אנחנו כבר בשנה הזו. שש שנים אחרי הקודמת. וזה אומר שלפנינו אלבום נוסף של להקת הפה והטלפיים. כי כמו שעון תלת-שנתי מוכפל, מאז שנת 1989, כבר שלושים שנה הם מוציאים אלבום פעם בשש שנים. זה חלק מהקוד שלהם. עד שיהיו בני 80. ובינתיים הם מתמידים בכך באדיקות: אסף גברון, רם אוריון ואוהד פישוף. אלבומם הנוכחי, השישי, נקרא "קו המשווה" (בהתאם לסעיף נוסף בקוד שלהם, שמצווה עליהם לתת לכל אלבום כותרת גיאוגרפית. עד כה: "בין הים והביצות", "הפה והטלפיים בחלל", "ירושלים", "קליגרו" ו"תחת" –Under ).

כמו בהייקו, חמשיר או סונטה, האילוץ למשטר את נשמת השיר החופשייה, הדרישה להתאים אותה לתוך סד נוקשה ולהטביע אותה בתוך תבנית כפויה – הם אתגר שכופה לחלץ מתוך התבנית הצורנית משמעות. אבל המחויבות הזו היא גם משחררת. כדי להסתגל לפורמט מוכרחים להרפות ולהתמסר, ואז, רק אז פורץ החופש, ומגלה שיש כאן גם משחק משעשע.

הפה והטלפיים משתעשעים. הציות הנוקשה לכאורה מזמן אותם למגרש משחקים משלהם, בפרקי זמן קבועים, ו"מאלץ" אותם ליצור בחבורה מצומצמת, להפרות זה את זה עד לשיא – הולדת עוד אלבום מוצלח. בקיצור: מפעל חיים שהוא כיף חיים. גם להאזנה.

ושוב נשמעת השירה המנוכרת על רקע אורגן קסיו – כלי הנגינה המרכזי של ההרכב, שגם הוא חלק מהותי מהקוד. את הנושאים המרכזיים של יצירתם – נגטיביות של אהבה (שרק מהדהדת אותה יותר ויותר), פציפיסטיות וישראליות ביקורתית (כי את אשר יאהב יוכיח) ואובדנות (שמתוכה זועק היש)  הם מזקקים לכדי מופשטות שהופכת אותם לרלוונטיים ברמה אוניברסלית.

האינטליגנטיות האלגנטית שלהם – מוזיקלית וטקסטואלית – מחתימה בערכיות את שיריהם. בין "א' זו אהבה" – השיר הפותח, ל"עם אחד" – השיר הנועל משתרעת טריטוריה מרתקת של רעיונות ומימושיהם המרהיבים על אף מינימליסטיותם. רק לשם הדגמה, השיר "תנ"כת". לכאורה, רצף סתמי של 25 פסוקים – ספר במדבר, פרק ל"ג, פסוקים א-כ"ו, מוקראים בטון מונוטוני (ופרובוקטיבי, בהקראה מתריסה של שם ה' המפורש) על רקע מנגינה. הפסוקים מתארים ביובשנות את מסע בני ישראל שיצאו ממצרים ומציינים את המקומות שבהם עברו וחנו, נסעו, עצרו והמשיכו. אבל פתאום מתברר כי המילים הסתמיות-לכאורה מצביעות על דרמות וטרגדיות, לחלקן משמעויות אקטואליות, גם אם לאו דווקא בהתאם למקור, המצומצמות למילות מפתח: "ויחנו במרה… ויחנו בדפקה… ויחנו בקברות התאווה… ויסעו מהר שפר, ויחנו בחרדה. ויסעו מחרדה, ויחנו במקהלות. ויסעו ממקהלות ויחנו בתחת" – כן, זה השיא המבודח שחותם את השיר. את האלבום עצמו חותם  "עם אחד" (עוד מימוש של הקוד המחייב ששיר הסיום יהיה קאוור לשיר ישראלי פטריוטי). האלקטרוניקה משתלטת עליו והופכת את הרכות הדביקה שבמקור לרוק אפקטיבי. כך – עד שמתעוותים הקול והכול וקורסים לתוך שברי מילים צורמניות שדורסות את מה שהיה במקור "כולנו ביחד למען כולם". ואיזה שיקוף מציאות מצוין עולה מתוך הדאחקה.

פורסם בגלובס ב-28.12.2019     

לרקוד לפי הקוד

במחזוריות מתוזמנת של שעון מתפקד, יוצא פעם בשש שנים אלבום חדש ללהקת "הפה והטלפיים". "קליגרו" (כפר בדרום אפריקה) הוא כבר אלבומם הרביעי, וחברי הלהקה – אסף גברון, רם אוריון ואהד פישוף ממשיכים להיצמד לקוד שקבעו לעצמם. בין הכללים המרכיבים אותו ישנה התחייבות למקם בכל אלבום שיר ששמו כשם האלבום הקודם (במקרה הזה מדובר ב"חרוסלמה" על שם האלבום "ירושלים", שהוא גם שיר של "נוודי האוכף" – הרכב נוסף של רם אוריון), שיר בעל משמעות סופנית ("איננו"), שיר שמתלונן בגוף שני על אישה ("אל תגידי לי מחר"), גרסת כיסוי לשיר פטריוטי ("בלב אחד", המוכר יותר בשם "סלאם עליכום" בביצוע חדווה עמרני) ועוד.

המרחב התחום הזה, שלכאורה אמור להגביל, מספק ללהקה שטח נרחב לבטא את היצירתיות שלה תוך כדי שמירה על אחידות רעיונית, סגנונית וצלילית. היא מתגלמת בתכנים האישיים והפוליטיים הקודרים בנימה סרקסטית ובנגינה המוקפדת, בעיקר על אורגניות קסיו – הדומיננטיות באלבום הזה כמו בשאר האלבומים. כישורי השירה של חברי הלהקה אינם מצטיינים, אך מתאימים לאווירה שיצרו ומשקפים אותה. מדובר בניכור עטוף תחכום מילולי מהסוג של "העתיד שלא היה". מרוב התחכמות הם נשמעים לעיתים (לא רק הפעם) כמו "להקת דאחקות", אבל הרגש הכלוא בתוך שכלתנות מבצבץ באופן מדכדך מכדי להיות "מאגניב". הם שרים באופן מונטוני ויבשושי מילים שמולבשות על מנגינות מתונות, עצובות גם כשהן עליזות או מקבלות ליווי מקהלתי שמח של "מקהלת (דפנה ו) העוגיות".

"לא צריך תשובות, רק שיהיה תמיד את מי לשאול", שרה הלהקה, ומייד מוסיפה "בחוץ משתוללת מלחמה נוראה" ("המסקנה"). את המחאה הם מגבים בציטוטים משירים ישראלים שנשחקו, כמו "התשמע קולי רחוקי שלי", ימין ושמאל רק חול וחול", "קול קורא לנדוד" – ואלה רק דוגמאות משיר אחד, "כלאחר יד", שמסתיים בקקופוניה צלילית. המחאה הפוליטית, שבאלבום הזה חריפה יותר, מתגברת בביצוע שלהם ל"בלב אחד" ("סלאם עליכום", כאמור) שנמשך כעשר דקות ובו משפטי השלום שכתב חיים חפר מושרים באופן נרפה ואיטי, כמעט "נבעכי", שהופך לרוק פראי עמוס קולות יריות וצרימות חשמליות. השיר "איננו" מצליח להכאיב באופן נוראי במיוחד, דווקא באמצעות מילים המשלימות עם מותו של המת כמו "לכן כדאי שנמנע מציפיות מיותרות בעניינו". כך גם השיר "זה", בעל המנגינה היפה והממכרת בהתארכותה, שמאגד את כל האפשרויות – מצד אחד "זה פחות מכלום" ו"זה יורד במים" ומצד שני "זה תובע כל טיפה של תשומת לב" ו"זה מחולל שמות".

לא כל השירים מוצלחים. חלקם (כמו "אני בדיכאון", "מקווה לטוב" ו"אל תגידי לי מחר") נשמעים כאילו השאיפה לייצר אווירה סתמית השתלטה עליהם והפכה אותם לכאלה. אבל בסופו של דבר, שאר השירים הטובים גוברים עליהם. וכך, בפעם הרביעית חבורת הפה והטלפיים יכולה לסמן V על עמידה בכבוד במשימתם המחזורית. נותר לתהות מהו הנפח שיתפוס "קליגרו" והאם יצליח לחצות את מתחם הברנז'ה המוזיקאית והמעריצים המושבעים. את שלב הגימיק, לפחות, הם כבר עברו.
פורסם ב-ynet ב-03.01.08