איך? באמצעות שאילת שאלות תמידית: "מה פה חשוב באמת"? "ואיפה את ואני באמת"? ("הימים עוברים"), שמובילה לתובנות כמו: "בעצם, החיים הם שנשארים ואנחנו אלה שחולפים" ("נהרות חיי").

אין כאן כיבושים מעוררי השתאות של פסגות מוזיקליות חדשות, אבל יש שאיפה להגיע "אל המקום התם" ("רוח"). אל המנגינה "שתשאיר אותי נקי" ("תן לי מנגינה"). ויש שירים יפים וקליטים, פשוטים – בלי לוותר על העומק, ושירה נמרצת, תשוקתית, של זמר רגיש וצנוע, מוזיקלי מאוד, עם קול ייחודי – בעיקר בנסיקתו הנודעת לגבהים.

גם אם לא נוכשו מעט קלישאות ("לפתוח את הלב", "המסע שצריך לעבור"), מאפילים עליהן פרחים כמו שיר העידוד העצמי "לוחם ותיק" – שבסופו מתגלה שהוא "נוגדן" לשממה יצירתית: "המרחק בין השירים לחיים גדול מדי, כואב מדי"; "להעלם בך" – מארינה מקסימיליאן והוא שרים דואט מדיטטיבי יפהפה על התמזגות; "תן לי מנגינה" הפוליטי-עוקצני-ססגוני עם "הדג נחש"  ו"שושנים" – שיר אהבה מלא הוד לאשתו, שושנה, שהלחין מפסוקי "שיר השירים". ובתוך כל הרצינות, לא נעדרים מהאלבום עליזות והומור עצמי. וכך, כשהוא מעווה את קולו כמו בקריקטורה, שר טל בשיר "ציפיות": "מצפה שגם השיר הזה יצליח כמו אורות" ; "מצפה לא להקריח כמו אבא שלי"…

"עכשיו החיים" הוא אלבום למחפשי דרך – אבל גם לכאלה שמצאו אותה, ועכשיו הם שקועים באתגר הגדול – להתענג עליה מבלי להתנוון.

פורסם בגלובס ב-17.3.2016

זו היתה הפעם הראשונה ששירי "אורות" בוצעו על הבמה. ההתחלה דווקא היתה שקטה. בלי הקדמות טל התיישב על כיסא עם גיטרה אקוסטית ועם "שיר הלל". בשיר הבא, "פסטיבל" הוא עדיין נצמד לגיטרה, אבל אז נפטר ממנה ומהכיסא והתחיל לרקד בשיר "אם בלשונות" מתוך "הברית החדשה" (האיגרת הראשונה אל הקורינתים).  "ועתה שלוש אלה תעמודנה", הוא שר, "האמונה, התקווה והאהבה, והגדולה בהן היא האהבה" – את המילה "אהבה" הוא הדגיש, זעק וייבב.

וכך טל המשיך לשיר רצף להיטים במהירות משתנה, אבל תמיד בכנות ובעוצמה, תוך כדי שהוא מותח את קצוות השירים. הנגנים, במקצוענותם ובשמחתם, הרתיחו עבורו את טמפרטורות המוזיקה – יוני אמבר בגיטרות, איל ניסנבוים בתופים, עופר אשד בבס ואלון רדעי בקלידים ובתכנותים ולעיתים תגבורת קלרינט פראית של הראל שלח. בשלב מוקדם יחסית עלתה לבמה האורחת הראשונה – קרולינה. עם שמלה אדומה ופרח ענק בין תלתליה היא הטעינה את החלל בחשמל כשפצחה בשיר שלה "אף אחד לא בא לי", ומיד התגלתה כמקבילה האנרגטית של טל. טל, מדי פעם, הצטרף אליה לקול שני, והפך את השיר לדואט מרגש. תוך כדי שהם מחובקים ושרים, יצא מהם גם דיאלוג מחויך, אבל אותנטי: "הו קרולינה", "הו אברהם". "אתה מהמם". "תודה רבה נשמה. גם את".

מרגע לרגע גדלה קבוצת הרוקדים שאיישה את מרגלות הבמה. קרולינה וטל המשיכו עם השיר שלה  "Happiness", ובסיומו היא ירדה מהבמה, אך החשמל רק התחזק, כשטל תפס גיטרה חשמלית והעביר הילוך לכיוון רוקיסטי בשיר "אבא". הכיוון הזה נמשך עד שנעצר כשטל חזר לגיטרה האקוסטית והתחיל לשיר ברוך "אם החיים הם חידה לא מפורשת, והסודות זורמים בהם כמו נחלים". מיטיבי הזמר כבר זיהו שזוהי פתיחת השיר "ים הרחמים" של קובי אפללו. לא היה צריך לחכות הרבה. המקור – אפללו – זינק לבמה, חיבק את טל והשלים איתו את השיר, שהשתדרג בקול השני הגבוה של טל. הקהל הצטרף לפזמון, שבמפתיע קיבל משמעות ממשית עם המילים "תאמר תודה ותהפוך פתאום למים".

כן, היה חם בשוני והאנשים הפכו לשלוליות זיעה אנושיות. כתם זיעה התפשט על חולצתו של טל ומשיר לשיר גדל היקפו עד שכיסה את כל החולצה. טל ואפללו שרו את "שיר געגועים" של אפללו, שקיבל עיבוד מלא עוצמה אלקטרונית. אפללו, הסגור יותר, נפתח ועבר עם טל למעין ריקוד יווני וניכר היה שכיף להם ביחד.

חגיגת הכיף נמשכה גם ב"אדם צובר זיכרונות" האהוב, במקור בביצוע דורית ראובני, שטל חידש אותו בפרויקט "עבודה עברית". הקהל התלהב מהשיר עצמו, וגם מהשינוי הקל שטל ערך למילים כששר בערגה "ויש לפעמים שאדם – מוצא את עצמו באמפי שוני". כעבור שיר או שניים עלה לבמה מוש בן ארי עם גיטרה ושר את "מסע ומתן" וטל ליווה אותו בקולות הגבוהים. השילוב של שניהם שימח את הקהל, שבשלב ההוא כבר רקד בכל מקום אפשרי. בן ארי התרגש: "כבר יותר מ-17 שנה שנינו מכירים – למרות שאנחנו בני 20", הוא הוסיף בחיוך, "ויש רגעים שיישארו גם אחרי 50 שנה, וזה אחד מהם". "ללא ספק", אישר טל, שניווט בקלילות, תוך כדי השירה שלהם,  מַשבר מיקרופון אל עבר סופו הטוב.

אחר כך טל, נטול אורחים, שר את "אורות" והקהל שר איתו בדבקות, כמו הימנון. "סימן שהכל טוב" – היה שם השיר הבא, וגם תיאור של המצב. "טוב, נראה לי שהכל טוב, לא"? הוא שאל, "או לפחות הכל לטובה". זה כבר היה אחרי שעתיים, בהדרנים, וטל ביצע את "מתרחקים מתקרבים". אחר כך עבר לשירים של להקתו לשעבר, "שוטי הנבואה", כמו "קול גלגל" והקהל שר איתו כמו תפילה. "טוב, מי אני שאעצור אתכם", הוא אמר באהבה, העלה את השיר לגבהים בלתי אפשריים והשתובב איתם. לרגע היה נראה שהוא מסיים ב"אם את הולכת" הרומנטי והשקט, אבל אז הפגיז ב"הילדים קופצים", והקהל קפץ איתו, ורקד והרים ידיים גבוה לשמיים כמו בשיר.  ההופעה הסתיימה ב"בסוף יוצאים מחוזקים לעולם" – ממש כמו שיצא ממנה הקהל.

פורסם ב-ynet ב-22.08.10

מופע המחווה שנערך לאלבום "אהוד בנאי והפליטים" במסגרת פסטיבל תל אביב היה רווי כוונות טובות. יוצרים איכותיים זכו להזדמנות לקחת את השירים הנודעים, המשפיעים, להוקיר אותם בפומבי ולהפוך אותם לשלהם. 15 מוזיקאים גברים (מדוע בעצם אף מוזיקאית לא היתה ביניהם?) התייצבו אמש (חמישי) על במת מועדון הבארבי בתל אביב. לעיתים ריצדו שם ניצוצות בחלל, אבל לרגע לא נוצר אתמול רצף של תובנה מהסוג המבקע את הנפש, כמו שעשתה לפני 22 שנה חבורת לוזרים מוזיקלית – הלוא הם בנאי, יוסי אלפנט, גיל סמטנה, ז'אן ז'אק גולדברג ונועם זייד – שבבת אחת העמיקה יסודות חדשים ונשארים בבניין המוזיקה הישראלית, אגף המשמעות.

הסיבה לכך שהקהל בכל זאת דחס אתמול את הבארבי, התרגש, הריע, רקד, שר ושיתף את עצמו במופע, היו השירים עצמם – חזקים מכוחם שלהם, שלא נפגם ולא נגרע למרות שני העשורים שחלפו מאז בוצעו בפעם הראשונה. תומר יוסף פתח עם "עבודה שחורה", אביב גדג' סיים עם "השדות האדומים" של אופרת הרוק "מאמי" שיצרו בנאי והפליטים וביניהם בוצעו שירי האלבום לפי הסדר המקורי, וגם שירים של יוסי אלפנט, מנהיג להקת "הפליטים". הביצועים היו אנרגטיים, מנוגנים מצוין מבחינה טכנית ואפילו סוחפים, אבל רובם שגרתיים וחסרי דמיון. עוצמת השירים גברה על המבצעים והביסה אותם. אולי דווקא האהבה הגדולה למקור וייראת הכבוד   שהמשתתפים רחשו לו, הסבירה את חולשת הביצועים, שלא משכו לכיוונים החדשים, שהתווספו כאן מאז שנות ה-80.

ודווקא היה רצון טוב, שניזון מהמציאות האקטואלית הקשה של היום. קוואמי התריס: "מי לא פליט פה?", הקדיש את "ערבב את הטיח" לילדי העובדים הזרים שנמצאים בסכנת גירוש וקרא להפגנה למענם שתיערך ביום ראשון. גם תומר יוסף הקדיש את "עבודה שחורה" למועמדים לגירוש. האזכורים האלה היו חשובים, אבל קצרים מכדי שיצטברו למאסה משפיעה באמת. מדובר בהחמצה מכאיבה, בעיקר כשעוולות תקופתנו – עוני, פשע, יום השנה לרצח רבין, תרבות מנוונת, צבאו על הכניסה למועדון, אבל במקום להכניס אותם ולתת להם להישמע מכוח המילים שניסחו אותם בפעם הראשונה, הם נטו להישאר בחוץ. מוקי, ירמי קפלן, דן תורן, גיא מר, מאור כהן ואחרים ביצעו היטב את החלקים החיצוניים של השירים, ולא נגעו בגרעין. פה ושם נעשו נסיונות לחדש בעיבודים, למשל אברהם טל שלקח את "עגל הזהב" ובעזרת חליל צד העניק לו טעם מוצדק של מדבר. גם "בום פם" הרשימו, במיומנותם האוריינטלית, כשביצעו את "מרקיסטן" האינסטרומנטלי, שהלם אותם. אבל האכזבות גברו על החסדים, למשל כש"הקרטל" ביצעו באופן סביר ותו לא את השיר "סדר יום" של יוסי אלפנט והסתפקו בכך שיונתן הגיטריסט סיפר שאמא שלו למדה בכיתה של אלפנט. יוצא דופן לטובה היה שי צברי, ששר את "מלנכולי". לאט לאט הוא התרומם והתעלה עם יבבות שהצטברו לזעקות הולכות ומתגברות עד שהפכו למטען של כאב – מכביד מכדי להתעלם ממנו.

קטעים מתוך הסרט "חייב לזוז" של אבידע ליבני, שעוסק ביצירת האלבום, הוקרנו בהופעה, ורק הדגישו את הפער בין החידוש שבמקור לשגרתיות הלא נועזת של היום. בחצות וארבעים ההופעה הסתיימה באופן קטוע, תמוה, ללא הדרן ובלי סגירת קצוות. היתה ציפייה שמשהו יתממש, אנשים צעקו "אהוד אהוד" בתקווה – אולי אהוד בנאי שיצר את התשתית הזו יתייצב ויעניק לה את התוכן ההולם. אבל זה לא היה תפקידו אמש, ואף אחד לא בא. נותר ריח חלטוריסטי של מחווה שאכזבה.

פורסם ב-ynet ב-30.10.09

 יצחק קלפטר / "קצת דיפלומט"

15 שנה מאז אלבום האולפן האחרון שלו ("הרחובות ההם") יצחק קלפטר חוזר באלבום חדש. הכל מעשה ידיו וליבו – הכתיבה הפשוטה אך הציורית (הים מופיע בארבעה שירים), הלחנים המורכבים, ההפקה הנחושה והעדינה, העיבודים הג'אזיסטיים והרוקיסטיים והגיטרה החשמלית – סמלו המסחרי. וגם קולו החם והאנושי, ששר שירים יפים הממחישים גבריות מוצקה ונאיבית. ויש גם ממתק: חידוש שלו ל"אני אוהב" שהלחין ל"הכבש השישה עשר" של יהונתן גפן. ביצוע שמח שהופך את שיר הילדים המתוק הזה לשיר חינני למבוגרים.

"לו יכולתי להתקרב, הייתי אוהב. אבל אני לא יכול, לכן אני כותב" – כך שר קלפטר בשיר "כמו פרפר". והוא דווקא מתקרב באלבום הזה, ומעורר אהבה, אז שימשיך לכתוב.

אברהם טל, "אברהם טל"

אחרי פעילות מפוארת בלהקה "שוטי הנבואה", וגם "אדם צובר זכרונות" – הקאוור המצליח שלו ב"עבודה עברית", אברהם טל מוציא אלבום סולו ראשון. הוא נפתח ב"פסטיבל" – שיר זיכרון מרשים וארוך שמצטט מילים מתוך "מלכות החרמון", ונמשך לאורך כל השירים הססגוניים שכתב והלחין (מלבד "אם בלשונות" שמתוך איגרת פולוס ו"אדם צובר זכרונות" של יונה וולך ושמעון גלבץ, שמובא כבונוס).

השירים המגוונים בסגנונות – מוזיקת עולם, רגאיי, מזרחית והיפ הופ, עובדו באופן יצירתי ומלא המצאות, למשל השינוי בפסוק "מן המיצר קראתי – לה" במקום "יה", וגם: הציטוט מ"משינה" "לא יכול להפסיק לזוז גם כשהמוזיקה נגמרת" בשיר "שדות האש", שבין השאר מתאר באופן כביכול מדעי מה שהמוזיקה המרקידה עושה לגוף ("המולקולות קופצות מצד לצד בשמחה… מתוך ריקוד השתנה מבנה התא"). ויש גם את השיר "קשה", היהודי באנחות ה"אוֹיוֹיוֹ" והישראלי בקיטורים עם האופטימיות שמקפיצה את הכל בעליזות. ההומור מתחלף גם לעצב שקט, למשל בשיר "אח יקר" שמשתרע על פני עשר דקות מרגשות. בהחלט אלבום שיתחבב בקלות על הלב, על הראש ועל הרגליים.

בין השמשות / "שתיקת האדמה"

כש"בין השמשות" הוציאו את אלבומם הראשון, לפני שש שנים, הם הקדימו את זמנם בכך שהיו להקה שבה חברים מוזיקאים דתיים וחילוניים, עם מוזיקת רוק שמתקרבת לטבע לא פחות מאשר למקורות. כיום השילובים האלה כבר שכיחים ואופנתיים, ו"שתיקת האדמה" נשמע מעודכן לתקופה. יש בחברי הלהקה נינוחות נמרצת ונמרצות נינוחה כך שאלבומם אידיאלי ליקיצה ולתנומה.

מדובר באלבום ישראלי מאוד, כולל הכאב שבישראליות, למשל בשיר "המראות" שנפתח בסימפול חדשות על פיגוע ומסתיים בשורות שמבטאות את תפקיד המוזיקה במציאות המורכבת הזאת – "לוקח גיטרה, מתחיל לנגן. רק השירים עוזרים לך להבין. מתוך השחור משהו מופיע. משהו חדש, משהו שלך" (מילים יוני גנוט, מנהיג הלהקה, שכתב את מרבית השירים).

האלבום נפתח בשיר "באתי אלייך", שכתב מאיר אריאל (וגנוט הלחין) ומסתיים ב"שתיקת האדמה" – שיר הנושא, בהשראת הספר "החיים כמשל" של פנחס שדה, שהשיר אף מצטט אותו בקולו.

יהודית רביץ "באה מאהבה, קיסריה 2008", דיווידי

שעתיים ורבע מרגשות מהמופע של יהודית רביץ בקיסריה, בקיץ הזה. גם מי שלא נכח יכול לראות ולהרגיש. רביץ פותחת ב"סליחות", השיר שאיתו החלה את הקריירה שלה, מלווה את עצמה בגיטרה אקוסטית בלבד. ומייד מפגינה את מה שקרה לה מוזיקלית, מאז אותה התחלה, בליווי נגנים משובחים ששותפים איתה לרצף של שיאים. כל להיט שלה שעולה על דעתכם, מן הסתם נמצא כאן, כולל אהבת הקהל.

הערך המוסף של ההופעה הזו הוא האירוחים. תחילה דני ליטני ששר איתה את "בראש אחד" ומוכיח שלמרות שעברו כמה עשורים, הם עדיין באותו ראש. ואחר כך מצטרף אליה יוני רכטר בפסנתר, בשירה ובהתרגשות עם "הילדה הכי יפה בגן", "מה עושות האיילות", "צער לך", "עטור מצחך" ו"וידוי".

ויש בונוס. פרק מהסדרה "האלבומים הגדולים" של ערוץ 24, המתעד מפגש עכשווי של יוצרי האלבום וההופעה של רביץ "באה מאהבה" משנת 87'.

אייל גולן בהיכל התרבות, דיווידי ואלבום כפול

כמעט שעתיים של הלהיטים של אייל גולן. האלגנטיות המכובדת של היכל התרבות בתל אביב, לא פוגמת בהתלהבות של הקהל ובריקודים שלו בשירים המקפיצים.

גם כאן יש אירוחים: מישה קירקילן, שהתגלה ב"כוכב נולד" וכעת הוא אחד מזמרי הליווי של גולן, מצטרף אליו בשיר "מצטער" שכתב והלחין לגולן. ההתרגשות משותפת לשניהם.  אורח נוסף הוא טריפונס, ששר בהתלהבות – הוא ביוונית וגולן בעברית – את "פיצריקה". וכמובן מחרוזות על גבי מחרוזות של להיטים, לחובבי הז'אנר, ולא רק להם.

אלבומים שלא הספקנו לכתוב עליהם במשך השנה

כידוע, הימים הנוראים הם הזדמנות להכות על חטא, וגם לתקן. אז לפני שהשנה מסתיימת, הנה מבחר אלבומים ששמענו אותם בזמן אמת והתפעלנו מהם – אך לא הספקנו לתת לכך ביטוי.

"מופע החיים של מוטי פנאן" – קבוצת "גוטל בוטל"

ברוכים הבאים לעולם של נתי אורנן שעומד מאחורי אופרת הרוק הזו. היא אומנם מבוססת על מופע אמיתי, אבל ההנאה מהשירים לא פוחתת גם כשמאזינים להם במנותק, מבלי לחוות את עלילתם.

ככה בעצם צריך להישמע כל אלבום – צבעוני, עשיר ומתפוצץ מכישרון, אבל הגודש לא מכביד כאן, כי הקול של אורנן והשירה שלו מנטרלים במתינותם את השפע הקרקסי. היצירתיות מביאה מחאה שמצליחה להיות גלויה וחתרנית בו זמנית, וכך גם השילוב בין צחוק למהלומות בבטן. העומק מחלחל כאן גם בלי שמתמסרים אליו. אפשר להיקשר לאלבום הזה, אבל באותה מידה הוא משחרר.

מי שמתעקש על הגדרות, יכול לדמיין תערובת של "כוורת", "פורטיס", "הבילויים" ו"הפה והטלפיים", אבל אז צץ לו שיר רגיש ומרגש כמו "לוקח" – על היחסים האמביוולנטיים בין אמא לגבר שהוא בנה – ומשאיר בחוץ את כל ההסברים. הדרך היחידה להבין היא פשוט להקשיב.

"הסוכריות" / "אהיב בעליל"

על העטיפה צילום של ילד צוחק, מחביא בידיו סוכרייה. שם הלהקה, "הסוכריות", לא בהכרח מעיד על השירים, אלא אם כן מדובר בסוכריות מלוחות. שם האלבום דווקא הולם את הלהקה. הם באמת אהיבים בעליל ומקרינים כישרון, אינטליגנציה ונעימות. תומר אלבז הוא כותב המילים והלחנים היפים, הסולן והמנגן בגיטרה אקוסטית, אקורדיון, המונד ופסנתר. על שאר הכלים מנגנים אילן שערי, איתי שקד, טל גובהרי ואלון לדר. השירים שלהם עוסקים בנושאים פרטיים וחברתיים. לעיתים הם מזכירים את "כנסיית השכל" בצליל שלהם ובמזרחיות המרה-חמה.

כמעט כל שיר ראוי לאזכור משל עצמו, אבל נזכיר כאן רק שניים: "איש וכינור" (מילים ולחן חיים אוליאל ומיכה ביטון) שבו חיים אוליאל מתארח בשירה ומעבה את השיר בשכבות לוהטות, ושיר הנושא, שהוא בעצם קטע אינסטרומנטלי הנשמע כמו מנגינת חתונות ים תיכונית ורוקיסטית עם שמץ של פסקול מערבון.

רוי אדרי / "עד הסוף"

זהו אלבום הבכורה של רוי אדרי, מוזיקאי בולט בסצינת ההיפ הופ הישראלית. יש בו אמירה וצליל אישיים באגף של השמחה החופשית ושל העצב הרך. גם אנשים שלא בהכרח מתחברים לסוג המוזיקה (היפ הופ, רגאיי, סול) יהנו מהאלבום, כי  יש בו את כל הנחוץ – שירים טובים וגם קטעי מעבר קצרים ומשעשעים, למשל "סבתא מזל", שבו מדברת הסבתא.

מוסיפים לאלבום גם המוזיקאים שמתארחים בו: קובי אוז ב"גורל חתום", אביתר בנאי ושאנן סטריט ב"אור", איילה אינגדשט ב"השמש יצאה" המשובב, ועוד אומנים פחות מוכרים, אך לא פחות תורמים.

ירון פאר / "אוריין"

כדי להרגיש מדבר, לא מוכרחים להיות שם בפועל. אפשר להאזין לאלבום "אוריין" של ירון פאר, שנוצר במדבר סיני ומביא את האווירה שלו, מועשרת במלודיות הודיות, סודניות, מצריות, יווניות וקווקזיות. הוא רצוף קטעים, חלקם אינסטרומנטליים, המחברים בין מוזיקה אתנית לטקסטים יהודיים, שנשלפים מגלויות מצולמות ומאוירות (וזאת לא מטאפורה).

למרות עושר כלי הנגינה האוריינטליים, האלבום נשמע צנוע, לא מזויף ולא מזייף, גם לאוזניים שמסתייגות מכל השאנטי-אתני.

תזכורת לנבחרת

ולסיום, תזכורת לאלבומים שבמשך השנה כתבנו עליהם טובות. ומאחר שכל אחד מהמובחרים האלה ראוי לשמש כמתנה – לאחרים ולעצמכם, סביר להניח שתתקשו בבחירה. וזה בדיוק מה שאנחנו מאחלים לכם – שזה יהיה הקושי היחיד שתחוו בשנה החדשה.

יובל גורביץ', שם טוב לוי, הגרובטרון, אלון אולארצ'יק , קוואמי, בני בשן, מאיר בנאי, הפה והטלפיים, טובה גרטנר, שרון מולדאבי, הדרה לוין ארדי, ענבל דור, רפי אדר, אילה אשרוב, תמר גלעדי, שולי רנד, ורד קלפטר, קוב, ירונה כספי, אמיר פרי, איזבו, עלמה זהר, אלדוראדו, קורין אלאל, רות דולורס וייס ואסף אמדורסקי.

הנבחרת באנגלית

גם השנה המשיכו להופיע אלבומים מוצלחים ומצליחים – בארץ ובחו"ל – של יוצרים ישראלים ששרים באנגלית.

עמית ארז באלבום הנושא את שמו הרשים בפולק העדין והחם שלו, גבע אלון ב" The Wall Of Sound" כבש ברוק האקוסטי שלו, נועה בביוף ב-From a Window To a Wall ריגשה בעדינותה האוורירית, מידנייט פיקוקס ב"שלוש" הלהיבו ברוק יצירתי בעברית ובערבית ואיטליז ב "Violently Delicate"  הוכיחו שגם דם יכול להיראות מסוגנן.

ויש גם את אסף אבידן, סקוויד ויוצרים נוספים, שהאנגלית שלהם נשמעת טבעית ליצירתם, כך מוכיח הקהל שלהם ההולך וגודל.

פורסם ב-ynet ב-29.9.08, ערב ראש השנה תשס"ט 

השירים המגוונים בסגנונות – מוזיקת עולם, רגאיי, מזרחית והיפ הופ, עובדו באופן יצירתי ומלא המצאות, למשל השינוי בפסוק "מן המיצר קראתי – לה" במקום "יה", וגם: הציטוט מ"משינה" "לא יכול להפסיק לזוז גם כשהמוזיקה נגמרת" בשיר "שדות האש", שבין השאר מתאר באופן כביכול מדעי מה שהמוזיקה המרקידה עושה לגוף ("המולקולות קופצות מצד לצד בשמחה… מתוך ריקוד השתנה מבנה התא"). ויש גם את השיר "קשה", היהודי באנחות ה"אוֹיוֹיוֹ" והישראלי בקיטורים עם האופטימיות שמקפיצה את הכל בעליזות. ההומור מתחלף גם לעצב שקט, למשל בשיר "אח יקר" שמשתרע על פני עשר דקות מרגשות. בהחלט אלבום שיתחבב בקלות על הלב, על הראש ועל הרגליים.