ועדיין, הצימאון להשמיע ולשמוע את אריס סאן לא הגיע אל שלב הרוויה, ובתזמון הזה נכנס עכשיו אל זירת הקולות מוזיקאי איכותי נוסף שגדל עליו, ארז לב ארי עם להקת החליפות והאלבום "האורח" – שכולו מחווה מכבדת ומכובדת לאריס סאן ולגיבורי בוזוקי נוספים. את האלבום הפיק פטריק סבג (שמככב כאן במדור לאחרונה כמפיק מבוקש), שותפו של לב ארי ליצירה עוד מימיהם בלהקה "כשניקו תתחיל לדבר" שסבג הנהיג.

שני סוגי שירים יש באלבום. הראשון הוא שירים של סאן, שלב ארי העניק להם מילים חדשות, כמו "די לי" עם ההברקות המילוליות (שלל מילים שמתחרזות ב"ציה" כמו: ציוויליזציה, אינטראקציה, אפליקציה, אינפורמציה); הלהיט המרקיד "דאם דאם", עם רועי חסן כשותף לכתיבת המילים המחודשות; ו"רחוב הימאים" – בתגבורת קולית מרנינה של שי צברי. וישנם שירים שבהם המילים נשארו ורק הביצוע התחדש, כמו "צלילי הליל" ("שיר החלומות הנחלמים, המגביהים וצוללים עם הרוחות והטללים") – בגרסה נהדרת ו"זוג או פרט" בביצוע מקסים. את שני השירים האלה משלימה יפה לכדי דואט הדס קליינמן, שגם מנגנת בצ'לו בלהקת "החליפות" המלווה כאמור את האלבום.

בזכות קולו עתיר ההבעה והכנות של לב ארי, נגינתם המשובחת של חברי הלהקה וההפקה המהודקת של סבג, התוצאה היא אלבום שמבטא היטב את שני הצדדים המעורבבים במוזיקה של סאן – מלנכוליה צורבת לצד שמחה סמיכה, ולהיפך. ממש כמו שמומחש בשיר הנושא: "הנה הנה אורח / הוא מלמד אותי איך להיות שמח… אבל אני שוכח… / אהבה ופחד לא הולכים ביחד / ענן קטן מסתיר שמש שזורחת".

והנה מילה רעה יחידה דווקא על מה שלכאורה לא קשור למוזיקה – עיצוב חוברת האלבום, שבה המילים כתובות בפונט רע – קטן ועבה, קשה לקריאה. נכון, בתקופתנו כבר לא מוכרחים להוציא אלבום בדרך השמרנית. אפשר גם באופן דיגיטלי. אבל אם כבר בוחרים בדרך הזו – אז למה לא לחגוג את הערך המוסף, את האפשרות להוסיף ליצירה ממד ויזואלי, להנגיש את המילים ולהתעמק בהן. במקרה של "האורח", הניסיון לחוות את האלבום גם בחוש הראייה, מתסכל, וחבל.

פורסם בגלובס ב-20.10.2018

אלבום האוסף הכפול, "סיפור חיים – אנתולוגיה של שירי משוררים", מענג בכמה היבטים. קודם כול, בזכות הקלאסיקות שתמיד נעים לשמוע בקול ה"אלברשטייני" – שירים כמו: "עוד חוזר הניגון", "את תלכי בשדה" ו"בגלל הלילה". אבל חשובה יותר היא הבמה שאלברשטיין מעניקה לשירים פחות ידועים, שמשום מה נשמטו מהרפרטואר התודעתי – רבים מהם מ"יונת האהבה", אלבומה הלא ממש מוכר משנת 1996. מדובר בשירים פוליטיים נוקבים כמו "ארצי ארצי" (מילים: יהודה קרני, לחן: אלברשטיין) ו"הציפורים אינן יודעות" שהלחינה למילים של אסתר ראב, לצד שירים יפהפיים כמו "נפשי" שכתב עמנואל הרומי, אבי ליבוביץ הלחין ואלברשטיין מבצעת עם שאנן סטריט. מבחינת המינון, מתוך 34 שירי האלבום, כמחציתם הם שירים "נסתרים" שכאלה, והלוואי שבזכותו יוארו בזרקור שהם ראויים לו.
על קולה של אלברשטיין מיותר להרחיב את הדיבור, והאלבום המגוון מחדד עוד יותר את עושרו ואת כישרונה לשחק בו בהבעות צליליות משתנות, בתפאורות שירים מתחלפות.

החדש הרגיש: עודד גולדשטיין / "בין הגבולות"

האוזן נהנית להתמסר לאלבום הבכורה הזה, פולק-רוק בעברית של יוצר צעיר עם קול מרשים – רענן, פגיע, אך גם עוצמתי. "בין הגבולות" עוסק בנקודת הזמן הקריטית של אנשים בתחילת דרכם, עם התשוקה להתנסות, אך חוסר הניסיון – כמו שזה מתבטא באופן מושלם בשיר "שריפות": "מה אתה יודע על שריפות? עוד לא עברת כלום. תכאב, תאהב, תרגיש. תרד למטה ותחזור, ותדבר מניסיון".
גיא לוי עיבד והפיק אלבום עשיר מוזיקלית, שלא מבליע את הקול האישי של גולדשטיין – עדין, אבל נחוש: "יש פה סדר לדברים ולכל אחד מקום", הוא שר בשיר "תילחם", "אתמול היית ילד , אתה איש גדול היום. ואם בפנים זה מתעקם, אז תילחם"! יש בו מקוריות והבנה של דקויות מורכבות רגשית ושל פרדוקסים, כמו: "רק לבד אני יכול לשים על מישהו את הראש", וגם: "החבר שלי, הפחד – רק איתו אני ביחד".
גם בשירי משוררים גולדשטיין מיטיב לגעת ולהפיח בהם חיים בדמות לחנים יפים והגשה מרגשת. כך הוא מיטיב עם "ניפרד" של אברהם חלפי ועם "נחל שלי" של לאה גולדברג.
אבל הוא הכי במיטבו במילים שלו: "אתה שולח אות וסימן לכל אורח, אבל בסוף, כשהוא שוכח, אתה נשאר עם הטעם שלך, ועם הריח". והריח של עודד גולדשטיין מפעים, ויש טעם לעוד.

המוכר, אבל לא לגמרי: ארז לב ארי / "כתמים של תרבות"

זה כבר אלבום הסולו השלישי של ארז בן ארי, שאלבומו הראשון נודע בלהיטיו "מה אעשה", "צדק" ("מה עושים עם הצדק הזה על הבוקר") ובעיקר: "אנה אפנה" – שיר הנושא מהסדרה "סרוגים". בעוד שאלבומיו הקודמים ביטאו עולם דתי-אישי ומערכת יחסים פרטית-יצירתית עם אלוהים, באלבום הנוכחי, בן ארי עובר לטריטוריה חברתית, עם שירים-סיפורים יפים, חלקם אופטימיים ומשרטטים במילים ובצלילים תמונות של הגירה עם כל תלישותה, כולל החום והאהבה ("נשים גדולות מחבקות אותי ונרדמות"). גם בטרגדיות המתוארות באלבום במלוא כאבן, כמו שבוי המלחמה ששוחרר אך לא השתחרר (בשיר "נחום וציונה") והקורבן לאלימות במשפחה ("ריצ'י") – יש משהו מנחם ובעיקר מושך. אולי זהו יופיים של השירים, אולי צלילותם המוזיקלית והטקסטואלית, ו"אולי זו רק פתיחה למשהו אחר" – כפי שנקרא השיר האחרון באלבום, שכתב חיים גורי (בניגוד לשאר השירים, שאת כולם כתב לב ארי, חלקם בשיתוף עם יוצרים כמו דן תורן, ניצן כהן ופטריק סבג – שגם הפיק את האלבום). יש באלבום ממתקים רבים – כמו "סיפור מהראש" – שיר ילדים לפני השינה עם השורה הצובטת "אבא, תאהב אותי תמיד, גם אם לא אכין שיעורים" ו"תכול העיניים" – שיר אהבה וגעגועים לרב פרומן ז"ל, אבל הממתקים הללו לא רק שאינם מקלקלים את שיני הנפש, הם דווקא מחדדים אותה.

הרוקיסטית החסרה: ענבל פרלמוטר ורם אוריון / "ענבלאנס"

לפני עשרים שנה, שנת 1996, שהתה ענבל פרלמוטר ז"ל (סולנית "המכשפות" ויוצרת מוערכת בפני עצמה) בלונדון בחופשה. במהלכה, יצרה עם המוזיקאי רם אוריון את "ענבלאנס" – שירים שלה שהקליטה איתו בהקלטה ביתית. הרעיון היה להוציאו בארץ באופן צנוע על גבי קלטות במאות בודדות של עותקים.
זה מעולם לא קרה. בשנת 1997 פרלמוטר נהרגה בתאונת דרכים, והמיתוס של האלבום "הגנוז" התעצם ככל שעברו השנים וגברו הגעגועים אליה.
לאחרונה, רם אוריון, שהקליט איתה את האלבום – שחרר אותו סוף-סוף, בפורמט דיגיטלי. התשלום על כל רכישה עובר במלואו ישירות לחשבון הפייפל של צער בעלי חיים בישראל, ארגון שענבל התנדבה בו. קניית האלבום היא עזרה ישירה ומיידית בטיפול ובהצלת בעלי חיים במצוקה.
פחות מחצי שעה נמשך האלבום הזה, באנגלית, שבו נחווה שוב הקול המוכר של פרלמוטר – נמוך, חיוני ושוחר טוב גם באפלוליותו. היופי מתעצם בכאב ההחמצה על היעדרה מהזירה המוזיקלית והיצירתית. אפילו כשהיא שרה על יותר צללים מאשר אור – אורה בוקע: ברור, מדויק ורלבנטי; וגם כשקולה מתעוות על פני שיר שלם (""The Fog On The Bridge) – יש בו צלילות טהורה שצולחת את הזמן.

התפרסם בגלובס ב-21.4.2016

המקום מתמחה בשמחות, ובמקרה או שלא במקרה – מוטיב ידוע אצל אריאל – כמה מהמשתתפים ציינו אתמול תוך כדי ההופעה שמחות פרטיות. זה התחיל במיקה קרני, שאחרי ששרה את "אגדת דשא", סיפרה: "לפני 13 שנים יצא לי לראות את 'מסע הבחירות של מאיר אריאל' והתאהבתי בבחור אחד משם, מיקי שביב (שניגן בס וגיטרות – ת.ל). התקשרתי אליו כי רציתי שיפיק לי תקליט. לא הרבה זמן אחר כך, הוא הפיק לי ילדה. היום זה יום הנישואים שלנו". השניים חגגו בביצוע יפהפה של "שלל שרב" בשני קולות משלימים ויפים. גם דורי בן זאב היה בענייני שמחות. על רקע מנגינת חתונות ואיחולי "מזל טוב לכולם" הוא שר, אחרי ביצוע מופרז בעליזותו של "ארול", את "סוף שבוע בכפר" בליווי האקורדיון של משה לוי, והדליף שללוי יש הערב יום הולדת.

אבל לא רק ביצועים שמחים היו אתמול. שולי רנד, למשל, שר בדרמטיות את "חיית הברזל" ויצר אווירת פחד סיוטית, כמעט אלימה, בהתאם לתיאור אחת מהחיות שבשיר: "מפחידה ואימתנית ותקיפה בתנועותיה". אחר כך עבר לנימה הרהורית, נעזר בכינור של אדם מדר (שריתק כל הערב בנגינה מצוינת בכינור, חליל, חצוצרה ועוד) ובקלידים של עמית הראל (שהשתתף איתו בעיבוד).

והיה רוק'נרול. ארז לב ארי ביצע את "ערב כחול עמוק" בחספוס מנוגד לרכות הרומנטית שבמקור, וברי סחרוף העניק ל"טרמינל" עוצמה סוחפת. נינט הביאה רוק תיאטרלי לשיר "טוק טוק טוק" ושילבה בו את "זרעי קיץ", אבל מד שיאי הרוק בהופעה הבהב בפראות כשאריאל זילבר שר את "הולך בטל". הפרפרומריות הכריזמטית שלו התחדדה בזכות יהודה עדר – המנהל האמנותי של המופע – שליווה אותו בגיטרה ממש כמו בימים של להקתם המשותפת, "תמוז". אחר כך עדר שר לבדו את "לילה שקט עבר על כוחותינו", והקדיש אותו לבנו המתגייס ולחבריו.  כשמוש בן ארי עלה לבמה ושר עם עדר את "סוף עונת התפוזים", התגלו שוב געגועים ל"תמוז" באמצע תשרי. חבר נוסף ב"תמוז", שלא הצטרף אליהם, היה שלום חנוך, שאיבד קצת את הריכוז ב"שיר כאב". "המון מילים", הוא התנצל, "מאיר היה מתורגל".

והיו יוצרים שזאת היתה הפעם הראשונה שלהם ב"שרים מאיר אריאל". תמר אייזנמן, אחת מהם, ביצעה את "בצהרי היום" רעננה כמו "משהו קר בלב מדבר" – כדברי השיר, והגיטרה שלה, ישות בפני עצמה, היתה כמו זמרת ליווי עם נוכחות.

זמרת ליווי אמיתית היתה התגלית – הילה רוח, מבית הספר למוזיקה "רימון", שליוותה בקולה את רוב המשתתפים, ושרה לבדה, בעוצמה רבה, את "עברנו את פרעה". חבל שחבורת צעירים, מעריצי אריאל, חסמו בשירתם הנלהבת מדי את שירתה, כפי שעשו בשירים נוספים. משתתפת חדשה נוספת באירוע הזה היתה "קרולינה" ששרה, מתפקעת מגרוב, את "איך לפעמים אני" ביופי קוֹלי שהכיל עדינות ופראות.

כן, הרבה אנרגיות השתוללו אתמול בהופעה. למשל, של ירמי קפלן, שתוך כדי ריקודים וקפיצות חגג את "תקווה" והמשיך לביצוע רגאיי של "לא יכול להוריד ממך את העיניים", תוך כדי שהצביע על מאיה בלזיצמן, שניגנה על הצ'לו וגם ליוותה בקולה את השירים. את השיר הוא דווקא הקדיש לתרצה אריאל, אלמנתו של אריאל, יוזמת ההופעה, וגם זאת שעליה נכתב השיר. הבנים, שחר ואודי אריאל, הכניסו לתוך השירים "לגמרי במקרה (פלוגה בקו)" ו"צדק צדק תרדוף" גם שירים דתיים כמו "והאר עיניננו", "הושיע את עמך" ו"אם ננעלו". "זה לא ממש קשור למאיר אריאל", מחא הקהל, ויואב קוטנר המנחה ועורך הערב חייך: "טוב, זאת פרוטקציה. אלה הילדים שלו".

הם חזרו בסיום המופע והצטרפו לאהוד בנאי. אחרי שריגש לבדו ב"שיר מים רבים" וב"שיר תת מודע זמני", הוא סיים איתם את המופע ב"בלוז כנעני" – השיר שכתב לזכר מאיר אריאל. בתום יותר משלוש שעות השתלטה על הלילה קרירות נעימה, מבשרת סתיו ומציפה געגועים. איך שרו בנאי והבנים? "מילים כמו שלך, אף אחד לא אומר כבר".

פורסם ב-ynet ב- 20.09.10

"לאן אלך? אנה אפנה"? שאל ארז לב ארי בשיר הנושא המרגש של סדרת הטלוויזיה "סרוגים". זמן קצר לפני כן, לפני כשנתיים, יצא אלבום הבכורה שלו, "שמחת הפרטים הקטנים", וטביעת אישיותו המוזיקלית המעניינת על שיריו הקליטים זכתה לשבחי הקהל והביקורת. אחרי התחלה מרשימה כזו, אפשר היה לצפות שלב ארי רק ימשיך למשוך אל הכיוון הפופולרי ויעצים את נוכחותו במיינסטרים של המוזיקה הישראלית.

אבל לב ארי לא בוחר בדרך הקלה. באלבומו החדש, "ארגמן", יש לצד האינטנסיביות הרוקיסטית והפוטנציאל הלהיטי של חלק מהשירים  גם מוזיקליות מופשטת, מהורהרת וחותרת להעמיק, שהולמת את שם האלבום. ארגמן – צבע  אדום כהה הנועד לצביעת בדים יקרים, הופק בימי קדם מארגמנית – חילזון ים תיכוני, שבן דמותו מככב על עטיפת האלבום והחוברת. ארגמן, לפי ספר הזוהר, הוא גם ראשי תיבות של המלאכים אוריאל, רפאל, גבריאל, מיכאל ונוריאל, כפי שהם מופיעים גם בשיר הנושא, שמפלחת אותו צורמנות אינסטרומנטלית אפוקליפטית. הכיוון הזה מעניק לאלבום תחושת מיסתוריות, אפילו מיסטיות, שמתבטאת במיוחד בשירים כמו "רק תאמין", "בבוא יומי" המרגש ובמיוחד בשיר "ארגמן".

לב ארי, שמהדהד בצבעיו המוזיקליים את אהוד בנאי וברי סחרוף, משתייך לאפיק הדתי-אישי, שעליו יוצרים מוזיקאים כמו אביתר בנאי,  קובי אוז  ושולי רנד, שמפיקים מהמוזיקה האיכותית שלהם תפילות אישיות, ולצד שאיבתם מעולם המקורות היהודים, הם גם חוקרים בנפשם הפרטית. לב ארי, למשל, מתעמק הפעם בנושא הזמן בכלל והיום בפרט. כבר בשמות השירים זה ניכר – "ביום אקרא", "בסוף היום", "בבוא יומי" ו"בוקר טוב", שבו משתקפים החיפושים בתוך המוזיקה התזזיתית שבבתי השיר לצד האופטימיות הצנועה שבפזמון ההרמוני היפה והשקט. ולמרות הנימה הרצינית של האלבום, לב ארי, כמו באלבומו הקודם, חושף גם צדדים של הומור, למשל תהייתו בפתח השיר "בוקר טוב" – "האם השדים באמת רעים או שזה רק עניין של יחסי ציבור כושלים".

לב ארי משתבח באלבום הזה כמוזיקאי וכגיטריסט שהגיטרה שלו מחשמלת בגיציה את השירים. המוזיקה מקבלת תשומת לב יסודית בקטעים האינסטרומנטליים המשובחים המשובצים בו בנדיבות. תורמים לה הכינור ה"יהודי" של אורן צור והתופים של ז'אן פול זימבריס, שביחד עם הבס של ארתור אליהו, יוצרים את הדופק הנמרץ של האלבום. שותף נוסף ראוי לאזכור הוא פטריק סבג, שעיבד עם לב ארי חלק מהשירים וכתב איתו את "בסוף היום" ו"דבר איתי". רוב המילים באלבום הם של לב ארי, חלקן מהמקורות, ויש גם הפתעות כמו "מלחמה אבודה" שכתב המשורר דוד אבידן ולב ארי העמיק את יופיו באמצעות הלחן והשירה שמצטרפת אליה שרון עזריה.

כזמר, לב ארי מגוון בצבעי קולו, אבל הגייתו לא תמיד ברורה. זה מתבטא כבר בשיר הפותח, "ביום אקרא", המבוסס על פסוק שהלחין מתהילים – "ביום אקרא מהר ענני", שבו המילים נשמעות מטושטשות. כך גם בשירים נוספים שבהם קשה להבין חלק מהטקסטים. חבל שלב ארי מאפשר לרישול הזה להימצא ביצירתו, שהיא מעניינת ויפה כבר עכשיו, אך נראה ששיאיה עדיין לפניה.

פורסם ב-ynet ב-23.5.2010

כמה דקות לפני כן, יואב קוטנר, שהנחה אמש (יום ה') את המופע בחן לא פורמלי, הצטרף בתופים לברוזה, ליהודה עדר ולשחר ולאודי אריאל, "הבנים של", בשיר "בצהרי יום". "הגיע הזמן שכבר תוציאו את הלשון שלכם", שר ברוזה, והקהל ענה לו בצעקה – "מתרבות המערב"!

מוקי פתח את הערב בשיר "מודה אני" (אחרי שלהקת "בין השמשות" חיממה עם "באתי אליך"). "אני מתגעגע אליך מאיר בלי שבכלל הכרנו", הוא אמר. בין הבודדים על הבמה, שדווקא הכירו אישית את אריאל, היה יהודה עדר, שגם ניהל אומנותית את המופע, וליווה בגיטרה את מיקי קם אשתו ב"שיר תתמודע זמני". "עולה נגמ"ש על קו רקיע ומתנמנמת הדובה על בטן מלאה קליע", היא שרה בקדרות את השיר שהם הקדישו לגלעד שליט.

אחריהם עלה מאיר בנאי ושר את "לא יכול להוריד ממך את העיניים". פתאום פרצה אל הבמה תרצה אריאל ורקדה סביבו. אחרי הכל, היא גיבורת השיר.  ואז הוא עבר ל"קוצים א", ולהקת "שליחי הבלוז", שניגנה את השירים לאורך המופע, זעמה איתו: "וכל האסונות בסוף הולכים למעדן חלב… מוכי רעב ורעש חיש הופכים למיץ טבעי עכשיו…  בהקיצי נותנים את ההמנון".

"ועכשיו נשיר התקווה", אמר קובי אוז בשיר אחר, והתכוון לשיר "תקווה". "אז מה אני צריך את כל הליריות הזאת", הוא שר. ואני חשבתי, כפי שחשבתי תמיד כששמעתי את מאיר אריאל שר את המשפט הזה, שאני דווקא מאוד צריכה את הליריות הזאת. ועכשיו עוד יותר, כשנבצר ממנו לחדש את האספקה שלה.

את השיר שקדם ל"תקווה", "מדרש יונתי", אוז שר בכאב: "ושמיטה כהלכה אתה כבר יודע לעשות, שאתה רץ לקחת עוד ועוד אדמות"? "עברו יותר מעשרים שנה", אמר אוז, "ושוב שנת שמיטה".

אחריו עלו לבמה האחים אריאל, שאם עוצמים עיניים ומקשיבים להם, אפשר לשמוע שמץ מאביהם שבשמיים. ובין "ארול" ל"פלוגה בקו" שביצעו, דקלם אלון אבוטבול את "הספד לאמא".

לפני השיר "איך לפעמים אני", קוטנר סיפר ששאל את מאיר אריאל למה הוא שר אותו בלשון נקבה. "הנשמה היא נקבה", השיב לו אריאל. ואז התייצבה נינט טייב ושרה את השיר באנרגיות רוקיסטיות ממשיות, שנתמכו בנגינת הגיטרה של ברוך בן יצחק מ"רוקפור" ו"שליחי הבלוז". מי שפקפק באותנטיות שלה, נפתח למחשבות חדשות כאשר כמה דקות אחר כך שלום חנוך סמך את ידו עליה, בכל המובנים, כשהזמין אותה לשיר את "ריסים". השיר, שחנוך הלחין ומזוהה עם אריק איינשטיין, נזנח במשך שנים רבות. "השיר הזה חיכה הרבה זמן, אבל אני לא יכול לשיר אותו",  אמר חנוך. "ואז מצאתי מישהי ששרה אותו הכי טוב". הפעם נינט שרה בשקט ובעדינות שהלמה את המילים "כשלא קורים ניסי-ניסים יש עצב בריסים". וכל אותו זמן, לאורך כל השיר, חנוך הביט בה בהתרגשות, ולבסוף חיבק אותה חזק. אחר כך, משועשע מהצורך שלו לאזן, הוא חיבק גם את משה לוי שליווה אותה. "יש כאן המון אהבה, ואני אוהב את זה", הוא אמר.

לפני שנינט עלתה על הבמה, חנוך ביצע שיר חדש בשם "הזמן עובר". "זאת התכתבות שלי עם מאיר", הוא הסביר, וליווה את עצמו בגיטרה כשמשה לוי בפסנתר. אחר כך לוי עבר לאקורדיאון וחנוך שר ברוך חייכני את "נשל הנחש". את סוף השיר, "ואתה נשארת מאחור", הוא כבר לא ביטא במילים, רק במנגינה, כאילו סרב להותיר בעבר את חברו. אבל ב"זרעי קיץ" אולי הוא פגש אותו על "גל אהבה שנוסע אלינו".

האהבה הזו באה גם מאנשים שמאיר אריאל לא ידע על קיומם. הוא הרי נפטר לפני שהיה "כוכב נולד", שנציגות נוספות שלו בערב הזה היו מאיה רוטמן, ששרה עם ארז לב ארי את "לילה שקט עבר על כוחותינו בסואץ" ועם אסף אבידן את "טוק טוק טוק". והיתה מרינה מקסימיליאן-בלומין, שניגנה בפסנתר ושרה את "אולה בבו", ואז רקדה ושפעה כריזמה ב"טרמינל לומינלט", שאותו סיימה בלחישה תפילתית וחתמה ב"עכשיו קל יותר".

לא קל יותר כשנבצר מהרשימה הזו להכיל את כל עשרים האומנים שהופיעו הערב. נציין בכל זאת גם את אהובה עוזרי, שליוותה בבולבול טרנג (בנג'ו הודי), וגם את רונה קינן ששרה בחום את "שלל שרב", שלומי שבן והפסנתר עם "דומם עם זוג נאהבים" ושילה פרבר והגיטרה עם "ירושלים של ברזל".

בניגוד להופעות אחרות בקיסריה, הפעם איש מהקהל לא התקרב אל הבמה, כי לא ניתן היה לגעת במושא ההערצה. אבל הוא נגע בנוכחים, כפי שהוא נוגע בתשע השנים האחרונות. בקולות של אחרים, אך במילים שלו. וחבל שלא חש בכל האלפים האלה בחייו.

ולבסוף התאחדו על הבמה 3/5 (שלוש חמישיות) מלהקת "תמוז" המקורית – יהודה עדר (ולהקתו הנוכחית), איתן גדרון ואריאל זילבר, ובלי שלום חנוך. והיה מוזר לשמוע את זילבר, עם זקנו העבות וכיפתו הענקית, שר את "הולך בטל". אחר כך הם שרו את "סוף עונת התפוזים" והקהל קם על רגליו ושר עם הלהקה החסרה על "התחנה האחרונה, התחנה שלא עונה". כי מאיר אריאל בחייו ידע לנסח גם את מותו.

"שרים מאיר אריאל –  9 שנים בלעדיו", אמפי קיסריה, 24.7.08      

פורסם ב-ynet ב-25.7.08