ונדרש איחוי, כי קרוע כאן עכשיו.

המילים מסתחררות באוויר של מועדון הבארבי. איך ייתכן שהן נכתבו לפני המון עשורים, אבל ההווה שלהן הוא ההווה שלנו? "לי אין דרך ליסוג עכשיו, ולי אין שום פתרון עכשיו / אז נדבר על מה שנשאר לך פה /  מה נשאר לך פה"?

אביב גדג' מלהיט את הפזמון: "לי אין שום יתרון נחשב, ולי יש דם ושיניים וגוף". השיר מסתיים, אבל עדיין שוהה באוויר, ואביב שואל את יוסי: "לי יש דם ושיניים וגוף. מה יש לך"?

ויוסי מתחיל לשיר את התשובה: "יש לי עין אחת אדומה ועין אחת צהובה".

הקהל מתרגש, כי זוהי ההתחלה של השיר "דם על הים" של להקה שאיננה עוד ובכל זאת ישנה – אלג'יר.

אביב גדג' הנהיג אותה ביחד עם גבריאל בלחסן ז"ל. גדג' הוא אחיו של שלום גד – שהיה חלק מלהקת פונץ'. הקשרים המשפחתיים והחבריים בין היוצרים האלה והלהקות שלהם כבר הותכו מזמן למיתולוגיה חיה, ועדיין תוססת ומסתעפת ומתחדשת – ויש לה עדים, הקהל הנאמן והנפעם שלה, שמשליך למדורה המשותפת גם את האש הפרטית, והבעירה ממשיכה להתחדש, ותמיד נוספים כאלה שנדהמים לגלות אותה.

כן, שוב אני בבארבי (31.7.23), ושוב בהופעה של פונץ'. והכול כרגיל מוכר וטבעי, אבל גם – עדיין – מסתורי, ומהול במצב האישי והקולקטיבי. ויוסי בבליקי ממשיך לפלס את דרך הקול, מפסל את הכול ולא מסלף כלום. ואיתו – הצוות הנוכחי: אלי שאולי בגיטרה, שלומי רוזנבלום בתופים, אלעד בן הרוש בבס, בועז כהן בקלידים וגם דנה בקר. אליהם הצטרף – ולא בפעם הראשונה מאז הקיץ שעבר  – אמיר פרי, ואיתו חצוצרת הפלאים. איך זה מוגדר ב"ונדמה שישוב"? "קוסם של לילה אחד".

פתאום נשמעו צלילים צורמניים. כמו צפירה של יום הזיכרון ויללות של אמבולנס דוהר עם מקרה חירום ואזעקות עולות ויורדות. ואל תוך הצלילים האלה נכנסה דנה בקר ושרה את התקווה. המילים עדיין של נפתלי הרץ אימבר, אבל הלחן – של פונץ' כבר 21  שנה, מאז האלבום האפוקליפטי "דנה ראתה עב"ם" משנת 2002. כבר בזמן אמת נדהמתי מתעוזתם. התקווה שלהם הטילה ספק וקראה תגר, העמיסה חוסר נוחות ועירערה. אבל איכשהו, בדרך הפונצ'ית האופיינית, הוזרמו לתוך עמוד השדרה שלה האהבה והמחויבות לתקן. היד המיטיבה של האחות הרחמנייה הונחה על הפצע, ואולי זאת באמת ההתחלה של הריפוי – כך הרגשתי כשדמעותיי נמהלו בזיעתי. "מה נשאר לך פה"? חזרו להלום בי מילות "הקומוניסט" ואני נכנסתי לרגע לשיר "דם על הים" ואספתי משם "תיבת נגינה ושיר אהבה".

החלומות במציאות של האלבום הנפלא הזה מתרחשים בשינה, בהקיץ וביקיצה. ובמילה יקיצה – כך גיליתי תחת השפעת ההופעה והאלבום – מתחבאת עוד מילה: קץ. הקץ למה? והאם קץ הוא סופי יותר מסוף?

ב. כשלהקת פונץ' שבבליקי הקים השמיעה את שיריה הראשונים בשנות ה-90 כחלק מתור הזהב של הרוק הישראלי האיכותי, אני בצלילות נעוריי הוקסמתי והזדעזעתי מהם כאחד. "חייל אמריקאי במיטה" (או בשמו הרשמי, "עדינה") נשמע לי פרובוקטיבי לנפש החינוך הדתי שלי כי טרם הקשבתי באמת למילים הפגיעות. "ונדמה שישוב" הימם אותי במסתוריות הלא מתפענחת שלו (עד היום!) ו"אני מאוהב בבחורה מבת ים" נדבק לי כמו פופ קייצי נעים שחשבתי שיחלוף. וטעיתי.

ג. מי שחלפו היו השנים. פונץ' התפרקו, ושני ראשיה – בבליקי ושלום גד – הוציאו אלבומי סולו, והתחילו לטוות ולהתוות מוזיקה שאין דומה לה, לצד משפחה מוזיקלית שלמה שצמחה לצדם, שוזרת איתם שפה אינדיווידואלית ומשותפת, מסתעפת, משפיעה זה על זה ונפרדת, שכוללת אלבומי מופת (של אביב גדג', אח של שלום גד – עם להקת אלג'יר, ולחוד, וגבריאל בלחסן ז"ל – עם להקת אלג'יר ולחוד, ועוד).

אחר כך (תחילת שנות האלפיים) פונץ' התאחדה, והמשיכה להוציא אלבומים והופעות ששקעו גם הם  בנשמתי על מנת להיות חלק ממני. בשלב זה, כבר זכיתי להכיר את יוסי בבליקי אישית – והעמקתי בהיכרות המקצועית עם יצירתו, כולל ראיון חזק איתו שאני חוזרת אליו לפעמים במהלך השנים (מצורף בסוף הפוסט).

וההופעות שלו – הוי, ההופעות שלו. כל אחת מהן נחווית אצלי תמיד ביחד עם שאריות של הופעות קודמות, כולל הופעות שהחמצתי, ושגם החמצתן נוכחת. ובכל הופעה אני יודעת שאפגוש אנשים שכבר הפכו לחברים – שגם להם מערכת יחסים שלמה וחיה עם השירים של יוסי בבליקי והשבט המוזיקלי שלו על הסתעפויותיו. והדינמיקה הזו מפעפעת, בוערת, מתחדשת וגם מצרפת אליה בשמחה את אלה שגילו אותה זה עתה – אולי זו את או אתה?

ד. גם הפעם, השירים באלבום "חלומות פרק א'" הם הרבה יותר משירים, אבל גם בתור שירים נטו ממשיך להתקיים בהם השילוב הכה-בבליקי של אמת ויופי – בלחנים, במילים ובהגשה.

היצירה "חלומות חלק א'" היא צעירה ומיועדת לצעירים – כאלה שהצעירוּת היא בגילם וכאלה שההיזכרות בצעירותם מחיה אותה ואף משפיעה עליה, כמו ששר בבליקי ב"אהבה ושמה סוד": "כל הדברים שעשו אותי צעיר עושים אותי זקן".

יש באלבום שירים שלופתים את הנפש, כמו "הדרבי הגדול" – אפוס מרהיב שנמתח על פני כמעט 8 דקות, שכל אחת מהן מוצדקת ומוצלחת. אל תתנו לשם שלו להטעות. זה על כדורגל, אבל גם על הרבה יותר מזה. יש בו הרואיות, יהירות, נסיקות והתרסקות בעוצמות שרק ילדים יודעים לחוות, וכמובן גם ילדים לשעבר.

"כל הדברים שאמרנו פעם בהומור, היום אנחנו מתכוונים ברצינות, מה שהופך אותנו כל כך פגיעים" – שר בבליקי בשיר "המזל הטוב". והפגיעות הזו, כדרכם של פרדוקסים מוצלחים, יוצרת שלמות.

שלומי רוזנבלום – המתופף הראשון של פונץ', שגם העניק את תיפופיו בהופעה על הלבבות ולא רק על התופים – הפיק את האלבום. אלי שאולי הגיטריסט של פונץ' מאז ולתמיד צייר את המנגינות בגיטרה שלו. אמיר פרי הוסיף – באלבום ובהופעה – את החצוצרה שלו שהעניקה ממד רוחני ומיתי לשירים. דנה בקר ושרון בייטס העצימו עם מגע נשי-אגדי בקולותיהן. בועז כהן הנהיג את הקלידים בהופעה.

והשירים – יש להם כוח גם מעבר ליוצרים ולשרים אותם. גלגלו לרגע בנפשכם את המשפט "למה הגשר מפיל את שני הצדדים" (מהשיר "איך זה יכול להיות"). תנו לו רגע להיספג בהוויה גם מבלי להבין. הביטו בשבילים שבתוכו שסוחפים אליו וממנו הרהורים וערעורים, אחדויות ופיצולים, והעיקר – לא לפחד כלל.

ה. משהו עקרוני בשבח ההתלהבות לעומת הקוּליות. משום מה, מקובל במחוזותינו להעריץ את הקוליות – אותה הוויה נונשלנטית שכשהיא במיטבה, קורנת ממנה אלגנטיות מושכת. אבל הגיע הזמן לגלות שהאיפוק הצונן שעליו היא מתבססת, הוא שטחי לעיתים, כמו מישור חלק שחסר את כל מה שמסקרן ונעים לדרוך עליו ולחוש את מגעו – מהמורות, גבשושיות, שכבות של מצבי שבירה. ההתלהבות, לעומת זאת, מתקבלת בציניות. מתנשאים על ישירותה ועל חוסר ריסונה. מחשידים אותה בנאיביות (כי תמימות, בימינו, נחשבת כטיפשות) בזים לה.

יוסי בבליקי הוא אדם מתלהב, ששר בהתלהבות את שיריו. כל כך הרבה פעמים הוא שר את הישנים שבהם, ובכל זאת, כמו אבא טוב, מעניק להם בכל פעם את התלהבותו ואת התחושה שזאת הפעם הראשונה שהוא מאפשר להם לפרוץ. שהם חדשים. הוא לא רק שר אותם, אלא גם חי אותם. ואני לא מתכוונת רק לשינוי האגבי, הטבעי, המצחיק והמדויק שהוא הכניס בהופעה ל"אני מאוהב בבחורה מבת ים" (את "להזמין אותה לסרט" הפך ל"להזמין אותה לנטפליקס"). אני בעיקר מתרגשת ומקרינה לעצמי שוב ושוב מחדש את הרגע הזה שבו הוא שר בהופעה את המשפט "עדינה הולכת הביתה" בזעם ובתסכול כה עוצמתיים שאפשר היה להרגיש שהעוול שנעשה לגיבורת השיר שלו ממשיך לקומם אותו עדיין, אחרי כל השנים.

והזעם, והתסכול, והכאב, והאמפתיה, והחמלה, והשמחה, והחיוכים – והם רבים – מחוללים בהתלהבות אמיתית, מבורכת, את השירים ואת החלומות של יוסי בבליקי ומלהיבים אותי לכתוב עליהם ולאחל לכם לפגוש אותם.

timoralessinger.com/הסימן-הראשון-לאמת-הוא-יופי-ראיון-עם

מעטיפת האלבום "בממלכתי" של אמיר פרי ניבט פונוגרף ועליו תקליט שממנו נשפכים "צלילים" צבעוניים. הצבעוניות הוויזואליות הזו מוטבעת גם על הדיסק עצמו, וכשמקשיבים לו מגלים שהיא לא רק ויזואלית. עושר רבגוני פורץ מהאלבום, אבל הגודש לא מופרז ולא חונק. הוא משתרע על פני 28 דקות בלבד – בדיוק הזמן ההולם להכיל את העושר וליהנות ממנו בלי לחוש כובד.
 
זהו אלבום הסולו הרביעי של פרי, שהחל את דרכו כחצוצרן וכמתופף של להקת "פורטרט", והראשון שמושר בעברית (הקודמים היו אינסטרומנטליים ובאנגלית). קולו של פרי אומנם "קטן" יחסית ואיכותו הווקאלית אינה מרשימה, אבל יש בו רכות סימפטית וצניעות שמשמשת מצע הולם לתפריט המגוון: מוזיקה מהורהרת ופסיכודלית ("למעלה"), רוקיסטית רועשת ("צחוק ודמעות ב-77"), אינסטרומנטלית ("ליצן החצר" הקצרצר ו"אל מול הזהב" השקט והעוצמתי) ורבת קולות. שליש מהשירים באלבום מושרים על ידי זמרים נוספים. ג'וני שועלי שר את "איפה הכיף" ברגישות עצובה שבסופה פרץ-צחוק פרוע ודנה בקר, הסולנית של להקת פונץ', שרה באלגנטיות הנמרצת האופיינית לה את "סופרמן" ואת "לפתע". 
 
פרי עיבד והפיק את האלבום עם גיא הדרי ורז בורג, והוא גם מנגן על כלים רבים: תופים, גיטרות, בס חצוצרות וקלידים לצד מוזיקאים נוספים (רז בורג, שי אלון, גיא הדרי, אברהם פלדר, גבי פולק, יוני כהן, גיא ויטנברג, ניר מיימון, ומתן ממן). התוצאה היא שירים יפים עם לחנים מלאי הבעה, כשעל מילים שלעיתים לוקות בחוסר מקוריות ("עוד נגיעה רכה" בשיר "לפתע") מפצות מילים יצירתיות כמו של השיר האחרון, "ששון ושמחה", שחותם את האלבום בתמציתיות מהירה (הוא נמשך דקה) ומקברית: "ששון ושמחה יושבים על הבר… הכוס מלאה בששון ושמחה. ששון שותק ושמחה בוכה. הברמן עכשיו הוא במקום משפחה. ובין שוט לשוט הם מתים".
 
הדקירה הסופית (והסופנית) הזו מאפיינת את כל האלבום: מצד אחד היא קצרה באופן שממתן את הכאב. מצד שני, היא נוכחת גם בשירים שנשמעים "מתוקים" ומוסיפה להם עוקץ. בסופו של דבר, מדובר בממתק לאוזניים, שקלילותו אינה מתנדפת אלא שוקעת על מנת להישאר.    
 
"בממלכתי", אמיר פרי             
 
פורסם ב-ynet, ב-19.6.08

אחת עשרה שנה מאז אלבומם האחרון, "פונקי ביזנס", מוציאה להקת "פורטרט" את אלבומה הרביעי, "ארבע על ארבע". ספירת מלאי מגלה שהזמן לא נגע בהם וכל המרכיבים הפורטרטיים הקבועים נמצאים במקום, וליתר דיוק: באותו המקום, ולמען האמת גם באותו המצב: קולו הדומיננטי של רון רוזנפלד הסולן, שכרגיל אחראי גם לטקסטים, כלי הנשיפה (חצוצרות, טרומבון וסקסופון), שמאז ומתמיד העניקו ללהקה את הצליל האופייני לה, המנגינות העולצות שמטרתן – המושגת, היא לעשות כיף, ובלשון הלהקה: "בוא לרקוד, כן, זה חשוב מאוד. די כבר נמאס לדאוג. נחזיר ת'צבע ללחיים" ("במקום לבכות").
 
כן, הם מוכשרים ומיומנים – רוזנפלד, יוסי עזר, אלי ניסן ואמיר פרי. נגינתם ללא רבב. הפקתם מלוטשת. מנגינותיהם נחמדות, קליטות, מרקידות ופה ושם יפות בהחלט, למשל בשירים "נצעק בלחש" (לחן: אלי ניסן) ו"מעלי" (לחן: יוסי עזר). וכרגיל הטקסטים שלהם גדושי משחקי מילים מהסוג של "מעלי – מה עלי", או "מובטל עובד-עצות".
 
אבל אחת עשרה שנה זו תקופה בעלת נפח ומשקל, ובעיקר מצע לגידול שינויים משמעותיים. הרבה עבר על השטח הזה, במובן הקולקטיבי, ומן הסתם גם במובן האישי שנוגע לכל אחד מחברי הלהקה. מה מכל זה נוכח באלבומם? האם מבחינה יצירתית הם אותם אנשים שהיו באלף הקודם? את התשובות לתהיות האלה ניתן לסכם בצליל סתמי של משיכת כתף. אלמלא חוסר היומרנות המובהק של חברי הלהקה, אפשר היה לחשוד בהם בכוונות גרנדיוזיות לעצור את הזמן, לאשרר את צעירותם ולהוכיח שהזמן לא יכול עליהם. אבל רוח שיריהם הקלילים מפוגגת מראש מחשבות שכאלה.  
 
אז על איזו מטרה הם מעתירים את כשרונם? האם הם שואפים לעבות את זרם העליצות, שאכן דליל במוזיקה הישראלית? אבל מבחינה זו מקומם כבר הובטח מזמן, עוד בימים שסגנונם הפופי-Fאנקי בלט היטב בין גדודי הרוקיסטים של שנות התשעים, וכעת כאמור הם לא מחדשים. אומנם אם מקשיבים בדקדקנות רבה למילים שלהם (מעשה אוקסימורוני למדי) מתגלים רמזים של רצון להגיד משהו, אולי לבטא תסכול, למשל "פיתחתי טעם לתפוחים, ויש כאלה עם תולעים" (בשיר "פשוט לבחור") או מחאה – "תן כפיים לחייל ולחלל שבחלל" ("במקום לבכות"). אבל כל זה נבלע במשחקי מילים של "הפוך על הפוך".
 
אולי אם "פורטרט" ינפו קלישאות כמו "עד סוף הזמן" ויתמידו בדימויים מהסוג של "המילים שיושבות לי בפה, רוצות לקפוץ ביחד" (שתי הדוגמאות מהשיר "נצעק ביחד"), תתחדד האמירה שלהם, אם בכלל הם מעוניינים באמירה. עד אז מתקבל חוסר אמינות, שמתבטא למשל ב"עוד רגע" – שיר עליז במנגינתו, אך דרמטי ונוטה לטרגי, שבו נאמר: "חייב עכשיו לגשת, לרקוד עד הקצה". אז זהו, שלא. "פורטרט" ממש לא מגיעים עד הקצה. הם אפילו לא מתקרבים למקום הזה. אין להם כוונה להסתכן עד כדי כך. וזה לגיטימי כמובן, ואפילו נשמע בסדר גמור, אבל באותה מידה גם לא מעניין.
 
"פורטרט", "4 X 4", פונוקול
 

27.11.06, ynet