מוזיאון ת"א, יום שני השבוע (3.2.20). ההופעה "תשליך" של רנד היא שילוב של משחק תיאטרלי ושירה – איחוד הרמוני של שתי זהויותיו היצירתיות העיקריות של רנד. החוט המקשר הוא סיפור החיים של רנד מנקודת המבט של אמונה והעדרה, בכל מצבי הצבירה שבדרך, או בלשונו (בדואט שלו עם אמיר דדון): "בין קודש לחול".

והדרך במופע הזה לספר את הסיפור, היא לשיר אותו, ולאו דווקא בשירים של רנד, אלא בעיקר בשירים של אחרים שהוא ניכס לעצמו באופן שישרתו היטב את מסריו. ומאחר שהוא פרפורמר כובש, ושאיתו על הבמה יחידת עילית של מוזיקאים – בהובלת אסף תלמודי, שגם מנגן פסנתר ואקורדיאון, ואיתו אברי בורוכוב בקונטרבס, גדי פוגטש בכינור וימי ויסלר בגיטרה – התוצאה מרהיבה מוזיקלית.

מרתקת בחירת השירים של רנד, שפתח בשיר מעולה, אם כי פחות מוכר לקהל הרחב, "כאבי גדילה" של אביב גדג'. "אתה עוד קשור בחבל הטבור לדברים שמזמן-מזמן הלכו כבר לאיבוד. לכאב שכבר נטש את הגוף, לאהבה שלא תשוב" – הוא שר את המילים ואת המנגינה של גדג', מיתן את הרוק הנחשולי שבמקור, ריכך את הפצעים והדגיש את החמלה שבשיר. אסף אליו את שולי הילד שתיכף, כשיהיה בן חמש, יתהפכו לרעה חייו המאושרים כשאחיו הבכור ימות.

בהמשך, בהתאם להתפתחות סיפור חייו, הופיעו השיר "ניצוצות" של פורטיסחרוף, כשאת השד מהשיר, שמחבק ולא עוזב, רנד השליך בהופעה על שד התיאטרון שדבק בו, עד שהפך לשחקן, שעבד בטוטאליות את אלוהי התיאטרון, ורדף בלי הפסקה אחרי שיאים, כלומר "עד העונג הבא". וזהו בדיוק המקום שספק בחתרנות ספק בפרובוקטיביות הוא שר – בלשון נקבה כמו במקור – את השיר ההוא של להקת "המכשפות" שכתבה ענבל פרלמוטר.

וכך רנד המשיך לשלב שירים שמעידים יותר מכול על טעם טוב, כמו "כביש 1" של עמיר לב ו"אל תסתכלי אחורה" של עדי רן, שאותו הוא סיים עם  "No Woman, No Cry" של בוב מארלי. וגם My Sweet Lord של ג'ורג' האריסון נתן הופעת אורח קצרצרה. הוא הרעיף על הקהל אוקסימורונים מהסוג של קודש-חול, אפלה-אור ויגון-התרוממות רוח, והמתיק בהומור, למשל כאשר שילב בין המנון בני עקיבא להמנון הפועל פתח תקווה, שאת שניהם שר בשבת מהוללת-מחוללת בנערותו. וגם: חיקוי של ישעיהו ליבוביץ' המדבר על המשיח: "עניינו של משיח, ש-י-בוא. כל מי שכבר בא הוא משיח שקר". ומיד אחר כך הוא שר כמתבקש את "מחכים למשיח" של שלום חנוך, ואת המילים שינה קלות רק בסוף השיר. במקום "ואותי מעניינת ירדנה יותר מהכול" הוא שר "ואני אוהב את הקדוש ברוך הוא יותר מהכול" – וגם זה בקריצה.

לתוך מדורת היצירה הוא השליך גם מונולוגים מ"המלט" לצד תיאור מערכת יחסים עזה עם אלוהים, משברים באמונה עד כדי כוונת התאבדות, ולבסוף גם הפי אנד כמעט קיטשי כשהמלאכים שראה בילדותו חזרו אליו.

במהלך ההופעה, היה לעיתים קשה לחמוק מהתחושה שהשירים במופע הם לא המטרה אלא האמצעי, ואינם עומדים בפני עצמם משום שהם רק כלי שרת שתפקידם לספר את הביוגרפיה של רנד. גם הביוגרפיה עצמה שרנד בחר לספר היא סלקטיבית בעליל. אף אישה למשל אינה נוכחת בה. מובן שזכותו לספר את סיפורו כרצונו ולהחליט היכן ברצונו להציב את הפרוז'קטור של חייו, אבל משהו במופע היה חמקמק ומתעתע, יפה מדי מכדי להיות אפלולי וכואב. רנד – שהטוטאליות של מעשיו כיכבה בסיפורים, לא הלך באמת עד הסוף. הוא שיחק מישהו מתמסר, ולא התמסר באמת. כישרונו, הכריזמה שלו, המוזיקאים שאיתו והשירים הנבחרים יצרו מופע שהיה נעים להיות הקהל שלו, אבל האש הבוערת רק חיממה את הלב ולא שרפה את הנפש.

פורסם בגלובס ב-7.7.2020

והיו הפתעות נוספות ששדרגו את האלבום במצב הצבירה הבימתי שלו, למשל האירוח של ריף כהן – שאומנם לא השתתפה באלבום, אבל התגלתה כאדם המושלם לבצע איתם את "שדמתי" ואת "דבקת רפיח" – בקול עמוק ובייצריות של אלה כנענית, וכל שיר הפך בפיה ליצירה שלמה, גם בזכות הבס הדומיננטי של אברי בורוכוב (ב"שדמתי") והאקורדיאון של אסף תלמודי (ב"דבקת רפיח"). שקד פורמן בתופים ורון אלמוג בגיטרה אקוסטית שדרגו את השירים לא פחות.

יהודה פוליקר – כל ישותו רגש – הקסים בשירה ובנגינה של "עץ הרימון" ו"שי". שלומי שבן, שגוריון קרע מצחוק כשהציגו כ"פסנתרן מיתולוגי שגדלתי על ברכיו", שר איתם בהתחלה את "מה למדת בגן היום", עם המילים של חיים חפר שנשמעו אקטואליות כאילו נכתבו השבוע: "כאן כולם שווים חבר, אך יש כאלה ששווים יותר". שבן התמזג עם הקלידים תוך כדי השירה ויצר מערבולת על-זמנית שגרמה לשני הדורות שעל הבמה להפוך לדור אחד, צעיר, והתובנה הזו קיבלה אישור ותוקף בשיר הבא: "סימן שאתה צעיר". הם הקדישו אותו לאריק איינשטיין, שמלאו חמש שנים לפטירתו – ושמזוהה עם השיר כחבר בשלישיית גשר הירקון (שגם בה השתתף אמדורסקי האב, ולזמן-מה גם גוריון, שהחליף את יהורם גאון). בניגוד לאלבום, הפעם שבן ויתר על הקלידים לטובת התמסרות לשירה, ואת מקומו הנגינתי החליף בהצלחה יתרה אסף תלמודי.

"החליל", תבעה פתאום מישהי מהקהל משאלה שירית. "זה לא ערב של בקשות שירים", הדף אותה אמדורסקי,  וגוריון ריכך: "בשביל זה היינו צריכים להיות כאן כבר מהבוקר".

25 שנה אחרי פטירת בני אמדורסקי (הקהל היה המום כשאסף עדכן אותם במספר הזה), בנו ביקש לשיר "שיר שאבא שלי ז"ל שר. נעמי שמר הלחינה את אלתרמן, ואני אהרוס את זה עכשיו". הוא לא הרס את "פגישה לאין קץ". נהפוך הוא, וגוריון שעשע עם השיר "בוטנים", בתוספת חדשה: "עברו מאז הרבה שנים / אני עכשיו כבר בן 80 / תחזירי לי את השנים". אם לדייק, אז בערב ההוא מלאו לגוריון 83, כך שהובאה עוגה, והקהל שר "היום יום הולדת", ועבר לשיר גם את השיר החותם  "אני גיטרה" שנעמי שמר כתבה לאמדורסקי האב: "אני סימן, אני עדות, לידידות, ולבדידות, וגם במשעולי ילדות אצעד לבטח". וכך, תיאטרון גשר התגשם בשם שלו והיווה גשר בין הדורות, שעליו עברו בערב ההוא צעירים מכל הגילאים.

התפרסם בגלובס ב-14.12.2018

וכך התבצע עוד שיר מצוין, אחד מרצף כמעט אחיד ברמתו הגבוהה של שירים, בעיקר מהאלבום החדש. נגניו – רובם חילוניים – שרו איתו בדבקות את הסיום "השם, השם, אל רחום וחנון, ארך אפיים ורב חסד ואמת…  חננו, עננו", ברצינות ובהתכוונות. מה קורה פה? חילוניותם לא נראית מעורערת. מניין הזדהותם? אולי מהמשפט הבא, הכה רלוונטי, "הגיעו מים עד נפש". וכך גם בשיר "דע בני אהובי", ששדרגו אותו בקולותיהם: "דע בני אהובי, כי מליבי לא נעקרת. לעולם אתה לי ילד חן, בן שעשועים". ואומנם לא מדובר פה באבא הפרטי, אלא ההוא שנמצא בלבבות המאמינים, אבל אולי הכול מתנקז לרצון המשותף להיות ילדים אהובים, כמיהה שכוללת כנראה גם נגנים משופשפים. "להקת המפיקים ", כינה אותם רנד, "כי כולם פה מפיקים". ואכן, זוהי התכנסות של סופר-גרופ, מובחרי הסצנה התל-אביבית עם עילויים חרדיים. המתופף הוא ניר מנצור מלהקת איזבו, עמית הראל הקלידן ועמית יצחק הגיטריסט. גם אמיר זאבי בגיטרה. בנו הנדלר הבסיסט, גדי פוגטש הכנר, ואת כולם מאחד בכישרון מזהיר אסף תלמודי – מפיק האלבום שמנגן על הקלידים והאקורדיאון, והתוצאה אש – הלהבות שלהם שמתערבבות עם הלהבות של רנד ומתאחדות איתם למדורה, פראית אבל גם הרמונית ומדויקת. ושולי הוא הסנה הבוער שאיננו אוכל, ובו-בזמן גם מקרין הנאה של מי שמגשים את עצמו הפיזי (ניכר כי הוא חש נוח בגופו) והנפשי.

בין השירים מאלבומו החדש לשירים מאלבום הבכורה שלו "נקודה טובה" (בלט ביניהם השיר "המשורר", על חנוך לוין, עם עיבוד מבריק שציטט מוזיקלית מתוך שירו "מה אכפת לציפור") – שולי שר גם שירים של מאיר אריאל – מקור השראה וחיבור עמוק עבורו (כולל מופע שלם שהקדיש פעם לשיריו בשם "ת'מבינ'תי"), והביצועים הללו היו משיאי ההופעה. "טרמינל לומינלט" עובד בנוסח מערבון, עם שינויים קלים בטקסט כמו "סטייל רבנית" ו"צדיקות כמוה לא תמצא בשום ז'ורנל". ב"מים מתוקים" ("אהובתי כמו ארץ מדבר") הודגשו הצדדים המאני-דיפרסיים, שרנד הקביל אותם לגילוי פנים אלוהי מול הסתר פנים. "הוא עושה את זה כי הוא יודע שככה נאהב אותו יותר" – כך השווה בין מערכת יחסים שמיימית לזוגית. גם השירה הייתה שמיימית בהתעלותה בתגבורת קולות נגניו והתמגנטות המבטים בין תלמודי לרנד שהפיקה חשמל.

"שולי, אתה מלך", זעקה מעריצה, והתמוגגותו ניכרה בפניו – השתקפות גם לכך שההופעה התאפיינה ברפרטואר שהדגיש את הצדדים המאירים ולא ביטא כמעט את הצדדים האפלים יותר, שדווקא נוכחים ביצירת רנד. וכך, למשל, הוא לא ביצע בהופעה את השיר "אדי" הרצחני, תרתי משמע.

המתח בין המואר לקודר חלחל גם להדרן הסיום, כששולי שר את "עוד טיפה". לקראת סיומו הכריז תלמודי: "המפיקים הבינו שהשיר הזה דווקא יכול להיות שמח". וכך, השתנה העיבוד בהתאם, ושולי התאים את עצמו והחצין אנרגיות עולצות, עד שאמר לנוכחים של הבמה ומולה: "מה שמח בזה?!" – וכך תמה ההופעה, עם סיפוק שנדקר בספק.

פורסם בגלובס ב-30.11.2018

עשר שנים מאז אלבום הבכורה "נקודה טובה" רנד ממשיך בשלו – למתוח את חוט הזהב שלו שמתפתל בקו ישר (פרדוקס שמשקף את היצירה של רנד) מסוף שנות ה-80 שבהן הפציע כשחקן תיאטרון וקולנוע נערץ, דרך חזרתו בתשובה שבמהלכה התגלה כמוזיקאי מרשים בשיריו ובהגשתם, וגם חזר לקולנוע. והחוט המקשר בין מצבי הצבירה השונים שלו ולאורך התקופות הוא כישרונו המחובר לאמונה הדתית שלו, והם כבר מעורבבים ביחד.

אז מה הופך את האלבום "רצוא ושוב" ליצירה שגם חסרי אמונה מתחברים אליה? התשובה היא הכריזמה הסוחפת של רנד, שמחוברת אורגנית לכישרונו. והוא אינטליגנטי להפליא – מוזיקלית וטקסטואלית. מומחה במלאכת הרכבת השיר והגשתו – הרבה בזכות היותו שחקן. זמר-סטורי-טלר עם אישיות ייחודית, שגם מרצדת נשמות של ענקים כמו לאונרד כהן, מאיר אריאל ויוסי בנאי. כמותם, מבעבעת מתוכו ומוחצנת ממנו אנרגיה של שמחה מיוסרת או ייסורים שמחים, שמרתק להיחשף אליה. ומלהיב כנראה גם להשתתף ביצירה הזו, דבר שמסביר את טביעת קולם ונגינתם של יוצרים כמו אסף אמדורסקי, שלומי שבן ושי צברי שנוכחותם המעולה שורה על האלבום. "רצוא ושוב", שמו, הוא מושג מתחומי הקבלה והחסידות (מקורו ב"מעשה המרכבה" שבספר יחזקאל). "רצוא" – התעלות רוחנית ואופורית, "ושוב" – הנפילה אל העולם הגשמי. רצוא ושוב – זו השאיפה לאזן בין שניהם. לתקן את האדם ואת העולם. להגיע להרמוניה, שלרוב מופרעת באמצעות המתח בין שני הקטבים. אבל המתח הזה מבורך, משום שהוא מחולל יצירה.

וביצירה "רצוא ושוב" רנד מלהטט בקולו, עושה טיזינג, עולץ כששר כאב, נשמע כמו אחד מנביאי התנ"ך בשירי התוכחה והמחאה המרצפים את האלבום כמו "החקלאים" ו"הספינה" – המהדהד את ספר יונה. ויש בו יחסים טעונים ומתרפקים של אב ובן (לרוב האבא הוא אלוהים, אבל בשיר "עץ ופרי" הגעגועים הם לאב הפרטי). לצד חיבוקים כמו השיר המשרה תקווה "עוד טיפה", רנד מצליף בשוט רצחני במיוחד בשיר "אדי", שבתחילתו נדמה כסוג של "אצל הדודה והדוד", אם כי מוקצן יותר בוונדליזם, אבל מיד הוא מתקדר ומתאכזר אל סוף בלתי הפיך ובלתי נמנע. בחוברת האלבום מצורפת לשיר הקדשה: "לזכרם של כל קורבנות הריקנות והשעמום" וצילום כותרת מעיתון: "השעמום הורג".

ורנד רוצה להרוג בשיריו. את החטאים הפרטיים והקולקטיביים ולצדם את הזיוף והיומרה, האדישות והמגלומניה – שבה הוא חוטא בעצמו, בשיר "דע בני אהובי" המושר בגוף ראשון כביכול מפי אלוהים (!), אבל איזה חטא מרהיב. והשירים עצמם – לחנים נפלאים מתמזגים עם מילים נהדרות, עם אמת יחידה וחד משמעית, שרנד מתאמץ לא להפוך אותה לחד ממדית, אבל השירה שלו מגויסת או לפחות מניפולטיבית. כי בעיניי, עוד יותר מהיותו מוזיקאי מחונן, שולי רנד הוא שחקן כביר.

פורסם בגלובס ב- 28.9.2018

"ברזל ואבנים" אינו "עזרה בדרך", שהיה יצירה מושלמת בהבעתה, טריטוריה מזוקקת של התעלות. הפעם מדובר בהוויה ארצית יותר, ורותם עומד באתגר לחשוף את הצבעים שבאפור הקיומי. במקום להתמודד עם גוונים עזים של החיים הקורסים לנוכח התרסות המוות, הוא ניצב כעת מול היומיום הכביכול פשוט, וצולח אותו. מהצד של המאזין החוויה המוזיקלית הנכספת נמצאת כאן, אך מטבע הדברים, נטולת האופוריה ששררה באלבום הקודם.

לעיבודים ולהפקה המוזיקלית אחראי אביחי טוכמן, שביחד עם רותם יצר תשתית בסיסית ומינימליסטית של כלי נגינה, נעדרי קישוטיות ו"ניפוחים". אין בהם צורך, גם בזכות הצניעות העקרונית שבאלבום, וגם בזכות העובדה שהיצירה נשמעת עשירה הודות לנגנים (בעיקר רותם ואדם שפלן בגיטרות, טוכמן בבס, טמבורין וקלידים, ניר וטשטיין בתופים ואסף תלמודי בפסנתר), שנגינתם מיטיבה לשמור על הטמפרטורות הגבוהות והאנרגטיות של הצלילים, מבלי לשרוף אותם.

רוקנרול במיטבו

זוהי תזכורת לכך שרוקנרול במיטבו אינו בהכרח מצבור מוגבר של רעשים, אלא החצנה כנה של רגש אישי על מרחבי יופי. וכך, רותם מוסיף ללקט מפנימיותו שירי מלאכת-מחשבת מוקפדים ומנומקים, וגם כתיבתו ממשיכה לנבוע בצלילות תוכנית וצורנית. "שקט כמו קבר שמתרוקן מזיכרון", הוא שר בשיר האפלולי, "עמוק הוא הלילה", וב"עיר שלא נרדמת" הוא מתאר: "כל העיר שטופה בשמש ומלאה אנשי צללים / אני יורד אל תוך הסדק שבו המלאכים נופלים".

נעם רותם לא מתלהם ולא צועק, גם במצבים קשים שאחרים מנצלים לצורך זעקה. ראוי ללמוד ממנו שאפשר לבטא כאב ומחאה גם בלי לצרוח אותם. האיפוק נשמע אפילו חזק יותר. הדרך של רותם להתבטא פוליטית וחברתית אינה באמצעות התלהמות בפזמונים סיסמתיים-קלישאתיים, אלא באופן הרגיש שבו הוא מספר, למשל, על דמות אחת בשיר השקט "נטלי". העיניים האמפתיות של רותם נחות בעדינות על דמויות נוספות, כמו בשיר "מדברים על הילד", וגם על החברים לכיתה בנוסח העברי שלו ל"הכיתה שלנו" – שיר מחאה של היוצר הפולני יאצק קצ'מרסקי מתנועת "סולידריות".

אחרי שבאלבום הקודם, הסביבה החיצונית שהוא הכניס לשירים הייתה בעיקר של בית חולים, הפעם רותם יוצא החוצה, אל הנוף הישראלי: "מול יד לבנים בונים מזרקה חדשה לשכונה" (בשיר "סופת בדידות"), "ריח נשק וזיעה. הבתים הלבנים כמו מצבות על הגבעה" ("ברזל ואבנים"), "זאת העיר שלא נרדמת / ואין בה רגע של תשוקה / ברחובות היא מדממת / את פריחת הפיקוס הדביקה" – בשיר "עיר שלא נרדמת" (שבו, למרבה הצער, ההקפדה שלו נעלמת כשהוא משבש את המילה "להקה" והוגה אותה – לֶהקה).

"חום אנושי" – זהו המוטו שרותם הטביע באלבום הסולו הראשון שלו, והוא ממשיך לתבוע ולהפיץ את הנכס הזה. בשיר הסיום היפהפה "אל סוף היום" (שהלחין עם אוהד קוסקי, לשעבר חברו בלהקה "קרח 9") מתוארת התשתית שלו: "חוכמת היוצר – מרפא ופוצע, מאחה ושובר".

ועכשיו, אחרי שרותם הוכיח שהוא מרתק גם כשחומרי חייו פחות "הירואיים", אתגריו היצירתיים לא נעלמו. הוא יכול, למשל, להרחיב ולשכלל את מנעדי ההלחנה, ובעיקר את ההגשה שלו, המוגבלת יחסית. אך בכל מקרה, דרכו המוזיקלית המקורית והמקצוענית, ממשיכה לגרות את האוזן באפשרויות.

פורסם ב-ynet ב-1.4.2011