אז בואו נפנה מקום להילריות המרפאת והמאלחשת של המוזיקה. זו שלוחשת למנצחים: הביאו את הענווה. זו שמלטפת את מצוקת המובסים בתנועה מעגלית המרמזת על כיווני המטוטלת המשתנים תמידית. אפשר לקרוא לזה דמוקרטיה, אבל מדויק יותר לומר – חיים.

והנה 4 שירים – למי ששמח ולמי שעצוב, לחוגגים, למספידים, למאמינים, למיואשים ולאדישים.

בלי מילים מתווכות. רק המילים שבשיר, כולל משפט לקחת – ממנו:

האור שבעיניים / מילים: אורן ברזילי, לחן: איתן דרמון ,אורי אבני ואורן ברזילי, ביצוע: אורן ברזילי

משפט לקחת: אם יש טוב בעולם, תן לו אור, תן לו זמן. לא נשאר מקום אחר, והיום זה היום.

שיר הנושא / מילים, לחן וביצוע: רותם בר אור

 משפט לקחת: מי שאומר אנחנו מתוך האני שבער, האני שבהר.

פיסת נשמה / מילים: לאורה ריבלין, עריכה: נורית זרחי וימי ויסלר, לחן: שאול בסר

משפט לקחת: הכינרת מתרפקת על החוף כמו כלבה על אדוניה.

קרן אור / מילים, לחן וביצוע: עדי גורן

משפט לקחת: אקורד מינור נותן פה את הערך, אקורד מז'ור בריא לנשמה.

ברזילי אומנם מהלל את האיפוק כבר בשיר הפותח "לב שקט" ("לב שקט שווה מיליון… רוצה לצעוק, לא אומר מילה"), אבל את המילים הללו הוא יורה מלבו בפרצי אנרגיה ובתיאטרליות, וכך לאורך כל היצירה. בניגוד לאלבום הקודם, "שומר הלב", שתסס משמחה, הפעם החוויה היא של כישלונות וחסכים, למשל בשיר הנושא העורג לזוגיות. "אני אתן לך את הכול", הוא שר לאהובתו העתידית, המדומיינת בינתיים, וממהר לסייג: "את כל מה שהשארתי לעצמי".

אז מה השאיר ברזילי לעצמו ולנו? קודם כול, מוזיקה טובה, ססגונית, מחממת – אבל לא במובן המעורר תרדמה כמו הסקה מוגזמת. זאת, משום שבתוך הלחנים היפים הוא מיטיב להשאיר פרצות, בורות, חללים שבהם משוטט קולו פגיע, שברירי ולעיתים פצוע. המילים שלו עדיין פשוטות ודיבוריות, השפה כמעט דלה, וגרוע מזה – מרובה בקלישאות בלתי נסלחות ובמטבעות לשון שחוקים ("דמעות של מלאכים", "זמן סליחות", "יום חדש יבוא מחר") – אבל העיקר הוא שבחזית השירים ניצב גיבור העלילה בביטחון ובאופטימיות, מקרין אותנטיות ומעורר אמון. וכשברזילי שר את השיר "כמו באגדות" המקסים, ומסלסל פתאום בשיר "אומר דברים בשקט" – המוזיקליות שלו, נישאת על הדף לחניו, סוחפת אל מחוזות שבהם הביקורתיות והשיפוטיות נהדפות לטובת האמון, ההתמסרות והקבלה. וכך, בגרסת הכיסוי המרגשת שלו לשיר "מאמי" (שבמקור שר ארנון צדוק, וברזילי שר עם חן עזרן) האנושיות שבו אנושה ולופתת, ולמרבה הפלא, דווקא אין צורך ורצון להשתחרר מלפיתתה. ממילא, אורכו של האלבום הוא חצי שעה בלבד. ובכל זאת,  גם אחרי 30 הדקות הללו התחושה היא שהיצירה לא באמת הסתיימה, משום שהשירים כביכול ממשיכים להזדמר, כאילו מוגנטו אליהם שובלים כמוסים – מילות מפתח, מנטרות כמו "לעולם", שברזילי השתיל לתוכם כאשר חזר עליהן בנחישות מדיטטיבית.

וכך, כפי ששר ברזילי, המילים שלו הן אומנם קטנות, אבל בהחלט נחרטות בנשמה, מה עוד שהמוזיקה דווקא גדולה.

פורסם בגלובס ב-2.3.2019

וזה משמח במיוחד עבור אלה שבשבע השנים האחרונות עדיין מהדהדים בהם השירים באנגלית מאלבומו הקודם, "Sorrow Demons Joy Blizzards", היפהפה אף הוא, אבל בקדרותו. שנתיים קודם לכן (2008), בעיצומו של איחוד "מופע הארנבות של ד"ר קספר" – הלהקה שלו ושל שי להב –  אחרי שנים של חוסר פעילות, באמצע סיבוב הופעות מבטיח ולפני אלבומם החדש, ברזילי חלה לפתע. מתוך גופו התפרצה מחלה נדירה וקשה – תסמונת גיאן-בארה, והוא הפך למשותק בכל גופו. האלבום ההוא זיכך את הזוועות שחווה, ליצירה עמוקה של שירים יפים.

כי זה הכישרון של ברזילי, ליצוק זהב לשירים, ו"שומר הלב" הנוכחי הוא נגטיב מואר לאלבומו הקודם שנחקק בתדר האופל. "לובשת לבן", הוא שר עכשיו, בניגוד לתלבושת השחורה ההיא שלבשו שיריו. בניגוד למינימליסטיות הצלילית דאז של אלבום שהתבסס על כלים בסיסיים – גיטרות, בס, תופים, קלידים ותכנותים – ברזילי מתרחב הפעם ומוסיף כלי נגינה, בעיקר מיתרים שמוסיפים "שמיימיות" ליצירה: כינור (אבנר קלמר) וצ'לו (יעל שפירא ונועה איילי).

ברזילי נשמע מצוין באלבום, לעיתים קולו הופך פגיע בצלילים הגבוהים, וזה מזריק כנות לשירים שגם ככה מוטיב הלב נוכח בהם, כמו בשם האלבום. "הלב לא ישכח", הוא שר ("עדן"), "הלב נשאר לו במקום" ("אין אהבה כזאת"), ובשירים נוספים. עוד מילה שרווחת בשירים: "אור", ובניגוד לתפיסה המקובלת שיצירה משמעותית מתרחשת רק כאשר היא מגיחה ממחוזות היגון והכאב, האלבום הזה מוכיח שיש עומק גם בשמחה.  וכך, על האלבום האופטימי הזה – בלי לכסות על הפצעים, שגם הם נוכחים בו – שורה אושר של שירי אהבה קליטים, שממש מתחשק ללעוס אותם בזכות לחנים-ממתקים ופזמונים הימנוניים עם משפטים שניגונם נותר גם הרבה אחרי ההאזנה, כמו: "הם מחכים, הם מחכים. הם עייפים, הם עייפים".

המילים פשוטות, דיבוריות. הן לא עומדות בפני עצמן, אלא נזקקות למוזיקה, מתהרמנות איתה כמכלול. לפעמים הן נשמעות כמו שיחה טריוויאלית ("עבר עליי יום לא קל בכלל. רוצה לברוח. רוצה לצאת מכאן"), ולעיתים מבצבצות מהן קלישאות שלא נוכשו ("הגלגל מסתובב", "הזמן עובר מהר"). ובכל זאת, דווקא דרך הפשטות הזו, חסרת היומרה, שכל תכליתה הוא להזרים שירים מברזילי אל המאזינים – עובר יופי, והוא נוגע, שוהה, ושוקע.

פורסם בגלובס ב-26.1.2017

אל הדיסק הראשון של אורן ברזילי, "Sorrow Demons Joy Blizzards" (שדים של עצב סופות של אושר), מגיעים כמו בסופו של משחק "חפש את המטמון". הוא טמון בתוך מעטפה, וכדי למצוא אותה צריך לצלוח ספר שלם – ספר אמיתי, בכריכה קשה ובעיצוב עתיק, כולל "כתמי זמן", עם ציורים, קולאז'ים ומילים בעברית ובאנגלית. הן מתארות מציאות שבינה לבין משחק אין דבר. היֹה הייתה להקה – "מופע הארנבות של ד"ר קספר", וכשהתאחדו, לאחר שנות תרדמת, והחלו להופיע עם שירים ישנים וחדשים, חלה אחד ממנהיגיה – אורן ברזילי, במחלה נדירה וקשה – תסמונת גיאן-בארה. לצד מילות השירים באנגלית, מופיעים בספר מונולוגים בעברית, המתארים את שעבר על ברזילי בחודשי מחלתו. "זה הסיפור שלי", הוא כותב שם בפשטות, ומפרט: "יומנים, שבועות וזכרונות שנודדים בראש של אדם שלא מסוגל להזיז שום חלק בגוף שלו".

אבל מה לנו למחלות ולספרים? התכנסנו, הרי, לדבר על מוזיקה – שפת הצלילים. האם יש להם קיום משל עצמם גם במנותק מהעלילה? התשובה חד משמעית בצלילותה – כל שירי האלבום הזה יפים, והם מתקיימים בכבוד ובקלילות גם ללא המשא של הספר והמסע של ברזילי. ובעצם, הפער בין השירים הקליטים לבין התכנים הקשים מוסיף לאלבום רבדים נוספים.

תמיר מוסקט (מהלהקה "בלקן ביט בוקס") הפיק ועיבד אלבום מושקע, מוקפד בפרטים ומנוגן היטב בכלים בסיסיים: תופים, קלידים ותכנותים (מוסקט), בס (בן אדלר) וגיטרות (ברזילי) שמרחיבים את טווח הצבעים משחור של כאב ולבן של תקווה (שגם לה יש מקום באלבום) למציאות ססגונית יותר של שירים שנשמעים כמו בלדות אירופאיות עתיקות, קברטים אפלוליים ומארשים עליזים בדרך אל הניצחון. מוביל אותם קולו של בריזלי – גבוה, עדין, פגיע ולפעמים צרוד או נואש. פה ושם הוא מבליע מילים ומקשה על הבנתן, וזה חבל, למרות שבכל מקרה מומלץ להיחשף לטקסט הכתוב, ולא רק לשם סיוע. מהלכים בו בפיוטיות תיאטרלית  "פיות של צללים", "חיילי נשמה", מלאכים וגם הבוס שלהם – אלוהים, שלא תמיד האלבום מחמיא לו ("אלוהים מוצא אותי חיית השעשועים האהובה עליו", מציין ברזילי באחד המונולוגים). לצד שיחה מצמררת בין אמו של המת למלאך, משתלבות באלבום הזה בטבעיות גם מחאה פוליטית (בשיר "13") וכלכלית-חברתית (בשיר "New money boys" עם התוספת הנשית המבורכת של חגית מרום).

בניגוד לנעם רותם שגם אלבומו המצוין "עזרה בדרך" עוסק במציאות קשה ונמנע מלהגיש אותה קודרת ומדכדכת – ברזילי חַווה את האופל מכלי ראשון. רותם אומנם חש אותו מקרוב, אצל יקיריו, אך לא על גופו – דבר שאִפשר לו את הריחוק הדרוש להתבוננות ולעיבוד היצירתי. ברזילי, שנבצר ממנו להתרחק מהמחלה, הצליח בכל זאת להפוך אותה ליצירה רבת ערך, וזהו הישג משמעותי.

למרות נוכחות הכאב בשירים, הרי שעצם קיומו של האלבום הזה ממחיש את הסוף הטוב. ברזילי הבריא, השתקם והתוצאה היא היצירה הזו, שאת טיב קסמה אפשר להגדיר בציטוט מתורגם מתוך השיר "Sweet high": "אתה כה יפה. יופייך ממכר".

"Sorrow Demons Joy Blizzards" (שדים של עצב סופות של אושר), אורן ברזילי, "High fidelity"

פורסם ב-ynet ב-17.8.10

השילוב הטבעי בין הדורות אפיין את המופע "שיעור מולדת" שנערך אמש (מוצאי שבת) במסגרת "פסטיבל ימי זמר בתיאטרון חולון". הייחוד: כל המוזיקאים – זמרים ונגנים, כולל המנחה, אורנה דץ – גדלו בחולון. זה לא היה רק גימיק, אלא גם תצוגת תכלית לוקל-פטריוטית גאה ומקצוענית, שהמוזיקליות שבה הפרתה את הנוכחים עוד בנעוריהם. אתמול התגלה, למשל, שעמיר לב הציץ לגרי אקשטיין שהתאמן על הגיטרה ופיטר רוט קינא בברוך בן יצחק ובדודי לוי, שכבר היו בלהקות – "רוקפור" ו"נוער שוליים".

עוד הישג של הערב היה הגיוון, שכלל מעברים חלקים בין סגנונות: הכנר הקלאסי ארז עופר – כנר ראשון בתזמורת הרדיו של ברלין, שריתק בנגינתו, עלה לבמה מיד אחרי הסופר-גרופ הרוקיסטי שכלל את עמיר לב, ג'נגו (עמיר רוסיאנו), דן תורן ובועז כהן. סופר-גרופ רוק'נרולי נוסף כלל את דודי לוי, פיטר רוט וברוך בן יצחק, ואיתם מוטי ביקובסקי, יוזם הערב ומנהלו המוזיקלי. והיה גם פופ – זאב נחמה מ"אתניקס" ואורנה דץ, ששרה את "כאן" בעיבוד שמתינותו הדגישה את יופיו וניטרלה ממנו את כל הסוכר. מאוחר יותר, היא דווקא הפכה לנערת רוק, כשהצטרפה אל "פרויקט 30" – אלעד כהן ושגיא צורף בשירם "לרוץ מהר", והחליפה באופן משכנע את מלאני פרס, שביצעה במקור את השיר עם יהלי סובול. לקראת סוף השיר היא אפילו הוסיפה צעקונת חיננית.

הערב נפתח באריק רודיך, שניגן על הפסנתר את נעימתו הנודעת "אחרית", לא לפני שהביא את בנו הקט והחמוד לנופף לקהל מהבמה. "אני חצי רומני", הוא הסביר, "אז אני מלמד אותו לגנוב את ההצגה".

המופע לא התיימר לעניין במוזיקה חדשה או פחות מוכרת, אלא כלל את הלהיט הכי מזוהה של כל מוזיקאי. וכך, דודי לוי שר את "כל הזמן שבעולם", מלווה בארבעה גיטרות-על, דן תורן ביצע את "לבן על לבן", זאב נחמה שר את "ציפור מדבר", תוך כדי שניגן באוויר על כינור דמיוני, ומאוחר יותר שר את "כתם הפרי", ביחד עם אורן ברזילי מ"מופע הארנבות של ד"ר קספר", ששר איתו בהתלהבות, שנכחה גם כשהצטרף לאמילי קרפל בשיר שלה "נמשים" ובהימנון הקספרים "תראו אותי".

הקהל, לעומת זאת, היה מנומס מדי. למרות ההבעות המרוצות, הוא ישב רוב ההופעה קפוא בכיסאותיו המרופדים. "מה קורה לכם"? תהה נחמה. פה ושם נראו סימני חיים מכיוונם, למשל, כשראש העיר שלהם, מוטי ששון, הפתיע כששר בליווי הפסנתר של אריק רודיך את "רוח סתיו" וחשף קול רך ונעים. זה היה אחרי שהעניק תעודות הוקרה מטעם חולון לגרי אקשטיין (בנותיו קיבלו במקומו את הפרס) ולאפרים שמיר ("פעם ראשונה שאני מקבל פרס"!).

שיאי הערב היו "חור בלבנה" הרוקפורי, שברוך בן יצחק שר עם התגבורת "החדשה" והחשמל התעצם מרגע לרגע. "תראו מה יש לו ביד", הם הקפיצו את השיר, מפנקים אותו בסולו אינסטרומנטלי ממושך. סולו נטול מילים, אך לא פחות מסעיר, היה כשעמיר לב עם ג'נגו, תורן וכהן סיימו את "פעם בחיים" של לב, ששר אותו, מתייסר מהמילים, כאילו שר אותן בפעם הראשונה.

בלטו בכישרונם גם הנגנים שליוו את ההופעה: תומר לוי המתופף, עמוס פרידמן הבסיסט ואופיר קנר בפסנתר ובקלידים, אבל השיא האחרון, החותם, התרחש כמעט ללא כלי נגינה, כשאפרים שמיר הוזמן לשיר את השיר שהלחין, שיר הנושא של ההופעה – "שיעור מולדת". רוב המשתתפים  הצטרפו אליו בספונטניות ושרו בעדינות מחויכת, וממש כמו המילים של עלי מוהר – "כך זה היה, פשטות רכה".

פורסם ב-ynet ב-4.4.10