמעלה את ריח אדמתי. צחקתי ובכיתי, חזרתי אל ביתי". וכל זה כי "ארץ ישראל היא אמריקה שלי. האוכל, השפה, וכל החברים… נשים כל-כך יפות והמון שירים".

ובין המוני השירים של שנות ה-80, בלטו אז שני שירים שכתב יורם טהרלב ללהקת פיקוד צפון בשנת 84': "קום והתהלך בארץ" (לחן יאיר קלינגר) ו"עוד לא תמו כל פלאייך" (לחן רמי קליינשטיין). בשניהם האהבה למדינה כבר מקצינה עד לארוטיות – "יחבקו אותך דרכיה של הארץ הטובה, היא תקרא אותך אליה כמו אל ערש אהבה" לצד "קבליני אל שירייך, כלה יפהפייה. פתחי לי שערייך".

אבל המטוטלת ממשיכה להיטלטל אל הכיוון הנגדי. ב-86' אלי לוזון שר את "איזו מדינה" שכתב עם יוני רועה. במסווה של שיר עליז, המילים מבכות שחיתות שלטונית שמתעללת באזרחים: "לקחו החסכונות, הלכו הפיצויים. לנו כבר נמאס, דפקו לנו עוד קנס". המילים אקטואליות להפליא לתקופתנו, וכך גם העוולות: " איפה השוויון, איפה החזון, איפה המוסר, איזה ביזיון".

רגע לפני שנות ה-90 הזועמות, שלמה ארצי הוציא אלבום כפול, שאפתני ופוליטי, "חום יולי אוגוסט", שזכה להצלחה, ובו בלט השיר הפותח, "ארץ חדשה" עם המילים "יש לנו ארץ, למה עוד אחת". כוורת חוזרת?

שנות ה-90: פרצופה של המדינה, בוקר טוב איראן

להקת תיסלם, שלצד להקת בנזין הטיחה בשנות ה-80 רוק ישראלי צעיר, התפרקה, והתאחדה מחדש בשנת 90. שיר האיחוד שלה, "פרצופה של המדינה" (מילים יאיר ניצני), ניסה נואשות לדקור את נפיחותו המסוכנת של פוליטיקאי מושחת: "הוא קיצץ בדקה שלושה מפעלים, וארבע מאות איש הפכו מובטלים… הוא קופץ לביקור הורים שכולים. הוא שכח שהטיף בעד מלחמה. הפרצוף שלו הוא פרצופה של המדינה". ואיזה כיעור.

ואיזה יופי, שלוש שנים אחר כך, השיר "מדינה חמה". מירון מיניסטר הוציא אלבום בשם זה, ששיר הנושא שלו שכתב אורן נאמן הפך להיט, בזכות קליטותו והביקורת המבריקה שלו: "ותמיד קדושים ותמיד סגולה, מלאי אסון מלאי תפילה. ונדמה לפעמים שאת היום הפשוט אנחנו הורגים. וככל שפחות שמחים, כך יותר חוגגים".

זו הייתה החגיגה הגדולה של הרוק הישראלי, מרובה הלהקות ("איפה הילד", "אבטיפוס", "נקמת הטרקטור", הקספרים ועוד), שדווקא התמקדו בשירים אישיים ופחות בשירי מחאה. היה זה אביב גפן שבלט בשירי המחאה הפרובוקטיביים שלו, כשאחד משיאיו הוא השיר "בוקר טוב איראן" עם הפזמון המפחיד: " בוקר טוב איראן, כאן גרים אנחנו. בוקר טוב איראן, כנראה שתקנו. בוקר טוב איראן, כאן נחיה בפחד. בוקר טוב איראן כאן נמות ביחד".

שנות האלפיים: לא סותמים

שנות האלפיים כבר כאן, וכלום לא השתנה. הראפ וההיפ הופ הישראלים הגיעו לכאן כבר בסוף שנות ה-90 עם שבק ס' והדג נחש, ואליהם הצטרפו רבים אחרים במהלך שנות האלפיים. באופן טבעי, הם מתמקדים בשירי מחאה על המדינה ועל המצב, אבל עדיין נקודת המוצא היא כעס שמקורו באהבה. וכך, הדג נחש הוציאה רק לאחרונה אלבום חדש בשם "וולקאם טו איזראל", וכשמו כן הוא, מתרחש כאן – פוליטית וחברתית.

הרוק הישראלי הישן והטוב ממשיך גם הוא. וכך, משינה ששרה בזמנו את "אז למה לי פוליטיקה עכשיו" התחדשה לאחרונה באלבום "מתים שרים הולכים", ובו הדרישה העקרונית "השמיעו קול" לנוכח המצב במדינה.

לצד הלהקות הוותיקות צמחו כאן גם להקות חדשות ומצוינות, כמו החצר האחורית, שבניגוד להצהרתה המחויכת – "והמשכיל בעת ההיא יידום, והחכם בעת ההיא יסתום", דווקא לא סותמת לרגע, ועם ה"קולגות" שלה מוקיעה את עוולות המדינה. וכמו שהושר כאן לאורך כל 70 שנות המדינה, גם השרים דהיום כואבים וכועסים בלהט של מעורבות ואכפתיות, כלומר באהבה משמחת. נעמי שמר הגדירה מצוין את הדואליות הזו בשיר "על ראש שמחתי": "אמרה שמחתי – אני אשיר וארקוד עד צאת נשמתי, כי השמחה שלי, היא המחאה שלי, והיא כוחי האמיתי".

פורסם בגלובס ב- 19.04.2018

"אתם יודעים מה ניר (מימון, הבסיסט והשותף לעיבודים ולהפקה) לחש לי באוזן?", שאל דודו טסה לקראת סוף ההופעה, "שאני לא מדבר עם הקהל. אתה לא מתקשר, הוא אמר לי".

"זה בסדר, אנחנו רגילים", מלמלה מישהי מהקהל בקול אוהב, שהסתנכרן בשלמות עם המשך דבריו של טסה: "אז שתדעו, אני אוהב אתכם".

ואכן, מלבד המוזיקה המצוינת, האהבה הייתה השוס העיקרי בהשקת אלבום ההופעה הכפול של טסה בהאנגר 11 בנמל ת"א בחמישי שעבר (23.11). מאות אנשים, בעיקר צעירים, הביטו בו בעיניים מצועפות כשהם שרו את כל המילים בהתלהבות שהתחלפה מדי פעם  באקסטזה.

מקצוען. כריזמה שקטה של איש עָמָל. לא רק שממעט לתקשר עם הקהל במילים, אלא שבקושי יוצר קשר עין. ממוקד ומרוכז בשירה ובנגינה. ושתיהן – ביחד עם הכתיבה וההלחנה שלו – נצרפו ולוטשו בקריירה עקבית – מתפתחת, משתכללת ומעמיקה, שהחלה אצלו כילד פלא בן 13 שהוציא אלבום ראשון ב"מזרחית" ("אוהב את השירים". חפשו ביוטיוב את הלהיט "אני שר", ותופתעו). "עדיף כישלון מפואר מחלומות במגירה" – הוא שר בהופעה, כשמצבו הנוכחי מעיד את ההיפך: הצלחה מפוארת וחלומות מוגשמים בענק, כולל הערכה עולמית – בזכות פרויקט "הכוויתיים" שלו – שכללה גם את חימום "רדיוהד" בסיבוב ההופעות האחרון שלהם. ועדיין, הרעב ישנו. שורט ומחלץ מהגיטרה שלו את הצליל המעושן שכולו מזרח ומערב בכפיפה אחת. עם עדיפות סוחפת מבחינת הקהל לשירים בערבית של סבו ואחיו שחידש – "יאללה חפלה? יאללה חפלה", הוא הקפיץ את הקהל. כל-כך טבעי לו והולם אותו, הרוק האוריינטלי הזה.

האורחים שעלו על הבמה הוציאו ממנו את "הגיטריסט המלווה" (ככה החל את הגלגול השני שלו, בתוכנית האירוח של יצפאן). ראשון, נצ'י נצ', פתח בשיר "קפה וסיגריה" וטסה רק הביט בו בהתחלה משועשע, לפני שהצטרף בתנופה לפזמון, והמשיך איתו בשירו "כל הזמן הזה" (שטסה הלחין).

כשאביב גפן עלה לשיר איתו את "מלאך" ואת מקסיקו" – טסה השתחרר לחלוטין כגיטריסט וניכרה הנאתו דווקא מההתרחקות – הזמנית – של הפוקוס ממנו. הם המשיכו לשיר את "הגולה" של טסה על רקע וידיאו-ארט של ינשוף שחור-לבן עם מבטים מצמיתים. לקראת סוף השיר גפן עזב את הבמה, אך טסה נישא על האנרגיות שלו והמשיך לנגן תוך שהוא מפזר זהב של מוזיקה בשיאה המחשמל.

וכך, להיט אחר להיט. "רוצים לרוץ? אני רץ", הוא שר את השיר בשם הזה, ונעצר וישב לראשונה רק בהדרן האחרון, גיטרה אקוסטית בזרועותיו, מותאמת לשם השיר, "אני גיטרה". לא בטוח שהקהל ששר איתו בדבקות ידע בכלל שאת השיר כתבה נעמי שמר לבני אמדורסקי. מבחינתם, ייתכן שהשיר רשום על שם טסה, שביצע אותו באלבומו הרביעי ב-2004. "ואני אומר, תודה" – שרו כולם, זמר וקהל, את המילה האחרונה מהשיר, ומאוד התכוונו לכך.

פורסם בגלובס ב-30.11.2017

שיר חדש של יוני רכטר הוא תמיד בגדר בשורה. במיוחד כשהוא מבשר אלבום חדש בדרך, 14 שנים מאז האלבום האחרון. האוהדים הרבים יחייכו מראש, עוד לפני שישמע הצליל הראשון, והחיוך יתרחב למשמע הקול הרכטרי המוכר המבשר קלאסיות בילט-אין. השירה של רכטר מתנהלת בכובד ראש חגיגי, ובאיטיות יציבה פוסעת במיומנות בשבילי השיר עם הלחן היפה שלו והמילים של יעקב רוטבליט המשרטטות שיר העצמה נשי. שלא כמו בשירים נפוצים מהתחום הזה ("תעשי רק מה שאת אוהבת" לדורותיהם), אין כאן אדים והדים ניו-אייג'ים שטוחים, אלא דרך שכולה חופש מרצין והשתחררות זהירה. נעימות שכוחה לא בחידושה הנעדר אלא במוכר הנהדר. ויש אפילו טו-דו – ספק קריצה לטודו-בום של שליטי העונה סטטיק ובנאל, ספק מתוך חוסר מודעות לקיומם.

משפט לקחת: "לא אב, לא אל, לא איש יורו לך דרך".

טונה, "סחרחורת" (מילים ולחן: איתי זבולון וניר דנן)

הראפר טונה (איתי זבולון) שר על התקף חרדה. יחסית לסיטואציה חולנית ומבעיתה שכזו, הוא דווקא נשמע מלא חיים ואנרגיות בריאות. אז אולי בסעיף האמינות הוא נופל, אבל אפשר להתייחס לכל זה כמו תירוץ כדי להפגין ג'ינגול לא רע בתחום המילימנגינה והמקצב, כולל קצת ביקורת על "המצב". טונה עושה זאת במיומנות קלילה – כיאה לעונה ולז'אנר. סימפתי ולא מזיק. על הסקאלה שבין מרור לדבש השיר מתמקם קרוב לראשון, אם כי קליל מאוד במרקמו. מין גלידה, מרירה כמו בירה. משאירה חותם בדיוק בפרק הזמן שנותר לה עד שתימס ותתפוגג בואכה אוגוסט. מצד שני, זהו פרומו מסקרן לאלבום שבדרך.

משפט לקחת: "לפעמים רופאים הם רק סוחרי סמים".

אביב גפן והתעויוט, "הללויה" (מילים ולחן: אביב גפן)

אביב גפן מנפיק שיר פוליטי, מחאה על המצב מעורבת בגוספל לקישוט. מתריס ציניות נאיבית או נאיביות צינית, ציור שטחי של פוסטר. אבל קולו רך יחסית ולא מתלהם, והוא יודע את העבודה, כלומר את מלאכת הכתיבה וההלחנה. אחרי האזנה אחת נותרים עם משיכת כתף – לא משהו שלא שמענו מעולם. אבל אחרי האזנות נוספות, קורה פתאום משהו לא צפוי – ה"הללויה" נכנסת לאוזן ומשם, גם אם בעל כורחה – לתוך הלב. האם תשקע או תתנדף? עדיין לא ברור. אבל השיר כבר מגיח לפרקים מתחתיות התודעה ואף מתפזם מדי פעם, גם אם לא בקול. ואם יש אחד מבין שלושת השירים שיש לו סיכוי להיזכר גם בתום העונה, הרי שזהו השיר הזה.

משפט לקחת: "אנחנו רק ריצוד של אור בחלון המשוריין של איזה טמבל".

פורסם בגלובס ב-20.07.2017

ההתחלה של מופע ההשקה של האלבום "עסקי הרוק'נרול" לא בישרה טובות. הם נשמעו כמו השם שלהם: משינה, מכונה – מקצוענים ומדויקים, אבל מכאניים. כמו מכונית שנוסעת, לא מטוס שממריא. נדרש להם זמן עד שהברק שלהם האיר גם מבפנים. ובכל זאת, הקהל היה מרוצה לכל אורך המופע, עד כדי כך שלעיתים מרוב שמחה שתלטנית, היה קשה על הבמה לשמור על דיוק בשירה לנוכח זיופיו הקולניים.

אבל מרגע שהמריאה, הלהקה לא רק "נגעה בשמיים", אלא גם נשארה בהם. זה התחיל מרגעים קטנים, מרגשים, שהלכו והצטברו: בשיר "דני", בנאי ושלומי ברכה שרו צמודים, מאותו מיקרופון, פניהם קרובות זו לזו, באינטימיות, ראשיהם נוגעים. זה לא היה הקסם היחיד שבשיר, שבשלב מסוים, הפך לשירו של בוב דילן "Knockin' On Heaven's Door" .

כמו ממתקים הם המשיכו לפזר על הקהל הפתעות קטנות, למשל: בנאי ואבנר חודורוב, המצויד בסקסופון, שיחקו בתופסת תוך כדי השיר "שלח לי מלאך", שבסיומו חודורוב חזר לקלידים שלו, כאילו כלום; רגע ההתרוממות של ה"אז אני שומע צליל מאוד מוכר", שבסיומו נשמעה ה"רכבת לילה לקהיר"; עיבוד הקלידים החדש, טורד המנוחה, של "נגעה בשמיים" ומשחקי האור והחושך המרהיבים של התאורה, שבחלק מההופעה הפכו את הלהקה לצלליות שרק קווי המתאר שלהן ברורים.

פתאום, בחושך, נצצו אורות אדומים מתוך חליפה של אדם בלתי נראה. ואז התגלה אביב גפן ובלי להשתהות שר את "בנות הים" כשהוא נעמד בין בנאי לברכה ומוסיף, באנרגטיות רבה, את הגיטרה החשמלית שלו, ומיד שימח ב"אנחנו שניים" עם סולו הסקסופון הנפלא של חודורוב. בשיר "הכוכבים דולקים על אש קטנה", גפן נראה כמו מעריץ של  משינה שהתמזל מזלו לשיר איתם. במיוחד הוא חייך בהנאה בפואנטה "כי את הכסף היא דרשה במזומן". בשיר "תחזור תחזור" משינה הפכו ללהקת הליווי שלו. "להתראות. שלום. זה לא נגמר. זה לא הסוף", הוא שר, וצדק, כי השיר הבא היה "אור הירח" שלו. גפן פתח, ובנאי החליף אותו בשירה, שהבהירה שמעכשיו – זה שיר של משינה. גפן ירד מהבמה, אבל הלהקה המשיכה במגמת עלייה עם רצף מלהיטיה החזקים כמו "ברחובות שלנו" עם הגיטרה של ברכה שחדרה לנימים עמוקים. מרגע לרגע השירים נשמעו אקטואליים יותר, כאילו נכתבו השבוע. "אידיאולוגיה וכסף לא הולכים ביחד", שר בנאי ב"להתראות נעורים, שלום אהבה" וב"אז למה לי פוליטיקה עכשיו", שהקהל חתם, בנאי הנהן בהסכמה.

מאלבום האולפן האחרון, "כוכבים בשמיים", הם שרו רק שיר אחד, "מדורה קטנה". בנאי הסביר: "הכי קשה ללהקות שנמצאות ביחד הרבה זמן זה כשלאף אחד אין חשק לשמוע את השירים החדשים שלהם. כולם מעדיפים את השירים הישנים. אבל אנחנו חייבים בשביל עצמנו את השיר הזה מתוך התקליט האחרון שעשינו".

לכבוד ההדרן גפן חזר ושר לבדו את "השיר שלנו". אחר כך הצטרפה אליו משינה ונעמדה לצידו, כולל איגי דיין, שעזב את עמדת התופים וניגן בגיטרה עם כולם את "האם להיות בך מאוהב". בנאי, ששר סולו, נאנח כשגפן עזב את הבמה. "היה לנו מפגש מעניין", הוא סיכם בערגה. אחר כך התנגן הפתיח של "משהו קטן וטוב" ובנאי תהה "איפה אלישע? גם אלישע יכול לבוא"! וכך הם עמדו צמודים, אב ובנו, שני דורות, ראשיהם נוגעים, כמו באינטימיות ההיא עם שלומי ברכה, רק שהפעם נוספה לפניו של בנאי נחת אבהית. בנאי ג'וניור שיתף פעולה בחיוך, אבל מדי פעם זינק בתזזיתיות לחלקים אחרים של הבמה, עד שחמק ונעלם באמצע השיר, כשמבטו של אביו מחפש אותו בתימהון משועשע.

כשמשינה ירדו סופית מהבמה, אחרי השיר "אין מקום אחר", הם לא נראו כמו להקת רוק ותיקה ומשופשפת, אלא כמו חבורת נערים רעננה שעייפותה רק מלבה את שובבותה. וכך הם יצאו משם ביחד, מייקל בנסון רכוב על גבו של שלומי ברכה, משאירים מאחור קהל מחויך.

פורסם ב-ynet ב-23.1.11

"תבלו, זה לא ערב נוסטלגיה. זאת מסיבה", אמר שלום חנוך לקהל. ההבהרה העקרונית הזו פתחה סדרה בת ארבעה מופעים, הסוקרים לפי הסדר את הקריירה המוזיקלית של חנוך. "יש לי המון שירים, ועם חלקם לא הופעתי אף פעם", הוא סיפר אמש (חמישי) בהאנגר 11 בנמל תל אביב כשנדד בין הגיטרה החשמלית לגיטרה האקוסטית.

קולו – מוכרחים לומר זאת מייד כדי לפרוק את המועקה הזו – אינו במיטבו. הצרידות שמוסווית חלקית כחספוס רוקיסטי, משתלטת וכך גם המאמץ בצלילים הגבוהים. אבל הנוכחות המאסיבית והשמחה של חנוך, פיצתה על כך כמעט באופן מלא, וגם להקתו האיכותית: רוני פיטרסון בגיטרה חשמלית, וגם בשירה בשיר "Peaceful Love", זיו הרפז בבס, אשר פדי בתופים, טל אבירם בקלידים ובסמפלר ומשה לוי, שהפיק מוזיקלית את המופע, בפסנתר ובהמונד. גם לוי כיכב אתמול, כשהתלהב תוך כדי נגינה, ואפילו רקד בישיבה, והשיא:  בשיר "שחק אותה" הוא ניגן על הפסנתר עם כף רגלו. בכלל, לא היה רגע מת אחד בכל ההופעה. "היות ואנחנו מכירים לא מהיום – אתם ואני", אמר חנוך לקהל, "אז בואו נעשה את הקטע הזה, שאתם שורקים ואני רוכב לי, גבר-גבר, קאובוי". הקהל נענה בשמחה והתחיל לשרוק את הפתיחה של "קח לך אישה", וחנוך הפציר: "אבל שירגישו את הבדידות במרחבים". וכאן "התערב" משה לוי ואיזן בנאום ציני: "אני רוצה להמליץ לכם, לפני שאתם לוקחים אישה, קחו עורך דין". חנוך חזר אל השיר, והפעם הפך אותו ללשון נקבה: "קחי לך איש ובני לך בית". "זה לא פשוט" – הוא הדגיש את המילים מתוך השיר בתנועות ידיים רחבות.

אריק איינשטיין היה חסר אתמול. כמעט מחצית מהשירים בהופעה, שכיסתה את אלבומיו הראשונים של חנוך – "שבלול", "פלסטלינה" ו "Shalom"הוא שר במקור. בדואט שלהם, "למה לי לקחת ללב", הוקרנו על המסך דמויותיהם הצעירות של השניים. הביצוע הנוכחי היה רק הד לעבר ועורר געגעועים עזים. לעומת זאת, אורח שבהחלט נכח פיזית, היה אביב גפן. מצויד בגיטרה אקוסטית, הוא שר את "כתבו עליו בעיתון" כשחנוך מצביע עליו בחיוך ושניהם משועשעים. האורחת הבאה היתה מפתיעה – רומי, בתו הצעירה של חנוך. מלווה בוויולה הנהדרת של גליה חי, היא שרה את Never Kissed The Sun" " – שיר מתוך האלבום באנגלית, "Shalom" שחנוך הקליט באנגליה בשנת 1971 ("לא ידעתי אז אנגלית, וזה אומר הכל").  רומי, מול הקהל הרב שמילא את השולחנות, שרה בביטחון מרשים ובמקצוענות שהבליטה את קולה הנעים. אביה, שהסתפק בתפקיד הגיטריסט, חייך באהבה ובגאווה. האורחת האחרונה היתה דנה ברגר, ששרה איתו ברגשנות יתרה, את "מה איתי" בזמן שהוא התפרע בקולות מצחיקים.

במקביל לשירים – שיופיים אומנם ידוע, אבל אתמול סחרר בזכות הצטברותו – הוקרנו קטעי וידיאו ססגוניים ההולמים אותם, למשל בשיר "אמא שלי" – בו נראו עקרות בית מצוירות בסגנון שמרני, ששפם מצחיק עיטר את פניהן.

"איזה ערב הזוי, חילוני כזה", אמר חנוך לפתע, ולבש הבעה דתית. "אבשלום" כבר התנגן, ובמקום לשיר אל הקהל, הוא פנה הצידה ושר לדמות נסתרת. הקהל שר איתו בכמיהה את הפזמון – "למה לא? למה לא עכשיו, מה שבטח יבוא רק מחר", וחנוך עודד בחיוך כשהדגיש את המילה "בטח". אחרי אבשלום הגיעה "מאיה", כרגיל בהופעות – אחרונה,  ואביה שר אותה ברכות שהשנים לא הקשיחו. "איזה כיף ובלי נוסטלגיה", הוא סיכם את ההופעה, ולפני שעזב את הבמה, הוסיף: "המשך יבוא". הוא אומנם כיוון להופעה הבאה, אבל הקהל דרש הדרן עכשיו. "במידה מסוימת קלקלתם לי את התוכניות", הוא הודיע כשחזר, וריגש עם השיר הראשון של ההופעה הבאה – "אדם בתוך עצמו". תוך כדי שהשליך אל הקהל את המילים, על מנת שישירו איתו, הוא האיר אותן בתובנות, כמו: "'אדם גם לעצמו הוא זר' זה משפט כל כך טבעי ומובן מאליו, אבל כשכתבתי אותו חשבתי מי יודע מה".

וכך, מלגלג על היהירות של חנוך הצעיר, חנוך המבוגר חייך חיוך צנוע. "אדם קרוב אצל עצמו", ואתמול הוא הצליח להתקרב גם לאחרים.

פורסם ב-ynet ב-29.1.10

הפעם נוספה לכך נקודת מוצא שחוללה את הקסם ויילדה אותו לאורך כל ההופעה. מגדל השיר ("Tower of Song") – אותו רעיון מופשט שהגה לאונרד כהן בשירו הארס-פואטי, קיבל אתמול צורה מוחשית כשהתממש על הבמה במלוא צבעוניותו הוויזואלית באמצעות עבודת וידיאו ארט נפלאה של היוצר עמית פישר וחברת "לוקומושן". וכך, כששבן שר, למשל, את גרסתו האישית לשיר "אל תלכי מכאן" של ז'ק ברל, מצלמת הווידיאו שיקפה אותו בפנים מוגדלות והקפיאה את חיוכו. מתוך החיוך הענק, שכיסה שטח רחב במגדל – בקעה לא פחות ממרינה מקסמיליאן בלומין והיא שרה עם שבן את "רוזה מרציפן" של שלמה גרוניך. בהמשך, מתוך אותו מגדל – ספק מוחשי ספק הולוגרמה – קרן אן הצטרפה לדואט בשיר של מאיר אריאל "דומם עם זוג נאהבים". איכויותיה הצרפתיות ומתיקות קולה התאימו לסיפור האהבה המצחיק-עצוב שמשלב אומנות עם זכרונות. גם אביב גפן הפתיע, הפעם בצילום וידיאו, כשגילם את עצמו בגרסה של שבן ל"החיים שלי טובים" מאת רנדי ניומן.

וכך, פורס את מקורות השראתו, המופשטת – "נוקטור" של שופן, העליזה – "ככה סתם" של ע. הלל והגרוטסקית – "שגר פגר" של "הבילויים", שבן מילא את החלל בממתקים כשהוא שולף את הצלילים כמו קוסם. המילים, לעומת זאת, עברו כמו חומר גלם או דלק תחת שירתו ונגינתו. מרוב שליפות מהירות ושינויים מקצביים מסחררים, הן לא תמיד נשמעו במלואן, למרות האקוסטיקה המעולה. ובכל זאת, שבן הצליח לגרום לקהל לחוות מגוון של תחושות, בהתאם לקטלוג הרגשי שהיטיב לפרוש מולו. וכך עברה צמרמורת באולם כשהוא עזב את ישיבתו בעמדת הפסנתר הבטוחה ועמד מול הקהל כשרק תוף בידיו. "אם יש ילדים באולם, זה יהיה זמן טוב לקחת אותם לסיבוב קצר", המליץ בסרקסטיות לפני ששר את "בחצרות בחושך" של ערן צור ו"טאטו", המתאר אונס ורצח מנקודת המבט של הפושע. זה היה אחד מהשיאים הוויזואליים של הערב, כשעל רקע שירתו הסטטית של שבן הוקרנו תמונות נעות שיצרו תחושה כאילו שהוא אכן צועד, באופן מפחיד, מוכרחים להודות, "בחצרות, בחושך".
 
"אני נשאר על הבמה לעוד זמן מה", הוא חתם את החלק שלפני ההדרנים  בשיר "להוליך שולל את המוות" של ז'ורז' ברסאנס, שבמהלכו, הווידיאו המחיש את הזדקנותו. אחרי שעזב את הבמה וחזר, מרינה מקסמיליאן בלומין חזרה איתו והם שרו את "כשהיית איתי" של שבן עצמו משני עברי הפסנתר. אחר כך הצטרפה אליו האורחת השנייה, קרן אן, לשיר "מותק את אצלי בראש" שעברת מבוב דילן באלבומו הקודם. אחרי כמה שירים שבניים ישנים כמו "דניאלה" ו"עברנו לצפון", הקהל ביקש, וקיבל, שיר חדש. "אין צורך באורות קטנים. אני רואה את העיניים שלכם", הוא שיקף את האווירה באולם לפני ששר שיר ערש לא שגרתי לבן שלו, ש"עדיין לא עומד להיוולד". וכך, ביצירתיות המאפיינת אותו, שבן הרכיב ופירק תוך כדי השיר קלישאות מהופכות כמו: "יש נביא בעירו", "הנחתום מעיד על עיסתו" ו"הסתכל בקנקן". "כבד את אביך הטוב. טוב, גם את אמך" – הוא שר, והוסיף: "הדרך לגיהנום רצופה מאות גני עדן קטנים". אתמול היו שם אלפים כאלה.

פורסם ב-ynet ב-11.11.09