יואב קוטנר יצר סדרה על להקת "כוורת", שמספרת סיפור אהבה – אוניברסלי, ישראלי ומאוד אישי

כבר בדקות הראשונות של הפרק הראשון בסדרה "נתתי לה חיי" על להקת כוורת מתברר  שהז'אנר שהיא משתייכת אליו איננו רק תיעודי אלא גם "סיפור אהבה". יואב קוטנר יצר סדרה (ב"כאן" תאגיד השידור הישראלי) שעוסקת באהבה – בין איש ללהקה שלו, ובינו לבין המוזיקה.

בעצם, היה צריך לקרוא לו יאהב קוטנר.

"איך מסבירים את האהבה שיש אליכם?", שואל קוטנר את דני סנדרסון ואת גידי גוב בפרק 3, והשניים – גברים ורבליים שמתנסחים ברהיטות בדרך כלל, נבוכים קצת ולא ממש יודעים מה לענות.

כי איך בכלל מסבירים אהבה?

אבל קוטנר מנסה והסדרה הזו היא התוצאה המרהיבה של המסקנות שלו.

אינטימיות טלוויזיונית

לכאורה, מה יש לחדש בסיפור של הלהקה הישראלית האהובה הזו? הֶלְחֵם של שבעה יוצרים גדולים – דני סנדרסון, גידי גוב, יוני רכטר, אלון אולארצ'יק, אפרים שמיר, מאיר פניגשטיין ויצחק קלפטר ז"ל. הרי מאז שקמו בשנת 1973 הם לא רק הופיעו כלהקה פעילה ומתאחדת מדי פעם, אלא גם שיתפו פעולה עם התקשורת והתראיינו, תועדו בזמן אמת ויש גישה לחומרים האלה. אז מה החידוש?

קודם כול, קוטנר – שהוא לא רק מתווך מוזיקה חשוב בהשפעתו, אלא גם חוקר מוזיקה מקצוען, שמתעד אותה בספרים, בתוכניות רדיו ובסדרות טלוויזיוניות – הצליח להביא חומרים נדירים וחדשים, כלומר כאלה שאינם מוכרים, ושהצפייה בהם מענגת במיוחד. כך, למשל, נחשפים לשירים של כוורת שסנדרסון תרגם לאנגלית ויצר מחדש עבור סיבוב ההופעות של הלהקה בארצות הברית בשנת 1976 (ספוילר: הקהל היהודי-אמריקאי התעצבן ודרש מכוורת לשיר בעברית, למגינת ליבו של גידי גוב).

ויש גם צילומים יפהפיים ולא מוכרים של חברי הלהקה לאורך השנים, שמתחשק להקפיא כל אחד מהם ולבהות בו ארוכות.

שנית, הדינמיקה שקוטנר יוצר בקסמו האנושי בינו לבין חברי הלהקה – שהדינמיקה בינם לבין עצמם היא מגנט לא פחות עוצמתי לצפייה בסדרה. הוא מראיין אותם לכאורה בקלילות אגבית, אבל למעשה באופן יסודי, פרטני ועמוק, והתוצאה היא אינטימיות מרגשת וממש מהפנטת לחזות בה.

למשל, בפרק הראשון ישנו רגע טלוויזיוני קצר ומכמיר-לב של קרבה אנושית-אינטימית בין קוטנר לגוב. אבל רגע, עוד לפני כן: קוטנר, כנער לפני גיוסו לצה"ל, נחבל בראשו בתאונה וכתוצאה ממנה איבד את זיכרונו ולמעשה החל את חייו מחדש. בתקופה זו הוא הגיע להופעה של כוורת, שהתברר ששינתה את חייו. בסדרה הוא אומר: "היום אני יודע שההופעה ההיא גרמה לכך שהמוזיקה תהיה החיים שלי".

בשיחה עם גוב, שניהם תוהים, ברמה ממש פילוסופית, על האם הרע והכואב בנקודות משמעותיות בחייהם – אצל קוטנר: פציעתו המכוננת, ואצל גוב: התייתמותו מאביו בגיל שבע – יכול להתגלות בסופו של דבר כטוב. הנה תמליל הדיאלוג ביניהם מתוך הסדרה:

קוטנר: "כל מה שקרה לי זה טוב לי".

גוב: "אני גם יכול להגיד שזה טוב שאבא שלי מת, כי נהייתי זה (אני חושבת שהוא התכוון לומר "נהייתי מי שאני" – ת.ל)… ונסעתי לאילת והכרתי את יאיר רוזנבלום, והגעתי ללהקת הנח"ל והכרתי את סנדרסון".

קוטנר: "אתה רואה? כל דבר לטובה".

גוב: "אם אבא שלי היה חי, לא הייתי נוסע עד אילת" – וכאן הוא עוצר רגע. תוהה.

קוטנר: "נכון".

גוב (בהיסוס): "אבל אני לא בטוח שזה טוב".

קוטנר (בנחרצות): "עכשיו זה בטח טוב".

גוב: "לא, אני ב… אני בסדר, אבל עובדה שאני בגילי מדבר על זה, זה חוסר".

קוטנר (באמפתיה): "כן".

כך שהסדרה הזו היא גם ניסיון לדבר על החיים, ועל המוות שהוא חלק מהם.

יש בה רגעים מרהיבים של התלכדות על-זמנית ובין זמנים, שבהם שיר של כוורת מושר ברצף מההווה דרך העבר ומהעבר לעתיד שלו, שהוא ההווה שלנו – והשיר עדיין חי וטרי ויפה ומרגש בכל זמן כזה, ובכל הזמנים ביחד.

"נחמד, נחמד, היה ממש נחמד", הם שרים בשיר "נחמד" (מילים ולחן: דני סנדרסון) – שיר חנוך-לויני שכזה. כמו שאולארצי'ק אומר בסדרה, השיר הזה הוא בעצם על כל החיים רצוף. מההתחלה ועד הסוף:  "נלך, נחזור, נעמוד שעה בתור / עשו שטויות נמרח קצת יוד ונתראה בבור / מכאן לשם, זה לא לוקח זמן / עדיף לגמור ביחד עם כולם".

כשצופים בסדרה הזו, השיר הזה מתגלה כשיר האנדרסטייטמנט, כי שוב מתבררת גדולתה של הלהקה שפועלה הוא הרבה יותר מאשר "נחמד". כמו שקוטנר מיטיב לאבחן, חברי הלהקה היו שותפים ביותר משלושים אלבומים ששינו את המוזיקה בין 1976 ל-1980 (ובסוגריים אציין כדוגמאות בודדות להמחשה, ובלי להרחיב, את "הכבש השישה-עשר", "צליל מכוון", "באופן קבוע וחד פעמי", האלבום "אפרים ואסתר שמיר" ויש כאמור עוד 26 אלבומים ברשימה).

אבל היצירה לא נגמרה ב-1980, וכפי שקוטנר קובע בהקשר של האיחודים של "כוורת": "ההבדלים בין איחוד לאיחוד לאיחוד זה להמשיך להתפתח ולחפש ולהעמיק ולעשות את הקטע שלך יותר אמיתי מבחינתך".

וחומרי היצירה מתלכדים למהות המתבררת: אהבה.

הסדרה עושה חשק לשמוע את כוורת.

ולשמוע בכלל מוזיקה טובה.

ליצור.

ולאהוב.

יש כאן עוד משהו

אי אפשר להתייחס לסדרה הזו בלי לציין את נקודת הזמן שבה נוצרה, שהיא גם התקופה שבה נכתבות המילים האלה: חודש מרץ 2025, עוד מעט פסח תשפ"ה. אנחנו בעיצומה של מלחמה שהתחילה בשמחת תורה תשפ"ד, שבעה באוקטובר 2023. אלפי הרוגים ופצועים, ו-59 חטופים שעדיין בשבי. תסכול ישראלי מתמשך, זעם וכאב.

אז מה בכלל הרלוונטיות של הסדרה למצב הזה? בהנחה שלא מדובר בבריחה אל היופי והתום של פעם – שאין בה כל רע, אבל ברור שיש כאן עוד משהו. רק מהו?

קוטנר עונה על השאלה הזו שלא נשאלת מפורשות, אבל נוכחותה מורגשת: "היום, כשגם אני 'ילד מזדקן', וארץ ישראל כל כך שונה, אני שואל את עצמי, אולי הגעגוע הזה הוא כמו בשיר 'שיעור מולדת' – געגוע לתמונה. היום אני מבין שכוורת היא מופת למה שישראל יכולה להיות: יצירתית, אופטימית ומלאת חיוניות".

ולא נותר אלא רק להנהן, לרצות לחבק את ההחמצה, ואולי גם לקוות שהיצירתיות, האופטימיות והחיוניות הישראליות עדיין בחיים. קבורות עמוק בייאוש, אבל עדיין ניתנות לחילוץ.

וקוטנר – יוצר הסדרה – הוא דווקא לא ילד מזדקן אלא ילד מתעדכן. התשוקה שלו למוזיקה פועלת לא רק מתוך העבר הישן אלא גם מההווה החדש. המוזיקה החדשה שנוצרת כאן היא חיה, משמעותית ורלוונטית, וגם המוזיקה הישנה, הבסיס, תמיד מתחדשת כי היא נשמעת בהתאם לגרסה הנוכחית של מי שמקשיב לה.

אז מומלץ לצפות ב"נתתי לה חיי" – יצירה על יצירה שיצר יוצר אוהב. סדרה חכמה, מרגשת ומענגת שמרחיבה את הלב ובעיקר את החיוך.

"נתתי לה חיי" משודרת ב"כאן" וב"כאן בוקס"

זמרת סול שמסמפלת באמהרית, ראפר וחב"דניק נפגשים לשולחן הסדר עם יוהאן סבסטיאן באך ועוד הפתעות. בתפריט: מוזיקה ישראלית חדשה ומאוד מגוונת

אריאל הורוביץ / "כשבאנו הביתה"

כמו בשאר אלבומיו, גם באלבום "כשבאנו הביתה" אריאל הורוביץ נשמע "הוא". זאת אומרת, יוצר מקורי שמשלב בשובבות ובחן בין הפרטי לישראלי. יש לו אג'נדות, אבל הן לעולם לא נשמעות פלקטיות. השירים יפים אחד-אחד, במוזיקליות הנעימה שלו, שהיא מורכבת, אך נשמעת פשוטה בקולו הסימפתי. יאיא כהן אהרונוב שעיבד והפיק את האלבום, זיקק את כל אלה לאלבום אישי מאוד ומגוון – עם "אמהות העולם" הפמיניסטי, "התפוח והעץ" על יחסי אב-בן, "ברלין" הציוני, ושלל שירי אהבה לא-סטנדרטיים.

משפט לקחת: "כשהתפוח מתגלגל, אז העץ נשאר לבד, אבל יש לנו שורש אחד".

עדן חסון / "שמישהו יעצור אותי"

עדן חסון רק בן 24, אך כבר הספיק לכתוב לעדן אחרת – בן זקן, לפאר טסי ולעוד שותפים לזרם הים-תיכוני. את כל שירי אלבום הבכורה שלו "שמישהו יעצור אותי" הוא כתב והלחין בכישרון, כולל מעורבות בעיבודים ובהפקה המוזיקלית ומודעות עצמית מנוסחת היטב – עניין לא מובן מאליו בז'אנר המזרחי, ובמיוחד בגילו. שיר הנושא הלהיטי הוא הצהרת כוונות מתגרה, ואומנם אין סיבה לעצור אותו, אבל בהחלט יש סיבה לעצור ולהקשיב לו. כן, גם אתם שלרוב מדלגים על סוג המוזיקה הזה.

משפטים לקחת: "אני עמוס בטוב, אבל מלא ברע / כל השירים הכי כנים שלי השארתי במגירה / אני כלום, בסך הכול אדם ששר שירים / כשנגמרת הופעה חוזר אל הסדינים".

ג'ימבו ג'יי / "מה ראפרים רוצים"

ההיפ הופ היפהפה של ג'ימבו ג'יי (עומר הברון) משתלב ב"מה ראפרים רוצים" – אלבומו השני – עם  תובנות מקוריות ועמוקות. נוסטלגיה ביקורתית, אך גם מכירה בטוב, משובצת בשיחות עם סבו וסבתו ממקימי קיבוץ גזר, לצד אקטואליה נוצצת מהברקות קופירייטריות ("ואולי לא היו הגברים מעולם", "הלילות הללו לא יפים באור היום"), הבנה סוציולוגית ואבחנות מדויקות שמתחשק לצטט בהמוניהן ("אם הקירות של הבית שבו גדלתי יכלו לדבר, הם היו שומרים על השקט"), לצד שירי שטות כמו "ביגידי בום" עתיר הנונסנס. אלבום שנועד לשימוש עצמי שוטף.

משפט לקחת: "שלב אחר שלב טיפסנו למטה / כשהגעתי לבית, התגעגעתי הביתה".

דניאל זמיר / "אליי"

"אליי" הוא אלבומו ה-13 של דניאל זמיר, מוזיקאי ג'אז בכלל וסקסופון בפרט – ובו הוא שר בעברית שירים שכתב (דבר פחות נפוץ אצלו). בתור חוזר בתשובה וחסיד חב"ד, הטקסטים שלו מבטאים אמונה בוערת, אם כי לא בהכרח עיוורת. כך, לדוגמה, בשיר הפותח "כף הקלע" (המוקדש לאבי נשר), הוא לא מהסס לתאר תסבוכות וייסורים, ובשיר "חלום" (המוקדש לאביתר בנאי, שאיתו יש לו שיתופי פעולה מוזיקליים) הוא שר – בקול גבוה ופגיע – על בדידות קיומית ונואשות לתקווה. מלבד ענייני אמונה – לא רק דתית ספציפית אלא גם אוניברסלית – זמיר שר באלבום (שאדם בן אמיתי הפיק בטוב-טעם) שירי אהבה יפים, ואפילו שיר מחאה פוליטי ועוקצני, נגד השחיתות, בשם "ליברמן".

משפט לקחת: "יש בדידות, יש ריקנות ויש גם משמעות".

אבבה דסה / In My Thoughts

אבבה דסה – זמרת יוצרת ששרה סול-פופ אתיופי-ישראלי – התגלתה בעונה הראשונה של התוכנית  The Voice  ישראל ומאוחר יותר הייתה זמרת ליווי בפרויקט של עידן רייכל. אחרי מיני-אלבום בשנת 2016, אלבומה הנוכחי, בהפקת איציק פצצתי (עומר מור, שגם הפיק את ג'ימבו ג'יי), נשמע בשל ורענן כאחד. עם שירה באנגלית וסימפולים באמהרית, היא מלאת להט ומשכנעת – מקרינה נשיות חזקה שאי אפשר להקטין, בקול רב-הבעה, סוער וסוחף, אבל לא נסחף.

משפט לקחת: Can someone tell me the color of love
Is it red like blood
Is it black like me
Is it white like you 

עופרי אליעז / "ברגע זה"

אלבום הבכורה של עופרי אליעז היה בלאדינו – שספגה בילדותה ובנעוריה. עשר שנים נדרשו לה לכתוב שירים בעברית ולהלחין אותם. בינתיים סיימה לימודי תואר שני בתרפיה במוזיקה מאוניברסיטת NYU, ואכן, בהקשבה לאלבומה הנוכחי "ברגע זה" מתפשטת בחלל הפנימי תחושת מרפא המורכבת מתום, זוך וחום, שמתהרמנת עם היופי הנעים של קולה, צליליה והמילים המיוחדות שלה.

משפט לקחת: "בית זה השתקפות האור בכוס התה".

אחינועם ניני / Letters To Bach

אחרי יותר מעשרים אלבומים ותהילה בינלאומית, אחינועם ניני יוצאת עם אלבום שונה מהרגיל – מנגינות של הקומפוזיטור יוהאן סבסטיאן באך, שהיא כתבה להן מילים באנגלית, ובכך הפכה אותן לשירים.

את המנגינות אתם מכירים, ובלי שתשימו לב, תמצאו את עצמכם מפזמים אותן. המילים של ניני משתלבות בקלילות ולעיתים קרובות בשובבות ובהומור, וגם יוצרות דיאלוגים בין עברית לאנגלית.  קולה הוא כלי נגינה בפני עצמו, רחב-מנעד ומפיק צלילים עדינים ועמוקים שנארגים לכדי כסות חדשה – שכבה נוספת לאלו העוטפות את באך העתיק והופכות אותו לרלוונטי. גיל דור עיבד (כרגיל) ולהפקה המוזיקלית אחראי קווינסי ג'ונס הנודע.

משפטים לקחת: " הייתכן שעולמי / A song that echoes in the night! / סובב כולו בינך, ביני /
And every wrong becomes a right!"

"מדרכות מפיקות חשמל" / שירים של רוני סומק בהלחנת חיים רחמני 

בחירת הזמרים ששרים את רוני סומק בהלחנת חיים רחמני – היא חלק משמעותי מהאלבום "מדרכות מפיקות חשמל". מוזיקאים-יוצרים משובחים, שהפעם הם בתפקיד זמרים "בלבד", אבל בפועל, מכניסים לשירים את ישותם המוזיקלית הייחודית. וכך, ברי סחרוף ממלא ביופי ערבי פואטי את "יסמין. שיר על נייר זכוכית"; טל גורדון יוצקת אווירת אסון ל"עכשיו שיני הזאבים בבטן האיילה"; אלון אולארצ'יק מעמיק אל תוך לבבות השירים "סולו" ו"טבלת ייאוש"; ושמעון אדף יפהפה בעיצבונו המצמית בשיר "כלב אחרי כלב". כמותם, גם שאר המוזיקאים שבאלבום מתמסרים אל לחן לא שלהם ומילים לא שלהם, באופן שכולו שלהם.  משפט לקחת: "אני יודע שלא צריך לייחס למוזיקה רק אפשרויות של געגוע או כאב".

פורסם בגלובס ב-19.04.2019

"לפני 25 שנה, היה לנו ראש ממשלה אחד, ביבי. אם היה לנו ראש ממשלה בנפח הזה היום, יכולנו להגיע להישגים", אמר גידי גוב באמצע ההופעה "שירים מלילה גוב" בהיכל התרבות בת"א (מוצ"ש, 26.1.). הקהל צחק. לפני 25 שנה הייתה תוכנית הטלוויזיה שלו "לילה גוב" (מטעם הזכיינית טלעד בראשיתו של ערוץ 2) מקום התכנסות לראיונות ומערכונים בניצוחו, ובעיקר לשירים – גרסאות כיסוי יפהפיות לפזמונים ידועים, חלקם בסכנת הכחדה, שהוא החיה עם מיטב הזמרים. מעל 150 שירים הוא חידש, והם הונצחו בחמישה אלבומים.

ועכשיו הם הוחזרו לתודעה, וגם גוב חזר, כזמר; כי אומנם הוא ממשיך להופיע פה ושם, אבל בשנים האחרונות הוא כבר יותר מזוהה עם עשייתו הטלוויזיונית הנוכחית – כשותף חינני של ישראל אהרוני למסעות אוכל בסדרה "המסע המופלא" וכפרזנטור דומיננטי של בזק. וכך, ההופעה – מעבר להיותה דרישת שלום מענגת מהניינטיז – הייתה בראש ובראשונה תזכורת לאישיותו הכריזמטית כזמר, ובמקביל – עירוי של כיף טהור לנפש המובסת מציניות ומניפולציות דורסניות.

ההתחלה הייתה קפואה מעט, כשגוב פתח ב"על קו הזינוק" עם ידיים שלובות מאחורי גבו ותגבור של צעירי תל אביב  (לנצח בני 17, לא משנה השנה), אבל כשאלון אולארצ'יק הצטרף אליו לעיבוד היפהפה שלו ל"רוח סתיו" ("זה הסתיו עם הענן" של יחיאל מוהר ויוחנן זראי), הורגשה התעלות בזכות הכוח התרפויטי של המוזיקה – מקורית ובעברית, ומתווכיה המצוינים. "מותר גם לצעיר להיות טיפה זקן בסתיו", הם שרו, ופתאום התברר שבמקרים מסוימים, זה כבר עשוי להיות להיפך: "מותר-מותר גם לזקן להיות טיפה צעיר".

כי ההופעה המחישה בבירור את תמורות הזמן, והגברים (והנשים) בשחור הפכו בטבעיות לגברים בלבן של שיבה, אם כי האנרגיות  נותרו עזות, כמו למשל כשלאה שבת – מאז ומעולם זמרת נשמה ואש – קפצה ושרקה עם גידי ואולארצ'יק בשיר "כולם יודעים" (של אהוד בנאי), חגגה את המוזיקה, ונשארה על הבמה כדי לשיר גם את "הימים הארוכים העצובים". מסך הווידיאו נחצה לשניים. חציו האחד הראה את ההווה, והשני את העבר. לאה וגידי צעירים ב-25 שנה שרו שם את אותו שיר. וכך, שתי תקופות, סימולטנית, זו לצד זו, באכזריות מפויסת. "כן, הם שוב חוזרים אלינו הימים". וגם העיבודים, שלרובם דווקא לא היה צורך להתגעגע, שכן הסטייל שלהם מעולם לא התיישן.

וכך, המשיכו הזמנים להתייצב זה לצד זה באמצעות הווידיאו. אצל אריאל זילבר השינויים היו הכי בולטים, אבל רק בחיצוניות הדתית המוקצנת. מבחינה מוזיקלית, נראה היה שדבר לא השתנה, כולל באהבת הקהל ששוגרה אליו בנדיבות, והתגברה לנוכח ההתפרצויות האנרגטית ב"בטי בם", כולל בג'יברושים החמודים עם גוב ב"שמש שמש", בתגבור הכינור של מיקה קרני. קרני התייצבה אחר כך לדואט "והגשם יבוא", שתרגם עלי מוהר ז"ל (שהיה גם חבר מערכת לילה גוב). להבדיל מהביצוע של העבר – שהוקרן לרגע בווידיאו לצד הנוכחי – הפעם הם שרו בבשלות מפוכחת, שונה מניצוץ השובבות של פעם. ממש כמו בשיר אחר, שגם הוא הושר, "פנים אל מול פנים". הפעם עם קרני פוסטל: "עליי וגם עלייך רואים את השנים".

וכל הזמרים ששרו עם גוב היו יפים בנוכחותם פנים אל מול פנים. כל ביצוע – שיא, כולל המערכונים של הזקנים מ"זהו זה" עם מוני מושונוב ואבי קושניר (כדי להפוך אותם לאקטואליים, נדרש להם אזכור אחד בלבד – "גנץ") – שגם שרו. המינון הגבוה של שירי אריק איינשטיין (בשש עונות התוכנית, באלבומים ובהופעה) חשף תובנה על הקשר בינו לבין גוב. כמו אריק איינשטיין, גם גידי גוב ניחן בכישרון לבחור היטב שירים ומבצעים לצדו, וגם הוא מצליח להגיע לאינטימיות בימתית עם כל אחד מהם, שמזככת את השירים וכך גם מחברת אותם אל לב הקהל. איך שרנו איתו? "הכול בגלל האהבה".

פורסם בגלובס ב-01.02.2019

כמו התרנגולים עצמם, גם ההופעה כולה – שהתמקמה בהיכל התרבות של ראשון לציון במסגרת פסטיבל ראשון לציון – נעה בין קלאסיות להיתוליות. הקריצות האקטואליות טפטפו מדי פעם לתוך השירים תרכיזי רלוונטיות ודאגו לשמר אותם ללא ריחות פורמלין ונפטלין. כך, למשל, רננה רז, המנחה, התפייטה על מעיינות היצירה הנובעים, אך מיהרה להוסיף שישראל עדיין מתייבשת, במחווה ברורה לתשדיר החיסכון במים, בכיכובה.

דמיינו את רועי בר נתן מדקלם את "שיר השכונה" כשהוא מחופש לדודה פולנייה, כולל החלוק, הרולים בשיער והמבטא הכבד. זה היה מצחיק בדיוק כמו שזה נשמע. אפילו נעמי פולני – מייסדת הלהקה,  הבמאית, הכוריאוגרפית והמעבדת הקוֹלית –  שישבה בקהל, התלהבה. שיעשעו גם שני כהן והראל סקעת ששרו את "כשאת אומרת לא" עם פרשנות בת-זמננו על התקשורת המתוסבכת בין המינים. סקעת:  "את חופרת". כהן:  "תירגע, אני מסבירה פה משהו על בנות".

בין הביצועים ה"קלאסיים" בלטו "זמר אהבה לים" ששרו אלון אולארצ'יק וקרן פלס בעיבוד צנוע (של עדי רנרט, מעבד המופע) שהדגיש את עדינותו. כך גם "אליפלט" שביצעו רונה קינן ושלומי שבן ו"השמלה הסגולה" המקסימה, שהפעם לבשו אותה פלס וסקעת – שממש נועד לשיר שירים נפלאים ומורכבים שכאלה. להקת בום פם, מצדה, הוסיפה עסיסיות גרובית כששרו וניגנו עם רונה קינן את "אין כמו יפו" ובלעדיה את "רחוב פנורמה".

אלון אולארצ'יק, ילד מוצלח שכמותו, ביצע את "יוסי ילד שלי מוצלח" עם מיקה קרני, שתרמה כינור וחן. בשני קולות מתוקים הם הצליחו להעביר באופן מושלם את מהות השיר עם כל החולמניות, התום, הקסם והשובבות. חוץ מזה, תובל פטר, האקורדיוניסט המקורי של הלהקה, ליווה את יונה עטרי ב"ערב במסחה", וכשמעדה לרגע במילים, זה רק הוסיף להתרגשות שלה ושל הקהל.

המופע הצדיע לנעמי פולני ובין השירים הוקרנו קטעי וידיאו שבהם שיבחו אותה אושיות במה ומוזיקה ישראליות כמו ספי ריבלין, גברי בנאי ורבקה מיכאלי. סכנת הטביעה באגם סכריניות דביק נמנעה בזכות ההומור של הדוברים וההסברים המעניינים, למשל של יאיר ניצני, שדיבר על ההרמוניות התרנגוליות שמזכירות לו את להקת "הביץ' בויז" ועל השפעת התרנגולים על להקות ישראליות כמו "כוורת", "תיסלם" ו"משינה".

מלבד המילים והלחנים המשובחים של מיטב הכותבים והמלחינים, "התרנגולים" נודעו גם בכוריאוגרפיה המיוחדת שיצרה להם פולני. אמש הדגימו אותה, בגמלוניות מסוימת, רקדנים מסמינר הקיבוצים לצלילי הביצוע המקורי של "שיר הסיירים". ואז הוזמנה לבמה פולני עצמה, שהצטרפה אליהם בקלילות לתשואות הקהל. עוד מדגימה מצוינת היתה רננה רז, שניצלה את כובע הרקדנית והכוריאוגרפית שלה כדי להמחיש בגופה "מגוון תנועות תרנגוליות". היא קפצה, דילגה והתנועעה באופן מרהיב וצנוע ובעיקר ריגשה באופן הכאילו אגבי, אך מתוכנן ומדויק, שבו נעה.

מרגש, אבל באופן אחר, היה "פנס בודד" בביצוע הרך של בועז בנאי ואריאל פוליאקוב, הבנים של גברי בנאי וישראל פוליאקוב שלפני שהיו שני-שליש מהגששים, שרו בתרנגולים. פוליאקוב ג'וניור הקדיש את השיר לאביו, פולי, ובשיקופיות שמאחוריהם הוקרנו שניהם כזאטוטים עם אבותיהם.

עוד ביצוע מדמיע היה של אב ובנו – ליאור ייני (בעלה לשעבר של פולני וחבר בתרנגולים) ויותם ייני (הבן שלו ושל פולני). הם שרו מחרוזת "תרנגולית" וסיימו ב"האם אמרו לך פעם" כשיותם השמיע את ה"האִם האִם" באופן שנשמע כמו "האמא". מיד אחר כך הוא ניגש לאמא הפרטית שלו, העלה אותה לבמה, נשק לה והפקיד אותה בידי רננה רז. זה כבר היה השלב של ההוקרה המעשית, שבו פולני קיבלה תעודת הוקרה ומדליה מיצחק טוניק מפקד גלי צה"ל ומדב צור ראש עיריית ראשון לציון ולבסוף גם "מחמאה כספית" מידי "התרנגול" גברי בנאי בשם מוקיריה. אחר כך דיברה בתמציתיות חיננית על התרנגולים ויוצריהם – "חיים חפר, סשה ארגוב ואני. כנופייה שאוהבת את המעשה" ועל השמחה שנוצרת כשמשקיעים בחשקים את כל היפה "עד שאתה רגוע ושלם עם הבחירה. זהו. זה הסוד".

טוב טעם שרה על המופע המושקע הזה, שנחתם כשם שהתחיל ב"הכל זהב". פתאום, 50 שנה אחרי שנכתבו, המילים נשמעו טריות והולמות להפליא:  "מחוץ לעיר מריחים את הסתיו ומחכים לגשמי הזהב".

פורסם ב-ynet ב-26.09.10

עכשיו מוצ"ש, וחזרתי מהופעה של אלון אולארצ'יק בלבונטין 7.

יש לי הרבה מה לכתוב על אולארצ'יק, ואת הרוב לא אוכל לכתוב עכשיו. בשבוע שלפני פסח זכיתי להיות "מראיינת אורחת" בתוכנית של נעמה מס (טריקסרין) ברדיו הר הצופים. ריאיינו אותו והשמענו את שיריו. נעמה גם היתה הנהגת שהסיעה אותו (ואותי) מתל אביב לירושלים ובחזרה. הדיבורים בדרך (וגם השתיקות) היו הזדמנות נוספת לחוות את היוצר מלא החן הטהור הזה, שככל הנראה אין הבדל או פער בינו לבין שיריו. אגב, בהקלטה של התוכנית (לינק בהמשך) שומעים את שלושתינו מצחקקים כל פעם שמוזכרת המילה "אותנטיות". זה גם בגלל הבירה (לא במובן של בירת ישראל) ובעיקר בגלל שבנסיעה דיברנו על לימודי הפילוסופיה של נעמה, שחלק מהם עוסקים ב"אותנטיות".

היה יפה הלילה. הופעה קטנה ומושקעת. בהתחלה רק הוא בגיטרת בס ואלעד אדר (שעיבד את השירים ופורגן במאסיביות מוצדקת) בפסנתר. אחר כך הצטרפו מקס אולארציק, הבן, בקונטרה בס ו (שמו פרח ממני, לצערי)  בכלי הקשה.
מקס – ניגן בכישרון, בריכוז ובהתענגות. מדי פעם עברו בינו לבין אביו חיוכים שקטים.

לקראת סוף ההופעה – הפתעה. אלון הזמין את טסה, בתו (זאת שעליה הוא כתב את השיר "ילדה").

היא עלתה לבמה, מחייכת בביישנות, ושרה בקול נמוך ועמוק את "ערב יום שישי" מהאלבום האחרון של אביה. שיר יפה. במיוחד אני אוהבת ממנו את החלק הזה: "מה אומר פשוש לנחליאלי? לי לפעמים נדמה שהם מדברים. מה אומר אבינו בשמיים? הכרתי פעם ילד
שהוא אותו הכיר".

המופע ייצג בכבוד משועשע את המרכיבים הבולטים שאפיינו את מוהר: התל אביביות שלו, פריז, הפועל תל אביב וכמובן אהבה – על קשת מצבי הצבירה שלה. עידן אלתרמן, שהנחה בחן לא פורמלי, הקריא בין שיר לשיר קטעים שכתב מוהר בטורו הנודע "מהנעשה בעירנו", שנתן לעיתון "העיר" את טעמו בימים שעוד היה לו טעם. ובין המילים הכתובות נכחו המילים המושרות והזמרים ששרו אותם, תמהיל מוצלח ששילב דורות של מוזיקאים איכותיים בשלבים שונים של פרסום. היו שם הברקות יצירתיות בבחירה המגוונת של השירים ובביצועים ההשראתיים רוב הזמן. וכך, יהלי סובול שר את "אמרו לו" – שיר האהבה להפועל תל אביב בכובד ראש מחויך לבוש חולצה אדומה וגאה בניצחונה האחרון. נועם רותם ודויד פרץ ריגשו בשיר "אחכה" והפתיעו עם שיר הפתיחה של "רחוב סומסום", שגם אותו כתב עלי מוהר.

ולעיתים החידוש נבע מההחלפה של הביצועים המזוהים בחדשים. דנה בקר מלהקת פונץ', נתנה זווית נשית עוצמתית ל"שטח ההפקר" הכה גברי בגידיגוביותו. שרון מולדאבי הכאיב עם "יורם" במתינות שקטה. אלון אולארצ'יק הגיש את "עדן" הרומנטי בנונשלנטיות חייכנית. שלומי שבן שר עם רוני אלטר את "שוב ושוב" המפעים, עם המילים שניסו להשיב את בוראן: "והרגע היה כה מוכר, ונצחי וצעיר ואהוב. וכאילו דבר לא חזר על עצמו. שוב ושוב ושוב ושוב".

עידן אלתרמן שר ב"אימהות גברית" את "אם יוולד לי ילד" ביחד עם אוהד בן אבי, ששר גם את "דואט" הטעון עם אלינור אהרון. אוהד חיטמן שר את "שיעור מולדת" ו"שכשנבוא". והיתה מרינה מקסימיליאן בלומין, קטגוריה בפני עצמה – במרחביה השירתיים לגובה ולעומק, ששרה את "שוב היא כאן" ואת "ראה". "הבט וראה אותי", היא שרה, "הנה אני מולך. השיר הזה שלך".

ועלי מוהר כמו הנהן בחוסר גופו אך ברוחב הוויתו שגדשה את המקום. ונכסי המילים שלו שמילאו את האוויר בנגישותם, העצימו את חסרונו.

מופע לזכרו של עלי מוהר, תיאטרון תמונע, יום שישי, 30.11.07, שעה 14.00 

יוזמה ועריכה: איילת מוהר. מנהל אומנותי: בועז כהן. מפיקה בפועל: מיכל שגיב. ייעוץ: יוני רכטר

פורסם ב-ynet ב-1.12.07 

"אם את ילדותך תניח בפינה זנוחה, אז ציפור החידלון תשב על מיטתך", שר אלון אולארציק באלבום הסולו הראשון שלו. שני עשורים מאוחר יותר, באלבומו הנוכחי, "רוק & רוך", אולארצ'יק ממשיך לתחזק את חומרי ילדותו בטבעיות משכנעת. וכך, בשיר "ערב יום שישי", הוא תוהה במבט מסוקרן וטרי: "מה אומר פשוש לנחליאלי? לי לפעמים נדמה שהם מדברים. מה אומר אבינו בשמיים? הכרתי פעם ילד שהוא אותו הכיר".
 
"רוק & רוך", בהפקת מרקו גורקן, הוא אלבום כפול שמבטא באופן מבריק את המוזיקליות המוכרת והמגוונת של אולארצ'יק. הפורמט הכפול – דיסק לרוק ודיסק לרוך – גם מאפשר לחקור את הפנים הנוספות של כמה מהשירים. למשל שתי הגרסאות של "ארץ מלח" או "מאוהב מדי", שבגרסת הרוק מתארחת בו שורטי (הילה נסימוב) בקטע ראפ, ובגרסה הרכה נקרא "הוא מאוהב" ומתהדר בעיבוד כינורות יפהפה. החלק הרך הוא יותר ג'אזי במובן המהורהר והמאלתר, אך גם בחלק הרוקי אולארצ'יק ושותפיו (ברק חנוך בגיטרות, אשר פדי בתופים ואבי יפרח בבס) לא מהססים בחוצפתם המרהיבה לאלתר ארוכות בקטע האינסטרומנטלי "20.30", שנמשך ממש כמו שמו עשרים דקות וחצי מוצדקות. ואם מזכירים שותפים, נעים להיווכח בהתקמבקותו המפתיעה של מיקיאגי (מ"נוער שוליים" ז"ל), שתורם בקולות, לצד כפיר בן ליש, יעל דקלבאום, עינת בצלאל ומיכל חלמיש שקולותיהם מרחיבים ומעמיקים את השירים. 
 
השירים של אולארצ'יק מוסיפים להיות חזקים במילים לא פחות מאשר במנגינות. לעיתים הן פשוטות, כמעט עילגות ("אפילו מחוגי השעון לא עושים לי שום הגיון") ולעיתים זוהי שירה של ממש, כמו בתיאור "שרף ניגר מעץ קטוע" ("בגיהנום האהבה") או "שמרי על סוד צלמך" ("ממך אני נפרד"). המילים בשיריו אינן קישוט אלא מבטאות השקפות, וליוצר בעל עיני הילד יש גם מבט מפוכח. "מתגלים לי החיים כמו שהם", הוא שר ומשלב חולמנות עם ריאליסטיות – "אלף חלומות חלמתי, והתעוררתי מכל חלום" ("מתגלים לי החיים").
 
אחרי עשרות שנים של התגבשות כאדם וכמוזיקאי, אולארצ'יק עדיין נוכח כאומן שלם, רהוט ומנומק –  בישראליותו המובהקת, באהבתו ובביקורתיותו. כל אלה מתמצים בשיר כמו "ארץ מלח", שמתאר אהבה נכזבת למולדת. אז מה התחדש מימי "כוורת", שכבר בהם הוא שר על המדינה? הביקורתיות הלעגנית ("מדינה קטנה מתחמקת מצרה, את הכתובת לא תמצא היא שמורה בתוך קופסא") התחלפה בהבנה חומלת, מרגשת מבלי להיות רגשנית – "בוא נתחיל מהתחלה, והפעם בחמלה".
 
הרגישות מתקיימת גם בשירים הקלילים, שבשולי ה"צחוקים" אוצרים עצב. למשל ב"שטויות" הביקורתי, שבו אולארצ'יק מסכם: "נדמה לי שלהיות זה לא להיות". גם ב"רזה", שבו הוא מבקש לרזות כדי "להיראות כמו זמר" ו"ממצלמות לא לחשוש" – הטקסט הקליל מלווה במנגינה ערבית קצבית אך עצובה. ב"שיר הבוס" שמסתמן כלהיט, ובצדק, עם העליצות הים-תיכונית הסוחפת במתיקותה, הסיום נשאר מהורהר, מוזיקלית ומילולית: "גם אתה למישהו משחק בוס. גם אם המישהו אותך אוהב, יסתכל עליך ברגש מתערבב". כך גם בשיר על אריס סאן, שבסופו, אחרי רצף זכרונות עליזים, הוא מתגעגע: "לא יודע מה קרה שם שעברה לי התקופה, של בוזוקי ושל אריס, אבל היא היתה יפה".
 
היופי של העבר לא נעלם אצל אולארצ'יק, אלא מתעדכן. "אני רוצה להיות רלוונטי", הוא חושף את מבוקשו האמיתי בשיר "רזה", שכביכול עוסק בדיאטה. "רוק אנד רוך" מוכיח בוודאות שמשאלתו ממשיכה להתגשם.  
 
21.10.07, ynet