פתאום, באמצע הקורונה ופלונטר המבוי הסתום הפוליטי – פרצו ברזיל, ים, נינוחות מתוחכמת וזמרת על במה קטנה מוקפת בארבעה נגנים. מוצ"ש (7.3.20), מרכז ענב בתל אביב. בקהל אישה שפניה מכוסות במסכה – לא של פורים – זכתה למבטים חשדניים. על הבמה, לעומת זאת, אביגייל רוז שרה שירים של אנטוניו קרלוס ז'ובים בנוסח עברי של תלמה אליגון-רוז, אמא שלה. "אהבתנו לז'ובים", כך נקרא המופע, שזוהי הפעם השנייה שהוא מתקיים. הראשונה הייתה בפסטיבל הפסנתר האחרון.

"עצוב לבד, לבד עצוב", הסתלסלו בחלל הצלילים הראשונים עם קולה של רוז – רציני ומאופק בהתחלה. המלנכוליה והיא נדמו כמו מכרות ותיקות, חשות בנוח זו עם זו. הכמיהה לאהבה, שהיא התשתית של אלבומי הסולו של רוז, קיבלה יתר תוקף עם האוטוריטה של ז'ובים. "בוא אליי אל לילותיי", היא שרה, וקולה פינה מקום לסולו קונטרבס מקסים של גיא לוי. בכלל, הנגנים שאיתה היו מצוינים – מלבד לוי גם מרסלו נמי בגיטרה, עודד אלוני בכלי הקשה ומעל כולם הפסנתרן, רועי בן סירה, שהוא גם המנהל המוזיקלי של ההופעה.

הפורטוגזית נשמעה מצוינת בעברית, והבוסה נובה היפה של ז'ובים המורכבת הרבה יותר מהאופן שבו היא נחווית – כנון-שלנטית ואגבית – התנגנה בהופעה בהתענגות של כל הנוגעים בדבר. בשלב מסוים בן סירה דיבר עליה ועל ז'ובים –גדול מלחיניה. "זו מוזיקה שגורמת לנו להרגיש קצת בחופש", הוא היטיב לנסח את טיב העונג, "שמחה, אבל לא שִמחה של קרנבל. סמבות של הקרנבל שהוכנסו לתוך הגיטרה באופן אינטימי".

ואכן, הייתה אינטימיות בהופעה, ולא רק בהתרגשות של רוז שהדרך שלה להתמודד איתה הייתה לדבר עליה עם הקהל. הלחנים, המילים, העיבודים, המקצב, הנגינה והשירה הותכו ביחד והוטחו, אבל לא בהתרסה או בשאננות אלא בחום אנושי משולב בפגיעות.

בשלב מסוים, כהמחשה להסברים של בן סירה, רוז עזבה את הבמה והשאירה אותה לנגנים שלה, שניגנו את "הנערה מאיפנימה" (Garota de Ipanema) – גדול להיטיו של ז'ובים. הם ניגנו ארוכות, מפורטות, מזרימים את הצלילים מצינורות מדויקים, מבליטים את צבעיהם, מתמסרים אליהם ומנכיחים אותם בכבוד ובפאר צנוע.

"מוזיקה ששומעים מגיל קטן נכנסת לגוף", הסבירה רוז מאוחר יותר את פשר המופע, שמנגינותיו נטבעו בה מילדות בביתה. את השיר "כיפת זהב" המתאר אהבה הענקית, היא הגדירה כהקדשה  מאמא שלה אליה, שתמצא אהבה כזו.

את אהבת הקהל היא בכל אופן מצאה בהופעה, וכל שיר הגביר את מחיאות הכפיים שנשלחו אליה כמו מסרים של חיבה עצומה. "העצב אין לו סוף, לאושר יש ויש", שרו איתה, ודווקא הזמן הקצוב של השמחה נתן לה – ולהופעה כולה – תוקף.

ופתאום, בהדרן – "והגשם יבוא" שרוז ביצעה עם גיא לוי נגן הקונטרבס – המילים קיבלו משמעות רלוונטית למציאות הישראלית העכשווית, המוזרה והחולה: "אם נחיה לא נמות, לא נמות כי נחיה". אפשר היה לחוש בהן תקווה, ואפשר גם היה לשמוע בהן ציווי.

פורסם בגלובס ב-14.03.2020      

אביגייל רוז, "השריטה שבפרקט"

אלבומה הרביעי של רוז, "השריטה שבפרקט", מוצֵא אותה עדיין באותה נקודת מוצָא שבה פרצה לפני כעשר שנים באלבום הבכורה שלה, "מלחמה יומיומית". בקולה – ילדותי מעט, אם כי בוגר בנחישותו – היא ממשיכה  לשורר "שירי יחסים" וכמיהות לאהבה שאינה נכזבת מנקודת המבט הנשית, הצעירה, המתעמקת עד כדי חקירה-חפירה. השיר הפותח, "זה יקרה", חושף אותה (עדיין) ממשיכה ללקט אבנים מהריסות קשרי-זוגיות שכשלו ולייחל למגורי קבע בשיכון האהבה. יוסי מזרחי הפיק ועיבד את שיריה בעושר עתיר כלי מיתר וכלי נשיפה, שמפנה מקום לשירים הישירים שלה ומאפשר לה להתפלש (דימוי שלה) במצבה הקיומי – "כל הזמן על סף בכי", כשם אחד השירים.

מתחשק להגיד לה: מותק, את שרה בכאלה עוצמות על חוסרים. איך את לא רואה שיש לך כוחות?

יזדהו: רווקות מתוחכמות, עצובות, מעוררות אהדה ומיאוס לסירוגין.

משפט לקחת: "זה יקרה, זה חייב. מה יקרה אם זה לא יקרה".

יסמין לוי, "רק עוד לילה אחד"

אחרי 12 שנים שבהן שרה בלאדינו וזכתה להערכה ולהצלחה בארץ וגם מחוצה לה, יסמין לוי הוציאה את "רק עוד לילה אחד" – אלבום ראשון בעברית. שלא במפתיע, מתברר שגם בעברית קולה עוצמתי, דומיננטי ודרמטי. נדב ביטון עיבד את השירים והפיק יצירה שבה לוי ממשיכה להישמע אישה מורכבת ומלאת פאתוס, המגישה אלבום סיכום. שלא כבחייה האישיים (שבהם לוי נשואה ואמא), באלבום היא אישה שסוקרת לאחור את חייה, מפוכחת מול החורבות שחוללה האהבה בנשמתה.

הנושאים לכאורה אינם פמיניסטיים. "מביטה לאחור, מתנצלת, משפילה מבט נבהל… תמיד היית צל עובר בודד", היא שרה בשיר בעל השם מעורר האמביוולנטיות "תני לעצמך להיות יפה". אבל לצד המזוכיזם, ישנם איחולי נקמה אל הגבר האהוב-הפוגע ("אהבת חיי – אני שונאת אותך"), ובעיקר קיים החופש (כולל החופש להיות "סמרטוט" בשיר "רק עוד לילה אחד") לא כאופציה אלא כעובדה. "אם לבד, היה זה מבחירה", היא שרה בשיר "מותר לך לנוח".

השיר היפה ביותר באלבום הוא שיר הסיום "היה שווה" שכתב יובל לוי, אחיה, והלחין מתי כספי. על רקע פסנתר בלבד לוי שרה באופן לא אופייני – שקט, ודווקא מתוך המתינות הזו פורצת עוד יותר עוצמתה.

אביגייל רוז כנראה לא תשאף להיות הדמות שבאלבום הזה. היא עדיין ממשיכה לחכות לסוף הטוב בעלילה – הגבר המושלם לזוגיות מושלמת.

יזדהו: נשים חובבות אוריינטליות שאת הרגש שלהן אוהבות לצרוך בצרחה.

משפט לקחת: "את כבר לא ילדה, את אישה".

קרולינה, "שלוש"

הסוף הטוב נמצא אצל קרולינה. באלבום הסולו השלישי שלה, שנקרא בפשטות "שלוש", היא נחשפת שוב בקולה האנרגטי, שמורכב משכבות-שכבות של עדינות. "לא רוצה להיות ענן", היא שרה בלהיט של האלבום, אבל העוגן הנכסף, המקובע מפני התלישות, הוא בין זרועות גבריות. אפילו את "יש בי" – שיר העצמה נשית, כתב דווקא גבר (יאיא כהן אהרונוב). כמו רוז ולוי, גם אצל קרולינה משתקפת נואשות לאישור הגברי. "תאהב אותי לפני שמשתגעת, לפני שאתפורר", היא שרה. אבל בשונה מהן, יש באלבום שלה מסתוריות שאינה קיימת באלבומים הישירים שלהן, וחלק משיריה חידתיים וטעוני פיענוח.

גם דימוייה יצירתיים, עם עיסוק רב בחיים שמחוץ לכדור הארץ – חלל, כוכבים ושאר גרמי שמיים וחלל חיצון שהוא דימוי לחלל הפנימי, שבלב.

רונן סאבו – מאושיות סצנת הרגאיי וההיפ-הופ הישראלית – הפיק את האלבום באופן שבו מתחדד ומצטלל הגרוב העשיר והחינני של קרולינה. הלחנים לא תמיד מחדשים ולא אחידים ברמת היופי שלהם, אבל הגרוב תמיד רענן.

הכי יפה הוא שיר הסיום, שקרולינה שרה באולפן הביתי עם הילד הפעוט שלה. "לעולם", הם משתעשעים-מאלתרים קצרות ביחד. שיר שלם בן מילה אחת – השאיפה להתמיד לעד את הקיים עכשיו. בלי תיאורים וללא הסברים – כל הכמיהות כבר התגשמו. שיישאר ככה. ועל כך, שלושתן בוודאי היו עונות "אמן".

יזדהו: אוהבי הגרוב של להקת המוצא שלה, הבנות נחמה, שגם כאן מתייצבות להופעת אורח.

משפט לקחת: "ואז האנשים הקטנים מרחפים בזוהר הקטבים".

פורסם בגלובס בחורף 2017