הוא חוגג היום יומולדת 70, כלומר קרוב לוודאי שחוגג דווקא את התאריך העברי – ט"ו בניסן, ממש בפסח. תיכף. ואם תשאלו אותי מהם שלושת שיריו האהובים עלי ביותר, אתקומם בדרמטיות כי "איך אפשר לבחור", אבל בשקט אשלוף בלי היסוס את השלישייה שלי הבלתי משתנה:

דוד ושאול, יוצא לאור, רוחות הצפון – אלה יצירותיו-אהובותיי, ושלושתן גם עוסקות ביצירה, בשלביה השונים. וסידרתי אותן לא לפי סדר אהבתי איתן (כי אם כבר, אז דוד ושאול מקום ראשון) אלא לפי השלבים של ההתהוות.

יוצא לאור – היצירה בהתהוותה, בראשיתה. מערכת היחסים בין המוזיקאי לשיר שלו: "לא גמור, לא תמיד מכוון. השיר הזה מתחיל כאן".

רוחות הצפון – היצירה בחיפוש דרכה, בנדודיה, בחיפושה אחרי מקורותיה והשראותיה. מערכת היחסים בין היוצר לעולם, עם הוראות הפעלה מדויקות ליוצר: "צריך להקשיב ללב, לים ולכאב".

דוד ושאול – היצירה, המוזיקה, במעמקיה, באפלתה, בטירופה. מערכת היחסים התרפויטית, ולפעמים החולנית, בין היוצר לקהל שלו, הצורך אותה כתרופה משיבת נפש: "תביא איתך את הגיטרה, כי באצבעותיך אור".

והנה מפגש-ראיון מרגש שהיה לי עם אהוד בנאי – משנת 2005 – אבל עדיין מתנגן בי כמו חדש:

"שיר זה כמו סוד קטן" – ראיון עם אהוד בנאי

הציפייה הייתה חממה נהדרת להנבטת יצירה – רומנים של מכתבים, ושירים.

אז בואו נצלול לשירי מכתבים. שולחת במעטפת המסך שירים-מכתבים, וחותמת אותם בתקווה שתמיד תקבלו – לא משנה באיזו מעטפה – בשורות משמחות.

ואיזה מכתבים נוספים עם מנגינה מהדהדים עכשיו בראשך?

עוד ניפגש / אריק איינשטיין (מילים: אריק איינשטיין, לחן: שם טוב לוי)

 "מה לספר לך וזה רק מכתב", מתנצל איינשטיין במילים שכואבות את הקושי שלו להתנסח בהן. אבל בעצם, הוא מצליח ליצור איתן את ההתנסחות המושלמת של הגעגוע: "יש כאן הכל, אבל אין אותך".

עד עולם אחכה / יצחק קלפטר ויעל לוי (מילים: יונתן גפן, לחן: יצחק קלפטר)

"אני כותב מכתב, הדף נגמר לי, אני רוצה אותך, רע לי ומר לי".  יותר מהכל, זה דואט על חוסר תקשורת. גם הוא וגם היא כמהים זה לזו וזו לזה ומבטיחים לחכות לנצח. אבל מדוע נדרשים כאן עינויי הציפייה כששניכם אוהבים בו זמנית? למה אתם לא נפגשים כבר?

מכתב קטן / דני רובס ואופירה יוספי  (מילים ולחן: דני רובס)

"מכתב קטן לאיש אחד רחוק מכאן, ובו תמונה שיש בה זיכרון ישן: שנינו מחייכים למצלמה, לפני שהוא הלך למלחמה". מכתב שהוא מזכרת מאהוב מת, עם אחד מהמשפטים הכי מצמיתים בזמר הישראלי: "יש ודאי במקום נסתר תשובה לכל דבר אז למה דווקא לי נגמר הכל לפני שהתחיל?". למה?

אוהבת אותך, עוזבת אותך / דפנה ארמוני (מילים ולחן: שלום חנוך)

"לא יודעת איך להתחיל, מה לכתוב, איך לא להבהיל" – כך נפתח מכתב האהבה האמביוולנטי הזה. היא עוזבת אותו, אפילו שהיא אוהבת אותו, כי היא רוצה – בטרם יהיה מאוחר מדי – לאהוב גם את עצמה.

קראתי את מכתבך / איפה הילד (מילים ולחן: חמי רודנר)

"קראתי את מכתבך. כמעט והצלחתי לשנוא אותך. לרגע הבנתי איך, איך איבדתי אותך לעוד נצח". והפעם, נקודת המבט של קורא המכתב, ובמקרה הזה – של האוהב הננטש.

מהרי נא / אהוד בנאי (מילים ולחן: אהוד בנאי)

"כשאמא באה ואומרת: 'יש לך מכתב', הניצוץ חוזר לפתע אל עיניו. הוא מריח באוויר את הגשם מתקרב ומביא את אהבת חייו". כאן המכתב הוא בשורה טובה, תרופה לחידלון של הילד החולה בן השלושים. ומי שמביאה אותו היא האמא, שכבר איננה, והשיר הזה מתגעגע אליה, חוזר אליה ומנציח אותה: "את חזרת אל ביתי, כן עכשיו את איתי. אני קורא בשמך לביתי".

האיש עם המכתב / פונץ' (מילים ולחן: יוסי בבליקי, שלום גד, אלי שאולי ושלמה רוזנבלום

כדרכה היפהפייה והמיסתורית של הלהקה החמקמקה הזו, הם מנסים לפענח אמת שבה דווקא השליח הוא המושא והאמצעי הוא המטרה.

המכתב /  נועה שמר (מילים: מרים ארן, לחן: נועה שמר)

השיר שבזכותו נכתב הפוסט הזה.

נשמטו על רצפת חדר העריכה: "חלון לים התיכון", "כמו צמח בר", "הדוור/עומר קורן, מעיל הגשם הכחול/שרון ליפשיץ (תרגום של צרויה להב ללאונרד כהן).

הקרוב, החסרה והאפוקליפטי – שלושה אלבומים שמומלץ לשמוע דווקא עכשיו

אהוד בנאי / "השלישי"

השירים של אהוד בנאי הם חבילות אישיות עם מתנה שהנמען הישיר שלה הוא הלב שלכם. ולב מעריך כנות, עומק ונחמה מוגשים בקול חם. השירים של בנאי הם מדורות בקומזיץ פרטי באמצע מסע – מחממות, מאירות וצופנות משקה מתבשל בפינג'ן של תקווה.
כל אלבום של בנאי קולע בול, אבל "השלישי" שלו, משנת 92', בהפקת יהודית רביץ, מצליח במיוחד להפגיש מציאות רב-שכבתית עם דמיון עז-הבעה. שלא לדבר על כך שהשיר הפותח הוא "שיר געגועים", כלומר דוד ושאול, שבו התנ"ך ואנחנו חיים באותו רובד של זמן והתשתית המקשרת היא המוזיקה, עם כוחות הריפוי שלה.

ותמיד יש מה לרפא במציאות מחרידה שבה משוטטים "כלבים משוגעים". כל תקופה, והכלבים המשוגעים שלה. ואהוד בנאי לא מסתיר ולא מייפה, אבל מגיש – כמו רופא אמיץ בשדה קרב של מגפה – תקווה: "אל תפחד, אתה לא לבד".
ובאמת, איך אפשר להיות לבד כשאנחנו מוקפים בדמויות כמו "פלורנטין" החד פעמית בצבעוניותה וביצחק שן זהב ושמואל מ"שעה של מיסתורין", ועלילותיהם המערבות "יותר מארבעה מימדים" עם המבצע הנועז "נגד כל חוקי הזמן".

אין ספק שהאלבום "השלישי" שובר את כל חוקי הזמן, עובדה שעברו כמעט 30 שנה, והוא עדיין – כמו שם האלבום שקדם לו – קרוב.

יהודית תמיר / "יהודית תמיר"

יהודית תמיר היא זמרת שאומנם הוציאה רק שני אלבומים, האחרון שבהם, "פרחים אדומים", בשנת 1994, אבל נוכחותה בשנות פעילותה, וגם העדרה המוזיקלי כבר יותר מחצי מאה – חזקים ומהדהדים, מעוררים כמיהה לשמוע אותה שוב, מחדש.

אלבום הבכורה שלה, הנושא את שמה, יצא בהפקת יהודה פוליקר, שהלחין את רוב שיריו (וגם עושה קולות), והלהיט הכי גדול שלו, שמוכר גם היום, היה "רומיאו". מלבדו, בקולה עז הרגש, מחצו את הנפש גם שאר השירים, רובם משרטטים דמויות של גברים מנקודת מבט נשית מסורה המתירה לעצמה לחשוף פגיעות מבלי להיות תלותית ולו לרגע: "סירנה", "נסעת מכאן", "שומר האש".

לא מפתיע שהאש היא מוטיב חזק בשירים של תמיר. היא עצמה זמרת-אש, שבוערת מבלי לכלות, ובקול מר – הכי רחוק ממתיקות מזויפת – מחוללת את השילוב הנדיר של אמון ואמונה.

פונץ' / "דנה ראתה עב"מ"

להקת פונץ' זכורה לרבים בעיקר משנות ה-90 – תור הזהב של הרוק הישראלי. שני מנהיגיה-סולניה, יוסי בבליקי ושלום גד – שבהמשך טיפחו גם קריירת סולו מוערכת (שמשגשגת גם היום), הובילו עם הלהקה להיטים כמו "ונדמה שישוב", "עדינה" ("חייל אמריקאי במיטה"), "אני מאוהב בבחורה מבת ים" ועוד.
פחות זוכרים להם שאחרי התפרקותם, הם שבו והתאחדו, בשנת 2002, והתוצאה הראשונה היא האלבום המצוין והמסתורי "דנה ראתה עב"ם", שיש המגדירים אותו לא רק כפסגת יצירתם אלא כיצירת מופת, משיאי הרוק הישראלי לדורותיו.

בימים אלה, ממגנט להאזין לשירים היפהפיים שרותחים ומבעבעים אפוקליפטיות, פחד עמום וחסד של התאהבות. שירים ממכרים-מטרידים – במובן המגרה יצירתית – כמו "מסע אל תוך גוף האדם" לצד משיחיות לופתת כמו כת בשיר "ווקמן" וחיזיון תנ"כי-עתידני בשיר הנושא: "אנחנו הולכים עכשיו לראות את השמיים נפתחים והירח בוער והאדמה מתנדנדת לאור הלילה החיוור, ותן לי כוח לצאת מזה בשלום".

האם נצא מזה בשלום? השיר האחרון הוא "התקווה". כן, ההמנון הלאומי, אבל במנגינה חדשה ועיבוד שמתריס מחאה יותר מאשר מציע חיבוק. על רקע הסירנות מהשיר, שיללתן פוצעת, ספק אזעקה ספק צפירה של יום הזיכרון, נשאלת השאלה למה דווקא עכשיו מומלץ להקשיב ל"דנה ראתה עב"מ". והתשובה? כי יופיו המכאיב מחשל.

התפרסם בגלובס ב- 10.4.2020

"בכל דקה אפשר להרגיש את הרטט", כך שר אהוד בנאי בשיר "שכונת הדממה" החותם את אלבומו "הולך ומתקרב". ואכן, האלבום הזה רוטט מבפנים ומבחוץ, ואפילו לפני שמאזינים לו משתרר רטט  של ציפייה, כמו בכל אלבום חדש שלו, ולצדה סקרנות: איזה אהוד בנאי יתגלה הפעם? הרוקיסט? הבלוזי? הפולקי? הדתי? האוריינטלי?

אבל התהיות מתפוגגות כשהשירים מושיטים ידיים זה לזה ולמאזין, מזמינים להצטרף למסע – כי עם בנאי הרי תמיד יוצאים למסע, וכבר מהשיר הראשון ברור שבנאי הפעם הוא סך כל ישויותיו, וכמו הכותרת של יצירתו הוא "הולך ומתקרב" אל מי שמקשיב לו, חושף את המגוון הססגוני: הרוקנרול, עם הבלוז והפולק, וגם האוריינטליות והדתיות. איתם, יש באלבום גם משהו מוכר בבושם נושן, כי הוא שתל בשירים נוכחות של שירים קודמים, שמתגברים אותם בשכבות עומק. כך, בשיר הפותח "היי סטריט", צץ הארנב הלבן מהשיר "סרט רץ" שמאלבומו "עוד מעט" משנת 96; ושיר האהבה "אל תדאגי" מהדהד את השיר "היום", וממשיך אותו.  33 השנים שעברו מאז שיצא "אהוד בנאי והפליטים", אלבומו הראשון, הן בהחלט בסיס רפרטואר רחב לשחות בו ולהתכתב עם עצמו והשירים מפיצים חום נעים של קִרבה.

גזרת ההתרחשות של השירים משתרעת בין שמיים למים וביניהם – חלומות. ובמצב התודעתי הלעיתים מעורפל הזה, בנאי מנווט את עצמו ואת המאזין בהווה סוער פוליטית ורגשית, עם גיחות לעבר הקרוב והרחוק וגם לעתיד. לפעמים, כמה זמנים נפגשים בשיר אחד, למשל בשיר "לשוט" העתידני-תנ"כי עם חזון אחרית הימים של הנביא יחזקאל בסגנון בנאי.

האלבום מורכב מפסיפס צבעוני של סיפורים, כל אחד מהם נתחם למצב צבירה שירי, ובנאי – מספר סיפורים ותיק ומיומן – שר ומנכיח אותם ולפעמים נסחף איתם, לא תמיד מבטא בבירור את המילים, ולכן מומלץ גם לקרוא אותן במקביל. המוזיקה מבעירה את השירים בלהבות-לחנים יפהפיים ומעניקה דינמיות גם כאשר המילים מתעדות חוסר אוריינטציה. השיר "ערב יום העצמאות" ממחיש את זה יפה. במנגינה מקפיצה שכמו מדגימה מהו שיר במות והרקדה קלאסי ליום העצמאות, נשמעת הקריאה "זמנך עבר". חוסר הרלוונטיות המערערת, מוקפצת על-ידי המוזיקה באופן כמעט מתריס. זמנך עבר? זמנך גבר!

וההתגברות-השתבחות הזו של בנאי מתנוצצת ב"שירי האנשים" באלבום: הבת (מרים, שכתבה את השיר היפה) ב"זקוק למחילה" ו"אבא תן לי יד"; האישה ב"להט החרב המתהפכת" (וכאמור ב"אל תדאגי") וסבתו וסבו בשיר "במסעדה הפרסית" – לטעמי, השיר המקסים ביותר באלבום, עם המשפט הציורי המכמיר "צ'רלי צ'פלין פרסי הולך לאיבוד בשיכונים של ארץ ישראל". עוד בן משפחה הוא המתופף הידוע ז'אן ז'אק גולדברג מהשיר "ז'אן ז'אק מון אמי" – שיר אהבה שגוברת על המוות, ויש גם את "איש כל בו" שיש בו "כיסוי למשהו אחר". אבל הגיבורה האמיתית של האלבום היא המוזיקה, שמונצחת ב"שכונת הדממה" – שיר על פועלי המוזיקה: המוזיקאים, הנגנים, הלהקה – "אחיי גיבורי הצלילים". חלקם הולכים עם בנאי כבר שנים, ובראשם גיל סמטנה שהפיק מוזיקלית ומנגן בס. נושי פז בגיטרות, ערן פורת בתופים, אלעד כהן בונן בכלי הקשה וסמפלר וביל צור בקלידים. "עברנו מֵמד", תיאר בנאי את החוויה המשותפת שלהם, שהופכת באלבום הזה גם לחוויה שלנו.

פורסם בגלובס ב- 24.1.2020

"שלושים שנה עברו בלי שנרגיש", הוא אמר שם, ומעוף הזמן אולי לא הורגש, אבל התמורות בין אז לעכשיו פרצו בעזות מכל צליל שבקע מהבמה. כי האהדה, ההערכה והתהילה שאופפות אותו כבר שנים רבות מקהלו הרב, לא היו נחלתו בתחילת דרכו כיוצר. בשנות ה-80, כמוזיקאי כבר בן שלושים ומשהו – הוא לא הצליח לפרוץ. לא עזרו הכישרון, ההתמדה והלהקה שאיתו – "הפליטים" על שום האאוטסיידריות של חבריה. 30 שנים מאוחר יותר כבר נהיר עד כמה השירים – חוזקם לא דהה, מחאתם לא התנדפה, יופיים לא הועם – והם ממשיכים להלום את זמנם, שהוא גם זמננו.

והזמן – הוא היה הגיבור האמיתי של ההופעה. "זמנך עבר", שר בנאי בשיר הנצחי והמדויק, אבל למעשה, זמנו גבר. "בשנות ה-70", הוא סיפר, "אני חושב שהייתי אחרון הפועלים העבריים על אדמת ישראל. פועל בניין ברחוב אלנבי בתל אביב. שותפי היה אחמד, ותוך כדי ערבוב הטיח שוחחנו". וכך, בטרם הושר "ערבב את הטיח אחמד", בנאי חידד את עמדתו בסוגיה שהזמן סירב להעלים: "שוכחים בסכסוך הזה שיש בן אדם שקם בבוקר והוא עם, ומבקש את הזכויות שלו. לא יעזור כלום. אחמד לא יתפוגג. הוא חלק מהנוף של ארץ ישראל".

הזמן המשיך להלום גם באירוח של נצ'י נצ' (שמסתמן לאחרונה כיקיר ההתארחויות בהופעות), שפתח ב"אידישע רסטמן" – השיר הראשון של בנאי שהושמע ברדיו. "הניגון שהוא יביא יעצור את הזמן", שר נצ'י נצ', והזמן נעצר על השיר, שטריותו אינה זקוקה לעדכונים, אבל זהר מאורו של המוזיקאי הצעיר. את "עגל הזהב" הוא ובנאי החיו באופן כה משכנע, עד שנראה היה שכל הנוכחים ממש משתתפים בהתרחשות הייצרית-מיסטית למרגלות הר סיני.

מכונת הזמן המשיכה לקפץ במעבה התנ"ך אל דוד ושאול, וכמו בשיר, כשהוא פרט על המיתר, הזמן זרם לו לאחור. אבל גם קדימה. לשירים הבאים. עם הלהקה הנוכחית המצוינת: גיל סמטנה – שריד מהפליטים (שהפיק מוזיקלית את המופע) בבס, נושי פז בגיטרות, ערן פורת בתופים, אלעד כהן בונן בכלי הקשה וסמפלר ומאיה בלזיצמן בצ'לו ובשירה – שריגשה במיוחד בתפקיד מאמי בשיר "עיירה בדרום" מאופרת הרוק "מאמי", שאהוד והפליטים יצרו עם הלל מיטלפונקט לפני אלבומם הראשון.

רגעים של רוק טהור ועדכני כמו ב"עיר מקלט" ושל התענגות מהמוזיקה כמו בשיר "מלנכולי" כשאהוד רקד ואלס עם הגיטרה שלו, ויצא במחול עם נושי פז  בג'מלי פורוש. גם המתים מבין הפליטים נכחו. ז'אן ז'ק גולדברג המתופף בשיר "זאן ז'ק מון אמי", שבנאי כתב לאחר מותו, ויוסי אלפנט בשיר "סטארטר":  "והזמן נוסע, כי זה מה שזמן אמור לעשות. הזמן נוסע, כי זמן הוא זמן ואין הפסקות".

כן, הזמן כיכב בהופעה הזו, שהייתה על-זמנית הן בעוצמותיה המוזיקליות והן ביכולתה להתקיים גם בכל זמן אחר. "וים של מבטים עיניים מסתכלות עליך", שר אהוד באחד מההדרנים, נטול להקה עם גיטרה אקוסטית, "ומה שתעשה, הזמן חומק מבין אצבעותיך. רצית להמריא לפתוח שערי שמיים. אבל על האדמה אתה הולך בינתיים".

הוא דווקא ריחף, נשא עמו את נגניו ואת קהלו ואת שיריו ואת גיבוריהם, כולל "פלורנטין" שהמשיכה להעביר את הזמן אל ממדים אחרים של חלומות וריקודים.

פורסם בגלובס ב-7.12.2017

ובאמת היה טוב – לאורך כל ההופעה – אבל עוד יותר לקראת סופה, בחטיבה של הלהיטים הרוקנרוליים: "ג'מלי פורוש", "עיר מקלט".

"מלחיץ קצת היכל התרבות הזה", אמר סחרוף די בהתחלה, "אבל יש כאן אנשים שאני מכיר, אז אני מרגיש בבית". ואכן, זוהי הפקה יקרה, מפוארת ונוצצת – חוויה שונה לאלה שרגילים לחוות את השניים (בדרך כלל לחוד) באולמות "מחוספסים" יותר, משפחתיים ותחת כיפת השמיים. אבל כמו אישה יפהפייה – שנראית מצוין גם באופן "טבעי" וגם באיפור שמדגיש עוד יותר את מעלותיה – כך בנאי וסחרוף. הם השתלבו נפלא בהיכל, ששימש עבורם בסיס, כן שיגור והזנקה למוזיקה שלהם. "השיר הזה  מתחיל כאן" – נפתחה ההופעה בשיר "יוצא לאור".

אהוד בנאי סיפר על היווצרות האלבום, שנים אחרי ששניהם רצו לעשות משהו עם שירי הלדינו. "את הקשר של ברי – הזמיר מאיזמיר – לשירים האלה אפשר להבין, אבל איך אני, ממשפחת בנאי, שבאו כידוע מנורבגיה" – הקהל צחק – "קשור אליהם?". ואז סיפר על סבו וסבתו, שבמוצאי שבתות שמעו שירים בלדינו לצד אלביס פרסלי ועל הפייטן יצחק לוי ז"ל, חברו של אביו, יעקב בנאי. השירים באלבום הזה, סיפר, "יצאו מתוך החיים. קראנו לאלבום היא הופיעה כמו הרוח, כי השירים האלה מופיעים כמו רוח, עוברים מאבא לבן, מסבתא לנכדה, ומקבלים חיים חדשים". ואז הם ביצעו את שיר הנושא, עם מחיאות הכפיים במקצב המיוחד, שסחפו גם את הקהל.

וכך נעו בין מקצבים ותקופות. מ"בואי הביתה" הרוקנרולי של סחרוף ל"שיר געגועים" של בנאי על דוד ושאול, והקהל צעק איתם נכסף: "בוא שוב לנגן הלילה שיר געגועים". ובין לבין הפגישו את הקהל עם שירי האלבום החדש, כמו "העצים לגשמים בוכים", שסחרוף סיפר את סיפורו העצוב. הוא היה פופולרי בכל קהילות הלדינו, וכאשר נלקחו יהודי סלוניקי למחנות הריכוז, הם המשיכו לשיר אותו, אבל בשינוי מצמרר. במקום "בארצות זרות איך אמצא את ביתי?", הם שרו: "על אדמת פולין אמצא את מותי". "פעם ראשונה כנראה שהשיר מושר בעברית", הוסיף בנאי, ולאורך השירה שלהם הוקרנו עצים במיצג הווידיאו ארט המושקע שליווה את ההופעה – שנראו יפים וסיוטיים כאחד.

בשיר "כולם יודעים" של אהוד, קולות השניים נאחזו זה בזה בהתעלות, והמשיכו לנסוק ביחד ל"ניצוצות" הסחרופי. מוקדם יותר, הם שרו לזכר מאיר בנאי, שנפטר לפני פחות מחודש, את "בלוז כנעני" שבמקור הוקדש למאיר אחר – אריאל, והקהל שר איתם "הנר שלך מאיר עדיין בוער". איתם ניצבו כל הנגנים בשורה אחת. תלמודי המיר את הקלידים באקורדיאון. איתו הייתה נבחרת משובחת: יונתן דסקל בקלידים, גיל סמטנה – בס, איתמר דוארי – כלי הקשה, ניר מנצור – תופים, גליה חי – ויולה והדס קליימן – צ'לו.

ביחד כיבדו את האלבום הזה שראוי להיכלל בהגדרות של קלאסיקה, משום שהוא עושה לשירת הלאדינו את מה שיהודה פוליקר עשה לשירים היווניים ב"עיניים שלי", ומה שסחרוף ורע מוכיח עשו לשלמה אבן גבירול ב"אדומי השפתות". בשיר "אסתר" התמזגו בשירה האנשים שעל הבמה ולמרגלותיה: "הלב של העולם נפתח". וגם הלב של האולם.

פורסם בגלובס ב-9.2.2017

כמו ספר מרתק שהעיניים מסרבות לעזוב עד סופו, כך עלילת "רסיסי לילה" – האלבום החדש והעשירי של אהוד בנאי – שלמרות פיתוליה מקיפה בהרמוניה נפש אחת, שלמה באופן ביטוייה. גם העלילה החיצונית לשירים מסקרנת ומותחת. בשנים האחרונות בנאי הפך, גם מבחינה חיצונית, לאדם דתי, וסקרנות רבה אפפה את קהלו המגוון, שחלקו תהה בחשש באיזה אופן ישפיע התהליך על היצירה שלו. בנאי, מצדו, לא מיהר לפוגג את החרדות. האלבום שלפני "רסיסי לילה" – "שיר חדש" – התבסס על זמירות ופיוטים, וזה שקדם לו היה אלבום הופעות – "ממשיך לנסוע". וכך, למעשה, "רסיסי לילה" הוא האלבום הראשון של בנאי עם שירים מקוריים-חדשים מאז "ענה לי" משנת 2004.

11 שירים יש באלבום, ועוד שלושה קטעי מעבר אינסטרומנטליים קצרצרים – רסיסים, כפי שהוא מכנה אותם, שמוסיפים מיסתוריות חרישית. "אני הולך", הסינגל הראשון שבנאי שחרר מהאלבום, כבר רימז על הקו של האלבום, וכעת הוא ברור. בנאי מתייצב במהדורה משודרגת, עד כדי כך שכבר אפשר לראות בו מודל ליוצר אמין ומאמין, רוקיסט דתי, שהדתיות שלו היא לאו דווקא הנושא, ושהעומק לא בהכרח נובע ממנה ישירות – הרי הוא תמיד נכח; מוזיקאי שעדיין שר שירי אהבה – לאו דווקא לאל, אלא גם לבחורה ("אבן ספיר"); יוצר שמשתמש בידע המקורות שלו כדי לכתוב את "מעשה בארבעה" – שיר שהוא מדרש מודרני, הממחיש את הסיפור המיסטי-קבלי הידוע מהגמרא על "ארבעה שנכנסו לפרדס"; ושבפנטזיה שלו ב"שיר זמני" השקט והיפהפה – מככבים בית כנסת ורב לצד "צעירים עם גיטרה מדליקים מדורות".

גיל סמטנה, שהפיק גם את שלושת אלבומיו הקודמים של בנאי, אחראי לצליל של "רסיסי לילה" – מוזיקת תענוג, שעומדת בפני עצמה גם בלי המילים. היא מתאפשרת בזכות הצוות הקבוע: נושי פז בגיטרות, ערן פורת בתופים, ניצן-חן רזאל בכינור, אלעד כהן-בונן בכלי הקשה, סמטנה בבס ובנאי בגיטרות ובהרמוניום, שמשמחים את הלב במעמקי הנגינה-יצירה שלהם. בנאי מדווח ש"כל אחד מהם ניגן תפקיד אחד בלבד לאורך השיר כולו ללא הכפלות או העלאות נוספות, מה שנותן לאלבום צליל חי ונושם, ממש כמו בהופעה". ואכן, כמו גננים הם טיפחו פינות חמד בגינת השירים של בנאי. התוצאה, כפי שהם שרים איתו בשיר "פרפרי הקצב" (עם קטע הנגינה בהשראת "אהבת בוקר" של ראווי שאנקר וז'ן פייר רמפל) היא: "פרפרים בקצב רוחפים בשמחה ובעצב. מציירים לי תמונה, מכניסים אל התוהו ובוהו תבונה. פרפרים יודעי נגן"…

כל שיר ב"רסיסי לילה" מהדהד שיר – או כמה שירים  – מהרפרטואר של בנאי. וכך, למשל, ה"הילד בן שלושים" הנוכחי שלו הוא "כמו ציפור ושרה". הפעם בנאי הוא בתפקיד ההורה האוהב והילד הוא בתו (ושותפתו למילות השיר), שמשתתפת בחוויית התרמילאות הישראלית – מסע להודו. את המשפחתיות משלימה אודליה, הרעייה והאמא, שמוסיפה נשיות מעודנת וחמה כשהיא מצטרפת בשירה לבנאי.  "מפתח הלב", לעומת זאת, מהדהד את "יוצא לאור", אבל באופן הפוך. בשיר הארס-פואטי הזה מובלטים הפעם הספקות. במקום "יוצא אל האור אל חיים חדשים", הפעם הוא "לא מוצא את הפתח לצאת לעולם". מתוך הכבדות עולים הקושי והתשוקה, הכמיהה והפוטנציאל, וגם הפרדוקס המענג – השיר מסרב להיכתב, אבל עצם קיומו מצביע על היותו.

ההדהודים בשירים לאלה שקדמו להם לא משדרים מִחזור או שחיקה. כל הד כזה הוא חדש, מקורי ורענן, כמו צמח חדש שבוקע משורש ישן.

וכעת, קושייה מסקרנת: איזה שירים מהאלבום הזה ייכנסו למחזור הדם של ההופעות המושקעות של בנאי? באשר ל"רסיסי הלילה" שראויים לניכוס אישי וישראלי, התשובה ברורה – כולם.

פורסם ב-ynet ב-5.4.2011

"איפה אהוד בנאי"? שאלו בדאגה חלק ממוקירי המוזיקה שלו, כאשר לפני שנתיים וחצי הוציא את אלבומו האחרון "שיר חדש", שבו היו דווקא  שירים ישנים – זמירות שבת וניגונים יהודים. המעריצים המודאגים חיפשו את בנאי של "הפליטים", הבלוז הכנעני ודרכו המיוחדת להביע רוק ופולק. מי שהקשיב בפתיחות, מצא את כל אלה באלבום ההוא, גם אם הם הושרו במילים עתיקות דתיות, ובכל מקרה, בהופעות התברר שבנאי לא התרחק מהקהל שלו והשירים האהובים המשיכו לנכוח ולרגש.

אבוי למי שמעדיף את היוצר האהוב עליו כשרגליו דורכות במקום ופניו לאחור. בנאי, לעומת זאת, ממשיך ללכת בדרכו. "אני הולך" – זוהי לא רק תמונת המצב העכשווית שלו, אלא גם שם של שיר, סינגל ראשון שהוא מוציא היום, מתוך "רסיסי לילה" – אלבומו החדש המתקרב. "לא שייך למגזר, לא נכנס למגירה", הוא עונה בו למתעקשים לקטלג אותו, ופוצח בכמעט שש דקות גדושות, עמוסות ודחוסות בשלל רעיונות, אסוציאציות ומסרים.

גיל סמטנה הפיק מוזיקלית, והוא מלווה בקולו את בנאי ומנגן בגיטרה בס. איתו מנגנים בנאי בגיטרה חשמלית וצוות נגניו הקבועים – נושי פז בגיטרה חשמלית, ערן פורת בתופים, ניצן-חן רזאל בכינור ואלעד כהן-בונן בכלי הקשה. אל ההרמוניה האיכותית הזו מצטרף בטבעיות המפיק משה לוי באורגן המונד. התוצאה היא שיר מורכב – מרתק, אם כי לא קליט, בוודאי לא בהאזנות ראשונות. הלחן נעים, אך לא מתיידד בקלות וגם המילים ארוכות ומורכבות. ההתחלה, כמו במסע רגלי, מתונה, כמעט מונוטונית, והשיר מתחיל להתרומם מוזיקלית רק כשבנאי שר "ותמיד אני מרגיש כאן את המתח באוויר" ומעצים את השירה ואת הנגינה לקראת הפזמון. בפזמון המנחם טמונה קריאה מלהיבה – "עד שתגיע", והיא מסתמנת בתור משפט שאותו אולי יצעקו ההמונים אל בנאי בהופעות.

"אני הולך" הוא שיר שחוזקו נבנה מרעיונותיו, וכמו במפגש משפחתי, אפשר למצוא בו מוטיבים מוכרים מיצירתו של בנאי: התודעה היהודית ההיסטורית ("אני הולך כך לפחות שנות אלפיים", "הולך במדבר עד שאעבור את הירדן") ונוסטלגיה ("הרחובות בהן הלכתי לבית ספר") לצד מחאה אקולוגית ("אני הולך בשדות הבר המעטים, שנשארו בין מגדלים לקניונים"). הקצב המוזיקלי של ההליכה מגשר על מרחבי הניגודים ("הולך ומתרחק, הולך ומתקרב", "עיר מוכרת וזרה" ובעיקר ה"טיול הקצר בין הערביים", שנמשך "לפחות שנות אלפיים" – במשמעות כפולה של משך ההליכה והתקופה).

ניגוד חזק במיוחד הוא רעיון ההליכה הבריאותית לעומת הדרכים הסיוטיות, שמתגלות למשל במילים "אני הולך דרך ערים מעושנות, דם על האספלט, זעקות שבר וקינות". בנאי – אומן הלב – לא מהסס גם להטיח מהלומות רגשיות מילוליות כמו "אבא ואמא מחכים לילד הזקן" לצד מהלומות מוזיקליות, שהחזקה שבהן נוצרת דווקא מתוך דממה, לקראת סוף השיר, כשבנאי שר בשקט מהורהר, כמעט ללא ליווי נגינה.

המפה הגיאוגרפית המשורטטת בשיר – אזור רמת גן – משתלבת בהיסטוריה הישראלית הקשה – "עכשיו שקט, חלפה לה אימת הסקאד. כאן, לא רחוק, נפל אחד". ההברקה הגדולה טמונה במפה האישית של בנאי – "עומד על גשר ההלכה, מחפש את דרך השלום".

"אני הולך" הוא יצירה לא פחות מאשר שיר, והיא מאתגרת, אך גם מתגמלת. ככל שמעמיקים את הצעידה בנתיביה, מתחזק יופיה. "הלב שלי פתוח", שר בנאי. האם גם הלב שלכם?

פורסם ב- ynet  ב-16.2.2011

המקום מתמחה בשמחות, ובמקרה או שלא במקרה – מוטיב ידוע אצל אריאל – כמה מהמשתתפים ציינו אתמול תוך כדי ההופעה שמחות פרטיות. זה התחיל במיקה קרני, שאחרי ששרה את "אגדת דשא", סיפרה: "לפני 13 שנים יצא לי לראות את 'מסע הבחירות של מאיר אריאל' והתאהבתי בבחור אחד משם, מיקי שביב (שניגן בס וגיטרות – ת.ל). התקשרתי אליו כי רציתי שיפיק לי תקליט. לא הרבה זמן אחר כך, הוא הפיק לי ילדה. היום זה יום הנישואים שלנו". השניים חגגו בביצוע יפהפה של "שלל שרב" בשני קולות משלימים ויפים. גם דורי בן זאב היה בענייני שמחות. על רקע מנגינת חתונות ואיחולי "מזל טוב לכולם" הוא שר, אחרי ביצוע מופרז בעליזותו של "ארול", את "סוף שבוע בכפר" בליווי האקורדיון של משה לוי, והדליף שללוי יש הערב יום הולדת.

אבל לא רק ביצועים שמחים היו אתמול. שולי רנד, למשל, שר בדרמטיות את "חיית הברזל" ויצר אווירת פחד סיוטית, כמעט אלימה, בהתאם לתיאור אחת מהחיות שבשיר: "מפחידה ואימתנית ותקיפה בתנועותיה". אחר כך עבר לנימה הרהורית, נעזר בכינור של אדם מדר (שריתק כל הערב בנגינה מצוינת בכינור, חליל, חצוצרה ועוד) ובקלידים של עמית הראל (שהשתתף איתו בעיבוד).

והיה רוק'נרול. ארז לב ארי ביצע את "ערב כחול עמוק" בחספוס מנוגד לרכות הרומנטית שבמקור, וברי סחרוף העניק ל"טרמינל" עוצמה סוחפת. נינט הביאה רוק תיאטרלי לשיר "טוק טוק טוק" ושילבה בו את "זרעי קיץ", אבל מד שיאי הרוק בהופעה הבהב בפראות כשאריאל זילבר שר את "הולך בטל". הפרפרומריות הכריזמטית שלו התחדדה בזכות יהודה עדר – המנהל האמנותי של המופע – שליווה אותו בגיטרה ממש כמו בימים של להקתם המשותפת, "תמוז". אחר כך עדר שר לבדו את "לילה שקט עבר על כוחותינו", והקדיש אותו לבנו המתגייס ולחבריו.  כשמוש בן ארי עלה לבמה ושר עם עדר את "סוף עונת התפוזים", התגלו שוב געגועים ל"תמוז" באמצע תשרי. חבר נוסף ב"תמוז", שלא הצטרף אליהם, היה שלום חנוך, שאיבד קצת את הריכוז ב"שיר כאב". "המון מילים", הוא התנצל, "מאיר היה מתורגל".

והיו יוצרים שזאת היתה הפעם הראשונה שלהם ב"שרים מאיר אריאל". תמר אייזנמן, אחת מהם, ביצעה את "בצהרי היום" רעננה כמו "משהו קר בלב מדבר" – כדברי השיר, והגיטרה שלה, ישות בפני עצמה, היתה כמו זמרת ליווי עם נוכחות.

זמרת ליווי אמיתית היתה התגלית – הילה רוח, מבית הספר למוזיקה "רימון", שליוותה בקולה את רוב המשתתפים, ושרה לבדה, בעוצמה רבה, את "עברנו את פרעה". חבל שחבורת צעירים, מעריצי אריאל, חסמו בשירתם הנלהבת מדי את שירתה, כפי שעשו בשירים נוספים. משתתפת חדשה נוספת באירוע הזה היתה "קרולינה" ששרה, מתפקעת מגרוב, את "איך לפעמים אני" ביופי קוֹלי שהכיל עדינות ופראות.

כן, הרבה אנרגיות השתוללו אתמול בהופעה. למשל, של ירמי קפלן, שתוך כדי ריקודים וקפיצות חגג את "תקווה" והמשיך לביצוע רגאיי של "לא יכול להוריד ממך את העיניים", תוך כדי שהצביע על מאיה בלזיצמן, שניגנה על הצ'לו וגם ליוותה בקולה את השירים. את השיר הוא דווקא הקדיש לתרצה אריאל, אלמנתו של אריאל, יוזמת ההופעה, וגם זאת שעליה נכתב השיר. הבנים, שחר ואודי אריאל, הכניסו לתוך השירים "לגמרי במקרה (פלוגה בקו)" ו"צדק צדק תרדוף" גם שירים דתיים כמו "והאר עיניננו", "הושיע את עמך" ו"אם ננעלו". "זה לא ממש קשור למאיר אריאל", מחא הקהל, ויואב קוטנר המנחה ועורך הערב חייך: "טוב, זאת פרוטקציה. אלה הילדים שלו".

הם חזרו בסיום המופע והצטרפו לאהוד בנאי. אחרי שריגש לבדו ב"שיר מים רבים" וב"שיר תת מודע זמני", הוא סיים איתם את המופע ב"בלוז כנעני" – השיר שכתב לזכר מאיר אריאל. בתום יותר משלוש שעות השתלטה על הלילה קרירות נעימה, מבשרת סתיו ומציפה געגועים. איך שרו בנאי והבנים? "מילים כמו שלך, אף אחד לא אומר כבר".

פורסם ב-ynet ב- 20.09.10

"זהו, הגענו כמעט לשיא ההופעה", אמרה אתי אנקרי באמצע השיר "והים", אמש (רביעי) על במת אמפי שוני-זאפה. "זה השלב של השירה בציבור. כל זמרת 'מקצועית' (היא הטעימה את התואר ביהירות היתולית) חייבת לעצמה את הרגע שבו תגרום לקהל לחזור הביתה ולהגיד 'איך שרתי יפה. הייתי גדול'". כן, אין ספק שיש באנקרי גם צד קליל ומצחיק, ואחרי שהעניקה את מרבית ההופעה לטקסטים הכבדים יחסית של ר' יהודה הלוי, היא בחרה בתבונה לאזן ולחשוף גם את הקלילות. המשימה: לגרום לקהל לשיר איתה ג'יבריש מטופש. "מי שלא רוצה להשתתף, שיראה בזה מצווה", היא ניסתה לפתות את הקהל להצטרף אליה למה שכינתה "סדנה", ונענתה בשיתוף פעולה. "הו, כמה אוהבי מצוות יש כאן", התפעלה במבטא מצחיק.

הג'יבריש, שהלך והקצין במופרכותו, ואנקרי איתו, המשיכו לשעשע. "טוב, נראה לי שאתם מתוקנים. אתם בסדר, השמיים פתוחים, עשרת ימי תשובה ולא צריך סדנה", וכך, היא סגרה בחיוך את השיר "והים" מצדו השני.

כן, עשרת ימי תשובה, יומיים לפני ערב יום כיפור הם זמן אידיאלי להופעה של אנקרי במתכונתה הנוכחית – שמלה לבנה ארוכה, שביס והופעה שרובה מתבססת על אלבומה האחרון, שבו שירים של ר' יהודה הלוי בהלחנתה. יש לה גם הופעות לנשים בלבד, אבל אתמול היא חגגה בפני קהל מעורב, שכלל את שני המינים בכפיפה אחת וללא הפרדה. אנקרי אולי לא תחבב את התואר "מהפכה", אבל זה מה שהיא מחוללת בטבעיות ובלי לעשות מזה עניין – כשהיא שרה בתור דתייה ובתור אישה, גם בפני גברים. בלי לקרוא תיגר. בצניעותה החיצונית והפנימית – זה פשוט נכון ומתבקש. יהיו כאלה שיכנו את זה "קידוש ה'" ואחרים יקראו לזה "אחלה הופעה".

"הטה לבבי לעבוד עבודת מלכותך", היא שרה בשיר "מי יתנני". מי ייתן ומהמקום שבו היא נמצאת עכשיו – היא תחזור לכתוב גם במילים שלה. כמו שעושה, למשל, אהוד בנאי, חבר לדרך הזו, והאורח במופע שלה. הוא עלה לבמה לבוש בחולצה שחורה, שבלטה על רקע הבגדים הלבנים של אנקרי ונגניה. "מצטער שבאתי ככה", הוא חייך, "לא עדכנו אותי לגבי הלבוש, אבל לפחות הזקן שלי לבן". שניהם שרו ביחד את "נפשי לבית אל נכספה" בלחן היפה של אנקרי, וגם הביצוע שלהם היה יפה, כששתי הגיטרות שלהם השתלבו זו בזו. "ידידי השכחת", הם המשיכו לשיר הבא, ואנקרי פינתה לו את הבמה, אבל ישבה, נסתרת, בצד, מוחאת כפיים בהתלהבות לכל אורך שיריו, שנגניה עשו איתם חסדים – "בלוז כנעני" ו"טיפ טיפה". אחר כך חזרה כדי לשיר איתו את "קראת לי אסתר", שהקסים למרות בעיית סאונד שעמעמה את קולם. "תמשיכי ללכת. אלוהים איתך" – שר לה בנאי במילים הישַנות שלה, שנשמעו באותו רגע כמו נבואה שהתגשמה. כשבנאי עזב והקהל מחא כפיים בחוזק עקשן, אנקרי הזעיקה אותו לפני הזמן כדי לאלתר "אדון הסליחות", ואחר כך "עיר מקלט" כשקולה הצטרף והעלה אותו לגבהים.

אחר כך היא חזרה לריה"ל. שרה, ותוך כדי כך הביטה לשמיים, התנועעה קלות, הידקה את השביס, חייכה ונעצבה. קול באישה – ערגה. בשלב מסוים הכל התערבב וכבר לא היה ברור מי מוביל את מי – המילים את המוזיקה או המוזיקה את המילים. לפעמים המנגינה נשמעה רוחנית, כמעט אוורירית מדי, כשהתנגנה ברפטטיביות, אבל אותם כלי נגינה שהעלו אותה למעלה, גם הצמידו אותה אל הקרקע בקצב. הנגנים מצוינים, וכל אחד מהם בלט בתחומו: אלי צרויה בגיטרה ובעוּד, אייל סלע בחלילים ובקלרינט, ארז מונק בכלי הקשה (וברגע של חסד גם הפך את קולו לתוף אנושי כשדקלם ארוכות "טה-קה-דה-דה-דה" והקהל הצטרף אליו במחיאות כפיים קצובות), אריאל אלייב באקורדיון, איתמר גרוס בפסנתר וסינטי, צור בן זאב בקונטרבס, ואנקרי עצמה בגיטרה אקוסטית, שממנה נפרדה רק פעם יחידה לטובת תוף. ביחד הם הפכו את הצלילים לתערובת אתנית-מיסטית מקסימה.

חוץ משירי הקודש, אנקרי שילבה חלק קטן מלהיטיה. לעיתים ערבבה אותם בחן עם פסוקים, למשל בשיר "מיכאל", שהוסיפה לו "פתח שערי שמיים, פתח שערי נעילה", ול"לא אכפת לי שמשנים לי את השם" הוסיפה "ובלבד שקוראים לי ישראל".

בהדרן היא שרה את דוד המלך – "גם כי אלך בגיא צלמוות לא אירע רע כי אתה עימדי" ובנאי חזר לבמה והצטרף אליה בפיוט ליום כיפור "הנשמה לך", ובכך נחתמה הופעה מרתקת, שנמשכה שעתיים וחצי והתחילה בדיוק בזמן. ואם הדיוק המופתי הזה קשור לדתיות של הנוגעים בדבר – אז מי ייתן שכל הזמרים הישראליים יחזרו בתשובה. ונאמר אמן.

פורסם ב-ynet ב-16.09.10