ג'יין בורדו / "אוקיינוסים"

לפני הצלילים, תנו רגע תשומת לב לעטיפה. העידן שלנו מקדש את השיר הבודד על חשבון האלבום השלם, שמתפוגג לאיטו. מתאיידת בפועל גם תשוקת היוצר להגיש יצירה שלמה – רומן של קוֹל עם עלילה בעלת התחלה, אמצע וסוף, בכיכוב שירים ששילובם וסדרם נבחרו בקפידה כחלק מהמבע. החוברת שבתוכו היא הבית של המשמעות – הזדמנות להתוודע בנפרד גם למילים וליוצרי האלבום ולחוות את קסם העטיפה. זו של האלבום "אוקיינוסים" מאת ג'יין בורדו (בעיצוב אפי קישון) היא יפהפייה, צבעונית ושופעת דמיון, ובעיקר מיטיבה לייצג ויזואלית את נושאי היצירה שלהם – שילוב של רומנטיקה, חברוּת ומסרים פוליטיים ואקולוגיים, מונגשים בידידותיות עם הקאנטרי פולק הנעים המזוהה איתם.

"אוקיינוסים" הוא כבר אלבומם השלישי של ג'יין בורדו, שמשלישייה הזדככו לזוג (גם בחיים) – דורון טלמון ומתי גלעד, והם ממשיכים להוכיח שאפשר לבטא עומק גם בקלילות. התוצאה היא אלבום חמוד, נעים ואינטליגנטי. את כישרונם ליצור שירים יפים שמספרים סיפורים עתירי מצבים ואווירות, הם תוחמים לפזמונים חמודים בקול החינני של טלמון, שהרוויח בצדק גם את חיבת הקהל וגם את אהדת הקולגות שלה, שמזמינים אותה תכופות להתארח באלבומיהם ובהופעותיהם.

משפט לקחת: "סופרת נשיקות במקום כבשים".

אריאל זילבר / "בשמחה"

נתחיל בשיר "תרגיל", שהוא כשלעצמו, כיחידה נפרדת, הוא ה-סיבה לרכוש את האלבום "בשמחה" של אריאל זילבר. זוהי תצוגת תכלית מרהיבה ויצירתית להדהים של הווירטואוזיות האריאל-זילברית. השיר כולל את כל 12 הסולמות המוזיקליים בעלייה, ואחר כך בירידה – כשגם את המילים הוא שר אז לאחור. שיר שממחיש את כישרונו, את חוש הקצב המופתי שלו ואת חוכמתו המוזיקלית והמילולית.

גם שאר השירים שווים האזנה, כולל שיר הנושא האוטוביוגרפי, המצטט גם את "מעמק לגבעה" של  ברכה צפירה, אמו של זילבר; "רפאנו השם" ההימנוני (בז'אנר "אנא בכוח" של עובדיה חממה) ו"הגאולה" – פרסומת סוחפת ל… גאולה, שכה מצליחה במשימתה, עד שכאשר שומעים אותה – מתחשק להיגאל.

יש לזילבר היוצר אינטליגנציה רגשית שיודעת לבטא את מורכבות החיים. כך למשל בשיר האהבה לאשתו "היא השיר", הוא מהלל את עוצמותיה ביושר שלא מטשטש את החמצותיה, שגם לו יש חלק בהן: "שואפת ורוצה לעזור לכל המתקשים / אך את חלומותיה איך ומתי תוכל להגשים". כהרגלו, הוא משופע בלחנים נהדרים, ומתקדם בהשתכללותו האמנותית. אי אפשר להתעלם מהמניפולטיביות הפוליטית שמבצבצת באלבום, שכאשר היא במיטבה, מגייסת את נתן אלתרמן עם שנינותו האנדרסטייטמנית ("אז אמר האחר"), ובמקרה הפחות טוב, מתבטאת בשירים "חוצפתו של נער הגבעות חלק א'", ו"חלק ב'" של מנורה חזני – תעמולה, שאין רע בעצם קיומה, לולא הייתה כה פשטנית במקרה הזה. גם המיסיונריות הדתית קצת מקלקלת, אם כי זילבר אינו היחיד ש"חוטא" בה – גם שולי רנד שוזר אותה בממזריות באלבומיו, ובכל זאת הם מתקבלים באהבה גם על-ידי גדולי האתאיסטיים, כי הכישרון הכריזמטי גובר אצל שניהם. וכך, העליצות הססגונית של זילבר, שלא דהתה על אף השנים והתהפוכות, הכנות והתום, והעובדה שהשירים הטובים מנצחים בקלות את החלשים – הופכים את "בשמחה" לאלבום מומלץ, לחגים וגם לימים שגרתיים יותר.

משפט לקחת: "ולפעמים כשהשכל נרדם, והרגש שוב ער וקיים, אז לפחדים אין שום גוף ומשקל, והאור מבצבץ לי מעל".

"יובל מנדלסון והמסע לפולין"

שלוש שנים אחרי אלבומו החתרני "שירים לבלה", שבו הוא כינה את עצמו "יובל המנוול", יובל מנדלסון, שפרץ לתודעה כמנהיג להקת שייגעצ – ממשיך להפגיז ברוקנרול לא מתפשר. הפעם באלבום שנושא את שם להקתו הנוכחית: "יובל מנדלסון והמסע לפולין". יש בו שירים שהולמים בחוזקה בנפש המאזין עד שהיא נפתחת, ואז – בום – המהלומות גוברות ומכאיבות-רצח מבפנים. ודווקא בגללן, מי שצורך את המוזיקה שלו לא כבידור או כטפט חמוד על קירות נשמתו, אלא כחומר דליק לתחזוק להבתו הפנימית, חייב להקשיב לאלבום ולשירים כמו "הר הגולגולת" המזעזע, על הצתת הנער מוחמד אבו ח'דיר; "הזיפת של יום שישי" – רוק להורים ממעמד הביניים הנמחצים; "המורה בכיתה" – עם האיכויות החנוך-לויניות, המהדהד את עולמו של מנדלסון, שבמקצועו הנוסף הוא מורה לאזרחות.

ויש גם את "ציידים בשלג" – המקסים בפגיעותו ובמוזרותו, "ג'ון ויין" – שיר עצוב על מות אב, ו"ילד של אמא" היפהפה והממכר, שבו מנדלסון טמן את שורשיו ואת יסודותיו. שיר שבו חיים בהרמוניה הילד הזך והמבוגר הציני. הפוליטי והמשפחתי, והקדרות מנוקדת בהומור. מי שיתמסר לכל השירים באלבום, יחוש לצד צריבות השיוף מבפנים גם ליטוף קטיפתי מנחם.

משפט לקחת: "אם קבענו ברבע לשבע, אז איך זה בשבע חיכתה לי סירנה כחולה, ובתוך החורשה סימני מאבק וטביעות אצבעות כמו שלי".

רוח התקופה

"בסוף ניפגש בכיכר", שרים מוניקה סקס באלבומם "לילה חדש" שיצא השנה. "הכיכר כבר ריקה וכולם ישנים", כמו עונה להם רונה קינן באלבומה "זמן התפוז" – גם הוא מפירות תשע"ט, בשיר "בהפגנה" – "לאיש אין כבר חשק לשיר בכיכר / הרי היינו שם פעם, ראינו איך זה נגמר".

נדיר שיצירה, כבר בזמן הווה, תלכוד מלבד עצמה גם את רוח התקופה, והשנה היו לפחות השתיים האלה, שכמו התכתבו ביניהן מילולית ומוזיקלית, במקצב תזזיתי, מעורפל וגם ראפרי. ועל אף האמיתות הקודרות שבאלבומים הללו, הם גם מציעים את אופציית התקווה.

התקווה של מוניקה סקס מתבססת על הרמוניה, שבנויה משכבות שהתגבשו ביחד במהלך שנות יצירה משותפת, ונשענת על העוצמה היצירתית האינדיבידואלית של כל אחד מהם: יהלי סובול, פיטר רוט, שחר אבן צור שהפיק מוזיקלית את האלבום וספי אפרתי. הם וקינן, ביחד ולחוד, משקפים את הדור שנעוריו כבר נעלמו – אם כי ממשיכים לנכוח – אבל זקנתו עוד רחוקה. האנרגיות עדיין בוערות, אבל לא נשרפות ולא מתכלות. השנים העמיקו וחידדו את הפרספקטיבה שלהם, שזיככה ותמצתה את האבחנות הסוציולוגיות והתרבותיות על תקופתנו: "זה נראה כמו אפריקה, אבל מרגיש אמריקה. זה נראה אמריקה, אבל מרגיש כמו אפריקה" – מתאר יהלי סובול בקצב עדכני שמתבסס על רוקנרול חדש-ישן.

אצל קינן לכאורה אין תקווה. האלבום שלה הכריז על מותה, או לפחות על מות השמאל, מחנה השלום; אבל גם בשיא הקדרות, היא משמיעה בו קולות אחרים, מאפשרת להם להתבסס ומכוננת אותם כאלטרנטיבה. בשיא הביעות הסיוטי המתועד בשיר "מראה שחורה", היא מספרת: "מישהו צעק: היינו אחים כשהיינו אחים / הד חוזר מן ההרים – אנחנו אחים".

אחים שחווים ביחד את הימים האלה, שמלבד היותם סוף תשע"ט, הם גם תקופת חיץ. כבר לא סוף, אבל עדיין לא התחלה חדשה. וכמו שהיטיבה קינן לסכם באלבומה: "הזמן הזה מזמן נגמר / עכשיו הגיע זמן מחר". הבחירות שחתמו את השנה – תוצאותיהן ונגזרותיהן, כופות עלינו המתנה לפני שנצליח לנסח את חידושיהן. זוהי כבר משימתם של היוצרים שאת אלבומיהם נסכם בשנים הבאות. בינתיים, נקווה לממש בטוב ובשמחה את  תקופת הביניים הזו, בין השנה שהייתה לבין השנים שיבואו. שנה טובה.

פורסם בגלובס ב-29.09.2019

"לפני 25 שנה, היה לנו ראש ממשלה אחד, ביבי. אם היה לנו ראש ממשלה בנפח הזה היום, יכולנו להגיע להישגים", אמר גידי גוב באמצע ההופעה "שירים מלילה גוב" בהיכל התרבות בת"א (מוצ"ש, 26.1.). הקהל צחק. לפני 25 שנה הייתה תוכנית הטלוויזיה שלו "לילה גוב" (מטעם הזכיינית טלעד בראשיתו של ערוץ 2) מקום התכנסות לראיונות ומערכונים בניצוחו, ובעיקר לשירים – גרסאות כיסוי יפהפיות לפזמונים ידועים, חלקם בסכנת הכחדה, שהוא החיה עם מיטב הזמרים. מעל 150 שירים הוא חידש, והם הונצחו בחמישה אלבומים.

ועכשיו הם הוחזרו לתודעה, וגם גוב חזר, כזמר; כי אומנם הוא ממשיך להופיע פה ושם, אבל בשנים האחרונות הוא כבר יותר מזוהה עם עשייתו הטלוויזיונית הנוכחית – כשותף חינני של ישראל אהרוני למסעות אוכל בסדרה "המסע המופלא" וכפרזנטור דומיננטי של בזק. וכך, ההופעה – מעבר להיותה דרישת שלום מענגת מהניינטיז – הייתה בראש ובראשונה תזכורת לאישיותו הכריזמטית כזמר, ובמקביל – עירוי של כיף טהור לנפש המובסת מציניות ומניפולציות דורסניות.

ההתחלה הייתה קפואה מעט, כשגוב פתח ב"על קו הזינוק" עם ידיים שלובות מאחורי גבו ותגבור של צעירי תל אביב  (לנצח בני 17, לא משנה השנה), אבל כשאלון אולארצ'יק הצטרף אליו לעיבוד היפהפה שלו ל"רוח סתיו" ("זה הסתיו עם הענן" של יחיאל מוהר ויוחנן זראי), הורגשה התעלות בזכות הכוח התרפויטי של המוזיקה – מקורית ובעברית, ומתווכיה המצוינים. "מותר גם לצעיר להיות טיפה זקן בסתיו", הם שרו, ופתאום התברר שבמקרים מסוימים, זה כבר עשוי להיות להיפך: "מותר-מותר גם לזקן להיות טיפה צעיר".

כי ההופעה המחישה בבירור את תמורות הזמן, והגברים (והנשים) בשחור הפכו בטבעיות לגברים בלבן של שיבה, אם כי האנרגיות  נותרו עזות, כמו למשל כשלאה שבת – מאז ומעולם זמרת נשמה ואש – קפצה ושרקה עם גידי ואולארצ'יק בשיר "כולם יודעים" (של אהוד בנאי), חגגה את המוזיקה, ונשארה על הבמה כדי לשיר גם את "הימים הארוכים העצובים". מסך הווידיאו נחצה לשניים. חציו האחד הראה את ההווה, והשני את העבר. לאה וגידי צעירים ב-25 שנה שרו שם את אותו שיר. וכך, שתי תקופות, סימולטנית, זו לצד זו, באכזריות מפויסת. "כן, הם שוב חוזרים אלינו הימים". וגם העיבודים, שלרובם דווקא לא היה צורך להתגעגע, שכן הסטייל שלהם מעולם לא התיישן.

וכך, המשיכו הזמנים להתייצב זה לצד זה באמצעות הווידיאו. אצל אריאל זילבר השינויים היו הכי בולטים, אבל רק בחיצוניות הדתית המוקצנת. מבחינה מוזיקלית, נראה היה שדבר לא השתנה, כולל באהבת הקהל ששוגרה אליו בנדיבות, והתגברה לנוכח ההתפרצויות האנרגטית ב"בטי בם", כולל בג'יברושים החמודים עם גוב ב"שמש שמש", בתגבור הכינור של מיקה קרני. קרני התייצבה אחר כך לדואט "והגשם יבוא", שתרגם עלי מוהר ז"ל (שהיה גם חבר מערכת לילה גוב). להבדיל מהביצוע של העבר – שהוקרן לרגע בווידיאו לצד הנוכחי – הפעם הם שרו בבשלות מפוכחת, שונה מניצוץ השובבות של פעם. ממש כמו בשיר אחר, שגם הוא הושר, "פנים אל מול פנים". הפעם עם קרני פוסטל: "עליי וגם עלייך רואים את השנים".

וכל הזמרים ששרו עם גוב היו יפים בנוכחותם פנים אל מול פנים. כל ביצוע – שיא, כולל המערכונים של הזקנים מ"זהו זה" עם מוני מושונוב ואבי קושניר (כדי להפוך אותם לאקטואליים, נדרש להם אזכור אחד בלבד – "גנץ") – שגם שרו. המינון הגבוה של שירי אריק איינשטיין (בשש עונות התוכנית, באלבומים ובהופעה) חשף תובנה על הקשר בינו לבין גוב. כמו אריק איינשטיין, גם גידי גוב ניחן בכישרון לבחור היטב שירים ומבצעים לצדו, וגם הוא מצליח להגיע לאינטימיות בימתית עם כל אחד מהם, שמזככת את השירים וכך גם מחברת אותם אל לב הקהל. איך שרנו איתו? "הכול בגלל האהבה".

פורסם בגלובס ב-01.02.2019

"היא באה שמש", פתחו תמוז את ההופעה, כשהירח המלא מעליהם. מאיר ישראל על התופים, יהודה עדר בגיטרות ואיתן גדרון בבס וכמובן הכוכבים הסולנים אריאל זילבר בקלידים ושלום חנוך והגיטרה. זה האחרון היה הראשון באותו ערב, כשפתח בהופעת חימום שבה נראה כי הוא בז לזמן. יורק ביהירות נערית את 70 שנותיו ודוהר עם שיריו באנרגיות הרוקנרול.

באמצע "אדם בתוך עצמו" חייך כאילו חש – זה שלי, את זה אני חוללתי. הוא ניווט את הקהל לשיר איתו "אדם בתוך עצמו נסגר", ואז צחק "אוי כמה שאתם צודקים". בשורה המסכמת "אדם בתוך עצמו הוא גר" קרן במבט של "סוף-סוף תפסתם את הנקודה", וסיכם לנוכח ההתלהבות באוויר: "אתם בדיוק הקהל שחיפשתי".

ב"מחכים למשיח" שחתם את הופעתו, הקהל צרח "וסופר את הכסף שאין" בהזדהות שדילגה בקלילות עצובה על יותר משלושים השנים שחלפו מאז שהשיר הזה טלטל לראשונה את הרדיו.

10 דקות אחר כך, הבמה הכפילה את כוחה. זה לא היה האיחוד הראשון של תמוז מאז שהתפרקו בשנת 1976. כבר ב-83' הם התאחדו לשלוש הופעות, ובשנות האלפיים הופיעו בכמה הזדמנויות בשירים בודדים. בשנת 2009, במופע העשור למות מאיר אריאל, הם שוב התקבצו לכמה שירים, ואריאל זילבר הבטיח לקהל: "אני מבטיח שנעשה הופעה של תמוז, ואז נשיר את כל השירים".

ההבטחה קוימה בענק בלייב פארק בראשון לציון. חלוצי הרוק הישראלי העתירו על הקהל את החומרים שלהם – קלאסיקות ישראליות אחת-אחת כמו "פנס הרחוב" ו"מה שיותר עמוק" וכמובן "סוף עונת התפוזים" – שיר הנושא מאלבומם היחידי. חנוך אמר: "היות והיו לנו במקור רק שמונה שירים בערך, אז פה ושם שיבצנו עוד בהופעה הזו" – וזה היה האות לבלדה על יואל משה סלומון, הפעם כשזילבר שר את הבית הראשון, וגם יהודה עדר כובד בבית, וביחד שרו כולם בשני קולות ובאוויר נישאה התעלות.

על הבמה היו חברי תמוז כל מה שלא הצליחו להתמיד ולהיות בשנות ה-70. אז הם שאפו תמידית לסולו – שירה וקריירה, כדרכם של צעירים מוכשרים. הפעם נחשף מותר הגיל, עם התבונה לוותר, להצטנע ולהשתלב. התוצאה: וואו. הניסיון והמקצוענות המצטברת של כל אחד מהתמוזים העלו אותם אל שיאים מוזיקליים ואנרגטיים שלא בטוח שהגיעו אליהם בשנות שיאם.

תמוז מ-76' באלול 2016. ב"אגדה יפנית", המיקרופון של אריאל זילבר נראה בתעתועי התאורה כמו חץ המפלח את נוצות הברבור מהשיר. שלום חנוך הביט בו במבט של מעריץ ושר איתו "לא רשמית", בלי מיקרופון. "אין שלום" שר זילבר ב"בטי בם", והכפיל את השורה הזו שוב ושוב: "אין שלום. אין שלום", ואז פנה לקהל: "מה אתם אומרים על השלום הזה? השלום יבוא? המשיח יבוא".

אבל שלום (חנוך), ששמע "משיח", הגיב במהירות: "אני דווקא חושב שלא". בקהל, לעומת זאת, יכלו להישבע שהמשיח דווקא נוכח כאן, ומתרגש.

פורסם בגלובס ב-22.9.2016

זאת לא הפעם הראשונה שאריאל זילבר "הנוכחי" – כלומר, החוזר בתשובה והמקצין פוליטית – שר את הטקסטים מפעם. כבר שבע שנים הוא מופיע עם להיטיו הישנים גם במעוזים תל-אביביים-חילוניים כמו "הבארבי" ו"האוזן השלישית" וזוכה לאהדת הקהל בזכות הרפרטואר וההגשה – שעדיין נחווים טריים לגמרי. מבחינה זו, אין חידוש ב"מישהו" – אלבום שכולו משירי שמוליק צ'יזיק ז"ל – האיש שחתום על הלהיט הגדול ביותר כנראה של זילבר, "רוצי שמוליק" ועל רבים נוספים ("בחברה להגנת הטבע", "שוב לבד" ועוד), וזילבר הקדיש לעילוי נשמתו.

אבל יש חידוש, בעצם ההוצאה לאור של אלבום שאינו עתיר אג'נדה פוליטית ודתית, כמו שני אלבומיו האחרונים של זילבר, "פוליטיקלי קורקט" ו"העטלף והתרנגול". ואיזה כיף של אלבום זה, אלבום החזרה של זילבר – לא בתשובה, אלא אל הקהל הנאמן, זה שחיכה, גם כשהתייאש אחרי האלבומים הקודמים, ערג וכמעט נואש לזילבר הלא מגויס, הפרחחי, וסוף-סוף מקבל אלבום "חופשי", שכמעט מחצית משיריו – אלה שכבר יצאו אל הרדיו – הפכו ללהיטים (שיר הנושא "מישהו", "והיה אם תלכי", "לאן פנתה אהבתנו", "הלוואי ויכולתי"), כמעט כמו בשנות ה-90-80-70.

"מישהו" הוא אלבום קצר (32 דקות) ומהודק, שזילבר אמנם לא כתב והלחין, אבל כולו בתוכו: בשירתו שכמעט לא השתנתה – קולו אמנם התעבה מעט בסיוע הזמן, אבל עדיין שובבי, "מתולתל" (לפחות מטאפורית, התלתלים הפיזיים התיישרו מתחת לכיסוי הראש). בנגינת הפסנתר שלו, בתשוקה שבה הוא שר.

דני ("פילוני") קרק הוא המפיק המוזיקלי ורועי זילבר (הבן שלו) עיבד את השירים. התוצאה היא אלבום עשיר מוזיקלית, עתיר בכלי נשיפה ובכלי מיתר. המילים פשוטות ולא מתחכמות, אבל השירים עצמם לא כפשוטם. העליזות הקצבית  מתעתעת, החל מהשיר הפותח "יש זמנים" ("אפורים העננים, ניצוצות של דמעה מכסים"…), דרך שירים על אהבה נכזבת –  ועל סיומה, כולל השיר "מונה" לזכר  מונה זילברשטיין  (ששמוליק קראוס כבר הקליט לאלבומו "אחרי עשרים שנה" בשנת 1987), והשיר המרתק "אסיר נמלט". ובכל זאת, העליצות העמוקה של זילבר גוברת, ואווירת החופש, ההשתחררות שנותנת את התחושה שזילבר חזר הביתה – שורה על האלבום ומתגברת בשיר  "שרית הספרית" שבשנות ה-80 הקליטה להקת הנח"ל המחודשת, והפעם זילבר סוחף איתו באנרגיות מדבקות וחותם ב"הא!" ממזרי ומתריס. ומתחשק פשוט לשיר איתו שוב ושוב בהפצרה: "אז תעשה לי טובה אישית, ותנגן את התקליט"!

פורסם בגלובס באביב 2016

המקום מתמחה בשמחות, ובמקרה או שלא במקרה – מוטיב ידוע אצל אריאל – כמה מהמשתתפים ציינו אתמול תוך כדי ההופעה שמחות פרטיות. זה התחיל במיקה קרני, שאחרי ששרה את "אגדת דשא", סיפרה: "לפני 13 שנים יצא לי לראות את 'מסע הבחירות של מאיר אריאל' והתאהבתי בבחור אחד משם, מיקי שביב (שניגן בס וגיטרות – ת.ל). התקשרתי אליו כי רציתי שיפיק לי תקליט. לא הרבה זמן אחר כך, הוא הפיק לי ילדה. היום זה יום הנישואים שלנו". השניים חגגו בביצוע יפהפה של "שלל שרב" בשני קולות משלימים ויפים. גם דורי בן זאב היה בענייני שמחות. על רקע מנגינת חתונות ואיחולי "מזל טוב לכולם" הוא שר, אחרי ביצוע מופרז בעליזותו של "ארול", את "סוף שבוע בכפר" בליווי האקורדיון של משה לוי, והדליף שללוי יש הערב יום הולדת.

אבל לא רק ביצועים שמחים היו אתמול. שולי רנד, למשל, שר בדרמטיות את "חיית הברזל" ויצר אווירת פחד סיוטית, כמעט אלימה, בהתאם לתיאור אחת מהחיות שבשיר: "מפחידה ואימתנית ותקיפה בתנועותיה". אחר כך עבר לנימה הרהורית, נעזר בכינור של אדם מדר (שריתק כל הערב בנגינה מצוינת בכינור, חליל, חצוצרה ועוד) ובקלידים של עמית הראל (שהשתתף איתו בעיבוד).

והיה רוק'נרול. ארז לב ארי ביצע את "ערב כחול עמוק" בחספוס מנוגד לרכות הרומנטית שבמקור, וברי סחרוף העניק ל"טרמינל" עוצמה סוחפת. נינט הביאה רוק תיאטרלי לשיר "טוק טוק טוק" ושילבה בו את "זרעי קיץ", אבל מד שיאי הרוק בהופעה הבהב בפראות כשאריאל זילבר שר את "הולך בטל". הפרפרומריות הכריזמטית שלו התחדדה בזכות יהודה עדר – המנהל האמנותי של המופע – שליווה אותו בגיטרה ממש כמו בימים של להקתם המשותפת, "תמוז". אחר כך עדר שר לבדו את "לילה שקט עבר על כוחותינו", והקדיש אותו לבנו המתגייס ולחבריו.  כשמוש בן ארי עלה לבמה ושר עם עדר את "סוף עונת התפוזים", התגלו שוב געגועים ל"תמוז" באמצע תשרי. חבר נוסף ב"תמוז", שלא הצטרף אליהם, היה שלום חנוך, שאיבד קצת את הריכוז ב"שיר כאב". "המון מילים", הוא התנצל, "מאיר היה מתורגל".

והיו יוצרים שזאת היתה הפעם הראשונה שלהם ב"שרים מאיר אריאל". תמר אייזנמן, אחת מהם, ביצעה את "בצהרי היום" רעננה כמו "משהו קר בלב מדבר" – כדברי השיר, והגיטרה שלה, ישות בפני עצמה, היתה כמו זמרת ליווי עם נוכחות.

זמרת ליווי אמיתית היתה התגלית – הילה רוח, מבית הספר למוזיקה "רימון", שליוותה בקולה את רוב המשתתפים, ושרה לבדה, בעוצמה רבה, את "עברנו את פרעה". חבל שחבורת צעירים, מעריצי אריאל, חסמו בשירתם הנלהבת מדי את שירתה, כפי שעשו בשירים נוספים. משתתפת חדשה נוספת באירוע הזה היתה "קרולינה" ששרה, מתפקעת מגרוב, את "איך לפעמים אני" ביופי קוֹלי שהכיל עדינות ופראות.

כן, הרבה אנרגיות השתוללו אתמול בהופעה. למשל, של ירמי קפלן, שתוך כדי ריקודים וקפיצות חגג את "תקווה" והמשיך לביצוע רגאיי של "לא יכול להוריד ממך את העיניים", תוך כדי שהצביע על מאיה בלזיצמן, שניגנה על הצ'לו וגם ליוותה בקולה את השירים. את השיר הוא דווקא הקדיש לתרצה אריאל, אלמנתו של אריאל, יוזמת ההופעה, וגם זאת שעליה נכתב השיר. הבנים, שחר ואודי אריאל, הכניסו לתוך השירים "לגמרי במקרה (פלוגה בקו)" ו"צדק צדק תרדוף" גם שירים דתיים כמו "והאר עיניננו", "הושיע את עמך" ו"אם ננעלו". "זה לא ממש קשור למאיר אריאל", מחא הקהל, ויואב קוטנר המנחה ועורך הערב חייך: "טוב, זאת פרוטקציה. אלה הילדים שלו".

הם חזרו בסיום המופע והצטרפו לאהוד בנאי. אחרי שריגש לבדו ב"שיר מים רבים" וב"שיר תת מודע זמני", הוא סיים איתם את המופע ב"בלוז כנעני" – השיר שכתב לזכר מאיר אריאל. בתום יותר משלוש שעות השתלטה על הלילה קרירות נעימה, מבשרת סתיו ומציפה געגועים. איך שרו בנאי והבנים? "מילים כמו שלך, אף אחד לא אומר כבר".

פורסם ב-ynet ב- 20.09.10

בקשת מחילה מהאחים אריאל, הבנים של מאיר, שהקסימו באנרגטיות עם "קוצים א'", שילבו במנגינה את "אדון הסליחות" וסיכמו אותו ב"חטאנו לפניך"; מאהוד בנאי, שזכה בכבוד מוצדק לשיר שלושה שירים רצופים – "לילה שקט עבר על כוחותינו", "שיר תת מודע זמני" ו"בלוז כנעני" שכתב על אריאל.

סליחה גם מתרצה אריאל, שהזכירה בנאומה את גלעד שליט ואת הרצח במוצ"ש. "לא ייתכן שתעבור על זה לסדר היום", היא פנתה לשמיים. ואפילו מנינט טייב, שביצעה בזעם תמוה את "שלל שרב".

סליחה מהם, ומכל שאר המוצלחים, עם כל אהבתם ויצירתם, על כך שהשיא הגדול, היחיד בעוצמתו, היה שייך ללהקה שכבר לא קיימת, ולקראת סוף המופע, נוכחותה החלה להסתמן. האחים אריאל שרו את "מודה אני". המילים כבר הסתיימו, אבל אהוד אריאל המשיך את המנגינה, הגיטרה שלו מתוגברת בגיטרה של יהודה עדר, המנהל האומנותי של המופע. שחר כבר עזב את הבמה, אהוד עמד לעזוב, שלום חנוך עלה, נישק אותו, והמשיך במקומו את השיר שטרם הסתיים – תחילה בנגינה ואז בשירה: "יהיה לנו טוב, טוב מטוב, טוב מאוד"! – הוא נשמע כל כך משכנע.

בינתיים על הבמה, התארגנות תזזיתית. חנוך התבקש למשוך זמן. קטע וידיאו הוקרן ובו מאיר אריאל הצעיר שר "שיר כאב". חנוך המבוגר ליווה אותו על הבמה. בסרט הישן נראה גם אריאל זילבר הצעיר מנגן בקלידים. ופתאום אריאל זילבר המבוגר הגיע וכמו השתקפות מראָה פלאית התיישב ליד הקלידים הנוכחיים והצטרף לחנוך, לעדר, למאיר ישראל ולאיתן גדרון, שכבר איישו את הבמה. הקהל קם על רגליו ולא חזר יותר לשבת. כך התחיל האיחוד של להקת "תמוז".

הם פתחו ב"הולך בטל" והקהל השתולל. ב"פנס הרחוב" האזור הפך לתחנת כוח. "מישהו הפסיק, מישהו הפסיק, מישהו הפסיק את הזרם – בסניף המרכזי", והדליק אותו מחדש בקיסריה, שם הוא פרץ מבין האצבעות של חמשת פורצי הדרך משנות השבעים, אבות הרוק'נרול הישראלי, שחידשו את מעמדם. בשיר "סוף עונת התפוזים" שיא האושר הגיע למפלס העליון. "רק זריקה קטנה וזה חולף"? לא, אל תתנו לזה לחלוף. אבל הזרם נחלש בכל זאת. חנוך ניגש לזילבר וחיבק אותו והלהקה התחילה לרדת מהבמה.

יואב קוטנר, המנחה הנכון בזמן הנכון, הפציר: "רוצים עוד. רוצים עוד קצת", אבל זה לא עזר. חצות וחצי. רוח באה מהים ולא הצליחה לצנן את הכמיהה. קוטנר הכריז בעצב על סיום המופע: "זה נגמר. לילה טוב. תודה. גם אני רציתי עוד".

האנשים סירבו לעזוב את השטח. זה לא היה חלק ממשחקי ההדרן הידועים. המופע באמת הסתיים רשמית, אבל עדיין נקלטו תזוזות מאחורי הקלעים. קוטנר עדכן: "יש אופצייה לארבע-חמישיות תמוז", ועודד את עדר ואת גידרון, שנותרו על הבמה, לנגן. "נראה מה יהיה". הקהל תמרן אותם לשיר "ככה את רצית אותי". פתאום הגיע זילבר והסביר במבוכה את הקושי האמיתי שלהם לחזור ולהופיע הפעם. "יש בלבול בין 'תמוז' למאיר אריאל. זה אמור להיות הערב שלו. אני רוצה להופיע", הוא גילה, "אבל זה לא מתאים עכשיו. עובדה – מאיר (ישראל) איננו, וגם שלום לא כאן. תקראו לשלום".

הקהל קרא וחנוך התייצב. "ככה את רצית אותי" התנגן וחנוך הוסיף את הגיטרה ואת קולו. במופע הזיכרון בשנה שעברה הוא ומאיר ישראל סירבו לאפשר את האיחוד השלם של תמוז, אבל הפעם הם התמסרו. חנוך אלתר בצרחות ג'יבריש שהתמזגו בשירה של זילבר. שניהם הצליחו להישמע מובדלים ומאוחדים בו זמנית, מצייתים לכוחה של המוזיקה לחבר בין אנשים. חבל שהיא לא מחיה מתים, אבל לפחות היא מכבדת אותם. בזכות מאיר אריאל, ובזכות אוהביו, "תמוז" נעתרה להמשיך. חנוך הגביר הילוך, זילבר התאים אליו את קלידיו. הם ביצעו שוב את "סוף עונת התפוזים" וחנוך אמר: "שלא תחשבו שלא אכפת לנו. זה רק בגללכם"!

"סוף עונת האהבה"? ההתרגשות טענה את ההיפך. פתאום הם התקשו לעזוב את הבמה. האם זהו רמז לעתיד שצופן איחוד ממשי של "תמוז"? חנוך נגע לרגע בכובע של זילבר ואז נישק את פניו. הם עזבו את הבמה, אבל הותירו משאלה עם סיכויים להתממש.

פורסם ב-ynet ב-4.8.09

הנה שתי סתירות שמייצגות את אריאל זילבר וקשורות לתאריך של אתמול (יום חמישי, 23.4.09), בו התקיימה הופעתו המפתיעה בתל אביב. שעתיים אחרי שכבו האורות לכבוד יום כדור הארץ, הוא שר בתזמון מקרי, אך מושלם, את "להתראות במבול הבא". השיר הזה, אחד משירי הראפ הישראליים הראשונים, נוצר כבר לפני כעשרים שנה ועוסק באיכות הסביבה. היום הדיבורים על האוזון טבעיים ואופנתיים, אבל בשנת 90' לא היה נפוץ לשמוע את המילים: "נוצרת סביבנו חגורה / של CO2 האיום ונורא / והחגורה הזו את הקרינה קולטת / ושום דבר היא לא פולטת / ולפי החישובים של המהנדסים / הקרחונים שבקטבים נמסים / עולמנו הולך ומתחמם / ומבלי שנרגיש הים מתרומם… / ואנחנו לא עושים דבר / ורק בוכים כשמאוחר".

כן, אריאל זילבר הקדים את זמנו, והשיר הזה, למרות האקטואליות מעוררת ההשתאות, כמעט ולא נכנס להופעה, כי המופע הזה בעצם עמד להתבטל. כאן נכנס לתמונה הצד הנוסף של זילבר, שישב על הבמה של "האוזן השלישית" עטור בזקן עבות, כיפה חב"דניקית וציציות. "עכשיו אנחנו בספירת העומר, כלומר תקופה שבה אסור לקיים הופעות", הוא הסביר. "נזכרתי בזה מאוחר מדי. חשבתי לבטל, אבל לא היה לי נעים, כי כבר קבעתי, אז שאלתי רב והוא אמר שאני יכול להופיע, אבל שאספר לכם שעכשיו ספירת העומר, וזה מה שאני עושה".

אז הנה הוא שוב, בתל אביב, העיר שבה נולד, יצר והופיע – עם להקת "תמוז" ובקריירת סולו ככוכב אהוד שופע להיטים, לפני שעבר לגליל, כולל גיחה ל"אלי סיני". לא חזרתו בתשובה קוממה ולא המעבר לימין, אלא הקיצוניות הבוטה והפוגענית של התבטאויותיו, למשל בגנות הומואים (על כך הביע חרטה פומבית מאוחר יותר), קיבוצניקים, שמאלנים וערבים. גם הצעתו לשחרר את יגאל עמיר בתמורה לשחרור מחבלים ליבתה את גל ההתנגדות אליו, שכלל קריאה של אנשי תקשורת להחרים אותו. בפועל אכן פחת בדרמטיות מספר ההשמעות ברדיו של שיריו.

ועכשיו הוא מופיע אחרי כל המאורעות האלה, ודווקא בתל אביב, שהיא לא רק עיר אלא גם סמל למציאות חופשית, פתוחה ומתירנית, במועדון רוק שמקצין את הכל בחלל דחוס ואינטימי.

איך זה התיישב? בקלות טבעית. בתחילת ההופעה היה קשה לפרש את חיוכו המאסיבי של זילבר. האם הוא לועג? אבל תוך דקות מעטות החשדנות התרככה. שני הצדדים הפשירו. הקהל שהציף את המקום שפע אהדה, אהבה ובעיקר סקרנות. רובו המוחלט חילוני. "אנחנו במסך עשן, מנותקים מסדר וזמן", איזו תמונת מצב מדויקת נבחרה לפתוח את ההופעה. בניגוד לזמרים שחזרו בתשובה, למשל אביתר בנאי, שגוזרים על עצמם התעלמות משירים מסוימים שלהם או מצנזרים אותם, אריאל זילבר לא משנה את המילים. כך, למשל, בשיר "בחברה להגנת הטבע", לדני עדיין "יש סימפתיה לנשים מבוגרות, משיכה מינית". רק ב"אני שוכב לי על הגב", ההזיות על מין הפכו אמש ל"הזיות עצמי".

דעותיו אומנם שנויות במחלוקת, אבל על המוזיקה שלו יש קונצנזוס – היא מצוינת. אתמול התברר שזילבר עדיין פרפורמר מרגש וסוחף, עם אנרגיות רוקנרול זוהרות וממגנטות, שמשאירות הרחק מאחור יוצרים עדכניים. עם נגניו המצוינים – מתופף, בסיסט ובמיוחד הגיטריסט המרשים יוני אמבר, והוא עצמו מרהיב בקלידים – בהחלט ייתכן שזו היתה אחת מההופעות הטובות ביותר שהתקיימו בשנים האחרונות בתל אביב. אחד מהשיאים הרבים היה הביצוע היפהפה של "שתו העדרים" שבמקור שרה אמו, ברכה צפירה, עם המילים של אלכסנדר פן והלחן של נחום נרדי. באמצע, כש"ענני הסתיו גולשים בסדר", הוא קפץ לרגע לשירו "עננים", שבדמיונו היצירתי הוא רואה בהם "איש זקן בהריון" ו"היפופוטם בולע את הירח".

והיה אפילו סקופ: אריאל זילבר הכחיש אחת ולתמיד שכתב את "ואיך שלא" על הכלבה שלו. "זה באמת שיר אהבה לאשתי", הוא הצהיר. אהובה אחרת שלו, החצוצרה, נעדרה, וגם התלתלים הפרועים התיישרו.

"היו לי פעם עקרונות, מכרתי את כולם". לא נכון. תמיד הוא היה דעתן, אינדיווידואל, לא משתייך לאף קטגוריה. "אני סתם תמהוני". גם זה לא נכון. הוא אינו תלוש ומוזר אלא ממוקד ומחודד, יוצר מתחדש שחוקר את המוזיקה ומתעמק בכיוונים מוזיקליים מגוונים, למשל ערביים באלבום "מסך עשן" ואתיופיים ב"אנבל".

לאלבומו האחרון, "פוליטיקלי קורקט", עם שירי המחאה הימניים, לא היה ייצוג בהופעה, אבל זילבר לא טשטש את דעותיו ולא עשה דבר כדי לרצות את הקהל. הוא שר את "שיר הכריש" של נעמי שמר, על הסרדין שנתן את כל חלקי גופו לכריש תמורת "שלום", וגם זכה לתשואות. בשלב מסוים הוא תקע בשופר כדי "להביא את המשיח", הפציר בקהל להצטרף אליו בקריאה הזו ונענה חלקית – ובלי להשתהות הקסים עם ביצוע רגיש ל"שדות גולדברג" של מאיר אריאל.

"לתל אביב אין מה לדאוג", הוא הרגיע אחרי השיר "להתראות במבול הבא", ונימק: "היא לא תיהרס כי ה' שומר עליה". כן, תל אביב הקלילה מ"בטי בטי בם, נלך נלך לים, נשכב ביחד על החול החם". אבל הקלילות השובבה מעולם לא היתה אצלו אוורירית. מתחת ללחנים המתוקים תמיד היה הכובד של המילים המרות, התוהות והמיואשות. מאחורי העליזות היו ספקות. וגם אמש, לדבריו, עדיין לא היו לו תשובות. אבל בטי בם בכל זאת גויסה כשהמילים "אין שלום ואין כבר כוח" טרונספרו למחוזות פוליטיים – "אתם באמת חושבים שאם תחזירו את רמת הגולן יהיה שלום"?

האמביוולנטיות שבצבצה לעיתים מצד הקהל הוכרעה על ידי השירים האהובים: "שמש שמש", "תן לי כוח", "אגדה יפנית", "ואיך שלא", "הולך בטל", "א
נו המיואשים", "ברוש", "אני שוכב לי על הגב". עצימת עיניים, במהלך ההופעה, פיזית ומטאפורית, הביאה את תמצית הקול של זילבר עם החן העמוק, אבל בשלב מסוים לא היה בה צורך, וגם לא בתהיות מה מטרת ההופעה והאם הוא רוצה להתקרב או נאלץ להתפרנס. "לא נעים לי שאני יושב ואתם עומדים", התנצל זילבר ללא הרף, אבל בתום ההופעה שנמשכה שעתיים מרוכזות, הקהל היה מוכן לעמוד שעתיים נוספות ולשיר איתו שוב את "רוצי שמוליק" תוך כדי שהוא שולח לו אלף נשיקות. אחרי הכל, כמה זמן הוא נתן לנו לחכות?!

פורסם ב-ynet ב-24.4.09

כמה דקות לפני כן, יואב קוטנר, שהנחה אמש (יום ה') את המופע בחן לא פורמלי, הצטרף בתופים לברוזה, ליהודה עדר ולשחר ולאודי אריאל, "הבנים של", בשיר "בצהרי יום". "הגיע הזמן שכבר תוציאו את הלשון שלכם", שר ברוזה, והקהל ענה לו בצעקה – "מתרבות המערב"!

מוקי פתח את הערב בשיר "מודה אני" (אחרי שלהקת "בין השמשות" חיממה עם "באתי אליך"). "אני מתגעגע אליך מאיר בלי שבכלל הכרנו", הוא אמר. בין הבודדים על הבמה, שדווקא הכירו אישית את אריאל, היה יהודה עדר, שגם ניהל אומנותית את המופע, וליווה בגיטרה את מיקי קם אשתו ב"שיר תתמודע זמני". "עולה נגמ"ש על קו רקיע ומתנמנמת הדובה על בטן מלאה קליע", היא שרה בקדרות את השיר שהם הקדישו לגלעד שליט.

אחריהם עלה מאיר בנאי ושר את "לא יכול להוריד ממך את העיניים". פתאום פרצה אל הבמה תרצה אריאל ורקדה סביבו. אחרי הכל, היא גיבורת השיר.  ואז הוא עבר ל"קוצים א", ולהקת "שליחי הבלוז", שניגנה את השירים לאורך המופע, זעמה איתו: "וכל האסונות בסוף הולכים למעדן חלב… מוכי רעב ורעש חיש הופכים למיץ טבעי עכשיו…  בהקיצי נותנים את ההמנון".

"ועכשיו נשיר התקווה", אמר קובי אוז בשיר אחר, והתכוון לשיר "תקווה". "אז מה אני צריך את כל הליריות הזאת", הוא שר. ואני חשבתי, כפי שחשבתי תמיד כששמעתי את מאיר אריאל שר את המשפט הזה, שאני דווקא מאוד צריכה את הליריות הזאת. ועכשיו עוד יותר, כשנבצר ממנו לחדש את האספקה שלה.

את השיר שקדם ל"תקווה", "מדרש יונתי", אוז שר בכאב: "ושמיטה כהלכה אתה כבר יודע לעשות, שאתה רץ לקחת עוד ועוד אדמות"? "עברו יותר מעשרים שנה", אמר אוז, "ושוב שנת שמיטה".

אחריו עלו לבמה האחים אריאל, שאם עוצמים עיניים ומקשיבים להם, אפשר לשמוע שמץ מאביהם שבשמיים. ובין "ארול" ל"פלוגה בקו" שביצעו, דקלם אלון אבוטבול את "הספד לאמא".

לפני השיר "איך לפעמים אני", קוטנר סיפר ששאל את מאיר אריאל למה הוא שר אותו בלשון נקבה. "הנשמה היא נקבה", השיב לו אריאל. ואז התייצבה נינט טייב ושרה את השיר באנרגיות רוקיסטיות ממשיות, שנתמכו בנגינת הגיטרה של ברוך בן יצחק מ"רוקפור" ו"שליחי הבלוז". מי שפקפק באותנטיות שלה, נפתח למחשבות חדשות כאשר כמה דקות אחר כך שלום חנוך סמך את ידו עליה, בכל המובנים, כשהזמין אותה לשיר את "ריסים". השיר, שחנוך הלחין ומזוהה עם אריק איינשטיין, נזנח במשך שנים רבות. "השיר הזה חיכה הרבה זמן, אבל אני לא יכול לשיר אותו",  אמר חנוך. "ואז מצאתי מישהי ששרה אותו הכי טוב". הפעם נינט שרה בשקט ובעדינות שהלמה את המילים "כשלא קורים ניסי-ניסים יש עצב בריסים". וכל אותו זמן, לאורך כל השיר, חנוך הביט בה בהתרגשות, ולבסוף חיבק אותה חזק. אחר כך, משועשע מהצורך שלו לאזן, הוא חיבק גם את משה לוי שליווה אותה. "יש כאן המון אהבה, ואני אוהב את זה", הוא אמר.

לפני שנינט עלתה על הבמה, חנוך ביצע שיר חדש בשם "הזמן עובר". "זאת התכתבות שלי עם מאיר", הוא הסביר, וליווה את עצמו בגיטרה כשמשה לוי בפסנתר. אחר כך לוי עבר לאקורדיאון וחנוך שר ברוך חייכני את "נשל הנחש". את סוף השיר, "ואתה נשארת מאחור", הוא כבר לא ביטא במילים, רק במנגינה, כאילו סרב להותיר בעבר את חברו. אבל ב"זרעי קיץ" אולי הוא פגש אותו על "גל אהבה שנוסע אלינו".

האהבה הזו באה גם מאנשים שמאיר אריאל לא ידע על קיומם. הוא הרי נפטר לפני שהיה "כוכב נולד", שנציגות נוספות שלו בערב הזה היו מאיה רוטמן, ששרה עם ארז לב ארי את "לילה שקט עבר על כוחותינו בסואץ" ועם אסף אבידן את "טוק טוק טוק". והיתה מרינה מקסימיליאן-בלומין, שניגנה בפסנתר ושרה את "אולה בבו", ואז רקדה ושפעה כריזמה ב"טרמינל לומינלט", שאותו סיימה בלחישה תפילתית וחתמה ב"עכשיו קל יותר".

לא קל יותר כשנבצר מהרשימה הזו להכיל את כל עשרים האומנים שהופיעו הערב. נציין בכל זאת גם את אהובה עוזרי, שליוותה בבולבול טרנג (בנג'ו הודי), וגם את רונה קינן ששרה בחום את "שלל שרב", שלומי שבן והפסנתר עם "דומם עם זוג נאהבים" ושילה פרבר והגיטרה עם "ירושלים של ברזל".

בניגוד להופעות אחרות בקיסריה, הפעם איש מהקהל לא התקרב אל הבמה, כי לא ניתן היה לגעת במושא ההערצה. אבל הוא נגע בנוכחים, כפי שהוא נוגע בתשע השנים האחרונות. בקולות של אחרים, אך במילים שלו. וחבל שלא חש בכל האלפים האלה בחייו.

ולבסוף התאחדו על הבמה 3/5 (שלוש חמישיות) מלהקת "תמוז" המקורית – יהודה עדר (ולהקתו הנוכחית), איתן גדרון ואריאל זילבר, ובלי שלום חנוך. והיה מוזר לשמוע את זילבר, עם זקנו העבות וכיפתו הענקית, שר את "הולך בטל". אחר כך הם שרו את "סוף עונת התפוזים" והקהל קם על רגליו ושר עם הלהקה החסרה על "התחנה האחרונה, התחנה שלא עונה". כי מאיר אריאל בחייו ידע לנסח גם את מותו.

"שרים מאיר אריאל –  9 שנים בלעדיו", אמפי קיסריה, 24.7.08      

פורסם ב-ynet ב-25.7.08