הנסיעות האלה – מהנמל למלון (ישרוטל ים סוף), היו בשבילי מסעירות לא פחות מאשר ההופעות ב"פסטיבל הג'אז בים האדום". בתוך רכבים קטנים הצטופפו, שניות אחרי ההופעה שלהם, המוזיקאים הבינלאומיים שהופיעו בפסטיבל. מותשים, אך קופצניים מרוב אדרנלין, שמחים ופטפטניים, בדרכם ל… ובכן, לג'אם שהתקיים כל לילה, עד הבוקר, על הדשא במלון.

האנרגיות המוזיקליות הטהורות האלה המחישו עד כמה המוזיקה אינה מתוחמת אצל מוזיקאים גדולים, אלא פשוט הולכת איתם לכל מקום. הנה, למשל, שלשום, בלילה האחרון של הפסטיבל. שישיית צ'אנו דומינגז הספרדית התמקמה באוטו כשאדי ההופעה שלהם עדיין באוויר. הם משלבים בין ג'אז מסורתי לפלמנקו. צ'אנו על הפסנתר – מוציא ממנו צלילים שהדומיננטיות הווירטואוזיות שלהם מעוררת רצון להשתחוות מרוב התפעמות, אבל איך אפשר להשתחוות כשאותם צלילים מושכים בעצם לרקוד?

רק יוצר מסדר גודל שכזה, מאפשר בקלות ללהקה שלו לבלוט כל אחד בתחומו באופן שעלול היה להאפיל עליו – אלמלא השלים אותו. בלאס קורדובה, הזמר כהה השיער ומראה האינדיאני, הוציא רגש כה עז בשירה הפראית והעצובה שלו, עד שנדרש איזון שמח, שבא בדמות תומס מורנו רמרו ("תומסיטו") הרקדן. מדי פעם הוא צץ עם תנועות פלמנקו מורכבות ומסחררות, שהוא העתיר בקלילות ובחיוך. עכשיו הוא יושב ברכב, עם כולם, הנסיעה עוד לא התחילה, והנהג ספק מקניט אותו ספק מעריץ אותו בתנועות ידיים – אז תומיסטו מתקרב אליו, בשטח הצר שבין המושבים, ותוך כדי הליכה מעניק לו ריקוד קצרצר, פרטי. כשהאוטו נוסע הנוסעים העליזים לא מפסיקים לשיר בספונטניות ולפטפט בספרדית הגם ככה מוזיקלית שלהם.

11 הופעות מלאות ראיתי בפרק זמן אינטנסיבי של ארבעה ימים. רק לשם פרופורציות: בזמנים כתיקונם הנפש קשת העיכול שלי מתקוממת אם אני מציפה אותה ביותר משתי הופעות (טובות) בשבוע. הפעם החלטתי – נותנים לך? קחי. ובלסתי בלי בושה. לא האמנתי שבאמת אהנה מהמוזיקה עצמה – ג'אז הוא הרי לא הטריטוריה הטבעית שלי. אבל הפסטיבל השנה, בניהולו האומנותי של אבישי כהן, התאפיין במתיחה יצירתית של מושג הג'אז עד שנשק גם לרוק, פאנק, קאנטרי ומוזיקה קלאסית, כולל מקצבים אקזוטיים נוספים וכמובן הבלוז-נשמה המתבקשים.
* * *

הייתם פעם לבד בחדר עם קונטרבס? אני הייתי, בארבע לפנות בוקר באחד הימים. הקופסה הגדולה, עטורת המדבקות והחותמות מכל העולם,  מילאה בנוכחותה את חדר התקשורת המאולתר. האם הקונטרבס של אבישי כהן שוהה בה עכשיו? טל ויהודית מהמשרד של ניבה נבון, מייחצנת האירוע, שעד אותו רגע עבדו ואירחו לי חברה בזמן שכתבתי, עזבו ולקחו מהחדר את עליצותן. עוד שעתיים אסתבך עם בעיות טכניות קשות, וגם ככה זו הכתבה הגרועה ביותר שהוצאתי מימיי (בבקשה אל תעשו חיפוש), אבל כרגע, תוך כדי כתיבה, אני בוהה בקופסה הענקית ותוהה על בעליה – שעם כל פתיחותו הייצוגית, חשף במשך השבוע, או אולי הסתיר, אישיות מורכבת ולא באמת נגישה, מה שהוסיף למיסתוריותה. בכלל, הפסטיבל הזה היה בשבילי לא רק מוזיקה, אלא גם אנשים, וזכיתי להכיר כמה מהם, גדולים בתחומם וכנים בידידותם.

אתמול בצהריים עוד המראתי באילת, ובערב כבר נחתתי על אדמת הבארבי, והמראתי שוב – הרבה יותר גבוה. כל ההופעות מהפסטיבל על צד אחד של המאזניים, וההופעה של אביב גדג' הכריעה אותן מהצד השני. חששתי מכך שאגיע שחוקה, אבל ברגע שהוא עלה על הבמה – נפשי אותחלה מחדש לקלוט אותו בהתחדשות גמורה. "תפילה ליחיד" היא יצירה שבה כל תו – של צליל, של אות ושל רווח – הוא בעל משמעות. ולאביב אישיות של יוצר שנשארת צנועה גם במטמורפוזת הכוכב הכריזמטית שלו שהוא עובר על הבמה. שוב ושוב הוא פוער פצעי שירים בנפש מאזיניו, ובו זמנית מאחה אותם בחיוכו. השירים שלו נפלאים במימדים ממש מיתיים, וכך גם המוזיקאים הגדולים שמהווים את הלהקה שלו – רון בונקר בגיטרות, יהוא ירון בבס ובקונטרבס, בוריס מרצינובסקי באקורדיון ואביב ברק בתופים. הם התגלו בכל שיר לא רק כנגנים מעולים, אלא גם כשופעי אהבה. הנה רגע יפה אחד: אביב גדג' שר וניגן על הפסנתר את "השחר החדש". יהוא ירון ליווה אותו בקונטרבס. "סדק, סדק אחד בכל יום. הזמן שחורץ את דרכו לא מרפא דבר, רק מפיל אותי על חרבו" – שר אביב בכאב. השיר הסתיים ויהוא ניגש אליו וחיבק אותו.

בסוף ההופעה, בשיר "הסוד", שקרוב לוודאי נכתב עליו, גבריאל בלחסן פילס דרך לעצמו. גדג' לבד על הבמה, עם הפסנתר. הקהל הרב הצטופף בכל מקום, אבל גבריאל היה נחוש.  אנשים עצרו אותו, עיכבו אותו לדיבור, חיבוק או לחיצת יד, והוא השתהה בנימוס והמשיך בדרכו. "אלג'יר" – להקתם המפורקת, נכחה אתמול בשירים, בזיכרונות, בתחושות. גבריאל התמיד בצעדתו האיטית. בסוף הגיע אל הבמה, ממש בסוף השיר, ועלה עליה. הוא ניגש לאביב בדיוק כשעמד לרדת מהבמה, וחיבק אותו חיבוק עז ומלא הבעה. אחר כך הם עזבו את הבמה ביחד ונעלמו אל המקום שאליו מתנקזים זרמי היצירה שלעולם לא מתפוגגים.

על "תפילה ליחיד" – האלבום של אביב גדג':

אביב גדג', "תפילה ליחיד"

אומרים שכלבים וילדים גונבים את ההצגה, אבל דידי ברידג'ווטר, אחת מזמרות הג'אז המובילות בעולם, לא הרגישה מאוימת אמש (א'). לבושה בשמלה שחורה, ועליה גלימה אדומה, היא עלתה על הבמה, והכלב הלבן שלה בעקבותיה. היא הרשתה לו לומר שלום לקהל המשועשע, ואז הוא נשלח אל אחורי הקלעים, מביע מדי פעם את מחאתו בנביחות, שקולה העמוק והדומיננטי גבר עליהן בקלות.

ברידג'ווטר היא אורחת ותיקה בפסטיבל הג'אז בים האדום, שנפתח אתמול בנמל אילת בפעם ה-23, ותחושת הביתיות שלה הוסיפה לקולה, החם ממילא, ממד אינטימי. "אם המוזיקה גורמת לכם לרקוד, תהיו חופשיים", היא עודדה את הקהל, כולל ילדה בת עשר, שאחרי שניהלה איתה דיאלוג ספונטני, הזמינה אותה לבמה. וכך הן רקדו שתיהן וברידג'ווטר חייכה ואמרה: "זה החופש שאני מדברת עליו – החופש של ילדים".

החמישייה הנפלאה, שמלבד ברידג'ווטר כוללת את אדסל גומז בפסנתר, אירה קולמן בבס, פרנל סטורנינו בכלי הקשה וגבריאל "מינינו" גריי בתופים, העתירה על הבמה מקצבים אפריקאים וספרדים גרוביים להפליא, ארוטיים לעתים, אבל מעל הכל, היתה זו אישיותה המשובבת של הזמרת. "אני אוהבת אתכם. אתם מרגישים טוב"? היא שאלה את הקהל. "כן" – הקהל בהחלט הרגיש טוב, וגם הוא אהב אותה.

היתה אווירה חגיגית אמש במתחם הנמל. אנשים במגוון גילאים, כולל נוער וילדים, הסתובבו שמחים ונהנו מדוכני האוכל, ולא פחות מהחנות שבה נמכרו מיטב אלבומי הג'אז במחירים מוזלים. כמה שעות לפני כן הודה אבישי כהן, ג'אזיסט נודע שהשנה התמנה למנהל האמנותי של הפסטיבל, שהוא מתרגש להיות כאן בפעם הראשונה, לא מהצד שמנגן. "אני זוכר את עצמי פה כנער צעיר לפני הרבה שנים, כשזה רק התחיל", סיפר וגילה מניסיונו עד כמה זה משנה את הראייה של מוזיקאי צעיר, שנחשף כאן לכל האמנים הגדולים.

"הביג בנד הישראלי, תל אביב" הוא הרכב שכזה, שבו מופיעים מוזיקאים צעירים ומוכשרים בתחילת דרכם. אתמול הם הקסימו, עם דני רוזנפלד המנצח-מנהל שלהם, כשניגנו להיטים מתקופת הזוהר של הסווינג בביצועים נוצצים מרוב ברק.

אחריהם עלתה מארינה מקסימיליאן בלומין, שגם היא היתה אלמונית לפני שלוש שנים, כשעלתה לבמה בפסטיבל הג'אז עם להקת "קומון בונד". כשירדה אז מהבמה, כבר היה ברור שהיא כוכבת, וזה קרה עוד לפני שהכירו אותה מ"כוכב נולד".

אתמול, מלווה בנגנים מעולים – אורן סלע בקלידים, יונתן אלבלק בגיטרה, חגי כהן מילו בבס ואביב כהן בתופים, היא נתנה מופע שהלם את אישיות הדיווה הג'זיסטית שלה. היא שרה שירים שכתבה באנגלית ובעברית, בתיאטרליות הווקאלית והריקודית שלה, הכריזמה חסרת הבושה והכישרון המאסיבי שהם מקור עוצמתה וחולשתה.

כששרה, תוך כדי נגינתה בקלידים, את "שיר תיאורטי" של המשוררת יונה וולך, חלק מהקהל התקשה להכיל את מופשטותו האוונגרדית הארכנית של השיר, וגם החום הגיהנומי לא ממש השפיע לטובה. בלומין עברה לטקטיקה אחרת ושרה באנגלית את "אי שם מעבר לקשת" הנודע, תוך שהצביעה בחיוך על השמיים, שבדיוק מטוס הנמיך מעליהם. יותר מעשר דקות היא שרה ואלתרה בעיבוד יפהפה, עם גוון חרוך שהוסיף גרונה הניחר.

החגיגה הג'אזית המאוד מגוונת, שנערכה בו זמנית בכמה מוקדים בנמל, לא הסתיימה עם תום ההופעות, היא פשוט החליפה זירה. כל הלילה התרחש ג'אם נלהב על שפת הבריכה של מלון ישרוטל ים סוף, שמארח את המוזיקאים. וזה רק הלילה הראשון.

התפרסם ב-ynet ב-24.08.09 

חשיבותה של השנה הזו היתה דווקא בשגרה, הנורמלית עד כדי כך שכבר הפכה מובנת מאליה. שפע האלבומים החדשים שהחל כבר אשתקד, נמשך גם השנה. חברות התקליטים – הוותיקות והממוסדות, וגם החדשות והעצמאיות, לא הפסיקו לייצר עבודה (מעניינת) למבקרי המוזיקה. הגיוון המשיך לרתק – מיינסטרים לצד אלטרנטיבה, מוזיקאים מוכרים לצד כוחות חדשים,  אלבומים מצוינים, טובים, בינוניים וגרועים. כולם זכו למקום ולקהל. והכל בטבעיות שיצרה את הרושם שכך היה תמיד.

אבל לא תמיד התקיים שפע כזה. אפשר להדגים זאת על תופעת הזמרות. פעם, כאשר מוזיקאית הוציאה אלבום, היא היתה נשאלת איך זה להיות אישה בתחום הגברי הזה. היום אף אחד לא יראה בכך משהו חריג. רק השנה יצאו אלבומיהן של: חוה אלברשטיין, קורין אלאל, אילנית, עלמה זהר, איה כורם, דנה לפידות, שירי מימון, גלי עטרי, קרן פלס, אמילי קרפל וריטה, וזוהי רק רשימה מצומצמת (הרשימה המקורית גדולה פי שלוש!).

המשך התחזקות המוזיקה היהודית

מאיר בנאי, שולי רנד, שלמה גרוניך, דויד דאור, עובד (שהתפרסם בעבר בזכות הלהיט "ברווזים ברווזים בואו הביתה" ומאז חזר בתשובה והתקמבק באלבום הדתי "הכל באהבה") ויוסי אזולאי. אפילו רוחמה רז שהוציאה השנה אלבום ("פיסת שמיים") כללה בו את הפיוט "בשם השם". וגם אבישי כהן הג'אזיסט שהוציא אלבום ראשון כזמר, הקדיש כמה שירים מתוכו לזמירות שבת – חלקן במנגינות מסורתיות ושיר אחד – "שלום עליכם" – הלחין בעצמו.

בימים אלה יוצא אלבום הזמירות של אהוד בנאי. והמגמה נמשכת ותימשך. אלבומים נוספים בדרך. גם כאן רואים את הגיוון, שנובע מהסגנונות – רוק, נשמה, פולק, ואפילו אופרה, וגם מהפילטרים האישיים של כל אחד מהמוזיקאים האלה כיוצר וכמבצע.

עד כה הקהל (מאמין וכופר) התחבר ואהב, אולי בגלל המגע המעורר בכפתורי הזיכרון האישי והקולקטיבי, ובעיקר בזכות התוצאה – מוזיקה טובה.

מאנגלית לעברית

בצד הפריחה (שנמשכת. כאמור, זוהי שנת ההמשך) של זמרים ישראליים ששרים באנגלית, מוציאים אלבומים משובחים, ואף זוכים להצלחה בחו"ל ("איזבו", "איטליז", עמית ארז, גבע אלון, נועה בביוף, אסף אבידן וסקוויד, הם רק דוגמאות) – הסתמנה השנה מגמה הפוכה: אלבומים ראשונים בעברית למוזיקאים שהוציאו עד עכשיו אלבומים באנגלית. התחילה בכך הדרה לוין ארדי, שעד כה כל אלבומיה היו באנגלית, והשנה הוציאה את האלבום "כאילו אין מחר". גם רות דולורס וייס, שהיה לה אלבום באנגלית, הוציאה באחרונה אלבום ששמו מנציח את התופעה – "בעברית". בדרך אלבום ראשון בעברית למוזיקאי שי נובלמן, שגם הוא צבר עד עכשיו אלבומים באנגלית.

האם מדובר בשיקולים מסחריים או אומנותיים? – זה לא משנה בכלל, כי זוהי מגמה מבורכת. המילים הן חומרי הבנייה של המוזיקה לא פחות מהמנגינה. יש ערך מוסף ליצירה בשפת האם, שבה מתקשרים ובאמצעותה חולמים, ושאינה רק מבע טכני, אלא גם מהות. יוצר שיוצר איתה, גם כאשר מדובר בעברית – שפה נוקשה לחיך – מתקרב לאחרים דרך ההתקרבות לעצמו.

הקיץ של קיסריה

קיסריה תמיד היתה פסגת הכיסופים של זמרי ישראל. הריכוז של אלפי אנשים מריעים לאורך כל מושבי האבן באמפי העתיק, הוא פנטזיה מפורסמת של כל זמר שמכבד את עצמו. קיסריה היא סמל סטטוס, מפגן מרשים של שיא מקצועי שמי שהגיע אליו "עשה את זה" – הצליח למשוך אחריו קהל מכובד ובעיקר אוהב, שנהנה להפגין את אהבתו.

בקיץ השנה האמפי של קיסריה עבד שעות נוספות. יהודית רביץ, אייל גולן, מופע המחווה למאיר אריאל ושלמה ארצי (אבל אצלו זה לא חדש) – הם רק דוגמאות בודדות להופעות שהתרחשו שם השנה. רביץ וגולן אף הוציאו באחרונה דיוידי של הופעותיהם במקום העוצמתי הזה.

מי שכבר זכה להופיע שם, חולם לחזור. מי שעדיין לא זכה, מתאמן, בינתיים לעצמו, על הגיית  "ערב טוב קיסריה" ומקווה שיום אחד גם יענו לו משם.

פורסם ב-ynet ב-30.9.08

פתאום, לקראת סוף השיר "אל הציפור", אבישי כהן כמעט צועק את הטקסט הידוע של ביאליק. מתוך הנינוחות המאפיינת את "שעות רגישות", אלבומו החדש, בוקע המשפט "צהלי נא קולך ורוני" כמו תשוקה לזעקה. המהלומה הפתאומית הזאת לא מגיעה לשיאה, ועדיין היא מסקרנת במיסתוריותה, שנבנית בהדרגה. אבל אז כהן חוזר על המשפט באופן רגוע והסדר שב על כנו.

"שעות רגישות" הוא אלבום סימפתי, לא לוחץ על שום מנגנונים חדים של התנגדות תהומית או התלהבות קיצונית. כוחו במתינותו המעודנת. מוטבעת בו בבירור חותמת האיכות של כהן עם הרקורד של הצלחה בינלאומית בתחום הג'אז (בחסות צ'יק קוריאה) כמלחין וכנגן קונטרבס וגיטרה בס. אחרי שמונה אלבומים אינסטרומנטליים, כהן מרחיב את הטווח שלו ושר – בעברית, בלאדינו ובארמית. יש לו קול נעים – רך ומינורי, מותאם לאווירה הרגועה של האלבום, שאותו הוא עיבד והפיק עם לני בן בשט.

השניים יצרו צליל "ישן", תערובת של מזרחיות ארץ-ישראלית מהמאה הקודמת (חלילים, עוד וכלי הקשה) וג'אז (פסנתר, פנדר רודס, טרומבון וקונטרבס). הקונטרבס המזוהה עם כהן נוכח ברוב השירים, אבל לא מתנשא מעליהם, אלא נוטה להיבלע בהם בצניעות, מלבד בשיר "יד ענוגה", שבו הוא כלי הנגינה היחיד. האלבום נשמע הומוגני, למרות הגיוון בשירים. כהן מבצע שירים בלאדינו ("התאהבתי ברוח", "סי קאנמיה" ו"פונצ'ה פונצ'ה), זמירות שבת ("אזמר בשבחין" שבארמית, אליו הוא מצרף טקסט בשם "אדמה" שכתב בעברית, "שלום עליכם" בלחן שלו ו"דרור יקרא" במנגינה התימנית הנודעת), קלאסיקות ישראליות ("יד ענוגה" ו"אל הציפור") ושירים משלו ("אהבה חדשה", "שעות רגישות", "צעדי" ו"שובי אלי" הקליט, שהתפרסם כסינגל). המילים של כהן פשוטות, לא מתכוונות להרשים בשנינויות  ובדימויים מבריקים, מספרות על אהבה – נוכחת ונעדרת, ומתקשטות בטבע  – ים, אדמה, שמש וכוכבים.

יש באלבום חום משפחתי, שמקורו, מלבד הלאדינו, גם בקולו של הסבא, יצחק שמחה ז"ל ובקולה של האם אורה כהן. דגימות מקולו של הסב הוכנסו ל"שלום עליכם" ול"שובי אלי", ואורה כהן מבצעת בנועם שיר שלם, "פונצ'ה פונצ'ה", עם ויולות וצ'לו אציליים שמרפדים את קולה.

הזיקה הג'אזית המובהקת של כהן מתבטאת לטובה בקטעים האינסטרומנטליים המתוזמרים למופת שחותמים רבים מהשירים ומעשירים אותם. שיא האלבום הוא השיר "יד ענוגה", שלכאורה אין הצדקה לחדשו לנוכח ביצועיו הרבים, אבל כהן מחלץ ממנו איכויות חדשות. תורמת לו בקולה דנה עדיני, שהוא מלווה אותה בנגיעות קונטרה בס עדינות ובקול שהופך בשלב מסוים לקול שני מרגש. ראוי לציון גם הדואט האנרגטי "צעדי", שבו חוברת לכהן דין דין אביב ויוצרת איתו חיבור מלא חיים.

ומה באשר לחשיפה, שמימוש יצירתי אמיתי אינו מתקיים בלעדיה? כהן אכן נחשף בכך שהוא מפגין לראווה את קולו בפעם הראשונה, אך זה עדיין לא מספיק. אומנם בחירת שיריו מעידה על טוב טעמו ועל שורשיו, אבל אין בה שום הסבר ממשי לגבי הרלוונטיות שלהם, שאמורה לעבור ממנו למאזיניו. בתקווה שכהן מתייחס ברצינות לקריירת השירה החדשה שלו, ולא רואה בה אפיזודה חד פעמית, יהיה מעניין לשמוע את אלבומו הבא. בעיקר אם הוא יטעין אליו את הווירטואוזיות, הידע והאיכות שלו, וייצור מתוך הצעקה שסימן באלבום הזה, בשיר של ביאליק.

"שעות רגישות", אבישי כהן, "הליקון"

פורסם ב-ynet ב-18.8.08

יורם רותם, עורך "בילוי נעים" (וראש מחלקת המוזיקה בגל"צ): "מתי ההלוויה"?
ענת עובדיה, המפיקה: "בעשר וחצי".
שפירא: "נוציא ניידת".

לאולפן נכנס נסים דיין, הבמאי ומבקר הקולנוע, להקליט את פינתו הקבועה. כל בעלי המדורים ב"בילוי נעים" עובדים בהתנדבות, ואהבתם לתוכנית גורמת להם לבוא פיזית לאולפן, במקום להתפנק בהקלטה טלפונית מהבית.

ענבל גזית, המפיקה הראשית, מעמדת הקונטרול שמעבר לזכוכית: "נסים, תדבר קצת בשביל הבלאנס. מולי, שים אוזניות".
 
שפירא: "בוקר טוב לך איש הקולנוע שלנו נסים דיין. יש חדש בקולנוע"?

הם יושבים משני צדדיו של שולחן קטן, מביטים זה בעיני זה תוך כדי דיבור, הפעם על "קללת באטמן", שקורבנה הנוכחי הוא השחקן מורגן פרימן שנפצע בתאונת דרכים. שפירא: "מאחר שבינתיים לא נתקלנו ב'קללת בילוי נעים', אתה יכול להיות רגוע נסים. ועכשיו נשמע את מרילין מונרו, שהשבוע מלאו 40 שנה למותה. אם היא היתה חיה היום, בת כמה היא היתה"?
יורם רותם מהצד השני של הזכוכית: "82".
דיין: "מתה יפֶה"…
שפירא: "מתה יפָה".

בעשרה לשתיים כבר מתיישב הג'אזיסט אבישי כהן, שכרגע יצא האלבום הראשון  שבו הוא שר בעברית אחרי שמונה אלבומים אינסטרומנטליים. למרות קריירה בינלאומית מרשימה, כהן משדר חוסר נוחות מסוים. שפירא מרגיע בשיחה המקדימה: "תהיה איתי כמו בבית קפה".
כהן צוחק: "אז למה אין לי קפה"?

נקודה כואבת. בתחנה היפואית יש אומנם מכונת משקאות שמתפקדת איכשהו, אבל תחזוקת האולפנים רעועה, כך מעידים השטיחים המתקלפים מקיר לקיר ואיכות האוזניות.

מזל שהמרץ האנושי טרי. אצבעות זריזות מסמנות "להתניע" והראיון נוסע ומגיע לתחנתו הסופית. עכשיו מתפצלים. שפירא ועובדיה מנסחים את השאלות שמוטי קירשנבאום יישאל מחר בפינת הספורט. רותם ונועם פיינהולץ המפיק מחלקים ביניהם את עריכת ההקלטות. בשלוש מסתיימת המשמרת של הטכנאי המבצע את החיתוכים, וטכנאי אחר מתייצב במהירות ומשלים את המשימה. עוד מעט יתאסף הצוות, שכולל גם את אפי בן-אברהם רכז המערכת, ויסוכם הליין אפ הסופי של התוכנית עתירת הפרסים (סוקולוב, אקו"ם, מפעל חיים ופרס התיאטרון הישראלי). שפירא המציא אותה לפני שלושים שנה כשהתמנה לראש חטיבת התרבות של גל"צ. כשנוצרה, נחשבה למהפכנית כי פרצה את הגלות הלילית שנגזרה על תוכניות תרבות והתמקמה בשעות הפריים טיים של הבוקר. גם התמהיל שלה נחשב פעם לנועז – ספורט לצד ספרות, טיולים צמודים לקולנוע וביקורת מסעדות (זולות!) ליד ביקורת מוזיקה קלאסית. "זאת המצאה של שייקספיר", מסביר שפירא. "במחזה 'המלט', ליד המונולוג 'להיות או לא להיות' מופיע הדיאלוג של הקברנים, שהוא בעצם סטנד-אפ. גם פעם היה צריך למכור כרטיסים, והרעיון הוא לעשות גם וגם. חוץ מזה, הבאתי לכאן את החשיפה האישית ואפשר לשמוע אותי צוחק על ההיפוכונדריות שלי ועל זה שאני אנטי-מאצ'ו ולוזר שאוהד את הפועל תל אביב".

למרות אופיה הידידותי, התוכנית לא מהססת לנקוט עמדה אקטיבית בנושאים נפיצים. וכך ניהלו כאן קמפיין נגד ההשתמטות מצה"ל, תחקרו את התחרדות ירושלים והכריחו את עיריית תל אביב לחוקק חוק שיתגבר את העברית בשלטים של בתי הקפה.

יום שישי למחרת. 8.45. שפירא, על ספה במסדרון, עובר בשלווה על הפתיחים לתוכנית ולא מתרגש מכך שהאולפן נעול כרגע. השעונים הפזורים על הקירות מיידעים בדיגיטליות אדומה שכבר 8.50, ושפירא עדיין במסדרון. חמש דקות אחר כך הוא מתמקם בשולחן העגול שבאולפן ה'. ב-8.59 מתיישב לידו זיו תדהר וכעבור כמה שניות מקריא את המבזק בנחת מצוחצחת.

בתשע וארבע דקות, כשבאוויר נשמע אות התוכנית, שפירא מכריז שאין לו מיקרופון, אבל נכנס בדיוק בזמן עם "בוקר טוב לכם" עליז, מקריא את הפתיח, מכריז על "שיר מספר שמונה של אריק איינשטיין, כי היום ה-8.8.08", הולך למכונת הקפה וחוזר עם ספל חד פעמי בעל תכולה דלוחה. וכך התוכנית רצה, הפינות המוקלטות מושמעות, שפירא מקשר ביניהן ומעביר לשירים. מעבר לזכוכית ענת עובדיה מתדרכת את אפרים קרני הטכנאי וענבל גזית מדברת עם אפי בן-אברהם שנמצא בניידת השידור ביד אליהו ליד הארון של רלף קליין. פתאום מתרחשת באולפן תקלה טכנית בלתי מוסברת. הקלטה מסוימת מסרבת לעלות, ובמקומה קטע שכבר הושמע, מושמע שוב לכמה שניות מוזרות. שפירא הפרפקציוניסט זועם במיקרופון סגור ומתנצל על התקלה במיקרופון פתוח.

10.05. אחרי מבזק נוסף והשיר "מיליארד סינים", לכבוד האולימפיאדה, מוטי קירשנבאום משחק פינג פונג מילולי עם שפירא. ושוב מתאמים עם הניידת, שבתזמון מושלם מחליקה אל תוך השידור. בן-אברהם מדווח מהיכל הספורט ומראיין את הבן של קליין הנשנק מבכי. דממת כאב באולפן. ושוב שיר, פינת הטיולים של ספי בן יוסף (הפעם מסין) וביקורת המסעדות הזולות של גיל חובב. רותם מוודא שדברי הסיום של שפירא מוכנים, כולל הקרדיטים לכל מי שמגיע, ומגיע לכולם.

10.57. אורלי מיכאלי מתמקמת רגע לפני שתגיש את "קולה של אמא" בפעם הלפני אחרונה. בקרוב תתחיל לעבוד כרופאה, וזה מוזר כי עיניה עדיין אוחזות במבט המבריק שמסתובב כאן בהמוניו, לא דוהה גם אחרי אלפי גלישות על גלים רדיופוניים. תדהר מתיישב בין שתי התוכנ
יות ומקריא את המבזק של 11. שפירא ורותם יוצאים מדלת אחת, עובדיה, גזית וקרני מהדלת הצמודה. נפגשים במסדרון. "אין כזה דבר 'תוכנית אופיינית'", אומר שפירא רגע לפני שנפרדים ורותם מסביר: "כל שבוע קורה כאן משהו אחר".

משדר זיהוי

שם התוכנית: "בילוי נעים"
תחנה: גלי צה"ל
מייסד ומגיש: מולי שפירא
עורך: יורם רותם
שיבוץ: יום שישי, 11-9
קילומטראז': 30 שנה
קהל יעד: כולם

פורסם ב"גלובס", 12-13.8.08

"האהבה מקור השירה", כתב חיים נחמן ביאליק בשירו "נושנות". האהבה לשיריו תפגיש מחר (יום רביעי) בתיאטרון "תמונע" בתל אביב בין זמרים שונים זה מזה כמו: ברי סחרוף, יוסי בבליקי, אפרים שמיר, שלומי שבן, דויד פרץ, ערן צור, דני רובס, נתי אורנן, יסמין אבן, נתן סלור ואחרים. במופע "שרים נחמן ביאליק" הם ישירו משיריו, חלקם בלחנים חדשים שהלחינו במיוחד לערב הזה, שיזם וערך העיתונאי והמוזיקאי בועז כהן. "יש לי קשר רגשי עמוק לשירה של ביאליק", מסביר כהן את היוזמה. "זה קשר שאפילו לימודי החובה לבגרות בספרות לא הצליחו לקלקל. בדרך כלל ביאליק נתפס כמשורר הלאומי, ופחות מכירים אותו כמשורר אישי, שכתב כמה מהשירים הכי מרגשים בשפה העברית".

מה הכי מרגש אותך בביאליק?

"היתמות שלו הרסה אותי כשהייתי קטן. בשיר 'אבי' יש את הקטע הכי חזק בעיניי:

"לֹא-רַבַּת רָאִיתִי אֶת-אָבִי, לֹא-אָרְכוּ יָמָיו עִמִּי,

בְּעוֹדֶנִּי רַךְ וְקָטָן וּבְטֶרֶם אֶשְׂבַּע צַלְמוֹ,

בִּקְרֹא עוֹד עֵינַי לְרַחֲמָיו וְרֹאשִׁי לְמַחֲסֵה יָדוֹ,

לְקָחוֹ הַמָּוֶת מֵעָלַי, הִפְרִיד בֵּין שְׁנֵינוּ לָנֶצַח".

וגם הקטע שבו הוא נאלץ להיפרד מאמו ומאחיו, ומנשק אותם בטירוף ובצער, בשיר "פרידה":

"וָאֶשַּׁק לַאֲחוֹתִי וּלְאָחִי

נְשִׁיקוֹת פְּרֵדָה מְמֻשָּׁכוֹת, נַשֵּׁק וְשָׁנֹה וְהוֹסֵף,

וּבְכָל-כֹּחִי, עַד מְצוֹת הַנֶּפֶשׁ וְעַד כְּלוֹתָהּ".

"העצבות הזאת, העומק של האהבה והקשר למשפחה מכמירי לב בעיניי".

"יש לי הזדמנות"

גם אפרים שמיר מתרגש מביאליק. "יש לי גן" בלחן של נחום נרדי, היה השיר הראשון בעברית ששמיר למד, כשעלה לארץ מפולניה בגיל 17. "אני אוהב את השיר הזה מאז", הוא אומר, "ולא יצא לי אף פעם לשיר אותו, אז עכשיו יש לי הזדמנות".

שמיר ישיר במופע גם את "הכניסיני תחת כנפך" בלחן המפורסם של מיקי גבריאלוב.

איך זה לשיר את ביאליק?

"מוזר. ההברה האשכנזית לא רגילה וחוסמת את ההקשבה, ובגללה קשה להגיע למשמעויות היפות של המילים שמאפיינות אותו כמשורר".

אל שמיר יצטרף בנגינה נגן הקונטרבס הבינלאומי אבישי כהן. "אנחנו חברים", מספר שמיר, "שנינו אוהבים את תקופת התמימות בישראל. רוב הזמן אבישי בכלל נמצא בחו"ל, ומאוד מצליח  שם, אבל עכשיו הוא בארץ. כשסיפרתי לו על המופע של ביאליק, הוא מיד שאל 'אני יכול לבוא איתך'?, וזאת תהיה בעצם הפעם הראשונה שנופיע ביחד על אותה במה".

"ביאליק מזווג זיווגים"

על אותה במה יופיע גם נתי אורנן מקבוצת "גוטל בוטל", שמכל שירי ביאליק התחבר לשניים: "אחת שתיים" המתוק-חמוץ ו"על השחיטה" הטעון. ביאליק כתב את "על השחיטה" בשנת 1903 לאחר פרעות קישינוב בהן נטבחו 49 יהודים. אורנן, שמזדהה עם כאב באשר הוא כאב, רואה בשיר הזה מחאה על הרג באשר הוא הרג. "ביאליק היה הומניסט", אומר אורנן. "הוא חוגג את אהבת האדם, זה המוקד אצלו". אורנן לא מהסס כשהוא נוקב בשם הקורבן הנוכחי, לדעתו – "היום זה הפלסטיני". ההיפוך הזה, שמבחינת הקונצנזוס הישראלי מקומם מנשוא, לא בא אצלו ממקום של פרובוקציה, אלא של אמונה עמוקה, כמו האמונה בכוחה של המוזיקה. "בזכות היצירה אפשר לשנות דברים", הוא אומר באותו שכנוע, ומגבה את דבריו במעשים – את "על השחיטה" ישיר אורנן ביחד עם המוזיקאי הערבי וואסים בחוס, מלהקת "שמס תישרין".

איך נוצר החיבור ביניכם?

"בת זוגי שבמקור היא מעכו, מכירה אותו, והציעה לי לשיר איתו. מה אני אגיד לך? ביאליק מזווג זיווגים"…

תוך כדי עבודה משותפת על השיר, שני המוזיקאים נדהמו לגלות שבעצם הם קרובי משפחה.

איך זה יכול להיות?

"התחלנו לעבוד על טכניקות קוליות, ונתתי לו דוגמה לטכניקה של השחקן ג'וליאנו מר, שהוא קרוב משפחה רחוק שלי (מר הוא בנם של אם יהודייה ואב ערבי – ת.ל). ואז וואסים אמר לי שהוא קרוב משפחה של אבא של ג'וליאנו. קיבלנו צמרמורת".

הקרבה שנוצרה ביניהם לא הפחיתה את הקושי לעבוד על השיר. "בהתחלה היתה לי רתיעה מהשיר הזה", אומר אורנן. "היה לי קשה להלחין אותו. המילים נראו לי קדושות ולא ידעתי איך לגשת אליהן. לקח לי הרבה זמן לשחרר את היראה מהטקסט. אבל כשנתתי לטקסט להוביל אותי, וגם נתתי לרוח של וואסים להוביל, השתחררתי מהפחד לאבד שליטה ולעבוד עם אדם זר ועם טקסט שלא אני כתבתי".

מה לגבי השיר "אחת שתיים"?   

"התחברתי אליו בגלל האנושיות שבו. הוא אומר שאם מצאת מישהי, אז אם תפספס את ההזדמנות, מישהו אחר ייקח אותה. השיר אקטואלי במיוחד היום, כשהכל זמין ופרוץ ובחורה יכולה להחליף גברים כל הזמן"…

אורנן, שמוציא בקרוב את אלבום הבכורה שלו, הלחין לשיר מנגינה סקסית. "יש בשיר אירוטיקה, עם מילים כמו: 'אף אנוכי דבש מצאתי'. בכלל, ביאליק רלוונטי לחיים שלי. יש לי שיר שאני אומר בו: 'רוצה ללכת, תלכי'. אולי הושפעתי מהשיר של ביאליק 'הולכת את מעימי, לכי לשלום'".

פורסם ב-ynet ב-19.12.06