זה סוף הקיץ, סוף הדרך, תן להם לשוב הלום. כל שנבקש לו יהי".

המילים שלי נכתבות בתקופה שבה מלאו עשרים שנה למותה של המשוררת-מוזיקאית נעמי שמר. אתם, שקוראים את המילים האלה בשנה הנוראית שבה נכתבו, הרשו לי לפנות לרגע לאלה שקוראים את השורות האלה בעתיד – הקרוב והרחוק, כולל אתם עצמכם בימים שבוא יבואו.

שלום, אנשים ונשים מהעתיד שלי. כשאני ושאר המשתייכים לקיץ 2024 נחשפים למילים של נעמי שמר: "תן להם לשוב הלום" – אנחנו חווים מיידית כאב צורב עיניים וגרון עם רגשות עזים של כעס, תסכול ועדיין תקווה. כי אנחנו חושבים על אחיותינו ואחינו שנמקים ברצועת עזה, בשבי, כבר כמעט 300 ימים, פרק זמן מזעזע. החמאס גזל אותם ממשפחותיהם, מאהוביהם, מעמם, מאיתנו, ביום הטבח המחריד שהשחיר בשנה הזו את שמחת תורה הנוראית, שממנה גם אנחנו לא שבנו וככל הנראה לא נשוב.

הם שם, ואנחנו מייחלים בכל נימי ישותנו שהתערערה, שישובו משם במהירות.

יש כאלה שלא ישובו. הנטבחים באותה שבת, והחיילים שנהרגו – ועודם נהרגים – במלחמה שסיומה אינו נראה מהנקודה שבה אנו נמצאים.

ולכן, כאשר אנחנו שומעים את "לו יהי" – הוא חי וחזק והולם בנו, לא פחות מאשר במלחמת יום הכיפורים שבה נכתב, משבש את נפשינו הרעועה וגורם לנו לצעוק בקול או בלב "תן להם לשוב הלום".

תגלית הבתים

כאשר מדברים על לשוב, מתכוונים אל הבית. אולי זה המתואר ב"לו יהי" כבית קט עם גג אדום".

גם בית הוא מילה רגישה בשנה הזו.

כי מאות בתים הושחתו ביישובים הסמוכים לעזה. נשרפו עם דייריהם, נופצו, הוחרבו, התפוצצו, הושחתו לבלי תקנה. חוללו.

וגם: אלפים מתושבי אותם בתים, לצד אלפים רבים מצפון ארצנו – נעקרו מבתיהם בעקבות המלחמה, שהתפרצה עלינו גם מצד מרצחי החיזבאללה.

בית היא מילה מאוד רגישה אצלנו בימים אלה.

בבוקר טרוף אחד מהזמן האחרון שמעתי את עצמי מפזמת שיר. הייתי עדיין תחת השפעת השיר "לו יהי" מהמופע "כשאימא באה הנה" שיזם אריאל הורוביץ, הבן של נעמי שמר, והוא משתתף בו בימים אלה עם ההרכב "האחיות שמר 24" (אור אדרי, דניאל רובין, מעיין ליניק, נילי פינק ועינת הראל) ואורחים נוספים. את "לו יהי" הם שרו עם חוה אלברשטיין, והעלו תוך כדי שירתם הכבירה את התמונה הכה ציורית: "בתוך שכונה קטנה מוצלת בית קט עם גג אדום".

אבל אני פיזמתי שיר אחר של נעמי שמר, "חבלי משיח". עודי מהורהרת, נסעו בגרוני בתי השיר, והנה הגיע ביעף הבית האחרון, ופתאום שמעתי את עצמי שרה:  "אם אגיע אל הבית אצל הברושים, מישהו יגיש לי מים, וככלות כוחי עוד אשיר"…

ופתאום הוצפתי – בית. עוד בית. ואז הגיעו אלי בתים נוספים. שכונה שלמה: "בית חלומותיי", "אהבת פועלי הבניין", "זהירות בונים כאן", ועוד.

והתגלה לי שהבית הוא אחד מהמהויות שחבויות וגם גלויות ביצירתה של נעמי שמר.

הבית של השפה

"אלף בית". בית, בשביל נעמי שמר, זה האלף בית. הבסיס. ההתחלה. המקום שממנו ממשיכים ומתקדמים, וחוזרים אליו בסוף היום להטענה מחודשת. בית זה הקיום.

בשיר הרלוונטי תמיד "אלף בית" נעמי שמר מלמדת את הטף קרוא וכתוב בנוסח הקליל-קליט שבו טמונים יסודות הבניין (בניין!) של השפה העברית. ושפה, היא האופן שבו אנו חווים את החיים ומתקשרים אותם ואת עצמנו. כהרגלה, היא ניגשת ישר ולעניין, אל המהות, ופותחת ב"אלף אוהל, בית זה בית".

אוהל הוא יחידת מגורים ארעית, מעורערת בחוסר ביטחון. מי גר בו? מי שעדיין רק בראשית דרכו בארץ שהוא מתחיל לגלות – ארץ השפה, שהוא עומד כרגע על שפתה.

אוהל הוא גם יחידת מגורים זמנית. הרי ברגע שמשתלטים על השפה, כשמסגלים אותה ברהיטות, עוברים למגורי הקבע.

וכך:

"בֵּי"ת" – מעודדת נעמי שמר את הדיירים הצעירים – "זה בית".

ברוכים הבאים, ילדות וילדים, אל מה שעכשיו הוא הבית שלכם. השפה שלכם. מגורי הקבע היציבים.

תרגישו בבית.

יגור בו איש אשר אותי יאהב

באיזה בית נגור? היכן אנחנו משתוקקים לגור באמת? מהו הבית האידיאלי?

גם אם בית החלומות הפרטי שלנו, המותאם לנו אישית באופן מושלם, לא יכול להיבנות – בגלל אילוצים כמו חסרון משאבים או העדר טריטוריה הולמת – בלב שלנו הוא תמיד יכול להיבנות, ותמיד אפשר לשהות בו. זה המקום שלנו.

ונעמי שמר, אדריכלית מוכשרת של הנפש, מתחילה לשרטט אותו בביטחון:

בבית חלומותיי אשר בראש גבעה

תנור גדול אבנה ואש תמיד תבער

וחלונות שבעה וארובה גבוהה

בבית חלומותיי אשר בראש גבעה

המיקום – גבוה. בראש הגבעה, וכל מהותו – אש.

קר לנעמי שמר, והיא צריכה להתחמם באופן קבוע, רצוף, תמידי.

לשם כך היא בונה בית שנראה אירופאי – עם חלונות (שבעה – מספר מיתי) וארובה.

בטוח בית כזה, נעמי?

לא. לא בטוח בכלל, כי הבית הבא – של השיר, מתאר בית שכבר נראה מותאם יותר לאקלים הארץ-ישראלי:

אל בית חלומותיי המסויד לבן

הגפן תטפס ישר מן הבוסתן

חרוב גם תאנה יהיו לי כמובן

בבית חלומותיי המסויד לבן

זהו? זה הבית המושלם שלך? החלטת סופית?

וכאן נעמי שמר מודה שבעצם, אין לה שום מושג:

על בית חלומותיי איני יודעת כלום

ככל חלומותיי אפל הוא וחתום

אבל בכל זאת, יש לה ודאות מוחלטת, לגבי זהות הדייר שיתגורר בו, איתה:

דבר אחד ידוע לי עכשיו

יגור בו איש אחד אשר אותי יאהב.

מקום לאהבה

אין ספק שבשניים, קל יותר למצוא בית – משותף. אבל עוד לפני כן, צריך – כמה בסיסי – למצוא קודם אחד את השני.

וכך, בשיר "חפש אותי" – הם משחקים במחבואים:

חפשי אותי

בתוך בניין נטוש בכפר…

חפש אותי

אולי אני בראש מגדל…

אבל בסוף, כבר אין למתחבאת סבלנות, והיא מוסרת למחפש אותה כתובת מדויקת:

חפש אותי

אני גרה בדפנה שש

ויש בשיר הזה מסר חשוב על מהות הבית:

היום אני נראית נורא… (אבל!)

בתוך ביתי – אני גבירה! (סימן הקריאה בהחלט במקור, בספרה של נעמי שמר "כל השירים")

ובמילים אחרות: בבית שלנו, אנחנו מרגישים בבית, וככה מניחים לאני האמיתי שלנו לצאת החוצה.

וכשאין עדיין בית קבע, אפשר להסתפק – ביחד – בבית ארעי. הוא יכול להיות אפילו מטרייה ביום גשום  – "שנינו יחד תחת מטרייה אחת" –  ובלבד שנוצצים ניצוצות בין צמד הדיירים הזמניים, עד כדי כך שהעיר בכבודה ובעצמה מפרגנת להם: "החיים יפים, כדאי לכם לחיות"!

כשהשניים יחליטו למסד את חייהם המשותפים, ההתחלה שלהם תתרחש באופן המסורתי – אבא יבנה לאמא בית. כמו בשיר "חורשת האקליפטוס":

כשאמא באה הנה יפה וצעירה

אז אבא על גבעה בנה לה בית

וכאן למילה בית נוספת משמעות חדשה. להקים בית פירושו גם ליצור משפחה. כמו שנאמר בשיר "זהירות בונים":

אנחנו נבנה לנו בית קטן

עם חצר וגדר ועם שער לגן

ויהיה בחצר גם ארגז של חול

ושמונה ילדים ישחקו בתוכו.

וכך גם בשיר "גג", שנעמי שמר כתבה למשה בקר: "מקום לאהבה, מקום לעציצים, מקום לתינוקות".

חזרה לחורשת האקליפטוס:

מעבר לירדן רעמו התותחים

והשלום חזר בסוף הקיץ

וכל התינוקות היו לאנשים

ושוב על הגבעה הקימו בית  

וכך גם מתחוללת ההמשכיות. מדור לדור.

המקום שבו מתרחשים החיים האמיתיים

ויש מי שאורח חייו מנוגד לחיים הנבנים היישר אל הבורגנות הביתית, הסטטית, של האוהבים.

זהו הזמר הנודד.

וככה הוא מצהיר-מתריס:

איני רוצה לי בית עם שדה, שדה

איני רוצה לי בית עם שדה ירוק

כי כל שכרי קולכם אשר עונה, עונה

כי כל שכרי קולכם אשר עונה בשחוק

 הזמר מסרב לבית, ממאן להתמסד, ומתאר את המתח העתיק בין היצירה, שזקוקה לכאורה לחופש ולחוסר מחויבות כדי לפרוח, לבין ההתחייבות המשפחתית, כולל ההתמסדות. ניגוד בין הסבל – לכאורה – שמחייב יצירה טובה, ובין השעמום – לכאורה – שבהגעה אל המנוחה והנחלה. בפועל, כלומר בחיים, מתברר שהמתח הזה דווקא חיוני ליצירה, ושמחויבות נדרשת גם אליה, שלא לומר השתעבדות, ושהחיים האמיתיים מתרחשים באמצע – ולא בקצוות, וששִגרה היא לא תמיד שִגרע.

ובל נשכח, שהיצירה בכלל, והמוזיקה בפרט, הן עצמן בית. כמו שהגדירה נעמי שמר את המוזיקה, בשיר שנקרא "מוזיקה":

אין לי כמוה בית.   

העיקר הוא שמתקיימים יחסי גומלין הדדיים בין היוצר לקהל שלו. כמו שמסבירה נעמי שמר בהמשך השיר, במילים של הזמר הנודד שלה:

אבוי לשיר אבוי לשיר אם אין לו, אין לו הד.

מה קורה כשנשכחת הדרך הביתה

נעמי שמר מקדישה שירים גם לתהליך היצירה, כלומר הבנייה. זה מתבטא למשל בשיר "זהירות בונים", שהזכרנו, וגם ב"אהבת פועלי הבניין":

כשאת לובשת את השמלה האדומה

אז בבניין לפתע צומחת עוד קומה

ולו ידעו הפיגומים לשיר

כי אז שמעו אותם בכל העיר

הנה שוב הצירוף המשולש, המלוכד: אהבה, יצירה – מוזיקה, ובניין.

האהבה מתדלקת את תהליך היצירה והתוצאה, התוצר, הוא הבית.

האהבה היא כוח עצום שביכולתו להשכיח את החיים שקדמו לה, כמו שנאמר בשיר "אל בורות המים": "מאהבתי שכחתי עיר ובית". אבל אותה אהבה בדיוק, בכוחה גם לבנות בית חדש: "רק אהבתי בנתה לי עיר ובית".

אבל מה קורה כשעוזבים את הבית – מרצון או מחוסר ברירה – ורוצים לחזור אליו, ופתאום, לא זוכרים את הדרך?

לשם כך הטמינה נעמי שמר "סימני דרך" כמו "חץ אחד הנה שלוח, מצויר בגיר לבן: לך לך אחר הרוח שתי פסיעות ורבע מכאן".

וכדי להקל על החוויה המסובכת רגשית, למצוא את הבית, אחרי שעבר כל כך הרבה זמן, נעמי שמר מצוותת למסע – חברים:

לא לבד אני בדרך

ההולכת אל ביתי

יש חבר אחד או שניים

שהולכים הביתה איתי

לא תמיד צריכות לעבור שנים כדי להסתבך במציאת הבית. לפעמים מספיקות כמה שעות של השתכרות במסיבה או התערערות קיומית אחרת. כן, השיר התמים לכאורה "החגיגה נגמרת", שנוכס עד שחיקה במסיבות סיום ובטקסים, הוא בעצם שיר "ריסטארט", שמאפשר הזדמנות שנייה (וגם שלישית, ורביעית, כמה שצריך), ותובע מכל אחד להיות יוצר – או לפחות הבורא של העולם שלו, ובמילה אחת: להתחדש.

אבל מה עושים עם תחושת אובדן הדרך, חוסר האוריינטציה, שקודמת לפעמים לתהליך, הנפילה שאחרי האופוריה?

גם אצלך החגיגה נגמרת

ובחצות

הביתה את הדרך קשה לך למצוא

התשובה בסוף השיר, שאפשר גם לפרש אותו כאילו שנכתב מנקודת מבטו של האל: להתחיל מבראשית – כבורא או כנברא.

סולידריות נשית מרגשת

ומה קורה כאשר הבית נמצא בסכנה? כל מילה ב"על כל אלה" מלאה בנואשות לייצב את המתנדנד בסכנה, שבראש ובראשונה מתבטאת בעצם קיום הבית.

שמור אלי על זה הבית

על הגן, על החומה

מיגון, מפחד פתע

וממלחמה

הסכנה תחלוף בסוף, ואת הסימן הראשון להסתלקותה, לחזרה לשגרה, מכנה נעמי שמר "המיית הבית", כפי שהיא מתבטאת בשיר הסולדריות הנשית המרגש "מה שלומך אחות":

מאדם אני לוקחתי

ואליו אשוב

וסביבי המיית הבית

ולבבי קשוב

וסביבי המיית הבית

מרגיעה אותי בינתיים

זה מה שחשוב

עוד דבר חשוב, שמעמיק את הסולידריות שבשיר הזה, מורחב בשיר הפחות מוכר "שנה טובה":

לא שכחתי

איך הלכתי

בדרכי אכזב

מחפשת

חן וחסד

בתחילת הסתיו

מתרגשת

ופוגשת

אנשים וטף

ובונה

איתם ביחד

בית משותף

אחרי שכבר משתקעים בבית, ונשמעת המייתו המרגיעה, אפשר – וכדאי – לארח.

וכך, בשיר "האורח", שמתאר את הבית כ"תריס פתוח למדבר", כלומר המצב הגיאוגרפי-נפשי של הישראליות, מבקשים מהאורח בפשטות להרגיש – בבית, להיות חלק מהמשפחה – בן בית:

שב איתנו – זה הבית

תריס פתוח למדבר

שב איתנו כבן בית

לא כהלך זר

שיטוט בין שירי נעמי שמר בנתיב הזה של הבית, יגלה אותו ללא הרף. הנה הצב הזקן מ"הטיול הקטן" ש"פגשנו בדרך: בית ענקי החזיק על גב"; וב"הטיול הגדול" זה דווקא אוהל (בית זמני – בינתיים) לנערה: "בדרך לעין ערוגה עמדה בסיבוב נערה, יפה וברה. כתבנו מיד מכתב אהבה, הבטחנו לה אוהל בראש גבעה"; והנה השיר ש"יעוף במרפסות" של ה"אלף שיכונים" מהשיר "מחר"; והנה הדחיין מ"עוד לא אהבתי די" שמתבכיין: "עוד לא בניתי לי את בית חלומותיי". יש עוד. וכיף לשוטט בין השירים ולגלות.

סיום: תזכורת וצוואה

ונחזור אל השיר שהצית בי את כל המאמר הזה. חבלי משיח. "אם אגיע אל הבית אצל הברושים". נעמי שמר מתארת את תקופת תקומת ישראל – שמתברר שאנחנו עדיין חלק ממנה –  כ"חבלי משיח", מושג דתי המתאר את התקופה שקודמת לגאולה כימים כואבים מנשוא, בדומה לצירי לידה מייסרים, שסיומם משמח ותוצאותיו: לידה של חיים חדשים.

נעמי שמר, בפיכחונה הרב, לא בטוחה שהיא תזכה לחוות את הגאולה. "אם אגיע", היא כתבה. "אם". לא בטוח. אבל מה שבטוח הוא שאם היא תזכה להגיע אל הבית, "מישהו יגיש לי מים" – כלומר, אין לה ספק שמישהו – מוכר או זר – יאושש אותה וירווה את צימאונה. זוהי הסולידריות הישראלית שהיא השאירה לנו כתזכורת וכצוואה.

ומה נעשה אחרי שנהיה אלה שלוגמים מהמים, או אלה שמוזגים ומגישים אותם?

נשיר כמובן.

"וככלות כוחי עוד אשיר".

כי נעמי שמר, כמו יוצרים אמיתיים רבים, גם הייתה נביאה. וכמו שניבאה את המועד המדויק של מותה, "באמצע התמוז" – כך היא בוודאי חזתה את גאולתנו. את הגשמת תקוותינו. את שובנו הביתה, "אל הארץ הטובה".

ואז, ככלות כוחנו, עוד נשיר.

זמרת סול שמסמפלת באמהרית, ראפר וחב"דניק נפגשים לשולחן הסדר עם יוהאן סבסטיאן באך ועוד הפתעות. בתפריט: מוזיקה ישראלית חדשה ומאוד מגוונת

אריאל הורוביץ / "כשבאנו הביתה"

כמו בשאר אלבומיו, גם באלבום "כשבאנו הביתה" אריאל הורוביץ נשמע "הוא". זאת אומרת, יוצר מקורי שמשלב בשובבות ובחן בין הפרטי לישראלי. יש לו אג'נדות, אבל הן לעולם לא נשמעות פלקטיות. השירים יפים אחד-אחד, במוזיקליות הנעימה שלו, שהיא מורכבת, אך נשמעת פשוטה בקולו הסימפתי. יאיא כהן אהרונוב שעיבד והפיק את האלבום, זיקק את כל אלה לאלבום אישי מאוד ומגוון – עם "אמהות העולם" הפמיניסטי, "התפוח והעץ" על יחסי אב-בן, "ברלין" הציוני, ושלל שירי אהבה לא-סטנדרטיים.

משפט לקחת: "כשהתפוח מתגלגל, אז העץ נשאר לבד, אבל יש לנו שורש אחד".

עדן חסון / "שמישהו יעצור אותי"

עדן חסון רק בן 24, אך כבר הספיק לכתוב לעדן אחרת – בן זקן, לפאר טסי ולעוד שותפים לזרם הים-תיכוני. את כל שירי אלבום הבכורה שלו "שמישהו יעצור אותי" הוא כתב והלחין בכישרון, כולל מעורבות בעיבודים ובהפקה המוזיקלית ומודעות עצמית מנוסחת היטב – עניין לא מובן מאליו בז'אנר המזרחי, ובמיוחד בגילו. שיר הנושא הלהיטי הוא הצהרת כוונות מתגרה, ואומנם אין סיבה לעצור אותו, אבל בהחלט יש סיבה לעצור ולהקשיב לו. כן, גם אתם שלרוב מדלגים על סוג המוזיקה הזה.

משפטים לקחת: "אני עמוס בטוב, אבל מלא ברע / כל השירים הכי כנים שלי השארתי במגירה / אני כלום, בסך הכול אדם ששר שירים / כשנגמרת הופעה חוזר אל הסדינים".

ג'ימבו ג'יי / "מה ראפרים רוצים"

ההיפ הופ היפהפה של ג'ימבו ג'יי (עומר הברון) משתלב ב"מה ראפרים רוצים" – אלבומו השני – עם  תובנות מקוריות ועמוקות. נוסטלגיה ביקורתית, אך גם מכירה בטוב, משובצת בשיחות עם סבו וסבתו ממקימי קיבוץ גזר, לצד אקטואליה נוצצת מהברקות קופירייטריות ("ואולי לא היו הגברים מעולם", "הלילות הללו לא יפים באור היום"), הבנה סוציולוגית ואבחנות מדויקות שמתחשק לצטט בהמוניהן ("אם הקירות של הבית שבו גדלתי יכלו לדבר, הם היו שומרים על השקט"), לצד שירי שטות כמו "ביגידי בום" עתיר הנונסנס. אלבום שנועד לשימוש עצמי שוטף.

משפט לקחת: "שלב אחר שלב טיפסנו למטה / כשהגעתי לבית, התגעגעתי הביתה".

דניאל זמיר / "אליי"

"אליי" הוא אלבומו ה-13 של דניאל זמיר, מוזיקאי ג'אז בכלל וסקסופון בפרט – ובו הוא שר בעברית שירים שכתב (דבר פחות נפוץ אצלו). בתור חוזר בתשובה וחסיד חב"ד, הטקסטים שלו מבטאים אמונה בוערת, אם כי לא בהכרח עיוורת. כך, לדוגמה, בשיר הפותח "כף הקלע" (המוקדש לאבי נשר), הוא לא מהסס לתאר תסבוכות וייסורים, ובשיר "חלום" (המוקדש לאביתר בנאי, שאיתו יש לו שיתופי פעולה מוזיקליים) הוא שר – בקול גבוה ופגיע – על בדידות קיומית ונואשות לתקווה. מלבד ענייני אמונה – לא רק דתית ספציפית אלא גם אוניברסלית – זמיר שר באלבום (שאדם בן אמיתי הפיק בטוב-טעם) שירי אהבה יפים, ואפילו שיר מחאה פוליטי ועוקצני, נגד השחיתות, בשם "ליברמן".

משפט לקחת: "יש בדידות, יש ריקנות ויש גם משמעות".

אבבה דסה / In My Thoughts

אבבה דסה – זמרת יוצרת ששרה סול-פופ אתיופי-ישראלי – התגלתה בעונה הראשונה של התוכנית  The Voice  ישראל ומאוחר יותר הייתה זמרת ליווי בפרויקט של עידן רייכל. אחרי מיני-אלבום בשנת 2016, אלבומה הנוכחי, בהפקת איציק פצצתי (עומר מור, שגם הפיק את ג'ימבו ג'יי), נשמע בשל ורענן כאחד. עם שירה באנגלית וסימפולים באמהרית, היא מלאת להט ומשכנעת – מקרינה נשיות חזקה שאי אפשר להקטין, בקול רב-הבעה, סוער וסוחף, אבל לא נסחף.

משפט לקחת: Can someone tell me the color of love
Is it red like blood
Is it black like me
Is it white like you 

עופרי אליעז / "ברגע זה"

אלבום הבכורה של עופרי אליעז היה בלאדינו – שספגה בילדותה ובנעוריה. עשר שנים נדרשו לה לכתוב שירים בעברית ולהלחין אותם. בינתיים סיימה לימודי תואר שני בתרפיה במוזיקה מאוניברסיטת NYU, ואכן, בהקשבה לאלבומה הנוכחי "ברגע זה" מתפשטת בחלל הפנימי תחושת מרפא המורכבת מתום, זוך וחום, שמתהרמנת עם היופי הנעים של קולה, צליליה והמילים המיוחדות שלה.

משפט לקחת: "בית זה השתקפות האור בכוס התה".

אחינועם ניני / Letters To Bach

אחרי יותר מעשרים אלבומים ותהילה בינלאומית, אחינועם ניני יוצאת עם אלבום שונה מהרגיל – מנגינות של הקומפוזיטור יוהאן סבסטיאן באך, שהיא כתבה להן מילים באנגלית, ובכך הפכה אותן לשירים.

את המנגינות אתם מכירים, ובלי שתשימו לב, תמצאו את עצמכם מפזמים אותן. המילים של ניני משתלבות בקלילות ולעיתים קרובות בשובבות ובהומור, וגם יוצרות דיאלוגים בין עברית לאנגלית.  קולה הוא כלי נגינה בפני עצמו, רחב-מנעד ומפיק צלילים עדינים ועמוקים שנארגים לכדי כסות חדשה – שכבה נוספת לאלו העוטפות את באך העתיק והופכות אותו לרלוונטי. גיל דור עיבד (כרגיל) ולהפקה המוזיקלית אחראי קווינסי ג'ונס הנודע.

משפטים לקחת: " הייתכן שעולמי / A song that echoes in the night! / סובב כולו בינך, ביני /
And every wrong becomes a right!"

"מדרכות מפיקות חשמל" / שירים של רוני סומק בהלחנת חיים רחמני 

בחירת הזמרים ששרים את רוני סומק בהלחנת חיים רחמני – היא חלק משמעותי מהאלבום "מדרכות מפיקות חשמל". מוזיקאים-יוצרים משובחים, שהפעם הם בתפקיד זמרים "בלבד", אבל בפועל, מכניסים לשירים את ישותם המוזיקלית הייחודית. וכך, ברי סחרוף ממלא ביופי ערבי פואטי את "יסמין. שיר על נייר זכוכית"; טל גורדון יוצקת אווירת אסון ל"עכשיו שיני הזאבים בבטן האיילה"; אלון אולארצ'יק מעמיק אל תוך לבבות השירים "סולו" ו"טבלת ייאוש"; ושמעון אדף יפהפה בעיצבונו המצמית בשיר "כלב אחרי כלב". כמותם, גם שאר המוזיקאים שבאלבום מתמסרים אל לחן לא שלהם ומילים לא שלהם, באופן שכולו שלהם.  משפט לקחת: "אני יודע שלא צריך לייחס למוזיקה רק אפשרויות של געגוע או כאב".

פורסם בגלובס ב-19.04.2019

אולי הבן שלי יכתוב שירים

דבר אחד ידוע לפחות –

שאת השם שלי הוא לא יתן למחות

לא – לא – לא"!

ההופעה הייתה רק מסווה. בפועל, הזדמנתי אתמול למעמד רשמי של מימוש צוואה. תחת סיפור כיסוי של מופע בשם "דיוקן אימי", אריאל הורוביץ, בנוכחות עדים ("קהל") – אישרר אמש (5.11.14) בפסטיבל הפסנתר במוזיאון תל אביב – את צוואת אימו נעמי שמר, אבל גם את צו לבו – כיוצר.

כבמעמד משפטי, שנפתח בהבאת דבריו הישירים של הנפטר בפני הנוכחים, כך זכו העדים – עוד בטרם החל המופע עצמו, בשלב ההתכנסות – לשמוע את נעמי שמר בקולה, משמיעה מבחר משיריה. כמו תמרור כניסה לשטח שלה.

הנכנסים לטריטוריה הזו גילו כי אריאל הורביץ בחר בקפידה את השירים ששר וניגן עם נגניו המצוינים, ובראשם פרופ' משה זורמן (שעיבד וניהל מוזיקלית את כל תקליטי נעמי שמר בשנות ה-70 וה-80, וגם תרם בעיבודיו להופעה הזו). מגע ידיהם המבורך על אדמת השירים חשף כי בכל אחד מהשירים טמנו האם או הבן ברגעי יצירתם מפת דרכים מפורטת להולכים בשבילי ההשראה.

השירים היותר מוכרים הוסטו אל משעולים חדשים לגמרי, שבהם התגלו שוב. כך, למשל, מהשיר "מחר" ניטל מקצב המארש ההימנוני, אך במקום לקרוס, הוא התרומם לעוצמות ג'אזיות עם נושאי כליו – הורוביץ והזמרת המצוינת אביבה דסה; ומאוחר יותר, עם אותה אביבה, הושר "שדה תלתן" – שבמקום הנימה הכפרית המקורית נסק לספירות חשמליות; או "חבלי משיח" – שבו הורוביץ שרטט את האני-מאמין המוזיקלי שלו כאמן (וזאת לדעתי ההצדקה היחידה לביצוע "קאוורים" – הענקת צורת קיום אחרת לשיר – ממד נוסף, מחודש, לנשמתו).

והיו בהופעה שירים פחות מוכרים (שנים לא נעצרה עליהם אף אוזן, עדות למוגבלותם, שלא לומר מעילתם בתפקידם של האנשים שאמורים להפגיש בין מאזינים לשירים, דהיינו עורכים מוזיקליים בתחנות הרדיו). וגם בהשמעתם הייתה כוונה נוספת, מלבד החשיבות שבהזכרתם: הורוביץ עם נגניו הנפלאים הבליטו את ניצוצותיהם ההשראתיים, הארס-פואטיים.

כך, בשיר "למה צחקה מיכל", שר הורוביץ במילותיה של אימו – שדיבררה את דוד המלך – את ההצדקה למימושו כמוזיקאי: "תענוג להתפרחח / כשסביב המון חוגג / מישהו בשיר פוצח / וליבנו מתמוגג. / וכשהרינה עוברת / בקצווי השיירה / מתחשק לי עד הערב / איתם לומר שירה… /  ומאז אני יודע / ומאז אני שקט / לכבוד לי לשמח / להצחיק ולרקד. / אז נגנו, נגנו לי הלאה / כינורות וחלילים / מה שטוב היה למלך / הוא טוב גם בשבילי".

הצחוק שפע בהופעה, בזכות זיכרונות מצחיקים שאותם חלק הורוביץ עם הקהל וביצועים שובבים לחלק מהשירים. ההומור הוא דרך חיים עקרונית – יצירתית ואישית  – ביצירתו של הורוביץ, והיא התגלתה גם בשיר שחתם את המופע, "כל מי שאת" – השיר שכתב לאמו בימיה האחרונים:  "לא בכוחנו לשנות / רק לאסוף עוד זיכרונות / ובזמן שמחכים / במקום לבכות – אנחנו צוחקים".

צוחקים, אבל הבכי נוכח. כמו בשיר "שני צלמי רחוב" – עוד שיר נעמי-שמרי שנגאל אתמול מנידחותו הלא מוצדקת – לכאורה זמר קליל ומצחיק, קריקטורה צלילית-מילולית על שתי דמויות ציוריות, המתעדות באופן ויזואלי את הססגוניות התל-אביבית. הורוביץ חשף גם את האפלה, שגם היא טמונה בתמונת היצירה, ומתגלה בחלום: "ובחלומם / זזו ממקומם / שיר ומנגינה / אור ועננה / ובחלומם – צל גדול, כבד / כרך כמו נינווה ומגדל בבל"…

הניגודיות  – חומר הגלם של המורכבות, שמרכיב את פסיפס היצירה, שררה על ההופעה הזו, ומתחה את גבולות שלמותה לגובה ולעומק. בשיר "דיוקן אימי" – שכתבה נעמי שמר על אימה, והורוביץ שר אותו על אמו – נחוותה הנביעה הזו של הדמעות האופטימיות: "אבל כמו אל הרפתקה / אל איזו דרך רחוקה / שמחכה ומחכה / והפתעות יש בחיקה עדיין / דיוקן אימי מונף אל השמיים / מלא אפשרויות, מלא תקווה / אל העתיד האין סופי שטרם בא".

5.11.2014

אני מאזינה רק בחצי אוזן. באוזן וחצי הנוספות אני מקשיבה בעיקר למוזיקה שהיא מפיקה מפיה. בזמן האחרון, גיליתי שיש כמה להיטים ברדיו, שדווקא מוצאים חן בעיניי. "דווקא" – כי תמיד הייתי חשדנית לגבי להיטים, שזכו במעמדם אך ורק בגלל היותם קליטים. העניין הוא שבחלק מהמקרים תכיפות השמעתם היא-היא שהפכה אותם קליטים. ואחר כך מאוסים, בדרך כלל, לפחות באוזניי.
לא הפעם. ברשימה הזו שירים חדשים שמצאתי את עצמי מסתקרנת מהם. חלקם יפים להפליא. בפעם האחרונה שהקשבתי למוזיקה חדשה, זו הייתה הקשבה מקצועית, מתוקף עבודתי. וכעת, ההנאה שלי חסרת מחויבות, דבר שלא מדכא בהכרח את יצריי המיסיונריים. הנה ההוכחות:

"אני לא מפסיק להתרגש ממך". דני רובס: מילים, לחן וביצוע

דני רובס תמיד ידע לכתוב שירים יפים. יש לו כישרון לנסח מצבים, לספר סיפורים ולאפיין אנשים וגם חוש קצב והגשה ידידותית שמתעתעת. אין בה דרמות או קולות חרוכים, ודווקא ככה אפשר למצוא במוזיקה שלו פגיעות ואנושיות, שמתקיימות בה בפשטות בלי לצעוק "תסתכלו עלי". עכשיו יש לו שיר אהבה מדויק עם לחן יפה ועיבוד שנזהר באלגנטיות לא להיכנס למלכודות הפאתוס והקיטש.

דגימה מילולית: "בחוץ יום עולה, מתגלה, וגם ביתנו מתמלא קרן של אור בשיפולי צחור שמלתך".

"צל עץ תמר". מילים: שלמה פיינטוך אפרת. לחן: עממי. ביצוע: קרולינה

קרולינה הגרובית מבצעת את השיר הנודע של זוהר ארגוב, ואני מאוהבת בשיר. בשני הביצועים. המילים – של שיר הנטישה הזה – פשוטות מאוד ("מנגינותיך ישכיחו את סבלי") ואף נאיביות ("על מה ולמה אל יודע, על מה עולם אכזר ורע"), אך שוזרות בתוכן פיוטיות שמופיעה כבר בפתיחה: "צל עץ תמר ואור ירח / ומנגינת כינור תקסים את הלב / עולה בצליל רועד, בוקע / ממיתרים נשפך כאב". המנגינה הזו (הלחן באמת "עממי"?) אכן מקסימה את ליבי בימים אלה. איכשהו, החמצתי אותה בעבר, ועכשיו אני מפצה את עצמי בצריכתה המוגברת.

דגימה מילולית: "כינור ישמיע שי זיכרונות כה נעימים".

"יין חם". מילים ולחן במקור: לי הייזלווד. תרגם לעברית: קובי רכט. ביצוע: קובי רכט, קובי אושרת ותום רהב

במקור זה היה הדואט "Summer Wine" של לי הייזלווד עם ננסי סינטרה. כעת זהו קאוור יפה מתוך אלבום חדש של שני הקוביים ֹ- רכט ואושרת – בשם "דברים השתנו", שכולו ביצועים דו-לשוניים לקלאסיקות רוק באנגלית. לא שמעתי את האלבום, אבל אם השיר הזה משקף אותו, אז הוא נשמע כמו משהו שבלי יומרה אומנותית, פשוט כיף להאזין לו.

דגימה מילולית: "עם דורבני הכסף שוב חולף בעיר. מצלצלים בשיר חוצה את האוויר".

"המכתב של רבקה לנעמי". אריאל הורוביץ: מילים, לחן וביצוע

כשאריאל הורוביץ ואחותו, ללי שמר, פינו את בית הוריהם זכרם לברכה, נעמי שמר ומרדכי הורוביץ, הם מצאו מכתבים ישנים. אחד מהם הפך לשיר באלבומו החדש של הורוביץ, שנקרא "הגיבורים שלי". זהו מכתב של רבקה ספיר – סבתו, לנעמי בתה – אמו. נעמי הצעירה עזבה את קבוצת כנרת כדי ללמוד מוזיקה בתל אביב. הצעד הזה היה לא פחות מסנסציוני באותה תקופה, מיד אחרי מלחמת השחרור, ורבים מהקיבוצניקים, אנשי עמל קולקטיבי, התנגדו להגשמה העצמית המחוצפת הזו של הפרט. כשסוף-סוף הגיעה נעמי לתל אביב, התברר לה שהחיים בעיר הגדולה מזמנים גם בדידות. אמה כתבה לה מכתב מרגש, שבו ציידה אותה במטען עם כלים להתמודדות, מלאים ערכיות ויופי. מומלץ להקשיב למילים. אגב, באלבום הקונספט הזה שירים מרגשים נוספים. חפשו את השיר "פרומן" על הרב פרומן שנפטר לאחרונה.

דגימה מילולית: "כאן פועלים עייפים כבר צמאים לשיר שלך, אבל את עוד צריכה לחתור דרך כל הפוגות של באך".

"איך אפשר". מילים: יהודה פוליקר. לחן: יהודה פוליקר ובלקן ביט בוקס. ביצוע: יהודה פוליקר ובלקן ביט בוקס

קודם כל תפס אותי הפזמון. אווירה המנונית, אבל בניגוד לחגיגיות הטקסית שיש במושג המנון, כאן נשמעת גם קינה. פצע שפורץ החוצה כדי "לקלקל" את החגיגה, אבל הוא רק מעצים אותה מכוח אנושיותו. והחגיגה הזו היא הצבעוניות המשלבת את הרוק היווני של פוליקר והבלקניות הקירקסית של בלקן ביט בוקס. והצבעוניות הזו היא במה שעליה ניצבת מראה. ובמראה משתקפת ישראל 2013, פסח תשע"ג, שאחד משמותיו, חג החירות, הוא לעג לרש הנינגש.

דגימה מילולית: "זה הלב שמתקומם, זה העם שלא חולם / בכיכרות, במפעלים, כל הרחוב כולו זועם".

השירים נכחו על הבמה במגוון מהודק – חדשים ונוצצים מרעננות לצד נושנים משמחי קהל כמו "סיגל נחמיאס" – השיר שהזניק אותו לתודעה, הלהיט "יאללה ביי", "נבחרת הכדור מים של עמק הירדן" הנמרץ ו"האהבה מתה" שכתב לתמר גלעדי אשתו, ואתמול שר בעדינות כאובה.

"בשעה וחצי הקרובה נעשה כל מאמץ שתשכחו את הצרות שלכם ותתרכזו אך ורק בצרות שלי", הוא פתח את ההופעה בנימה משעשעת, שרמזה כי מעטפת קלילותו, למרות דקותה, תישמר. אבל דרך ציפוי האופטימיות של הורוביץ – שמורכב ממילותיו שוחרות הטוב, לחניו החברותיים, הגשתו חסרת התחכום ושירים מסוג "לגמור כמו ברנר", התגלו במלוא חדותם ערכיו – הציוניים, החברתיים והאנושיים. החל מהשיר חונק הגרון "רקפות בין הסלעים" שנכתב בזמן מבצע "עופרת יצוקה" וצוטט על מצבתו של סרן עומר רובינוביץ' ז"ל, שנפל במהלכו, דרך "מטפסת" ו"לנצח 17" – שירים מרגשים שנכתבו לפרויקט של עמותת אנוש לחולי נפש ועד "אמיליה" שמתאר עובדת זרה – שיר שהוקדש לאביו, המשורר מרדכי הורוביץ שנפטר לפני שבועיים.

עוד לפני כן הורוביץ שר את "קוקוס" שכתב לחוה אלברשטיין וסיפר: "השיר הזה נכתב בשבוע שבו מאיר אריאל נפטר, ומשהו ממנו התגשם". הוא כיוון למילים "לא הורגים משורר בבוקר, ובערב יושבים להקריא משיריו". כשהגיע למשפט הזה, הוקרן על השיקופית צילום של מאיר אריאל, והורוביץ שר קטע משירו, "ארול".

מלבד הורוביץ, שניגן על קלידים ועל אורגן-גיטרה (?), ניגנו היטב יניב דדון (שגם הפיק את המופע) בגיטרה, שחר חזיזה בתופים ומיקי ורשאי בבס. בשלב מסוים הגיטרה של דדון קיבלה תגבור כשאהוד בנאי הוזמן להתארח. "תביא איתך את הגיטרה, כי באצבעותיך אור", הביט בו הורוביץ תוך כדי ששר איתו את "שיר געגועים" ("דוד ושאול"). בנאי נענה והשיר נחתם כששניהם חוזרים שוב ושוב על המילים "בוא שוב לנגן הלילה", מפיקים את הקסם הנדיר המתאפשר במפגש אמיתי שבו השירים נענים ליוצריהם ונוצרים מחדש. בנאי, עדיין נרגש מהשיר, אמר שהורוביץ משתייך לז'אנר של משוררי ארץ ישראל שפועלים על מרחב הזמן וסיפר ששניהם אוהבים את מאיר אריאל – "שגם לו יש מטען זמן ארוך". זאת היתה ההקדמה לשיר "פלוגה בקו" של אריאל, שאחריו הם המשיכו לשיא נוסף, מוציאים ניצוצות מהשיר "יוצא לאור" של בנאי.

"אני הולך להגשים חלום ישן ולהיות האורגניסט של אהוד בנאי", התלהב הורוביץ, עזב את קלידיו, נעמד ליד דדון כשהאורגן בזרועותיו, וליווה את בנאי ברוקנרול הסוער של "זמנך עבר" – מחייך באושר לאורך השיר ומפסיק רק כדי לצעוק "זמנך עבר".

בנאי ירד מהבמה, אבל החיזיון "בחלומי חזרתי לבית הספר התיכון" לא התפוגג. "מכיוון שאני לא נהניתי בתיכון, אז בחלומי הלכתי להוליווד" – אמר הורוביץ, ושר את "רנה". בזכות המילים שהוקרנו על המסך אפשר היה להיזכר כמה הן משעשעות: "מסעדה, שמלה שחורה, מחשוף שמבלבל. מזל שאת הנאום הכנתי עוד בישראל: תגעי בי רנה. תראי, אני לא עשוי מפלסטיק. איתי יהיו לך חיים אמיתיים"!

"היה כיף הרבה יותר ממה שציפיתי", הודה הורוביץ, וסיים ב"שירו של משה" ("לכו אתם") מאלבומו הראשון. הבמה כבר התרוקנה, אבל על המסך עדיין נותרו המילים החותמות את השיר: "זה בידכם לבחור". הקהל אתמול עשה בחירה מצוינת.

פורסם ב-ynet ב- 07.06.10

לשמות של שירים כמו "תמיד תאמין" ו"צריך לומר תודה" אפשר להתייחס בכמה צורות – בהנהון ניו-אייג'י, בעקמומיות צינית או בנוסח אריאל הורוביץ. הגישה האחרונה מתבססת על שיטה שכמעט ואינה מתקיימת בשירים הישראליים – להיות גם וגם. אם רוב האלבומים הם קלילים או מורכבים, עליזים או נוגים, שטחיים או עמוקים, הרי שהורוביץ יודע לשלב.
 
באלבומו הרביעי, "זמן אמת", הורוביץ ממשיך להשמיע את צלילו הברור, שמתבסס קודם כל על קולו המזוהה  – חם וידידותי. על הבסיס הזה מתגלגלים שיריו, מתקבלים מיידית במפתן הלב בזכות נעימותם, ומוכנסים פנימה ביחד עם דוקרניהם המוסווים. השירים "תמיד תאמין" ו"צריך לומר תודה", למרות הימנונותם הבלתי נמנעת, אינם כה תמימים. בראשון, הורוביץ כמעט חותר נגד המסר החיובי אך הפשטני של השיר, בכך שהוא מודה במוגבלות של האדם המאמין: "אדם לא יכול להביא את הסתיו, או לומר לאלף חסידות – עכשיו". אז מה כן? לשיר. השיר אומנם לא ישנה את המצב, אבל ישירו אותו אנשים נוספים, כך שלפחות הבדידות מתפוגגת.
 
גם ב"צריך לומר תודה" יש גישה דידקטית מעט ("כל הרגעים הקשים בחיים צריך לומר להם תודה"), אם כי האופן המרגש שבו היא מפותחת בהמשך מחפה על כך ("גם לאבנים על קבר ההורים צריך לומר תודה"). אבל מה שהופך באמת את השיר הזה לאחד מהנפלאים שבאלבום הוא עיבוד הקנון עם התגבורת העדינה-ילדותית של שרון רוטר.
 
זה לא השיר היחיד באלבום שהורוביץ חולק עם אדם נוסף. ב"הפתק" (המתבסס על פתק שכתבה אלמונית) חוברת אליו איגי וקסמן ונשמעת בו מצוין. אבל הדואט המרשים מכל הוא "מלאך", עם ג'קי לוי, שמלבד השתלבות מופתית עם הורוביץ מפגין בקולו נוכחות חזקה משל עצמו, עד כדי חשק מסוקרן לשמוע אותו לבדו, באלבום משלו. מהורוביץ הוא מחלץ עוצמה רוקית, שמרמזת על כיוון מבטיח שגם בו הוא עשוי להתקדם, אם רק ירצה.                 
 
בכל מקרה, גם שמירה על הסגנון הנוכחי הולמת אותו. הורוביץ, החתום על להיטים כמו "יאללה ביי", "סיגל נחמיאס" ו"רנה" – תמיד היטיב לכתוב שירים. באלבומו הנוכחי הוא שוזר בהם ציטוטים ואזכורים, שכוללים למשל את "פינק פלויד", וגם את אריך קסטנר. זה האחרון מוזכר בין השאר ב"גרמניה" – שיר עוקצני, שבו מופגן כשרונו של הורוביץ להצחיק ולהכות ביחד: "במבשלת הבירה מהנדס צעיר עומד ומסביר / על פסי הייצור שהם גאוות העיר / הנה כאן זהו החלק האחראי על הפרדה / בקבוקים טובים קדימה, פגומים להשמדה". ויש גם פרובוקציה במשפט "היה לי טוב בגרמניה, עם כל האור וכל הפנאי" – המצטט את "בהיאחזות הנח"ל בסיני" של נעמי שמר, אימו.
 
לזכרה של נעמי שמר הורוביץ גם כתב את השיר האוהב "כל מי שאת", עם המשפט הכה אופייני לו – "במקום לבכות אנחנו צוחקים".
 
ציטוט משפחתי נוסף מובא בשיר "הכביש המהיר", המתעד משבר בזוגיות שנמשך שנתיים עד לסופו הטוב. הפעם המצוטטת היא אשתו של הורוביץ, תמר גלעדי, שהשיר שלה "האהבה מתה" (שגם את מילותיו הוא כתב), מהווה שיר בתוך שיר.        
 
הורוביץ מנווט את ההפקה המוזיקלית המהודקת (האלבום נמשך מעט יותר מחצי שעה) ביחד עם עובד אפרת ותמיר קליסקי. כוחם של העיבודים שיצרו ביציבות החכמה והשקטה שהם מעניקים למסגרת הלא מתחכמת של השירים. כלי המיתר אינם משתלטים ביופיים הדומיננטי ולא כופים דבר על השירים, כפי שקורה לפעמים בהפקות אחרות.
 
למרות שכל שיריו המגוונים קליטים משמיעה ראשונה, "זמן אמת" (עם דו המשמעות שבמושג), אינו אלבום "אמצע הדרך", אלא דרך האמצע – זאת שמשלבת את התמצית של הקצוות, בפשטות ובתחכום, באושר וביגון, בהתרסה ובהשלמה.
 
"זמן אמת", אריאל הורביץ, "התו השמיני"   

31.7.07, ynet