השקט הדרוך שהשתרר באולם כשעינב ג'קסון-כהן התיישבה ליד הפסנתר, לפתוח ב"כמה יוסי", שגם מתחיל את האלבום, העיד על הכבוד והאהבה שאנשים עדיין חשים ל"סימנים", 15 שנה לאחר צאתו. היא שרה בקול יפה ועצוב, כמעט מעונה, שהתחדד במילים "היה יוסי", והעמיקה את הצד הכואב של השיר. לעומתה, להקת "אשכרה מתים" – "ילדים" שחתמו את המופע כמו מסגרת בשיר הזה, שרו בפראות והדגישו את הזעם שבו.

זה בדיוק מה שהיה מרגש במופע. התחושה שכל הביצועים הם שלוחות שונות לאותה נפש. בעוד שסחרוף מאחד את השירים בקולו, הפעם, בגלל הגיוון באומנים, נוצרה הזדמנות לפצל את השירים כדי לחדד את משמעויותיהם. וכך, למשל, ירונה כספי ביטאה היטב את אווירת הכישוף שבשיר "הדמעות של לילי" והעניקה לו קול נשי מתבקש. כך גם שילה פרבר ב"עמוק בקצפת". אסף ארליך, לעומת זאת, הדגיש את העצב שב"רעש לבן".

לא תמיד זה הצליח. להקת "ממבו ממבס ("Mambo Mambas") התעללה ב"נפתלי הדג" האומלל, שבמקור מושר באווריריות שהופכת אותו בצדק לשקוף. הם התחילו בשקט דל ועברו לרעש משעמם שהחריב את דקויותיו. לעומתם, להקת "אנטיביוטיקה" היתה מצוינת כשהפכה את הרעש למנוף שהרים איתו את "רגעים". כך גם "נערות ריינס", שקסמם הבעיר את הבמה ב"אני רוצה מִדבר".

שיאים נוספים היו כשגבע אלון הצטרף ללהקת "TREE", שהכשירה היטב את השטח בפרשנות הסוערת שלה ל"אם הייתי". אלון המשיך איתם את הקו הזה ב"תני לי מקום" והכניס בו את הווירטואוזיות בנגינה ואת הכריזמה בשירה. גם רם אוריון החצין אנרגיות כובשות ב"בריג'יט ברדו זה לא פשוט", ששר בקלילות צועקת, פוצעת אוזניים.

"חבל שאת לא מגלה, לא מראה סימנים של חולשה", שר נעם רותם באמפתיות הידועה שלו. גם ברק גביזון עם להקת "Useless Id", ששרו באהבה את "הזיות" הוכיחו שבניגוד למילים שלו, העוצמה של "סימנים של חולשה" לא "מתפוגגת אל תוך הזיכרון".

 פורסם ב-2.10.09 ב-ynet

אחרי שקניתם מתנות לכולם, הגיע הזמן לפרגן גם לעצמכם מתנת (אמצע) חג. אז מה כדאי? בשביל זה אנחנו כאן. זוהי רק דגימה משפע של צלילים ישראלים חדשים, שנארזו בשבועות האחרונים בתוך קופסאות מרובעות בדרך לליבכם. על חלק מהם כבר כתבנו, ועל אחרים עוד נכתוב. הפעם ליקטנו את המומלצים.

שמיכת שמחה: חוה אלברשטיין, "שביל החלב" (אן. אם. סי)

מתי שרו לכם לאחרונה שיר ערש, בקול אימהי מחייך? האם הזדמן לכם בשנים האחרונות להיכנס לשינה דרך אותו שער

פלאי, שהעביר אתכם בעדינות צבעונית לתוך חלומות זוהרים?

ב"שביל החלב – שירי ערש" חוה אלברשטיין מדקלמת ושרה קטעי קריאה ושירים שהלחינה, עיבדה בצניעות וכתבה לצד המשוררת עדולה, רחל שפירא, נאוה סמל וצרויה להב. ויש גם ציורים צבעוניים ומרתקים שאלברשטיין ציירה ורינת מיזן עיצבה. לכאורה מדובר באלבום מובהק לתינוקות, פעוטות וילדים, שעל שנתם משתדלים לגונן, לרפדה בשכבת מתיקות ולכסותה בשמיכת שמחה סמיכה. אבל בעצם, מדוע שלא נתכרבל בעצמנו, ולו לכמה שעות ליליות, בתוך המציאות המיסתורית הזו, שמתערפלת ומצטללת דרך חרוזים ומשחקי מילים יצירתיים, אבל פשוטים ומרגיעים? כדי להיכנס לשינה, יש להשיל את כובד השליטה. מי יגונן עלינו כאשר תיחשף פגיעותינו? מי יחלץ מאיתנו חיוך בדרך לעולם שכולו תנומה? השירים האלה הם אפשרות נעימה.

קסם מסוכן: טל וייס (EnT T )

גם ב"טל וייס", האלבום השני של טל וייס, יש התרחשויות מעולם השינה. השיר "עד מחר" מתקיים ב"שבר מחשבה של דקה לפני השינה", ויש את "ישן אדם" שכתב דוד אבידן והלחין אילן וירצברג (שאיתו וייס מיטיבה לשתף פעולה באלבומו האחרון "בלוז קוסמי" – אפשר ללנקק). וכך שאר השירים, שהמציאות שלהם מעורפלת וכישופית עם דמויות כמו איש כחול מהכוכבים שמנגן איתה ב"שיר סהרורים".

הקול של וייס מרגש בצניעותו הצחה ומעורר אמפתיה. יש בו מתמצית ההתחבקות – פעולה פיזית-רוחנית של נתינה וקבלה המתרחשת בו זמנית. כשם שהיא מעתירה על המאזין את עדינותה החזקה, כך מתחשק להעניק לה קשב עוטף.

וייס המוכשרת יצרה שירים יפים, אך לא מתחנפים, ומורכבותם לא תמיד מתקשרת בשמיעה ראשונה. השיר הפותח, "קסם מסוכן", מטריד באיטיותו המכוונת, ובשיר "רסיסי חום" יש טירוף עם התפרעות "ג'ון קיילית" בפסנתר. אבל יש שירים שהלב, הנמשך ליופי, מאמץ באופן מיידי, למשל "עד מחר" ו"Tale From Black" שכתבו והלחינו Mike Lindsay & Sam Genders.

רוקיסטיות אופטימית: ג'נגו, "לב" ("אירסיי")

לג'נגו (עמיר רוסיאנו), שהחל את הקריירה המוזיקלית שלו בלהקת "תערובת אסקוט", יש רקורד פעיל עשיר ביצירה. בין השאר הוא השתתף בהפקות של ירמי קפלן ורמי פורטיס ובלהקתו "ג'נגו". "לב" הוא כבר אלבומו החמישי, והשירים שכתב והפיק מנוגנים היטב ומעובדים באופן שמדגיש את יופיים.

בקולו הרך מבטא ג'נגו עצב ועליצות. הרוקיסטיות שלו אופטימית – קביעה שאולי אינה נחשבת כמחמאה ב"דת" הזו, אבל התוצאה משכנעת וחזקה כשם שהיא נעימה. בכלל, ג'נגו נשמע כמו האנשים שמחייכים בעיקר כשהם פצועים ושהשמחה שלהם כואבת בקצוות.

במציאות תקשורתית הגיונית הייתם שומעים לעיתים קרובות את ג'נגו ברדיו שלכם ונהנים ממנו. הסיבה שהוא ומוזיקאים כדוגמתו נחשבים בטעות לאומני שוליים או "אלטרנטיביים" היא לא בגלל שמשהו אינו נגיש במוזיקה שלהם, אלא רק בגלל תקלה מתמשכת בצינורות התקשורתיים שנמצאים בשליטה לא תקינה. בשיר "אין זמן" ג'נגו שר, ובצדק: "יש לי סיכוי להגיע עכשיו. אני נוגע כמעט עם הקצה של היד… אני רוצה לצאת, שיראו אותי".

יש לג'נגו הרבה כישרון, ואתם מוזמנים לשמוע אותו. ותיראו, מהר מאוד תתחילו לשיר איתו.

חיבה לפרדוקסים: אסף ארליך, "חדשות מהמגירה" ("עננה", "הד ארצי")

הנה עוד מוזיקאי שאולי אינכם מכירים, וחבל. "חדשות מהמגירה" הוא אלבומו השני של אסף ארליך. עידו אגמון הפיק לו אלבום של רוק אינטליגנטי, שבו הוא שר בקול מחוספס על מועקות החיים העירוניים ועל ההתמודדות איתם. ארליך לא מתיימר להמציא דברים חדשים, אבל הייחוד שלו מתבטא באופן שבו הוא מדייק את עצמו עם תשומת לב למילים וחיבה גדולה לפרדוקסים ("מלכלך את עצמי במקלחת", "אני הולך ממך כי טוב לי", "את מתלבשת ונשארת עירומה").

הטקסטים של ארליך הם מהסוג המכונה "נוקב", והם מעוררים הזדהות או לפחות אהדה כלפי משפטים כמו "מוותר על חלומות רק בשביל ארוחה טובה" ("אמצע החיים"). ולמרות זאת, בשיר "כשתבואי אלי" מתברר שהאמפתיה של האחרים אינה בהכרח משאת נפשו – "לא תמיד אני רוצה שכולם ירגישו כמוני".

הלחנים של ארליך משרתים היטב את המילים, אבל יפים גם באופן נפרד, ולעיתים גם קליטים באופן שמושך לשיר אותם בהאזנות הבאות.

השיר "התאבדות אפלטונית" תופס דווקא מההאזנה הראשונה בחוזק שבו הוא מתאר את המציאות הישראלית עם הצירוף הנחרט "פסטה ופיגוע". בגללו – אבל לא רק – מומלץ לרכוש את "חדשות מהמגירה".

להיטים מוצדקים: יזהר אשדות, "הלילות שלנו" ("iam", אן אם סי)

ב"הלילות שלנו" – אלבום האוסף שלו, מוכיח יזהר אשדות שבצדק הפכו שיריו ללהיטים. שיר אחרי שיר, וכולם מצוינים: "במרחק נגיעה מכאן", "הלילות שלנו", "בכל פעם שאני מתאהב", "צילו של יום קיץ". אפשר פשוט למלא את משטח הכתיבה הזה ברשימה המלאה, שכוללת גם את "איש השוקולד", "נועה של הים" ו"הירושימה שלי" (הנה, לא יכולתי להתאפק). במקום זה כדאי להזכיר שחלק מהסוד שהופך שיר ל"טוב" קשור לשילוב המאוזן בין מנגינה ומילים מוצלחות. יזהר אשדות, שיודע להלחין, פונק במילים מצטיינות, בעיקר של אלונה קמחי.

אשדות הוא רוקיסט לא רעב, ואם יש בו פצעים, הוא חושף אותם מצופים בשכבה עבה של לכה מבריקה. אבל למרות העיצוב האסתטי הלעיתים מלוטש מדי, שמאפיין את עיבודיו ואת ההפקות, כולל אלה שהעניק לאחרים – השירים אינם נשמעים מלאכותיים.

לאוסף נוספו שלושה שירים חדשים: "מטעי הדובדבן של אוקראינה" המרגש (מילים: אלונה קמחי), שאשדות שר אותו עם מוקי, "כביש לכיוון אחד" הנמרץ (מילים: אשדות וצוף פילוסוף) ו"לאן פנינו עכשיו" (מילים: מאיר גולדברג) שחותם את האלבום ברכות. המהדורה המיוחדת כוללת גם די וי די מומלץ של ההופעה משנת 95' ב"הארד רוק קפה".

חדשות מהעבר: מתי כספי, דני ליטני ו"ששת" (אן אם סי)

חברת אן אם סי ממשיכה להפיח חיים בנכסי תרבות במסגרת סדרת "סימני דרך". באחרונה יצאו מחדש, במהדורות בונוס כפולות ואטרקטיביות, שלושה אלבומים: "מתי כספי" (משנת 76'), "ששת" (משנת 77') ו"יחס חם" של דני ליטני (משנת 78').

מתי כספי נחשף באלבומו השני במלוא הווירטואוזיות שלו כמלחין, כמעבד וכנגן שניגן כמעט על כל כלי הנגינה. ואחרי שהפגין את רוחב כישוריו, כספי חותם בשיר העדין "הגיטרה נרדמה", שהוא מנגן רק על פסנתר. זה קורה אחרי קלאסיקות כמו "הנה הנה", "ברית עולם", "לא ידעתי שתלכי ממני" ו"יום שישי חזר". נעים להיחשף לצבעים המוכרים, להיווכח בעוצמתם ולמצוא בהם גוונים חדשים.

גם ב"ששת" אפשר למצוא עדיין חידוש. את הלהקה הזו הקים שם טוב לוי, שגם הוא מצא דרכים יצירתיות לפרוק את גודש כישרונו בשנות ה-70. שותפיו להרכב היו יהודית רביץ, שמוליק ארוך, שמוליק בודגוב, עדי רנרט ואיקי לוי. שם טוב לוי הלחין את נתן אלתרמן ("ענבלים"), יונתן רטוש ("לו באת"), דוד פוגל ("בלילות הסתיו"), יעקב גלעד ("סמבה ברגל שמאל") וקטעים אינסטרומנטליים, בצלילים מורכבים שמיזגו צליל ישראלי עממי, מוזיקה בלקנית ומזרחית, ג'אז ורוק. השילוב הזה מאתגר גם היום את השמיעה ומרחיב לעומק את טווחי חוויותיה. לאלבום המקורי מצורף בונוס – דיסק ובו פסקול הסרט "מסע האלונקות", ששם טוב לוי הלחין ולהקת ששת ביצעה.

עוד יצירה משמעותית משנות ה-70 היא אלבום הבכורה של דני ליטני, "יחס חם", בו ניתן למצוא שירים כמו "לא טוב היות האדם לבדו" (נתן זך), "ולא היה בינינו אלא זוהר" (לאה גולדברג) ו"אדם זקן" (דוד אבידן) – כולם הולחנו על ידי ליטני. בכמה מהשירים הוא כתב גם את המילים, למשל ב"משבר אמון" ("אז אתן לך אותי בכמה דוגמאות") ו"בראש אחד" שהוא שר עם יהודית רביץ ("בואי, בואי, בואי, בואי לשיר איתי").

קולו של ליטני מלא נוכחות והבעה, והארומה הסבנטינית מתיידדת גם עם אוזניים של שנות האלפיים. בשיר הנושא מבקש ליטני "יחס חם". קרוב לוודאי שכך תחושו כלפי האלבום הזה, וגם כלפי שאר האלבומים המומלצים. אז על רקע צליליהם – או מוקפים בצלילים אחרים שתעניקו לעצמכם – חג שמח.

פורסם ב-ynet ב-06.04.07