במתחם הלהיטים, אגף פזמוני הקיץ – ימשכו כתף וימלמלו משהו על טעות בניווט למי שיחפש דווקא שם את השירים של "עיר מרוחקת", האלבום הרביעי של אפרת בן צור. הם לא מתפזמים מעצמם בקלילות ממכרת. ודווקא הפעם – בניגוד לאלבומה השני למשל, שהיה פסקול של מסע במקומות ובזמנים – עכשיו היא כבר מתמקמת במקום אחד. אבל אין ספק שזאת לא טריטוריה של קלילות. זאת עיר שבן צור הקימה בעצמה לעצמה, וגם הקיפה חומת הגנה שחוצצת בינה לבין העולם, אם כי גם מאפשרת יחסי גומלין.

בן צור ייבאה את חומרי הבנייה ממיטב המשוררות – דליה רביקוביץ, לאה גולדברג ותרצה אתר, וגם מחומרים שדלתה מלבה. בתור האדריכלית, היא הקפידה לתכנן עיר מסודרת וסימטרית בניגודיה: עם "פתיחה" ו"סיום" – כך נקראות הרצועות האינסטרומנטליות שממסגרות את האלבום; עם "רוח צועקת" כשיר פותח, והנגטיב שלו "היה זה שקט" כשיר מסיים; עם "ויהי בוקר" – נטול המילים אך עז הרגשות, ועם "ויהי ערב" – שבו המילים של פניה ברגשטיין מתוך הסיפור לילדים המפורסם שלה הן מצע חרישי לעולם אפל ומבודד, שבן צור מבודדת אותו עוד יותר מאשר במקור. הילדה שבשיר, כך רומזים הצלילים, נעזבת עוד יותר, והטון הסלחני שבסיום השיר לא משכנע. כמו ב"ויהי ערב", גם בשאר השירים – המילים, הלחנים והשירה של בן צור הם תשתיות לעיר המרוחקת שלה, שבה מתרחשים מעשי תשוקה ונטישה, התאהבות והתאכזבות, חלומות, מלחמות והחלמות.

איזו מין עיר זו? – עיר מעורערת. מפקחי בנייה אמורים להוציא צו הריסה לנוכח מחדלי הבנייה שבה. בתים אמורים להגן על דייריהם ולהכיל אותם בבטחה, ובן צור בנתה אותם שקופים ומתנודדים ממשב הרוחות: "רוח צועק… רוחות יגון", וגם "הלך לכל הרוחות" – פשוטו כמשמעו המילולי, מהשיר "על דרך הטבע" של דליה רביקוביץ, שמציב סתירות כמו "עולם על דרך ההיעלמות", ודווקא הן ממחישות את העיר. בן צור מתגוררת בה, אבל בו זמנית גם ניצבת מחוצה לה, נכספת בפתח, ונישאת במעגליות פנימה והחוצה על גבי צלילים מעורפלים, לעיתים צורמניים, בלחנים מורכבים ומתפתלים. קולה הילדותי-עדיין מעניק לשירים רובד של מורכבות. בניגוד לאלבומים המוקדמים של בן צור, הפעם חוטי קולה הדקים נשזרים זה בזה ומעבים זה את זה. היא נשמעת פחות פגיעה מבעבר ויותר חזקה. ביחד עם עומר הרשמן שהפיק איתה מוזיקלית את האלבום, ניכר שמדרכות העיר רופדו מראש על מנת למתן את עוצמת הנפילות מראשי המגדלים. וכך, בן צור איננה מתרסקת הפעם. גם כאשר היא שרה ברצועת הבונוס "I need you so that I could die" (בשיר  All I Have to Do Is Dream" של בריאן בודלו המוכר בביצוע האחים אברלי), אין חשש ממוות – כי האלבום הזה, עם כל המלנכוליות, האווריריות והאובדניות – גם נוצק בתאוות חיים.

פורסם בגלובס ב-13.07.2019

הכל בגלל שהתעקשתי להילחם במערכת הטכנית של אתר "רשימות", שמשום מה סירבה לקלוט את העדכון הבא: יום האישה נחגג ברשת ג' בשידורים מיוחדים. לאורך כל היום השדרנים הקבועים של התחנה מצרפים אליהם מגישות אורחות. השדרנית מיכל דוקרסקי הזמינה אותי לתוכנית הלילה שלה. הדובדבן שבסוכריית הקצפת: אני בוחרת את השירים. ההגבלה המאתגרת: הם צריכים להיות קשורים ליום האישה.

את המגבלה הנוספת, שגם היא עיכבה אותי אנושות, גיליתי אחרי שכבר גיבשתי רשימת שירים שהשביעה את רצוני. פתאום הבנתי שחלק ניכר מהם פשוט לא מתאימים לזמן השידור – שעה לפני חצות ושעה אחרי חצות. התבקשה יותר עדינות. פחות "רעש", יותר אינטימיות. הרכבתי רשימה חדשה, אבל זה לקח זמן – לא כל כך בגלל בחירת השירים כמו קביעת סדר ההשמעה.

בסוף אפילו הקדמתי להגיע, למרות שהספקתי לטעות קצת בגשם בסימטאות שמובילות אל רשת גימל המיתולוגית, ברחוב הלני המלכה, בטירה עתיקה שהיתה שייכת לנסיכה אתיופית – כך סיפרה לי מיכל, נסיכה בעצמה, שדרנית שהיא גם ארכיטקטית.

והנה הפלייליסט.

1. שלומי סרנגה: "את תלכי בשדה" ("האומנם")

 יום האישה, וגבר פותח את התוכנית? חסרות נשים זמרות ראויות?!
עיזבו. סרנגה פשוט מטלטל את השיר הידוע הזה, ולא רק בגלל נקודת מבטו הגברית המחדשת. בביצוע הידוע של חוה אלברשטיין יש נימת השלמה – גם מבחינת התוכן, ואפילו בציון השגרתי, הכמעט פקידותי, של חלקי הגוף הנשי המוזכרים בשיר – "כתפייך, חזך, צווארך וראשך רענן". סרנגה מונה אותם בתשומת לב מכבדת. אבל זו סתם התעכבות על פרט קטן, כשהעיקר הוא לדעתי החוזק המשמח והאופטימי שהוא מעתיר על השיר.

2. נורית גלרון יהודית רביץ: "כשאת בוכה את לא יפה"

ואם כבר חוזק ואופטימיות – משלל הגרסאות ל"כשאת בוכה את לא יפה", אני הכי אוהבת את זו של גלרון ורביץ. כמה זה שונה כשגבר מפציר באישה להפסיק לבכות לעומת האופן שבו אישה מבקשת מאישה. והשתיים הספציפיות האלה – איזו אש!
מאחר שכאמור השעה הכתיבה לי את השירים, שיבצתי אותן ישר בהתחלה, ובעצם בכך חתמתי פחות או יותר את פרק הרוק בתוכנית הזאת.

3. יהודית רביץ ועופרה חזה: "החליל"

השידור ארך פחות משעתיים, כולל פרסומות ושתי מהדורות חדשות, כך שדואטים התאימו לי – לא רק בגלל שהז'אנר הזה אהוב עלי, אלא גם בגלל הפרקטיות של לתפוס שתי ציפורים במכה אחת בזמן הקצר. אז הנה עוד כמה דואטים בלי שום הנמקה – רק בגלל שהם יפים.

4. טל גורדון ורונה קינן: "כמו שיורד גשם"

5. קורין אלאל וענבל פרלמוטר: "כשזה עמוק"

6. טריקסרין (נעמה מס): "black circles"

טוב, הגיע הזמן לחדש קצת. "טריקסרין" שייכת לסצינה המוזיקלית של באר שבע. בהחלט הייתי מנצלת את ההזדמנות כדי להשמיע עוד (ועוד) מהמיטב שבה, אלמלא רובם המכריע גבריים למדי, כך שזה לא התאים לרוח התוכנית. נדב אזולאי, שעומד להוציא אלבום בכורה מסקרן, הפיק לטריקסרין אלבום מרשים, שעדיין ממתין להוצאתו. בדרך כלל היא סוערת, אבל כאן יש בה איפוק מרגש.

7. חן קליין: "מה תעשה"

חן קליין היא יוצרת שלפני כשנתיים הוציאה אלבום בכורה טוב ולמרבה הצער, לא מספיק מוכר. זהו אחד משיריו. הנה ציטוט חלקי מהשיר: "מה תעשה עם סוד, סוד בחלון, סוד על המים".

8. ריקי גל: "מערבה מכאן"

הסוד הזה מוביל אל המיסתוריות שבשיר "מערבה מכאן". הלחן והעיבוד של מתי כספי ה"קרקסיים", כפי שהיטיבה להגדיר אותם מיכל, מטשטשים בססגוניות שלהם את הטקסט של תרצה אתר. קשה ככה להקשיב למילים, אז הקראתי אותן בשידור:

מערבה מכאן עומדים צוקים
ומחכים ומחכים
מערבה מכאן יש דברים אחרים:
מגדלים, ציפורי ענק, שעוני קוקייה מוזרים
מערבה מכאן הכל אחר
לא כדאי להרחיק מערבה מכאן
מספיק להגיע עד קצה החול
מקום שם המלח מחליד
את גדרות הזמן

כשהערב יורד, יש לצאת ולטייל
עם ארנק, מטרייה, כפפה, מקל
לעקוף אותיות ואותות בלבן
לחצות שבילי חצץ, לסלסל תמרת עשן זעירה
ולשוב למפתן המוכר והחם
מן השמש אשר שוקעת
לשבת שם רגע, שני בני אדם
ולטפס למעלה, צעד צעד
אחר כך אפשר לכתוב על זה סימפוניה משגעת.

9. סיון שביט: "כרטיס טיסה"

ממשיכה את המסע ומקדמת אותו.

10. שוקולד מנטה מסטיק: "אם תלך עכשיו"

העניין הוא שמי שנוסע, משאיר אחריו מישהו.

11. פונץ' (דנה בקר): "דני חוזר אל הסיפור האמיתי"

עד שהוא חוזר, אל הסיפור האמיתי. הזדמנות מצוינת להשמיע את דנה בקר ולספר (בלי לדעת הרבה יותר מזה) שבקרוב ייצא אלבום הבכורה שלה.

12. לאה שבת: "תמיד יחכו לך"

אני מסכימה עם מיכל שאמרה שלאה שבת היא היחידה שיכולה לשיר את השיר הזה בלי שמץ קיטשיות.

 13. יהודית תמיר: "שומר האש"

התגעגעתי לקול של יהודית תמיר. התלבטתי בין השיר הזה ובין השיר "סירנה". הלוואי והיא תחזור להוציא אלבומים.

14. אורלי זילברשץ: "השקר"

והנה עוד אחת שהלוואי ותוציא אלבום נוסף. "הקברט של מירנדה", שמתוכו השיר הזה, הוא מוזר במובן היפה של המילה.

15. יוסי בנאי: "את הלילה שלך"

"מה עושים פה ארבעה גברים ביום האישה"?, שאלה אותי מיכל בשידור, ומיהרה למנות אותם: נתן אלתרמן הכותב, עודד לרר המלחין, מתי כספי המעבד וכמובן יוסי בנאי, ששר אותו.

עניתי שזה קשור לשיר הקודם, "השקר". גם פה יש שקר, אבל כזה שאדם משקר לעצמו. הכחשה. "אל תבואי עכשיו", הוא אומר לה. "את נשכחת. עיני המראה עצומות".

16. חוה אלברשטיין: "בגלל הלילה"

"עוד תרצה אתר", הכריזה מיכל, אבל במיקרופון סגור. לא היה טעם לדבר בין שני השירים האלה.

17. רות דולורס וייס: I Love (This Blue Life of Mine)

אחרי חוה אלברשטיין רציתי להשמיע את רות דולורס וייס שרה את גרסתה ל"משירי ארץ אהבתי", אבל זה היה מאותם שירים שלא נראו לי הולמים את השעה. דמיינתי מישהו שוקע לאיטו בתוך שינה, תוך כדי שמיעת רשת ג', ומיד מתעורר מזעקת הכאב הזו. אז השמענו שיר עוצמתי לא פחות, אבל לפחות אופטימי.

18. יעל לוי: "אי ירוק בים"

ואם מדברים על עוצמה, אז הנה כזו שקשורה להתמסרות נשית.

19. אפרת גוש: "דיאטה"

וזה מה שקורה כשהולכים עם ההתמסרות הזו לכיוון מוקצן וחולני.
מיכל הסבה את תשומת ליבי לנימה הפולנית שיש בסיום השיר.

20. אפרת בן צור: "אבוא אליך"

עוד התמסרות, עוד אפרת. כמה שוני.

21. שרון ליפשיץ: "האיש מהים"

זמרת נוספת שחסרה. יש בשיר הזה אירוטיות מיסתורית מקסימה.

22. ענבל דור: "שוקולד".

מה? זהו??? נשאר רק שיר אחד?
אני לא מקנאה בשדרנים מנוסים שאמורים לבחור במהירות שיר סיום לתוכנית שלהם מתוך כמה (וכמה!) שירים מצוינים. למה ענבל דור? גם כי יש לה אלבום בכורה יפה ומקורי, אבל לא מוכר, בשם "מחכים לדפיקות לב", גם בגלל הפזמון "האלוהים שלך הוא שתי שניות של צחוק, והשטן – שוקולד מתוק", וגם בגלל שזה בעצם סוג של שיר ערש.

נהניתי להפליא אמש. תודה למיכל  דוקרסקי.

קליינשטיין, ועוד 59 זמרים ולהקות, מופיעים באלבום "עבודה עברית", שכולל ארבעה דיסקים ויוצא עשור אחרי שיצא קודמו. הביצוע של קליינשטיין הוא גם דוגמא אופיינית לאופן שבו האלבום "עבודה עברית" מתמודד, כשהוא במיטבו, עם הפורמט הבעייתי של גרסת כיסוי. בשנים האחרונות הקאוורים השתלטו לרעה על התרבות הישראלית עם מקדמים רבי עוצמה כמו "כוכב נולד". במקום להחזיר אל התודעה שירים ישנים הם נוטים לקבע את גרסאותיהם העכשוויות, שלפעמים נועדו לפאר את הזמר ואת טכניקות השירה שלו.

כדי שקאוור יוכל להתהדר בערך אמיתי, מומלץ שתהיה בו "הברקה" – מבט אחר על השיר השחוק, שיעניק לו חיים חדשים. "עבודה עברית" רצוף בהברקות כאלה. חלקן מתבססות על היפוך – קול גברי שמחליף את הגרסה הנשית המוכרת, ולהיפך. אבל לא די בניתוח הזה לשינוי מין. זה קל מדי. החוכמה היא לחלץ מהשיר אלמנטים שהיו בו קודם, אבל לא הודגשו בגרסה הקודמת. איה כורם, למשל, מצליחה בכך היטב כשהיא שרה את "ערב ב' כסלו" – במקור של ערן צור. מעבר לנשיות שהיא מעניקה לשיר הגברי, היא גם מוסיפה לו רוקיסטיות שמדגישה את מסריו.  כך גם ב"היא לא תשוב", שבו הפופ של "אתניקס" הופך אצל שרונה נסטוביץ' לרוק שמוציא ממנו את הכוח הנשי. גם מירי מסיקה משתמשת ברוק, ולמרות שהוא כבר היה קיים במילא בשיר "ככה זה" של ברי סחרוף, היא מצליחה להוסיף עליו, אולי גם בגלל אלמנט ההפתעה שבליהוקה לשיר הזה. שדרוגים מוצלחים נוספים ברוח הזו הם "שני תפוחים" של צביקה פיק, שאפרת בן צור מעניקה לו את איכויותיה הביישניות-מסתוריות. ויש את נינט טייב, המפתיעה בגרסתה המרגשת והחכמה ל"לא יכולתי לעשות עם זה כלום" וממזגת בשירתה את החולשה שבחוסר האונים ביחד עם הזעם על קיומו.

ויש גם דוגמאות גבריות להיפוכים כאלה. אורן לוטנברג שר את "בלדה לנאיבית", שיעל לוי ביצעה במקור. הוא לא הולך עד הסוף עם האנרגיות הרוקיסטיות שלו, ובכך מבטא רכות ואמפתיה לנשיות הנאיבית הזאת. ומבין דוגמאות רבות נוספות, ראוי לציון השיר "עוד יום", שבו יונתן רזאל מוסיף קלילות "ישראלית" לתוגה ה"יהודית".

לפעמים השינוי הוא לא במין, אלא בז'אנר. ב"אני אשיר לך שיר" הרגאיי של "התקווה 6" מחליף את הרומנטיקה הרגשנית של אריק לביא ומנטרל בחן, בהומור ובחיבה את כובד הראש מבלי לבטלו לחלוטין. "לוס כפרוס" משלבים באופן מבריק בין הדרום אמריקאיות שלהם למזרחיות הזוהר-ארגובית שבמקור ובין המסר העצוב לביצוע האופטימי שלהם  ו–  Useless Id
מבצעים את "לו הייתי פיראט" בנימה של פאנק-רוק, שהאנרגטיות הרבה שלה לא באה על חשבון החיוך המקורי.

רוב השירים באלבום הם שירים ישנים שמבוצעים על ידי מוזיקאים צעירים, ויש מעט מדי שירים צעירים שמבצעים זמרים מבוגרים יחסית. בפעמים הספורות שזה קורה, התוצאה בדרך כלל מפעימה, למשל כשנתנאלה שרה את "באביב" של מיכה שטרית. המהפך הוא כה קיצוני עד שבתחילת ההאזנה המעבר בין שטרית המחוספס בקולו לנתנאלה שכולה "זמרת" נתפס ככמעט קומי ומודגש בעיבוד האיטי. אבל בהמשך, כשהיא צועקת פתאום "כמו מלך" בהתרסה כמעט "פרחית" וחושפת אירוניה עצמית, מרגישים את היופי, שמתעצם בסיוע החשמל הרב שבנגינה. עד סוף השיר כבר מתחשק להצדיע לעיבוד היצירתי של ניר אוורבוך ונתנאלה.

לא כל הביצועים "מבריקים", וישנם גם כאלה שמשאירים את השירים במקום, מבלי לחדש, אך גם מבלי להפריע. דוגמאות: "אתם זוכרים את השירים" ששר פבלו רוזנברג בסתמיות ו"בראשית", שהחידוש היחיד שבו הוא עצם הליהוק המרענן – של אבי קושניר – ותו לא. אבל בסך הכל, ניצן זעירא ושרון ינאי, המנהלים האומנותיים, יצרו תמהיל של טעם טוב בזכות הבחירה המוצלחת של השירים, ההתאמה הנכונה בדרך כלל למבצעים והעיבודים שהיצירתיות המאפיינת את רובם לא נעשתה על חשבון השירים – שבכל מובן שהוא, הם הגיבורים האמיתיים של האלבום.

"עבודה עברית – מחווה לשישים שנות יצירה מקורית", "התו השמיני"

פורסם ב-ynet ב-6.5.08

סוד האיפוק

מביטה ככה. קודם לא היה לי אומץ להביט… עוד לא שם, אך בקרוב אהיה" (מתוך השיר "עוד לא שם").

אפרת בן צור כבר "שם", בדיסק החדש שלה, ממזגת בהרמוניה בין שתי זהויותיה: היוצרת (שכתבה, הלחינה ושרה) עם היצירה (הדיסק שנקרא על שמה). בין שתי הישויות מחבר קולה העדין, הדק והפגיע. הילדותיות הזו, ברמות מסוימות, עלולה להפוך לגימיק או למנייריזם. אבל לכאן נכנס הערך המוסף של בן צור, כשחקנית מדויקת, שמיטיבה לדעת את סוד האיפוק ונמנעת מהפרזה.
 
עדיין ישנם בדיסק שירים ארוכים, אולי ארוכים מדי ("כבר הרבה ימים" – כמעט שבע דקות), אבל כולם יפים – במילותיהם ובמנגינותיהם, וחלקם ממש משתנים במהלך ההאזנה. מקרירות מונוטונית מינימלית הם מתמתחים לגוונים המעבים את הלחן במתיקות חמימה.
 
הדיסק הוא פסקול של מסע במקומות ובזמנים, החוצה ופנימה. בן צור מתקדמת משיר לשיר על גבי אוניות, ספינות, אווירונים ומטוסים. מנווטת בין ויתורים (בשיר "כל יום") למימושים ("אבוא אליך"), בין קרבה ("אחר כך יתגשמו") לריחוק (רוב השירים).
אבל ליתר ביטחון, גם במהלך ההתרחקות, היא משתדלת להישאר בסביבה – "אולי אקח רכבת אל מקום קרוב" ("חושבת על זה").
נקרעת מסיוטים בשיר "מפלצת", אבל מרגיעה את עצמה באותו שיר בפסוקים מתוך "קריאת שמע על המיטה": "ואל יבהלוני רעיוניי וחלומות רעים והרהורים רעים". הסוף, בכל מקרה, טוב. "אחר כך יחייכו האנשים שבכו", היא מבטיחה בשיר האחרון.
 
בין השירים ראויים לציון "הילדה שרה לנחל" – השיר היחיד שאת מילותיו כתבה אחרת, לאה גולדברג, ושהופיע לראשונה במופע ובדיסק "שרות לאה גולדברג". הוא משתלב בטבעיות עם שאר השירים, צבוע בצבעם. השיר "אבוא אליך", המוכר מבין השירים, שוחרר בצדק כסינגל ראשון וכקליפ. קליטותו מנווטת אל שאר השירים, שנטייתם לרחף אינה נבלמת, אבל נשלטת.
 
ואכן ניכרות בדיסק ידיים מכוונות איכותיות. בין המפיקים המוזיקליים של השירים (שחלקם גם מנגנים בו): ברי סחרוף, פיטר רוט וברוך בן יצחק מלהקת "רוקפור". בין הנגנים: שלומי שבן, אמיר צורף, קרני פוסטל ועמיר רוסיאנו (ג'נגו). ולמרות ריבוי המפיקים והמעבדים, שורה על הדיסק אחידות צלילית מלודית (בהפקתו של ניצן זעירא).
 
ולבסוף – העטיפה ודפי המילים: בשחור-לבן אלגנטי מככבת בן צור בסרט אווירתי, שמשתתפים בו גם עצים, אנטנות, גשרים מטושטשים, בתים מסתוריים וציור ילדים (צילומים: יחזקאל לזרוב, שרון ברקת ומיכל סודאי). כמו שירי הדיסק, גם הצילומים משחקים בעדינות בין חדות ברורה לטשטוש סודי, כשמאחוריו ומכל צדדיו החשוכים מאותתים סימני הדרך.
 
"אפרת בן צור", "נענע" 

פורסם ב-ynet   

31.5.06         

יש לכן הסבר לתופעה הזאת?

"זה פשוט קרה", הן עונות ביחד.

השתיים נפגשו בפעם הראשונה כאשר פוסטל והצ'לו שלה התארחו באלבומה הראשון של בן צור, "צוללת". בהמשך בן צור הזמינה את פוסטל להתארח בהופעה שלה ובאלבומה השני, ובמוצאי שבת הקרובה (16.6) הן יתאחדו שוב לכמה שירים במסגרת הופעה של בן צור בתיאטרון "תמונע" בתל אביב. לרגל המאורע, התכנסו שתיהן בבית של אפרת כדי לבצע ביחד, במיוחד ל-ynet, את השיר "באתי והלכתי" ולדבר על יצירתן.

"כולנו משקרים"

הנינוחות החיננית של בן צור לא מסגירה את העובדה שבימים אלה היא עסוקה מאוד כיוצרת. בנוסף לחזרות לקראת ההופעה שלה, היא משחקת בהצגה "הברון מינכהאוזן" בתיאטרון "גשר" ובסדרה "פרשת השבוע", שהצילומים של עונתה השנייה מתחילים בקרוב.

את מוצאת קשר בין שני התחומים שלך, מוזיקה ומשחק?

"המוזיקה שלי מושפעת מהעובדה שאני שחקנית, מהעבודה שלי עם במאים ומהאווירה של התיאטרון. בשירים שלי יש תמונה שלמה: מקום, זמן מאוד מסוים ומזג אוויר".

אגב, יש הבדלים בין שני האלבומים שלך?

"האלבום הראשון הוא יותר בריחה לעולמות דמיוניים ומרחפים. בשני יש נחיתה על הקרקע, ראיית מציאות בגובה העיניים".

את משחקת את אהובתו של הברון מינכהאוזן, המפורסם בשקרנותו. מה היחס שלך לשקר?

"אני לא אוהבת שמשקרים, אבל כולנו קצת משקרים לפעמים שקרים קטנים. ולפעמים אנחנו מתבלבלים ומשקרים גם לעצמנו".

את בטוחה שזה באמת מתוך בלבול?

"לא נראה לי שזה בכוונה. אולי ממקום שבו אנחנו לא אומרים לעצמנו עד הסוף את האמת ולא מצליחים לראות את הדברים כמו שהם. לפעמים אנחנו רוצים לחיות לפי משהו שנמצא בראש שלנו כשהמציאות היא אחרת. שקרים שהם בעצם סוג של הדחקות. אבל אני מאוד מחונכת ומתעבת שקרנים. האמת היא שאני לא כל כך מכירה שקרנים, כמו שאני לא מכירה כל כך אנשים רעים".

באמת?

"כן, כי אם מתקרבים לאנשים, אז רואים עוד דברים. ואז לא חושבים על מישהו שהוא רע ושקרן".

תיאטרון זאת אומנות של שקר או אמת?

"בשבילי זאת אמת".

האם יש אמת בקלישאה שקושרת בין יצירה לכאב?

"קשה לי להסביר מה גורם לבנאדם לכתוב ומה גורם לו להיחסם ולא לכתוב. יש ערוץ פתוח למשהו, אבל זה לאו דווקא קשור לכאב. יש תקופות שבהן אתה לא ממש קרוב לעצמך ונראה לי שבמצבים כאלה אי אפשר ליצור. אני מרגישה שאם הייתי לוקחת לעצמי יותר שקט וזמן, אז דברים היו קורים יותר, זה לא קשור לכאב. אולי כן".

קרני: "אפי, תסתכלי סטטיסטית על כל הטקסטים שלך ותגידי לי כמה שירים שמחים יש לך"…

אפרת: "פעם החלטתי שאני חייבת לכתוב איזה שיר קליל אחד, ולא הצלחתי"…

קרני: "את רואה, על זה אני מדברת. אני חושבת שכאב מאוד מפרה. זאת אכן קלישאה, אבל ככה זה. אני בנאדם שמח עם בדיחות וכל זה, ואז אני עומדת על הבמה ו: שיר – בית קברות, כובד מטורף. ואז נגמר השיר ו: 'אה, תיראו מה קרה לי אתמול', הכי בעליזות. זאת מטמורפוזה מטורפת, ואני רואה אותה גם אצל מוזיקאים אחרים. שואלים אותי איך זה יכול להיות שאני שמחה אבל כותבת דברים כבדים וקשים. ככה זה. אצלי הדברים יוצאים רק ממקומות פחות טובים. עם שמחה וששון אף פעם לא הצלחתי, אבל אני מנסה".

אפרת: "אני חושבת שעומק רגשי מזוהה אצלנו עם כאב ועם עצב. אולי אם היו מחנכים אותנו להכיר יותר את השמחה, אבל גם בעומק שלה… חוץ מזה, שמחה היא משהו שבאמת יותר קשה להשיג אותו. יותר קל לנו לסבול. טוב, די. אנחנו לא רוצות לדבר על דברים כאלה. קרני ואני בשמח'ה. אנחנו 'אוף שימחעס'".

ישמח אותך גם להפיק מוזיקלית או לביים?

"אולי, אבל אני עדיין רחוקה מזה. ומי יודע, אולי בכלל אפנה לכיוון אחר".

לאן, למשל?

"להיות בטיול ארוך–ארוך–ארוך. נראה לי מדהים נניח בגיל 64 לנסוע בעולם, אבל אז לחזור ולעשות את הפרויקט שלי. זה הכי מהמם, לא"?

קרני: "הכי מהמם".

אפרת: "לכתוב איזה שיר".

קרני: "ועוד שיר ועוד שיר ועוד שיר".

פורסם ב-ynet  14.06.07