הציפייה הייתה חממה נהדרת להנבטת יצירה – רומנים של מכתבים, ושירים.

אז בואו נצלול לשירי מכתבים. שולחת במעטפת המסך שירים-מכתבים, וחותמת אותם בתקווה שתמיד תקבלו – לא משנה באיזו מעטפה – בשורות משמחות.

ואיזה מכתבים נוספים עם מנגינה מהדהדים עכשיו בראשך?

עוד ניפגש / אריק איינשטיין (מילים: אריק איינשטיין, לחן: שם טוב לוי)

 "מה לספר לך וזה רק מכתב", מתנצל איינשטיין במילים שכואבות את הקושי שלו להתנסח בהן. אבל בעצם, הוא מצליח ליצור איתן את ההתנסחות המושלמת של הגעגוע: "יש כאן הכל, אבל אין אותך".

עד עולם אחכה / יצחק קלפטר ויעל לוי (מילים: יונתן גפן, לחן: יצחק קלפטר)

"אני כותב מכתב, הדף נגמר לי, אני רוצה אותך, רע לי ומר לי".  יותר מהכל, זה דואט על חוסר תקשורת. גם הוא וגם היא כמהים זה לזו וזו לזה ומבטיחים לחכות לנצח. אבל מדוע נדרשים כאן עינויי הציפייה כששניכם אוהבים בו זמנית? למה אתם לא נפגשים כבר?

מכתב קטן / דני רובס ואופירה יוספי  (מילים ולחן: דני רובס)

"מכתב קטן לאיש אחד רחוק מכאן, ובו תמונה שיש בה זיכרון ישן: שנינו מחייכים למצלמה, לפני שהוא הלך למלחמה". מכתב שהוא מזכרת מאהוב מת, עם אחד מהמשפטים הכי מצמיתים בזמר הישראלי: "יש ודאי במקום נסתר תשובה לכל דבר אז למה דווקא לי נגמר הכל לפני שהתחיל?". למה?

אוהבת אותך, עוזבת אותך / דפנה ארמוני (מילים ולחן: שלום חנוך)

"לא יודעת איך להתחיל, מה לכתוב, איך לא להבהיל" – כך נפתח מכתב האהבה האמביוולנטי הזה. היא עוזבת אותו, אפילו שהיא אוהבת אותו, כי היא רוצה – בטרם יהיה מאוחר מדי – לאהוב גם את עצמה.

קראתי את מכתבך / איפה הילד (מילים ולחן: חמי רודנר)

"קראתי את מכתבך. כמעט והצלחתי לשנוא אותך. לרגע הבנתי איך, איך איבדתי אותך לעוד נצח". והפעם, נקודת המבט של קורא המכתב, ובמקרה הזה – של האוהב הננטש.

מהרי נא / אהוד בנאי (מילים ולחן: אהוד בנאי)

"כשאמא באה ואומרת: 'יש לך מכתב', הניצוץ חוזר לפתע אל עיניו. הוא מריח באוויר את הגשם מתקרב ומביא את אהבת חייו". כאן המכתב הוא בשורה טובה, תרופה לחידלון של הילד החולה בן השלושים. ומי שמביאה אותו היא האמא, שכבר איננה, והשיר הזה מתגעגע אליה, חוזר אליה ומנציח אותה: "את חזרת אל ביתי, כן עכשיו את איתי. אני קורא בשמך לביתי".

האיש עם המכתב / פונץ' (מילים ולחן: יוסי בבליקי, שלום גד, אלי שאולי ושלמה רוזנבלום

כדרכה היפהפייה והמיסתורית של הלהקה החמקמקה הזו, הם מנסים לפענח אמת שבה דווקא השליח הוא המושא והאמצעי הוא המטרה.

המכתב /  נועה שמר (מילים: מרים ארן, לחן: נועה שמר)

השיר שבזכותו נכתב הפוסט הזה.

נשמטו על רצפת חדר העריכה: "חלון לים התיכון", "כמו צמח בר", "הדוור/עומר קורן, מעיל הגשם הכחול/שרון ליפשיץ (תרגום של צרויה להב ללאונרד כהן).

"יש קונספירציה, יש מחלה", שר חמי רודנר בשיר הפותח את אלבומו "יהומה", וזוהי בעצם תמצית היצירה. המשך עגום לתחושת ה"חטפתי את הישראבלוז" מאלבומו הקודם "זמן אסיף" שיצא ב-2013, אבל הפעם הדכדוך התפתח מפאסיביות לביקורתיות אקטיבית כנגד מחלת האלימות הבהמית, שרודנר המציא לה שם: "יהומה" (במלרע).

רודנר, כפרט מתוך החברה, הוא החולה הסובל, ובו זמנית גם המאבחן/מתעד הבוחן את הסימפטומים במבט מדעי/עיתונאי. פה ושם יוצא ממנו הרופא שמעניק – בזהירות – תקווה. וכך, עם כה הרבה מרכיבי אישיות, לא מפליא שרודנר – בניצוח איתי צוק שהפיק מוזיקלית – בחר ליצור אלבום של "ביחד". "יהומה" הוא אלבום של הפריה הדדית, פרי התכנסות של חברים ותיקים לפלוגות השירה, הגיטרה והבאס כמו יובל בנאי ורונה קינן, עם תגבור של חיילים חדשים כמו תומר ישעיהו וג'ין בורדו, וגם פחות נודעים, כמו בנימין גולדשטיין (בנג'י) ויאיר הררי, שרודנר גילה כשהיה המורה שלהם ב"מזמור" – בית הספר למוזיקה של המגזר הדתי. כל אחד מהמוזיקאים (יש גם נוספים) זולג בדרכו לתוך השיר שרודנר הועיד לו, ולעיתים שותף בכתיבה ובהלחנה. את האלבום חותמים האדמו"רים ג'ון לנון (בגרסה עברית-ישראלית של רודנר ותומר ישעיהו לשיר "Warking Class Hero" – "גיבור מעמד הפועלים") ומאיר אריאל, שרודנר שר איתו בדואט את Carry On"". הגיוון הזה אומנם מעשיר את היצירה, אבל גורם לעיתים לחוסר אחידות. השאיפה לספר סיפור אחד באמצעות קולות שונים מייצרת לפעמים הסחות דעת סגנוניות (וגם ססגוניות) שמסיטות את הקשב מדרך המלך, כך שבמקום יצירה שלמה והרמונית יש שברים וקרעים שמחוברים ביניהם בתפרים גסים.

זה לא בהכרח חיסרון, כי חוסר האחידות משקף את התוהו ובוהו שרודנר מתאר, מה עוד שמדובר בשירים טובים, חלקם מרהיבים, כמו "וירוס יהומה" עם יובל בנאי, על המציאות הווירטואליות נואשת הלייקים; "ים האדם הרעב" עם רונה קינן, שנוכחותה הצלילית מעדנת לחמלה את הביקורת על היחס לעובדים זרים; ו"כניסת ספקים" המבריק והמקפיץ עם ג'ין בורדו, על החצר האחורית של חברת השפע. התשתית לתיעוד הבועה המטריקסית שבה אנחנו חיים (לפי האלבום), היא הרוקנרול הישן והטוב שרודנר משתייך למשמר הכבוד שלו בגרסתו הישראלית, כבר משנות ה-90 בלהקת "איפה הילד". הלהקה מופיעה בשיר הראשון באלבום, "קונספירציה", כמו מסמנת לנו שהרצף נמשך, ומתוגברת בנציג הדור החדש, אלון עדר.

בתוך מרתפי הצחנה של הניוון שמתאר "יהומה" שורצים בעלי חיים: חיות טרף כמו הזאב המורעב בשיר "היי", ומפיצי מחלות כמו חולדות וירטואליות ב"וירוס יהומה", עכברים ב"ים האדם הרעב" ועכברושים בשיר "כניסת ספקים". אבל לצדם מהבהבת אלטרנטיבה, שהייצוג המובהק שלה הוא "יש יופי" – שיר על פשטות, בנימה מזרחית מסולסלת, שבו יאיר הררי מצטרף אל רודנר בדומיננטיות בוערת ומחממת כמו מדורה. "בסוף היום אתה חוזר הביתה לשכונה", כך הוא נפתח ומסתיים.

והשכונה הזו היא תזכורת למשפחתיות, שאולי תצליח להביס את הניכור המתפשט. ורודנר, שאולי הפנים את "מצפון תיפתח הרעה", נוסע ברכבת דרומה, בשיר "כיוון דרומי". וכשם שהוא שר בו את הייאוש, כך גם מזדמרת התקווה: "ממשיך להאמין".

פורסם בגלובס ב-06.09.2019

והנה אלבום נוסף, שישי, "מתוק בחשיכה" – שכמו אומר: אנחנו פה. לא כגחמה, אנדרטת הנצחה לנעורים המוזהבים של המאה שעברה. אנחנו יוצרים מתפתחים, משביחים את עברנו, מניעים אותו בתנופת ההווה החי שלנו.

וההווה הזה התעשר מוזיקלית. עדיין רוק – מיומן יותר, מלוטש משנות ההשתפשפות על הכלים של ארבעתם: הבס והגיטרה האקוסטית של חמי רודנר, הגיטרות של אסף שריג ושל אופיר בר עמי, והתופים וכלי ההקשה של אסף "בובי" מרוז. וגם בזכות עופר מאירי, שהפיק מוזיקלית (וניגן בקלידים ובתכנותים). יצירה שמתודלקת בתמורות חייהם האישיים – הם כבר בשנות החמישים שלהם – שמזקקים את האינדיבידואל שבכל אחד מהם. מיוצרים מוכשרים שהוסטו הצידה מתנופת הכריזמה של סולן דומיננטי, "הקול" של הלהקה – עכשיו כל קול מובחן עד לרמת הניואנסים הפרטיים (במיוחד שריג בשיר הנושא ובר עמי ב"עמוק נפלא"), ורק כך מתאחד לצליל של להקה, ששוב נשבר לרמת הפרט, שקולה כבר לא מזוהה עם הצליל החמי-רודנרי – שבעצמו נשמע שונה, עמוק יותר.

בניגוד ליוצרים אחרים, שמתמידים לשיר על הנעורים ועל שנות העשרים המוקדמות – ולכן רלוונטיים באמת רק לקהל מתחלף (הקהל שבגילם, חווה אותם כמכונת נוסטלגיה נעימה, אך זמנית, וממשיך בחייו) – איפה הילד הם להקה שהולמת את הקהל שלה מראשיתה, צומחת איתו ומשקפת אותו. והכול בזכות השירים – יפים אחד-אחד: בלחנים, במילים – חלקן שירה שעומדת בפני עצמה – ובהגשה (עם הברקות מרנינות כמו החצוצרה של עידית מינצר והסיטאר של בני דגובס). השירים מקוריים, לא שגרתיים (למשל "משבר כתיבה דתי"). רוקנרול של חיי נישואין ומשפחה – שהם הצליחו להפוך את מורכבותם, כולל שחיקתם, למשהו מסעיר ומרתק, שמתחשק לאמץ לצריכה ביתית שוטפת. להתעמק בוויזואליות הפנימית שלהם, עם העיסוק הנרחב בחושך ובאור על גווניהם המשתנים. האפור שמחבר ומפריד ביניהם אינו ערפול, אלא גוון מורכב שמכיל את הקצוות. "מה שנותר זה לכפור באפור" ("רומנטיקה"), הם מתריסים בילדותיות יהירה בשיר "רומנטיקה", אבל זה לא יעזור להם. כבר בשיר הבא, "היא אוהבת", הם מתבדים: "אלף גוונים של אפור יפרחו עם בוא האביב".

פורסם בגלובס ב-20.4.2017

חמי רודנר כמו תמיד הסולן הבלתי מעורער והבסיסט, אסף שריג ואופיר בר עמי בגיטרות, ואסף (בובי) מרוז המתופף – היו כאן כבר מהאלף הקודם, שותפים בכירים בתור הזהב של הרוק הישראלי, ששיאו בשנות ה-90. הם התקדמו מלהיט ללהיט – מוכיחים שאפשר להיות עמוקים וקליטים, פירקו את הלהקה לכמה שנים, ולבסוף חזרו ליצור ולהופיע. בקרוב יגיע גם אלבום חדש בשם "מתוק בחשכה", ובהופעה הם השמיעו שני סינגלים חדשים ממנו: "גוונים של זהוב" ו"רומנטיקה". עכשיו הם בני חמישים פלוס-מינוס, והקהל שלהם ביום שישי הורכב מבני גילם, חלקם עם ילדיהם, ומצעירים יותר, גם כאלה שלא נולדו כשנוצרו השירים – ובכל זאת שרו את כל המילים באדיקות שהוכיחה רלוונטיות לחייהם.

וזו הייתה אחת מהתובנות המשמחות בהופעה, כי לכאורה מה הרלוונטיות של שירי רווקים צעירים, הוללים-מתייסרים, מהאלף הקודם, כשהם כבר בעלי משפחות? איך הם יכולים לשיר את השירים האלה, ולהישמע אמינים, עד כדי הזדהות של הקהל?

ובכל זאת, אף שעברו בדיוק שלושים שנה מאז שרודנר ושריג יצרו בקיבוץ גבעת ברנר את השיר "איפה הרוח" – הוא עדיין רלוונטי, בצימאונו לרוח דו משמעית, פיזית ומטפיזית. ואיפה היא באמת? "אולי בשפת הים? איפה הרוח? אולי בשדה?". בשישי בצהריים היא הייתה בתל אביב, בזאפה. האנשים שעל הבמה ואלה שמתחתיה התאחדו כדי לתהות ביחד, באותה נואשות שרבית: "מתי כבר אוקטובר יבוא, ורוחות מערב בחובו?", והפצירו: "הביאו את הסתיו, שלכת, וליבנו האטום והקר יתרחב וינשום". ומיד אחרי הכמיהה הקולקטיבית הזו, הלהקה הביאה גשם חורפי בשיר "רק בשביל לקבל חיבוק".

"כולם רוצים חבר", ביקש מישהו מהקהל את השיר שנקרא כך. רודנר לא התבלבל וענה מיד: "וכל-כך מעטים זוכים לזה". בהופעה הייתה תחושה שדווקא לא כל-כך מעטים, ושהחברים הם השירים: "מה שעובר עליי", "העצב שלה", "נפלת חזק", "לבן בחלום שחור" ועוד. ומחולליהם הסתערו עליהם וכבשו אותם מחדש, עם כל הזיעה המתבקשת. שריג הפעים כהרגלו ב"מסיבת התה של עליזה", והביקורות החברתיות בשירים כמו "אחד אלוהים" ו"אמריקה קרובה" נדמו כאילו נכתבו בימים אלה. "מישהו שומע אותי", שאלו-ביקשו חברי הלהקה, ונענו חזק בהופעה הכיפית הזו.

פורסם בגלובס ב-1.9.2016

לפני כשלוש שנים הוציא יובל גורביץ' את אלבומו האחרון והמשובח, "עורב", ולמרות מצוינותו, הוא עדיין מוכר בעיקר כ"מוזיקאי של מוזיקאים". אמש, האהבה שהועתרה עליו קיוותה לפצות על העוול שבהחמצה שלו והוא התרגש מהמחווה – קיפץ ורקד, דילג ורץ על הבמה וממנה, חיבק את השרים לכבודו ושר איתם. "שחר אבן צור והמסתננות", כלומר אבן צור ביחד עם יהלי סובול וספי אפרתי, פתחו את המופע בשירים ישנים וחדשים של להקת האם – "מוניקה סקס". "טוב חבר'ה", קטע אותם לרגע גורביץ' בניסיון להחמיא להם, אבל סובול עצר אותו. "תודה רבה גורביץ'. תן לנו לשיר. אנחנו נשיר ואתה תקשיב. תן לנו להקדיש לך את השיר הבא, איש קש".

וכך הם חיממו ברוק הסוחף שלהם את האולם שהתמלא בהדרגה באנשים ובשמחה והזניקו אל הבמה את גורביץ' עצמו, ביחד עם "המדור לחיפוש קרובים" – ההרכב שלו שבו חברים דרור גלוברמן בקלידים, רועי צעדי בגיטרה, אסף אנגל בתופים וטל מרקוס בבאס. אל הלהקה, שהלהיטה עם גורביץ' את שיריו, כולל סינגל חדש שמופץ השבוע ("כל הכסף ששמתם בכניסה, הולך לאלבום", התבשר הקהל),  הצטרפה בשירה בת נטף, שמוכרת מהשתתפותה בעונה האחרונה של התוכנית "כוכב נולד". "היא הניסוי שלי בבני אדם", הצביע עליה גורביץ' בחיבה וגילה שהוא מנסה להפיק לה אלבום. היא, מצדה, גם הינחתה את המופע בהתלהבות יתר, שנסלחה בזכות כנותה. נטף גם הזכירה שגורביץ' הוא משחיז סכינים על אופנוע, "וגם משחיז טקסטים".

הטקסטים החדים שלו נבלעו אמש ברעש המבורך של המוזיקה. היחיד שמילותיו נשמעו בבירור היה אפיק פלג, בעל חדר חזרות על שם המתופף ז'אן ז'אק גולדברג ז"ל. על רקע הגיטרה הדומיננטית של גורביץ', הוא הקריא קטע בשם "זמן חלום" שהוקדש לאביו שממנו התייתם כילד.

העוצמה המסתמנת התחזקה כשאביב מארק הופיע עם ההרכב "הבוסתן החשמלי", אחרי שהקריא לגורביץ' חמשיר שנפתח במילים: "60 מלאו לנער וליבו המה". לפני ששר, מארק סיפר שגורביץ' שירת בלהקת גייסות השריון בשנת 69', עם מוני מושונוב, שלמה ידוב ויצחק קלפטר. "הם לא נתנו לו לשיר, אז הוא היה הפנטומימאי". מארק, שבדומה לגורביץ', גם הוא מוזיקאי לא מתפשר, ואולי אפילו קיצוני ממנו בכך, הטיח בקהל רוק אינטנסיבי, אבל כדברי אחד מהשירים, "לקח את הזמן לאט" ואיפשר לצלילים שלו להתפתח בקצב שלהם. "מידנייט פיקוקס" שעלו אחריו העלו עוד יותר את טמפרטורות הרעש המחוספס באנרגיות התיאטרליות הנודעות שלהם. הקהל – עירני בהתאם – זכה לשמוע שירים חדשים שלהם מתוך אלבום שבדרך, כל שיר מהיר מקודמו ומשמש מקפצה לחיבוקים של גורביץ'.

בחצות ועשרה, כשהקהל כבר התמעט, עלו לבמה מחצית להקת "איפה הילד", כלומר חמי רודנר ואסף שריג מתוגברים בירמי קפלן על תקן מתופף דומיננטי. שריג סיפר שבתקופה מסוימת גורביץ' היה שותף שלו לדירה וש"תמיד הוא עשה את הדברים הלא נכונים, בזמן הלא נכון", והוסיף בציניות: "ומשום מה הוא הפך לקדוש". רודנר מיהר להבהיר לקהל: "רק שתדעו שכבר חודשיים אסף בהתרגשות מההופעה הזו". תוך כדי השיר "אחד אלוהים", גורביץ' עלה לבמה ושר איתם כשרודנר לוחש לו את המילים. "אתה מהווה בשבילי השראה", אמר לו רודנר, ושריג הוסיף: "בעצם, הוא בן 500".

לא נכון. אם כבר, אז בן 6. כל להקה השתוללה על הבמה בתור שלה, אבל גורביץ' השתולל עם כל הלהקות. "כשאיפה הילד" הופיעו והלהיבו, התבקש לומר "הנה הילד", ולהצביע עליו. "הלילה הזה מתקרב לקיצו, מתמעט והולך", הם שרו. כבר היה מאוחר, וגם הקהל התמעט והלך. אסף שריג נשאר על הבמה כדי לנגן עם להקתו השנייה, "זק"א", והתפרע איתם במוזיקה המתפוצצת שלהם. באחת וחצי בלילה הם עוד המשיכו לבעור, ואיתם קהל הולך ומצטמק וחתן יום הולדת דק אך הולך ומתעצם.

פורסם ב-ynet ב-16.02.11