"היופי נתקע כמו סכין בלב", כתבה המשוררת זלדה, וזוהי התחושה מ"אי במערבולת, שרות זלדה" – אלבום המוקדש לשיריה, בלחנים חדשים, מפי זמרות-יוצרות. אלבום שכולו "קול אישה", היוצא בתזמון מושלם. על רקע הדרת זמרות מהופעות, כולל הסערה האחרונה – מופע ההתרמה למפעלות הרב פירר, כשסיכומי העשור בזמר העברי עדיין מהדהדים חיסרון זמרות מהם.

גם בלי ההקשר העדכני זהו אלבום בוער, ולא רק מפני שזלדה היא "משוררת אש" שהבעירה היא מוטיב חשוב ביצירתה. הזמרות ביצירה הזו, בהפקתה המרשימה של תום דרום, משלבות את הרליגיוזיות האינטימית עם אנרגיות המחאה שבוקעות מזלדה, ומעבירות את מיזוג הקצוות הללו כשופר-צינור.

כך למשל, "ואיקץ" שמירה עווד הלחינה ושרה בסערה (וממנו לקוח ציטוט היופי בפתיח), לעומת "כאשר חי המלך" בהלחנת שרון רוטר ששרה אותו בעדינות מופנמת. או "אני ציפור מתה" בהלחנת יסמין לוי ששרה בבלקניות הצוענית האקספרסיבית שלה, לעומת "בנחל אכזב" החרישי ששרות יהודית רביץ ותמר אייזנמן שהלחינה, והחצוצרה של ספי ציזלינג מתקשרת בה עם החצוצרה הכתובה – "בנחל אכזב החשק היחף מריע לשרב בחצוצרה של פז". ובכלל, החצוצרה של ציזלינג והחליל של סלעית להב מפיחים באלבום את האש ומזרימים דרכה ערוצי אוויר לשאיפת המוזיקה והמילים. איתם – נגנים עילויים נוספים, שמשמעותיים ליצירה בתרומתם (ניר מנצור בתופים, שני איתמרים – דוארי בכלי הקשה וציגלר בבס וגיטרות, שחם אוחנה בבס וקונטרבס, רון בונקר בגיטרות ובנג'ו, דניאל אנגליסטר בגיטרות, מאיה בלזיצמן בצ'לו, אבנר קלמר בכינור ועוד).

גם הקטעים החלשים יותר באלבום מעוררים פרשנות – "עם סבי" (לחן: ענת מלמוד) האינטימי, שנרקיס שרה אותו בסערה אוריינטלית מלאכותית; או "פנאי" – הכה שונה אצל דאנה איבגי (לחן: יקיר הלל) מזה המזוהה עם חוה אלברשטיין בהלחנת חיים ברקני, ועדיין מיטיב לשקף את השלווה בשיר.

כשמקשיבים לאלבום מתאהבים (או מחדשים אהבה) בזלדה שכתבה בשיר "שני יסודות" – שאסתר רדא סופחת וסוחפת בצבעי רגאיי – "איך אפשר לעבור את החיים הנוראים האלה בלי שמץ של טירוף, בלי שמץ של רוחניות, בלי שמץ של דמיון, בלי שמץ של חירות". ודווקא יש באלבום הזה המון חירות, בגרוב וגם בחופש לחתוך לעיתים את המילים ולהרכיבן מחדש בשונה מהמקור. בכל מקרה, מומלץ לא להסתפק בשירים המושרים אלא להתעמק במקור. לאלבום מצורף ספר מושקע – סיבה בפני עצמה לרכוש אותו בזכות קטעים מראיונות עם זלדה, ביקורות על ספריה, פרשנויות מעמיקות, ובעיקר השירים עצמם.

עדיין קשה לדעת האם הם יוזרמו מהאלבום היישר לקאנון הישראלי, ובכך יונגשו לתצרוכת עצמית-פרטית, וגם לצרכים ציבוריים-טקסיים. שהרי הלחנת שירי משוררים, עלולה (בעיקר מטעמי יראת כבוד של המלחין) להפוך אותם ל"שירי מוזיאון" – יפים ומוערכים, אך לא שימושיים ביומיום. אבל לפחות שיר אחד עשוי להצטרף למיינסטרים מבלי לטשטש את איכותו – "הדליקו נר" שהלחינה אהובה עוזרי ושרה אילנה אליה בליריות אקטואלית מאירת עוולות חברתיות.

כי כזו הייתה זלדה, נפש פרטית שניסחה בשפתה חיים אישיים משולבים בזהויותיה היהודית, הישראלית, הנשית והדתית, החופשית להתפעל ולפקפק, וגם לאבד כיוון, כפי שכתבה ב"צל ההר הלבן" ששרה מיקה הרי (והלחינה עם ערן ויץ): "ולא ידעתי עוד מה שם התחנה שהגיעו אליה חיי". ודווקא מחוסר האוריינטציה המכמיר הזה, הקול הנשי שבאלבום מנווט בביטחון אל הילת התודעה.

פורסם בגלובס ב-08.11.2019

"אויה להולכים בחושך וקוראים לו האור החדש", שרים "החצר האחורית" ב"החצר האחורית 2", אלבומם השני. משפט שמתמצת את מהותו – נעיצת דיאגנוזה חדה, ביקורתית ופואטית של ניווני הדור והתקופה על לוח לב המאזין. האלבום שופע תיאורי תאורה, ארצית כמו זרקור המצביע על עוולות, ושמיימית כמו גרמי שמיים. אם בשנות ה-80 להקת טנגו רקדה "ריקוד לאור ירח", הרי שאצל החצר האחורית, הירח עצמו מרקד ומככב בשלל תארים, לאו דווקא מחמיאים, כמו "לבנה ערמומית", "ירח משוגע" ו"ירח שיכור צוחק".

בהחלט צוחק, תוך כדי דקירה, וארבע שנים אחרי אלבום הבכורה שלהם, החצר האחורית ממשיכים לקלוע חיצים שנונים שחודם המילולי מופקד בידי חבר הלהקה יענקל'ה רוטבליט. על שיופם המוזיקלי – לחנים, נגינה ושירה – אחראים תומר יוסף בתופים ובכלי הקשה, איתמר ציגלר בבס, בגיטרות ובכלי הקשה, וגֶדי רונן בקלידים. יוסף וציגלר מביאים אל הלהקה גרוב עסיסי ומרקיד המזכיר את להקתם "בלקן ביט בוקס" ורונן את הזעם הפיוטי  מלהקותיו "דבק" ו"פרויקט 1:1".

התוצאה היא אלבום לרגליים, ללב ולראש, שמכריח להקשיב למילים הרוטבליטיות. הן מוגשות ברהיטות שמכבדת כל מילה באמצעות הגשה מושלמת (לא דבר מובן מאליו במוזיקה הישראלית), כך שהמחאה שבבסיסן נשמעת בצלילות שהמוזיקה – גם כשהיא עליזה – לא מטשטשת. מחאה נגד היחס לפליטים, הביורוקרטיה שהתגלמותה המייאשת היא התור, וגם ביקורת אקולוגית בשיר "מי הרג את ים המלח" עם ליהטוטי הפסנתר המרגשים. לצידם, תיאורים אורבניים יפהפיים של עיר בנוסח אלתרמן כמו בשיר "הפילוסוף", שהם מצע להתגוששות קוהלתית בין גוף לרוח עם טוויסט משעשע בסוף.

עוד שיא הוא בשיר הפאנקי "שעת הזאבים", שבו כלי נשיפה נהדרים (ספי ציזלינג בחצוצרה ויאיר סלוצקי בטרומבון שמשתתפים באלבום לצד הלהקה) מבליטים הצלפות שתענוג לצטט: "כל האכלו לי ושתו לי, כל ה-היה לי ולקחו לי, בוא לא נתחיל עם זה שוב עכשיו. כי יש פיל בחדר וקוף על הגב. והמשכיל בעת ההיא יידום, והחכם בעת ההיא יסתום".

אם יש חיסרון באלבום הזה – שאפילו עטיפתו והחוברת שלו אטרקטיביים במופשטותם (עיצבו נדב ברקן וזהר קורן) – הוא שאחרי כמה האזנות, השירים נדמים לעיתים לסטיקרים בשנינותם הקופירייטרית. "הים טובע". "עובר ושווא". "אני רוצה את העתיד שלי בחזרה". מבריק ויפה, אבל גם עשוי להזכיר פוסטרים בחדרי מתבגרים מודעים או שלטים בהפגנה. הלהקה הזו היא אכן הפגנת מחאה מרשימה, ראויה וממוקדת, שמומלץ להצטרף אליה.

פורסם בגלובס ב-09.11.2017