חלק חמישי, אפילוג: המדריך לריפוי אישי ולאומי מאת אריק איינשטיין

היום השיר שלי עצוב, כך נפתח השיר שזהו שמו, וכך נותרת פתוחה התקופה שבה אני כותבת את המילים האלו. אתמול – שבת, מלאו שלושה חודשים – רבע שנה – לשבת השחורה שבה פרץ האסון הנוראי ביותר שחווינו כיהודים על אדמת ארץ ישראל. והוא טרם הסתיים.

בחרתי לציין את 85 השנים להולדתו של אריק איינשטיין, ואת העשור למותו, באמצעות אלבומו "אוהב להיות בבית". הרגשתי שהוא מתאים לתקופתנו. ברגישותו, אריק היטיב לבטא משבר מתמשך לא רק מבחינה אומנותית, אלא גם בדרך מיטיבה מבחינה שימושית. היצירה הזו נועדה לשימוש עצמי שוטף של כל מי שמאזין לה. אריק עשה עמנו חסד גדול באלבום הזה: הוא סיפק לנו תרופות וחשף כישרון נוסף מכישרונותיו הרבים – היותו הילר, מרפא.

ואצלו, כמו תמיד, בצניעות. וזה מתבטא כבר במילים הראשונות של היצירה, בשיר הפותח, "לטפטף טיפה": "לא רציתי ללמד, לא ניסיתי להטיף. לא חיפשתי לפקד וגם לא להיות עדיף".

הפזמון מסביר מה הוא כן רצה: "סך הכול רציתי לטפטף טיפה. כי טיפה, עוד טיפה, עוד טיפה, עוד טיפה – תהיינה לים".  

והטיפה הזו – היא הטיפה שלו. תמצית הייחוד שלו שנועד להיטיב "בקטנה", ודווקא הקטנה הזו, בהצטברותה – תשפיע. תהפוך לים של טוב.

וזוהי אחת מדרכי הריפוי על פי אריק. לצאת לרגע מהעצמי הכאוב כדי לעשות משהו קטן למען אחרים. בלי יומרה להפוך עולמות (או ב"אריקית" בהמשך השיר: "לא רציתי לחדש"). אחר כך אפשר לחזור ולהשתבלל בכאב, אבל פתאום מגלים שעוצמתו העזה נחלשה במעט.

להיות בקשר עם מישהו אהוב

השיר השני באלבום, "שכשנבוא", הוא תהייה מתמשכת שכולה שאלות, ופתאום מזדהרת בה עובדה אחת, שאריק שר במילים של עלי מוהר: "זה רק אני וזו רק את, וזה הרבה וזה כה מעט". וכך מתגלה דרך ריפוי נוספת – אהבה. להיות בקשר עם מישהו אהוב. ולא משנים זהותו, טיבו, גודלו או תדירותו ועל מה מתבסס הקשר – משפחה, חברות, זוגיות – כי המעט הזה נחוץ, לתמיכה הדדית, ואולי גם ליצירת אותה טיפה מהשיר הקודם – עבורו או עבורה.

השיר השלישי באלבום, מנסה לראות את הדברים הטובים – כשמו כן הוא. לא נותר אלא רק להביאו כמו שהוא, ותוך כדי הקריאה, לשים לב להדגשים:

• לא לאבד בחושך את המצפן – הזהות העצמית. לחפש אותה ללא הרף, כי היא מתחדשת ("בתוך החושך הגדול מחפש לי דרך").
• להיזכר שגם בכאוס יש דברים יציבים שאינם משתנים, כמו צבע הים ועליונותו של אלוהים (עבור מי שהוא נוכח בעולמו). "לחשוב שהים הוא תמיד-תמיד כחול, ואלוהים הוא תמיד הכי גדול".
• דיאטת חדשות. לצרוך אותן במינון מינימלי ושפוי ("מנסה לסנן את מה שכתוב בעיתון") וכאן גם מתברר שאריק הקדים את זמנו וחזה את הפייק-ניוז: "ומה שקראנו זה בכלל-בכלל לא נכון".
• לא לאבד תקווה – "מנסה לחשוב שבסוף יבוא שלום, ושמה שחלמנו זה בכלל בכלל לא חלום".

מנסה לראות את הדברים הטובים

מנסה לראות את האורות הקטנים

בתוך החושך הגדול, מחפש לי דרך

מנסה לראות את הדברים הטובים

לחשוב שהים הוא תמיד-תמיד כחול

ואלוהים הוא תמיד הכי גדול

בתוך החושך הגדול מפלס לי דרך

מנסה לראות את הדברים הטובים

מנסה לסנן את מה שכתוב בעיתון

ומה שקראנו זה בכלל-בכלל לא נכון

בתוך החושך הגדול מצייר לי דרך

מנסה לא לראות את הדברים הרעים

מנסה לחשוב שבסוף יבוא שלום

ושמה שחשבנו זה בכלל-בכלל לא חלום

בתוך החושך הגדול אני כורע ברך

מחכה שיבוא האור הגדול

מנסה לראות את הדברים הטובים

מנסה לראות את האורות הקטנים

בתוך החושך הגדול מחפש לי דרך

מנסה לראות את הדברים הטובים.

היצירה ככוח מרפא

 השיר הרביעי הוא אוהב להיות בבית, ומשם אפשר לקחת אל ארגז התרופות את כוחו של הקן הנוח והמרגיע. רצוי שהוא יהיה קבוע, אבל גם אם הוא ארעי עליו לכלול משקה מרווה לגוף ("התה והלימון") ולנשמה, לתרבות ולמסורת (ושלושתם מתמצים ב"ספרים הישנים"). כדאי לשהות בקן עם מישהו אהוב מאוד – לאו דווקא בן זוג, העיקר שהוא קבוע ("אותה האהובה") ולאמץ ריטואל ישן ומרגיע ("אותם ההרגלים").

השיר החמישי הוא השיר על התוכי יוסי – שמרמז על האומנות ועל היצירה כאופציה תרפיסטית, מיטיבה ומרפאה. באמצעותה אפשר לעבד את הכאב, להנעים, לנחם, להתעודד גם אם היצירה לא תצליח לעצור את המוות. התוכי הוא היצירה והיוצר. אריק מבקש שאנו נראה גם את היוצר ולו לרגע ונוקיר אותו גם כאדם. זו תהיה תודתנו הצנועה על היופי ועל הנחמה שהוא מעניק לנו.

השיר השישי הוא לכול זמן – ובו אריק מנסח את הקוהלת האישית שלו (בספר קוהלת מופיעות הוראות ההפעלה האנושיות המפורסמות וביניהם התזכורת לעשות מעשים ולפעול פעולות אך ורק בהקשר הנכון). מבחר מייצג מהגרסה ה"אריקית": "עת לרצות להיות לבד, ועת להיות ביחד… עת לחיות באהבה, ואת גם לכסח".

ודווקא בתקופה שבה נכתבות השורות האלה – חורף 2024 – בעיצומם של אסון ושל מלחמה קשה – נראה שהחלק הבא של השיר יכול להתרחש בו זמנית: "עת לצאת, לצאת אל הרחוב, ועת לכאוב בשקט". ובשפה אקטואלית: לצאת החוצה, להתאחד על מנת להתקומם מהעוולות ולפעול ביחד כדי להחזיר את החטופים ואת חיילנו בשלום", ובמקביל: להתאבל, וללקק את הפצעים בפרטיות.

עצימת העיניים היא רק עִפעוף

השיר השביעי – יושב מול הנייר – הוא היחיד באלבום שמשקף חוסר אונים טוטאלי מבלי לפתור אותו, וחמור מזה: מבלי יכולת אפילו לתאר אותו. הכאב מקשה על הניסוח:

יושב מול הנייר, העט ביד כמו חרב

יושב מול הנייר, רוצה לשפוך הכול

יושב מול הנייר, רואה אותך נופלת

מביט אל הנייר, ולא יוצא לי קול

אוי ארצי מולדתי, את הולכת פייפן

שברת לי את הלב לחתיכות קטנות

היה לנו חלום, ועכשיו הוא איננו

אני כל כך עצוב. בא לי לבכות

יושב מול הנייר, מתחיל לרדת ערב

יושב מול הנייר, בחוץ נהיה כחול

יושב מול הנייר, ואת שם מתמוטטת

מביט אל הנייר, טומן הראש בחול.

אוי ארצי מולדתי…

יושב מול הנייר, העט ביד כמו חרב

יושב מול הנייר, רוצה לשפוך הכול

יושב מול הנייר, רואה אותך נופלת

מביט אל הנייר, ולא יוצא לי קול.

אוי ארצי מולדתי…

ודווקא האומץ לשקף את הדברים כהווייתם, כולל ההשלמה עם האלם – הוא ההתחלה של הריפוי. צריך להכיר בשבר ולאמוד את ממדיו כדי לתקן אותו, או לפחות לנסות. "טומן הראש בחול", הוא אומר, אבל ממעיט בערך עצמו. עצימת העיניים הזו היא רק עִפעוף. למעשה, כל השיר הזה הוא התמודדות. ומה שבכל זאת מעניק תקווה הוא שזה עדיין שיר אהבה.

למה אריק צחק

השיר השמיני – היום השיר שלי עצוב הוא בעצם המשך של קודמו, בשינוי משמח – הפעם, יש בפנים תרופות:

היום השיר שלי עצוב

זה יום כזה, אני יודע

היום אני מרגיש עזוב

זה יום כזה, שלא פוגע

ואין מה לעשות

ואין מה לשנות

יש רק לחכות

שכבר יגיע הלילה

היום השיר שלי עצוב

איך נפלתי, לא יודע

היום כלום כבר לא חשוב

זה יום כזה שלא פוגע

אני יודע

שאין מה לעשות…

מחר תזרח השמש, ילכו העננים

מחר נחשוב אחרת, נמצא את המילים

אז בוא כבר בוא הלילה וקח אותי לישון

מחר אני מבטיח אני אצחק ראשון.

היום השיר שלי עצוב

זה יום כזה, אני יודע

היום אני מרגיש עזוב

זה יום כזה שלא פוגע

אני יודע.

כאן אריק מבטא חוכמה טיפולית עתיקה וחדשנית כאחת, שמיטב מקצועני בריאות הנפש יאשרו אותה תוך כדי הִנהון נמרץ: "זה יום כזה, אני יודע" – ובמילים אחרות: הכרה במציאות הקשה ופתיחוּת לחוות אותה ולהשלים איתה. "ואין מה לעשות, ואין מה לשנות" – לפעמים זה המצב. לא תועיל התנגדות. "יש רק לחכות שכבר יגיע הלילה" – והיום הזה יסתיים, ואז יבוא היום הבא: "מחר תזרח השמש, ילכו העננים". ומה לגבי חוסר היכולת להתנסח, למצוא פתרון? "מחר נחשוב אחרת, נמצא את המילים".

במהלך השיר, דקה ו-25 שניות מתחילתו, אריק איינשטיין צוחק. זה קורה אחרי השאלה "איך נפלתי?" ותוך כדי התשובה "לא יודע". והצחוק הזה הוא החלק האהוב עלי באלבום כולו. צחוק של מבוכה, פגיעות, פליאה וגם התנצלות מתוקה שאין בכלל צורך בה, אבל רק כשהיא נשמעת – מתבררת נחיצותה ומתגלמת תמצית ה"אריקיות" הזכה.

סוד הציפייה

השיר התשיעי – אין לו זמן נראה תלוש ולא קשור. כי מה הקשר בין מכור לעבודה – וורקוהוליק – לאוהב להיות בבית? במשך שנים הרגשתי שאני לא מצליחה לפצח את זה, עד שקיבלתי כיוון מהעיתונאי דרור פויר: "אולי זה השיר על ההוא שלא אוהב להיות בבית", הוא אמר לי, וסוף-סוף הבנתי שזוהי תמונת הראי, הנגטיב, של שיר הנושא. ושבאמצעות דרך השלילה אפשר לראות את כל הטוב שהחיים מציעים, ושגיבור השיר מחמיץ: המוזיקה בטבע, הים, השקיעה, האומנות והמשפחה. הם כאן, ובגלל ארעיותם, כדאי לחוות אותם במלוא ההכרה. לא להיות מוסחים בטרדות הטפל.

ומה קורה כאשר הטוב הביתי נעלם, מוסתר, קורס, או טרם נמצא?

וכאן מגיע השיר האחרון באלבום, אחכה, ואיתו סוד הציפייה, שכוחה במעשיותה. בחוסר הפאסיביות שלה. ביום יעקב משקה את הצאן. אין לו זמן להמתין. אבל בלילה הוא זוכר את הסיבה למעשיו, את ייעודו ואת משימתו – להגשים את אהבתו. מתגעגע, ותוך כדי כך גם פועל. כדי לאחוז בחלום נדרש לצעוד את כל הדרך עד אליו.    

ולכן – היום, השיר שלי, ושלנו, עצוב. אבל כמו שאריק איינשטיין מלמד אותנו, מחר – ולא משנה אורכה של יחידת הזמן הזאת – "מחר נחשוב אחרת. נמצא את המילים".

ולסיכום, מתנה שימושית:

המדריך המקוצר לריפוי אישי ולאומי על-פי אריק איינשטיין

1. להביט בשבר באומץ. להתבונן בכולו ולא להיבהל מחוסר האונים לתאר אותו. זוהי תחילת הריפוי.
2. להיזכר בדברים היציבים שאינם משתנים גם בכאוס ובחושך הגדול. למשל: צבעו הכחול של הים ולמי שמאמין – כוחו של אלוהים.
3. להשלים עם הוודאות שיש ימים נוראים ותקופות זוועתיות, ולהאמין בהיותם בני-חלוף. ללכת לישון, להתחדש בכוחות לקראת הבאת הטוב, שיגיע בוודאות.
4. לא לאבד תקווה. לא לוותר על חלומותינו כבני אדם פרטיים וכחלק מעם.
5. לזכור את הזהות העצמית. להמשיך לחפש אותה תמידית. היא מתחדשת.
6. לאהוב. לחבור ולהתחבר עם מישהו – משפחה, חברים, בן זוג. העניקו להם את עצמכם, ואת הזכות להעניק לכם את עצמם.
7. לעשות טוב, גם "בקטנה". את ואתה – טפטפו את הטיפה הקטנה שלכם מבלי לחשוש מזעירותה. "כי טיפה, עוד טיפה, עוד טיפה, עוד טיפה – תהיינה לים".  
8. לצפות לטוב באקטיביות. לצעוד את כל הדרך עד להגשמת החלום.
9. לפעול בעיתוי ובהקשרים הנכונים. עת לכל דבר.
10. לצמצם למינימום האפשרי את צריכת החדשות.
11. להשקות את הגוף ואת הנפש במזון אהוב ופשוט ובחברה טובה.
12. לחוות אומנות. להוקיר את היוצרים.

תימורה לסינגר, 7 בינואר 2024, כ"ו בטבת תשפ"ד

המחווה הראשונה לאלבום אוהב להיות בבית, לשיר לטפטף טיפה – ציירה וכתבה שרון רודניק

פרויקט אריק איינשטיין אוהב להיות בבית: חלק ראשון – "לטפטף טיפה"

המחווה השנייה לאלבום אוהב להיות בבית, לשיר שכשנבוא – כותב מיקי לוי

פרויקט אריק איינשטיין אוהב להיות בבית: חלק שני – שכשנבוא

המחווה השלישית לאלבום אוהב להיות בבית, השיר על תוכי יוסי – מאיירת וכותבת: ורד שדמי שלמה

פרויקט אריק איינשטיין אוהב להיות בבית: חלק שלישי – השיר על התוכי יוסי

המחווה הרביעית לאלבום אוהב להיות בבית, לשיר אחכה – כותבת זהרה רון

פרויקט אריק איינשטיין אוהב להיות בבית: חלק רביעי – אחכה

חלק רביעי: אחכה – מאת זהרה רון

אחכה

מילים: עלי מוהר

לחן: מיקי גבריאלוב

העיבוד של אריק איינשטיין, עלי מוהר ומיקי גבריאלוב לאחד הסיפורים הכי רומנטיים בתנ"ך, סיפור אהבתם של יעקב ורחל, הוא חוליה נוספת בשרשרת ארוכה של מדרשים, פרשנויות ויצירות אומנות, שעסקו בו כחלק מדיאלוג תרבותי רב-שנים עם המקורות המקראיים.

הגרסה שלהם מספרת את הסיפור העתיק בסגנון של בלדה רומנטית עם הרבה כאב, וכדרכה של בלדה, היא תמציתית ומרוכזת, מתארת דרמות וסערות נפש גדולות במילים קצרות, מדודות, בבחינת מעט המכיל את המרובה:

אחכה

כל הלילה אחכה
וביום את הצאן
אשקה
ואחכה

זמן ישטוף
ושנה כמו יום
תחלוף
ולבי לא יחדל
אהוב
אותך, רחל

כוח  –
תני לי כוח לסלוח
את השקר לשכוח
רק לזכור
כי האבן לא הייתה כבדה אז בשדה
כשפגשתי בך
הו רחל
אחכה ואייחל

 וקולי יעקוב בליל
אחרי רחל

אחכה
כל הלילה
אחכה וביום את הצאן
אשקה
ואחכה לרחל.

הסיפור הוא חלק מפרשת וַיֵּצֵא בספר בראשית, המתארת את קורותיו של אבי האומה, שאז עוד לא ידע בכלל שהוא כזה, אחרי שגנב את הבכורה מאחיו הבכור עשיו, ונאלץ לברוח לחרן, למשפחת אימו, שם אמור דודו, לבן הארמי, לתת לו מקלט ולעזור לו למצוא אישה.

את האישה מוצא יעקב בכוחות עצמו, ומהר מאוד. הוא מגיע לחרן, פוגש את רועי הצאן של לבן ליד הבאר, מקום המפגש המרכזי של כל רועי העדרים. גם רחל מגיעה עם עדרי אביה אל הבאר, וברגע שיעקב רואה אותה, ניצתת בו אהבה ממבט ראשון. התנ"ך מתאר זאת כך:

י וַיְהִי כַּאֲשֶׁר רָאָה יַעֲקֹב אֶת-רָחֵל בַּת-לָבָן אֲחִי אִמּוֹ וְאֶת-צֹאן לָבָן אֲחִי אִמּוֹ וַיִּגַּשׁ יַעֲקֹב וַיָּגֶל אֶת-הָאֶבֶן מֵעַל פִּי הַבְּאֵר וַיַּשְׁקְ אֶת-צֹאן לָבָן אֲחִי אִמּוֹ.  יא וַיִּשַּׁק יַעֲקֹב לְרָחֵל וַיִּשָּׂא אֶת-קֹלוֹ וַיֵּבְךְּ (בראשית כ"ט).

המספר המקראי, כדרכו, מתאר פעולות ולא מחשבות. הדבר הראשון שמסופר לנו שעושה יעקב הוא לגלול את האבן מפי הבאר ולהשקות את הצאן של בת דודתו היפה. כמה פסוקים קודם לכן הבהירו הרועים ליעקב שאצלם מקובל שגוללים את האבן מפי הבאר רק כשכל הרועים והעדרים מתקבצים במקום. גם בגלל שהאבן כבדה וקל יותר לגלול אותה יחד, וגם בגלל שנהוג אצלם שכל הצאן שותים יחד.

כשיעקב רואה את רחל הוא מצפצף על הנוהגים המקומיים וגולל לבדו את האבן לטובת הצאן שלה, על חשבון כולם. בכך הוא גם מפגין את כוחו הפיזי וגם מבהיר לה ולכולם את רגשותיו. סערת הנפש שלו כל כך גדולה, שהוא מנשק אותה ופורץ בבכי.

בשנים הקשות שיבואו לאחר מכן, יעקב יחזור וייזכר שוב ושוב ביום ההוא: "תני לי כוח לסלוח / את השקר לשכוח / רק לזכור / כי האבן לא הייתה כבדה אז בשדה / כשפגשתי בך".

האבן הייתה כבדה ועוד איך, עובדה שהיו דרושים כמה וכמה רועים כדי לגלול אותה ביחד, אבל האהבה נותנת ליעקב כוח על-אנושי.

המשך הסיפור זכור וידוע: יעקב מבקש מלבן לתת לו את רחל לאישה, ומכיוון שאין לו מוהר לתת בעבורה, הוא משלם בעבודה קשה של שבע שנים תמימות. בסופן מערים עליו לבן, ונותן לו לאישה את לאה, האחות הבכורה, ולא את רחל. שוב הסדר החברתי המקומי: אצלנו נהוג שלא מחתנים את הצעירה לפני הבכורה, מיתמם לבן. זה כנראה נכון, אבל הוא מנצל את אהבתו של יעקב ויודע שבזכותה הוא יקבל עוד שבע שנים של עבודת חינם, שתרבה ותשביח את עדריו.

ויעקב? הוא חושק שיניים ומחכה. ובכך מצטרפים יעקב ורחל לסיפורי האהבה האוניברסליים הגדולים, שגם בהם הסדר החברתי מערים בפני האוהבים מהמורות וקשיים על מימוש  אהבתם – רומיאו ויוליה, טריסטן ואיזולד, אבלאר ואלואיז. אריק משמש כאן כעין טרובדור, שמעלה את הסיפורים הללו בבלדות הנוגות שהתנגנו והושרו בחצרות המלכים, האצילים והאבירים, בגרסה מדברית ים-תיכונית.

אחכה / כל הלילה אחכה / וביום את הצאן / אשקה /ואחכה/
זמן ישטוף / ושנה כמו יום תחלוף / ולבי לא יחדל אהוב/
אותך, רחל

מיקי גבריאלוב מצליח לבטא בלחן העצוב, השקט והמלודי, את כל הכמיהה, הציפייה, האיפוק, הגעגוע, הכאב, ההשלמה, ואריק איינשטיין עם הקול החם והמלטף שלו מצליח לצקת את התקווה ואת הגעגוע יחד, לשמור על הגשה מאופקת, שיש הרבה רגש מאחוריה, וליצור אינטימיות עם המאזין.

רק בבקשה "תני לי כוח" הוא עולה טון לכמעט צעקת כאב שקטה, שקטה מאוד, שמעידה עד כמה קשה לו ליעקב לעמוד בסבל הזה, ולשמור על עצמו שלא להפוך מריר וכועס על העוול שנגרם לו. אבל יעקב, וגם אריק, וגם הלחן, נאחזים באהבה ובתקווה, חוזרים שוב ושוב אל הזיכרון המתוק ההוא ליד הבאר.

ההלחנה והתזמור, הקלידים של יוני רכטר, הגיטרה של יצחק קלפטר והבוזוקי והבַּגְלָמָה של יהודה פוליקר– כולם יחד פורטים על מיתרי הלב ומזכירים למאזין כאבי לב ישנים, בגידות שבגדו בו, אהבות עצובות וגם תקוות שהתגשמו.

את מילות השיר כתב כאמור עלי מוהר, מי שכתב לאריק כמה מהיפים בשיריו, וגם את הביוגרפיה שלו,  "זו אותה האהבה". בסוף נובמבר 2006 הלך מוהר לעולמו, ובמקרה (או שלא במקרה) זה יצא בדיוק ערב פרשת "ויצא", שמתוארת בשיר היפה הזה. שבע שנים מאוחר יותר ( עוד מספר מאגי תנכ"י חוזר), בסוף נובמבר 2013, הצטרף אליו אריק איינשטיין. יהיו ברוכים שניהם.

זהרה רון היא כותבת, עורכת ויוצרת תוכן. לשעבר עורכת מיסטר G במוסף G של גלובס, מבקרת הספרים וכותבת הטריוויה במגזין.

המחווה הראשונה לאלבום אוהב להיות בבית, לשיר לטפטף טיפה – יוצרת: שרון רודניק

פרויקט אריק איינשטיין אוהב להיות בבית: חלק ראשון – "לטפטף טיפה"

המחווה השנייה לאלבום אוהב להיות בבית, לשיר שכשנבוא – כותב: מיקי לוי

פרויקט אריק איינשטיין אוהב להיות בבית: חלק שני – שכשנבוא

המחווה השלישית לאלבום אוהב להיות בבית, השיר על תוכי יוסי – מאיירת וכותבת: ורד שדמי שלמה 

פרויקט אריק איינשטיין אוהב להיות בבית: חלק שלישי – השיר על התוכי יוסי

חלק שלישי: השיר על התוכי יוסי – יוצרת וכותבת: ורד שדמי

"השיר על התוכי יוסי"

מילים: אברהם חלפי

לחן: מיקי גבריאלוב

קשה היום לצאת לשיטוט במחשבות בלי למצוא את עצמך בשביל שמוליך ל-7 באוקטובר. הכול מתגמד או מחפש הקשר. אני פותחת קשרים, מפרידה ושוב מחברת. השביל עדיין שם.

אני קוראת את המילים של השיר והכול מציף, הדמעות מתחילות לטפס למעלה בגרון עד שמגיעות לארובות העיניים ונשפכות החוצה. אני חושבת, כמה אומץ צריך כדי להלחין, לבצע את אחד השירים היותר עצובים שנכתבו.

אני מקשיבה לשיר. איכשהו, הקול של אריק מצליח להשרות תחושת ביטחון ומרים אותי קצת מתחתית העצב.

יש לי הרבה שאלות. למה דווקא אריק? למה דווקא חלפי? למה דווקא יוסי?

מאז שיצא בשנת 1986 באלבום "אוהב להיות בבית (ולא, לא באלבום "משירי אברהם חלפי" משנת 1988) ביצעו לא מעט אומנים את השיר, ביניהם שולי רנד, גידי גוב ויזהר אשדות, עמיר בניון ועוד ועוד. אף ביצוע לא מתקרב אף במעט לקולו של אריק. קורה שם איזה קסם שלא מצליחה להסביר. השיר כאילו נכתב והולחן עבורו בלבד.

איך התגלגל השיר לידי אריק? מה לו ולחלפי? חלפי, מתברר, היה חבר של המשפחה. ואת תוכי יוסי משאיל חלפי מאביגדור המאירי שהיה סופר, משורר ומייסד התיאטראות הסאטיריים "הקומקום" ו"המטאטא". "יוסי" היה תוכי, מידידיו היחידים כילד בודד שגדל בבית סבו וסבתו בכפר בהונגריה לאחר שאימו נפטרה. דמות התוכי הייתה משמעותית מאוד ביצירה של מאירי ולאחר שחלפי בילה לילה שלם במחיצתו יצא עם המחשבה "אקנה לי תוכי ושמו יהיה יוסי…". לא ידוע אם באמת קנה תוכי, אבל השורה שכנראה לא עזבה אותו הפכה לשיר.

את השיר אני קוראת שוב ושוב. רושמת בפנקס אימג'ים שקופצים בין השורות. מגגלת קצת תמונות של אריק, חיפשתי בעיניים שלו את מה שהציף אותי. אני לא מוצאת את זה. אולי סתם הייתי רגשנית? או שאריק מצליח לייצר מסך, לא נותן לחדור פנימה. בשבילי האיש הזה קצת תעלומה. אולי ככה הוא רצה להישאר לתמיד, תעלומה. מזל טוב אריק ליום הולדתך ה-85.

ורד שדמי שלמה הייתה העורכת הגרפית של מגזין G בגלובס. כיום היא עוסקת בניהול תרבות קהילתית, מעצבת ומאיירת עצמאית.

המחווה השנייה לאלבום אוהב להיות בבית, לשיר שכשנבוא – כותב: מיקי לוי

פרויקט אריק איינשטיין אוהב להיות בבית: חלק שני – שכשנבוא

המחווה הראשונה לאלבום אוהב להיות בבית, לשיר לטפטף טיפה – יוצרת: שרון רודניק

פרויקט אריק איינשטיין אוהב להיות בבית: חלק ראשון – "לטפטף טיפה"

חלק שני: "שכשנבוא" – מאת מיקי לוי

מילים ולחן: ארגיריס קונדיס, תרגום לעברית: עלי מוהר

למזלי, שמעתי את "שכשנבוא" בגיל שבו השפה עדיין לא מתקבעת: צלילים והברות לא מתחברים באופן אוטומטי, גם לא תווים ומלודיות, שלא לדבר על אידאות תרבותיות – אותן יַבָּשׁוֹת של הנפש שאדם נאלץ למקם עצמו באחת מהן במהלך חייו, עד שהשנים והניסיון מחזירים אותו אל הפירוק הטקטוני שמאפיין את הילדות, את ה"להיות בדרך". כך קרה שהתהום שנפערה ביני לבין הוריי שנים ספורות מאוחר יותר, בתחילת הנעורים, זו שגרמה לי להתייחס למוזיקה היוונית ששמעו בבית כאל ז'אנר נחות, עוד לא הייתה אפילו בקע כשהייתי בן חמש, כשהשיר המתעתע הזה התנגן ברדיו.

המוח יודע לעשות דברים נפלאים עם צלילים בגיל הזה, לפני שהדקדוק מגביל אותנו לדקדוק של שפת אמנו. הפונמות – אותן יחידות צליל שמתחברות להברות ומשם למילים – משתנות משפה לשפה. כך נוצרות מילים כמו סווצ'ר (sweat-shirt) ואגזוז (exhaust): מערכת הצלילים בעברית מקשה לבטא אותן באותו אופן שהן מבוטאות באנגלית, אז המוח הולך למשמעות המצלולית הכי קרובה – סווצ'ר נשמע כמו סוודר, ואגזוז נשמע כמו משהו שקשור לפליטת גז.

אני התייחסתי ל"שכשנבוא" כשיר שחלקו בשפה זרה, שמאפייניה עדיין לא היו ברורים לי – אני לא בטוח שהתייחסתי אליה אפילו כאל יוונית – וחלקו בעברית. "שכשנבוא נִמ[צא תשובה]" נשמע לי כמו מילת כישוף. שקשנבוני. כמו "יניס", "גילאלי", "אוצ'ושן", ("הזמן את השנים יניס… אבל ישנם דברים שהוא עוד לא גילה לי… האם יפרח לי עוד שושן"), כמו הדרך מהמקום המופלא "חקאצ'ובאלי" ("האם בסוף הדרך מחכה תשובה לי").

שנים מאוחר יותר יתברר לי ש"שקשנבו" היא אכן מילת קסם, מהסוג שרק רב-מג כמו עלי מוהר מסוגל לרקוח. השיר הרי נוצק אל תוך תבנית של פזמון יווני: Ti théleis gero ("מה אתה רוצה, איש זקן/מכובד"); ו"שכשנבוא" הוא מעשה-קסם פונולוגי שמתרגם את צבר הצלילים "סֶקְסֵנוקוׄ"  (Se xéno kó) ל"שקשנבו". מעניין שדווקא התרגום לעברית מצליח לשמור על מילה בשלמותה, בעוד השיר המקורי נאלץ לשבור מילה באמצע: השורה השלמה היא Se xéno kósmo perpatás. במקור יש לשורה הזו משמעות מהפנטת, מתעתעת: "אתה מתהלך על אדמה זרה".

 להיות ביעד בלי להגיע אליו

התעתוע הזה מתגלם באופן מופתי, אולי אפילו חזק יותר, בצירוף "שכשנבוא". זה לא רק המצלול שנשמע בשפה זרה, זה גם הסירבול שמגולם בתוך המשפט שמתכנס בצירוף הזה: "שכשנבוא" משמעו "בזמן מתי שנבוא". הסרבול הזה טומן בחובו קסם תחבירי: בעוד שהמלודיה יוצרת תחושה של שני חלקים, שאלה ("ואיך נדע אם יש תקווה?") ואז, לכאורה, תשובה ("שכשנבוא נמצא תשובה"). אבל זה לא "כשנבוא", אלא "שכשנבוא". ה-ש' הזו משייכת את "כשנבוא" ל"איך נדע". כלומר: אין פה תשובה, אלא פשוט המשך של אותה שאלה, ריבוד שלה. איך נדע אם יש תקווה? איך נדע שכאשר נבוא נמצא תשובה?

הלבירינת הדדלוסי של "שכשנבוא" מסתבך עוד יותר כשאני חושב על "נבוא". מה זה אומר "לבוא"? בדרך כלל, תשובה היא משהו שמוצאים כשמגיעים, כשהתהליך הסתיים. אין דין "לבוא" כדין "להגיע": "לבוא" מזמן תהליך מתמשך. "אני בא!" (כלומר: אני בדרך), או במובנים הנפשיים יותר "אני בא ואומר" (אני רוצה להגיד) או בסלנג של העשורים האחרונים: "בוא" במובן של "בחיאת" או "תבין". במובן הזה, לבוא משמעו להיות ביעד בלי להגיע אליו – להתהלך תמיד על אדמה זרה.

כבוגרים, המוח שלנו לא תמיד מאפשר לנו "לבוא". הוא רוצה "להגיע". להיות על קרקע יציבה. לכן כשאנחנו שומעים מילים בשפה זרה ומתבקשים לחזור עליהן, אנחנו נכניס את הצלילים הבלתי מוכרים לתוך התבניות המוכרות בשפה שלנו. כך נוצרות מילים כמו "סווצ'ר" ו"אגזוז", אבל גם קיבעונות מחשבתיים כמו "ימין" ו"שמאל" או "אז רגע, בצד של מי אתה".

יש רגעים שבהם אדם מרגיש שהשיח שבו הוא מתהלך הוא אדמה זרה. כמו בילדות, המוח מסרב לתת משמעות קונקרטית לצלילים שהוא שומע, והוא פשוט מרשה לעצמו להתרשם מהמוזיקה של הדברים. לרוב, התעתוע הזה נותן תחושה של חוסר יציבות, של לעמוד על אדמה ו"להיות בדרך" באותו זמן, להרגיש את השינוי הטקטוני מתחת לרגליים. לכן, כדי לשמור על איזון נפשי, התופעה הזו לא מחזיקה זמן רב. אמנות מאפשרת להרגיש את זה לרגע, בביטחון המרוחק של האזנה לשיר: זו טברנה יוונית? חגיגה כלייזמרית? חיבוטים של עם אחרי אלפיים שנות גלות? חיפוש של אדם את אלוהיו? הרהורים לעת זִקנה? בדיחה בין חברים? הכול יחד או אף אחד מאלה? "שכשנבוא" מזמין אותנו לא להתקבע. יהיה זמן לזה, בוויכוחים, בסטריאוטיפים, במלחמות. לעת עתה, אריק איינשטיין, מיקי גבריאלוב ועלי מוהר מציעים לנו פשוט – לבוא.

מיקי לוי היה סגן העורך במגזין G. כיום הוא עורך עיתונות נתונים באתר "שומרים – המרכז לתקשורת ודמוקרטיה" ובעל תואר ראשון רב-תחומי בבלשנות, רטוריקה ותרבות דיגיטלית שאותו סיים בהצטיינות יתרה.

המחווה הראשונה בסדרה לשיר לטפטף טיפה – יוצרת: שרון רודניק

פרויקט אריק איינשטיין אוהב להיות בבית: חלק ראשון – "לטפטף טיפה"

שיר ראשון "לטפטף טיפה" – יוצרת: שרון רודניק

השנה: 1986. מצב הרוח: עגום. תיכף תתחיל האינתיפאדה הראשונה וכבר יש גל טרור שמבשר אותה. מבפנים – שסעים. שנאה, קנאות, גזענות, קיצוניות. שלוש שנים קודם לכן נרצח אמיל גרינצווייג בהפגנת שלום עכשיו וכעת הרב כהנא נהיה חבר כנסת ומפיץ שנאה מתנשאת ויהדות לא יהודית. תחושת אסון מסתמנת. בהתחלה אצל הרגישים, בעלי האנטנות, הלוא הם היוצרים. והכי מזוקק מביניהם הוא אריק איינשטיין, שהוציא בשנה זו את אוהב להיות בבית – אלבום אישי במיוחד, שבו כתב את המילים לשבעה מתוך עשרת שיריו. מיקי גבריאלוב העניק לחנים יפהפיים ואחראי להפקה המוזיקלית ולעיבודים החמים שמחבקים את השירים, מאנישים אותם למדרגת חברים. חצי מלהקת כוורת ניגנו שם (יוני רכטר, אלון אולארצ'יק ויצחק קלפטר) וגם בזכותם שורה על השירים תחושת ביתיות שנשמעת נון-שלנטית רק בגלל שהיא סופר-מקצוענית.

יופי, כנות ולהט של אכפתיות על רקע ימי פורענות. אלה משאירים את היצירה הזו – כמעט 40 שנה אחרי יציאתה – אקטואלית. איינשטיין קופץ ראש לתוך להבי החרבות המתגודדות, נכאב מהם ונפצע אנושות. ובו זמנית, בפלא של האומן שהוא, יש לו דרכים לארוג תחבושות, לרקוח משחות משככות. להיות התרופה והמרפא.

השנה: תשפ"ד שהתחילה לא טוב ומסתמנת רע. משמחת התורה נכחדה השמחה. שבוע ראשון של 2024, ואנחנו עדיין בעיצומה של מלחמה, דורשים את חטופינו, סופרים את מתינו, מנסים לתפקד תוך כדי דיכאון, הלם, כעס, חרדה וייאוש קולקטיביים. מצב צבירה הולם לשמוע את האלבום הזה, להחצין את מחאתו ואת עלבונו, וגם לחוש את החיוך האיינשטייני הטוב, היפהפה למרות פציעתו, המחלק תקווה לכל דורש. ויש דרישה.

לצורך המחווה הזו גייסתי שותפים נושנים שלי, חבריי (מקצועית ואישית) לצוות G בעיתון גלובס, מהתקופה שבה פיקד עליו אייל אברהמי. מדי שבוע זכיתי להיות חלק מהם כשביחד יילדנו שוב ושוב (עד שכבר לא) את מגזין סוף השבוע הנ"ל בשנים שבהן היה בפריחתו ובשיאו. במהלך הימים הקרובים אפרסם כאן את הפרשנות היצירתית של חלקם לשירים מתוך האלבום. כל יום שיר.

האלבום והפרויקט הזה נפתחים בשיר לטפטף טיפה (מילים: אריק איינשטיין, לחן: מיקי גבריאלוב). שרון רודניק – שהייתה העורכת הגרפית של G – בחרה להתייחס אליו בדרך ויזואלית מרהיבה ומרגשת. הייחוד שלה: נקודת המבט החדשה שהיא פותחת אליו – נשית. דרכה, נשקפת החיוּת האופטימית שבסערה, כפי שהיא מתבטאת בתמציתה הזעירה ביותר  – הטיפה, שבהיאספותה, בהתמדתה ובהכפלתה הופכת לים.

שרון רודניק הייתה העורכת הגרפית של מגזין G והמעצבת הראשית של גלובס. כיום היא מורה, בעלת סטודיו לעיצוב ומרצה לתקשורת חזותית.

הציפייה הייתה חממה נהדרת להנבטת יצירה – רומנים של מכתבים, ושירים.

אז בואו נצלול לשירי מכתבים. שולחת במעטפת המסך שירים-מכתבים, וחותמת אותם בתקווה שתמיד תקבלו – לא משנה באיזו מעטפה – בשורות משמחות.

ואיזה מכתבים נוספים עם מנגינה מהדהדים עכשיו בראשך?

עוד ניפגש / אריק איינשטיין (מילים: אריק איינשטיין, לחן: שם טוב לוי)

 "מה לספר לך וזה רק מכתב", מתנצל איינשטיין במילים שכואבות את הקושי שלו להתנסח בהן. אבל בעצם, הוא מצליח ליצור איתן את ההתנסחות המושלמת של הגעגוע: "יש כאן הכל, אבל אין אותך".

עד עולם אחכה / יצחק קלפטר ויעל לוי (מילים: יונתן גפן, לחן: יצחק קלפטר)

"אני כותב מכתב, הדף נגמר לי, אני רוצה אותך, רע לי ומר לי".  יותר מהכל, זה דואט על חוסר תקשורת. גם הוא וגם היא כמהים זה לזו וזו לזה ומבטיחים לחכות לנצח. אבל מדוע נדרשים כאן עינויי הציפייה כששניכם אוהבים בו זמנית? למה אתם לא נפגשים כבר?

מכתב קטן / דני רובס ואופירה יוספי  (מילים ולחן: דני רובס)

"מכתב קטן לאיש אחד רחוק מכאן, ובו תמונה שיש בה זיכרון ישן: שנינו מחייכים למצלמה, לפני שהוא הלך למלחמה". מכתב שהוא מזכרת מאהוב מת, עם אחד מהמשפטים הכי מצמיתים בזמר הישראלי: "יש ודאי במקום נסתר תשובה לכל דבר אז למה דווקא לי נגמר הכל לפני שהתחיל?". למה?

אוהבת אותך, עוזבת אותך / דפנה ארמוני (מילים ולחן: שלום חנוך)

"לא יודעת איך להתחיל, מה לכתוב, איך לא להבהיל" – כך נפתח מכתב האהבה האמביוולנטי הזה. היא עוזבת אותו, אפילו שהיא אוהבת אותו, כי היא רוצה – בטרם יהיה מאוחר מדי – לאהוב גם את עצמה.

קראתי את מכתבך / איפה הילד (מילים ולחן: חמי רודנר)

"קראתי את מכתבך. כמעט והצלחתי לשנוא אותך. לרגע הבנתי איך, איך איבדתי אותך לעוד נצח". והפעם, נקודת המבט של קורא המכתב, ובמקרה הזה – של האוהב הננטש.

מהרי נא / אהוד בנאי (מילים ולחן: אהוד בנאי)

"כשאמא באה ואומרת: 'יש לך מכתב', הניצוץ חוזר לפתע אל עיניו. הוא מריח באוויר את הגשם מתקרב ומביא את אהבת חייו". כאן המכתב הוא בשורה טובה, תרופה לחידלון של הילד החולה בן השלושים. ומי שמביאה אותו היא האמא, שכבר איננה, והשיר הזה מתגעגע אליה, חוזר אליה ומנציח אותה: "את חזרת אל ביתי, כן עכשיו את איתי. אני קורא בשמך לביתי".

האיש עם המכתב / פונץ' (מילים ולחן: יוסי בבליקי, שלום גד, אלי שאולי ושלמה רוזנבלום

כדרכה היפהפייה והמיסתורית של הלהקה החמקמקה הזו, הם מנסים לפענח אמת שבה דווקא השליח הוא המושא והאמצעי הוא המטרה.

המכתב /  נועה שמר (מילים: מרים ארן, לחן: נועה שמר)

השיר שבזכותו נכתב הפוסט הזה.

נשמטו על רצפת חדר העריכה: "חלון לים התיכון", "כמו צמח בר", "הדוור/עומר קורן, מעיל הגשם הכחול/שרון ליפשיץ (תרגום של צרויה להב ללאונרד כהן).

אוהבים להיות עכשיו בבית? אריק איינשטיין זצ"ל אהב. עד כדי כך, שבשנת 86 הוציא ביחד עם מיקי גבריאלוב את האלבום עם השם הביתי הזה. זהו אלבום אישי במיוחד – איינשטיין כתב את המילים לשבעה מתוך עשרת שיריו. מיקי גבריאלוב העניק לחנים יפהפיים ואחראי להפקה המוזיקלית ולעיבודים החמים שמחבקים את השירים, שחצי מלהקת כוורת מנגנים אותם (יוני רכטר, אלון אולארצ'יק ויצחק קלפטר).

בימים אלה של הסתגרות בדל"ת אמות, נעים לחזור אל המוזיקה הזאת, שמתחילה במעין הצהרת כוונות צנועה, ששיאה שוחר הטוב בפזמון: "סך הכול רציתי לטפטף טיפה / כי טיפה, עוד טיפה, עוד טיפה, עוד טיפה / תהיינה לים".

זוהי יצירה מלנכולית ("תוכי יוסי" – אחד מגדולי השירים העבריים, "היום השיר שלי עצוב"), ביקורתית לגבי המצב בישראל ("יושב מול הנייר", עם המשפט המוחץ שמחבר את הכאב עם הכעס – קוראים לזה אכפתיות – "הו ארצי מולדתי, את הולכת פייפן. שברת לי את הלב לחתיכות קטנות"), קוהלתית ("לכול זמן", "שכשנבוא") ואופטימית על אף הכול ("מנסה לראות את הדברים הטובים").

האלבום מסתיים בכבדות העצובה שבשיר "אחכה". יעקב מצפה לרחל אהובתו. אנחנו כבר יודעים שהסוף שלו יהיה טוב כי היא תגיע. נקווה שכך יהיה גם הסוף שלנו.

יהודית רביץ / "ומאוד לא פשוט לחכות"

"ומאוד לא פשוט לחכות" – כל-כך נכון עכשיו. יהודית רביץ הוציאה בשנת 93 אלבום שרובו שירי משוררים, שהיא הלחינה את כולם. שיר הנושא, שמתוכו לקוח שם האלבום, הוא "למחרת" של לאה גולדברג: שמתחיל ב"הירוק היום ירוק מאוד / והאפור היום אפור מאוד / וקצת שחור ואין לובן בעיר", ולקראת סיומו: "ועוד לא קל לנשום ועוד לא קל לחשוב מול הרוח". נשמע מוכר? איך היא ידעה?

כדאי להיזכר באלבום הזה, לא רק בגלל פגישה מחודשת עם השירים האהובים שעדיין מושמעים, אלא בזכות שירים נשכחים יפהפיים כמו "קח" שכתבה שמרית אור, "נוסע סמוי" של חוה אלברשטיין ו"בגן מוקסם" של יהודה עמיחי.

"הבית צף על מים גועשים", כתבה צרויה להב בשיר "נעמיד פני יתומים", והוסיפה: "ואת המציאות נסגור מאחורי הדלת / היא מחכה כי היא נמל והיא תהום / ומתגנבת דרך הסדקים ממילא /

מחר נראה הכול לאור היום".

נקווה שהמחר הזה כבר יגיע, ושהוא יהיה טוב. לפחות כמו שלאה גולדברג הבטיחה בשיר "הגננים היום עצובים": "הסערה הזאת תחלוף עוד מעט… הנה מעל למגדל כבר עומדת הקשת".

יאפים עם ג'יפים / "בשנת החרב בחוץ והרעב מבית"

הנה אלבום שלרובכם כנראה לא יהיה מוכר, ובכלל לא בטוח שתתחברו אליו. אז מה הוא עושה ברשימה הזאת? במצבים קטסטרופליים, לצד הנחמה הכה מתבקשת, לפעמים דווקא נחוצה מוזיקה שתהדהד – אבל היטב – את כל הבאסה.

בשנת 2002 הוציאו צמד ירושלמי – דניאל קיצ'לס ונעם יעיש – את האלבום המנוכר הזה. בהגשה קרה, יבשה ואנטיפתית (כי השירים כה טעונים, עד שרק כך ניתן להעבירם) לחנים מינימליסטים-ממכרים ומוזיקה עשירה בכלי נגינה, הם מטיחים מציאות זוועתית כמו: "התליין הלילה לא עוצם עיניים, מכות הפטישים לא יפסיקו להלום", אבל איכשהו, היא גם מושכת בזכות מילים מבריקות שמנסחות עולם אסוציאטיבי שלם: "אחרי הגשם הראשון אקבור זהב בחצר / אני אכניס אל תוך השק דגנים וגרנולה / את השם שלי אחרוט בשירותים על הקיר /ואוסיף בצד: ביקר והתאכזב".

בשפה בוטה מושמע גם שיר פרובוקטיבי כמו "הבת של הדיקן" שלצד פרוורטיות מגיחות ממנו מילים ששוברות אותי בכל פעם מחדש: "אבל זה בכלל לא ענייני". כי בעצם – וכאן טמון הסוד של האלבום – זה דווקא מאוד עניינם, ותחת מסווה האדישות בוהקת אכפתיות גדולה.

פורסם בגלובס ב-27.03.2020

"לפני 25 שנה, היה לנו ראש ממשלה אחד, ביבי. אם היה לנו ראש ממשלה בנפח הזה היום, יכולנו להגיע להישגים", אמר גידי גוב באמצע ההופעה "שירים מלילה גוב" בהיכל התרבות בת"א (מוצ"ש, 26.1.). הקהל צחק. לפני 25 שנה הייתה תוכנית הטלוויזיה שלו "לילה גוב" (מטעם הזכיינית טלעד בראשיתו של ערוץ 2) מקום התכנסות לראיונות ומערכונים בניצוחו, ובעיקר לשירים – גרסאות כיסוי יפהפיות לפזמונים ידועים, חלקם בסכנת הכחדה, שהוא החיה עם מיטב הזמרים. מעל 150 שירים הוא חידש, והם הונצחו בחמישה אלבומים.

ועכשיו הם הוחזרו לתודעה, וגם גוב חזר, כזמר; כי אומנם הוא ממשיך להופיע פה ושם, אבל בשנים האחרונות הוא כבר יותר מזוהה עם עשייתו הטלוויזיונית הנוכחית – כשותף חינני של ישראל אהרוני למסעות אוכל בסדרה "המסע המופלא" וכפרזנטור דומיננטי של בזק. וכך, ההופעה – מעבר להיותה דרישת שלום מענגת מהניינטיז – הייתה בראש ובראשונה תזכורת לאישיותו הכריזמטית כזמר, ובמקביל – עירוי של כיף טהור לנפש המובסת מציניות ומניפולציות דורסניות.

ההתחלה הייתה קפואה מעט, כשגוב פתח ב"על קו הזינוק" עם ידיים שלובות מאחורי גבו ותגבור של צעירי תל אביב  (לנצח בני 17, לא משנה השנה), אבל כשאלון אולארצ'יק הצטרף אליו לעיבוד היפהפה שלו ל"רוח סתיו" ("זה הסתיו עם הענן" של יחיאל מוהר ויוחנן זראי), הורגשה התעלות בזכות הכוח התרפויטי של המוזיקה – מקורית ובעברית, ומתווכיה המצוינים. "מותר גם לצעיר להיות טיפה זקן בסתיו", הם שרו, ופתאום התברר שבמקרים מסוימים, זה כבר עשוי להיות להיפך: "מותר-מותר גם לזקן להיות טיפה צעיר".

כי ההופעה המחישה בבירור את תמורות הזמן, והגברים (והנשים) בשחור הפכו בטבעיות לגברים בלבן של שיבה, אם כי האנרגיות  נותרו עזות, כמו למשל כשלאה שבת – מאז ומעולם זמרת נשמה ואש – קפצה ושרקה עם גידי ואולארצ'יק בשיר "כולם יודעים" (של אהוד בנאי), חגגה את המוזיקה, ונשארה על הבמה כדי לשיר גם את "הימים הארוכים העצובים". מסך הווידיאו נחצה לשניים. חציו האחד הראה את ההווה, והשני את העבר. לאה וגידי צעירים ב-25 שנה שרו שם את אותו שיר. וכך, שתי תקופות, סימולטנית, זו לצד זו, באכזריות מפויסת. "כן, הם שוב חוזרים אלינו הימים". וגם העיבודים, שלרובם דווקא לא היה צורך להתגעגע, שכן הסטייל שלהם מעולם לא התיישן.

וכך, המשיכו הזמנים להתייצב זה לצד זה באמצעות הווידיאו. אצל אריאל זילבר השינויים היו הכי בולטים, אבל רק בחיצוניות הדתית המוקצנת. מבחינה מוזיקלית, נראה היה שדבר לא השתנה, כולל באהבת הקהל ששוגרה אליו בנדיבות, והתגברה לנוכח ההתפרצויות האנרגטית ב"בטי בם", כולל בג'יברושים החמודים עם גוב ב"שמש שמש", בתגבור הכינור של מיקה קרני. קרני התייצבה אחר כך לדואט "והגשם יבוא", שתרגם עלי מוהר ז"ל (שהיה גם חבר מערכת לילה גוב). להבדיל מהביצוע של העבר – שהוקרן לרגע בווידיאו לצד הנוכחי – הפעם הם שרו בבשלות מפוכחת, שונה מניצוץ השובבות של פעם. ממש כמו בשיר אחר, שגם הוא הושר, "פנים אל מול פנים". הפעם עם קרני פוסטל: "עליי וגם עלייך רואים את השנים".

וכל הזמרים ששרו עם גוב היו יפים בנוכחותם פנים אל מול פנים. כל ביצוע – שיא, כולל המערכונים של הזקנים מ"זהו זה" עם מוני מושונוב ואבי קושניר (כדי להפוך אותם לאקטואליים, נדרש להם אזכור אחד בלבד – "גנץ") – שגם שרו. המינון הגבוה של שירי אריק איינשטיין (בשש עונות התוכנית, באלבומים ובהופעה) חשף תובנה על הקשר בינו לבין גוב. כמו אריק איינשטיין, גם גידי גוב ניחן בכישרון לבחור היטב שירים ומבצעים לצדו, וגם הוא מצליח להגיע לאינטימיות בימתית עם כל אחד מהם, שמזככת את השירים וכך גם מחברת אותם אל לב הקהל. איך שרנו איתו? "הכול בגלל האהבה".

פורסם בגלובס ב-01.02.2019

בשנת 1986, אריק איינשטיין (קרוב לוודאי הזוכה בתחרות היוצר האהוב ביותר בישראל, אילו נערכה) כתב את המילים "הו ארצי מולדתי, את הולכת פייפן. זה היה בשיר "יושב מול הנייר", באלבום "אוהב להיות בבית" – מהאלבומים האישיים ביותר של איינשטיין. אוהב וכואב, הוא חש תסכול מהקושי שלו להביע את ביקורתו: "היה לנו חלום, ועכשיו הוא איננו. אני כל-כך עצוב, בא לי לבכות".

שנות ה-70: שלום לך ארץ נהדרת, שדם בנחליה כמים נוזל

אבל אנחנו מקדימים את המאוחר. ההתחלה הייתה מאושרת, החלום התגשם. "פה בארץ חמדת אבות תתגשמנה כל התקוות", כתב ישראל דושמן את המנון גימנסיה הרצליה,  על-פי שיר ביידיש, שנים לפני שהוכרזה המדינה. אומנם המלחמות הכפויות גבו את קורבנותיהן ופצעיהם מדממים עד היום, אבל לצד שירי הזיכרון תמיד לבלבו כאן שירי האהבה – למדינה. בשנות ה-60 וה-70 היו אלה הלהקות הצבאיות שזימרו את שבחי הארץ. "נערה טובה יפת עיניים לנו יש בארץ ישראל, וילד טוב ירושלים – הו מי פילל ומי מילל", שרה להקת פיקוד הדרום ב-1972 את המילים של דודו ברק, שהלחין שייקה פייקוב עם הפזמון הידוע: "ארץ ישראל יפה, ארץ ישראל פורחת, את יושבה בה וצופה, את צופה בה וזורחת".

ארבע שנים אחר כך, עם אותו שייקה פייקוב (כולל מילים), אילנית שרה את "ארץ ארץ" שפזמונו: "ארץ שנאהב, היא לנו אם ואב. ארץ של העם, ארץ לעולם", ויהורם גאון, ב-77', השתפך בנמלצות בשיר "שלום לך ארץ נהדרת" (שממנו נלקח – עשרות שנים אחר כך השם של תוכנית הטלוויזיה הסאטירית שמוחצת בנחישות מרהיבה קלישאות שכאלה). אילן גולדהירש עיברת שיר של סטיב גודמן, שנכתב בכלל כשיר אהבה לנופי דרום ארה"ב, ואת התוצאה אפשר לסכם במילותיו: "אין מקום כמו ארץ ישראל".

אף שהמשפט הזה כוון לשבחיה של הארץ, אפשר לפרש אותו גם בנימה הפוכה לגמרי, ואכן, ממש באותן שנות ה-70 נשמעו – ובהתלהבות לא פחותה – גם קולות אחרים. שביעייה מוכשרת אחת של צעירים בוגרי להקת הנח"ל, הלוא היא כוורת, שרה את "נתתי לה חיי" – שיר מחאה במסווה הומוריסטי, כולל מסרים חתרניים להקמת מדינה פלסטינית ("אחד אומר שנגמרים לו השמיים שיש מספיק מקום למדינה או שתיים"). ולמרות זאת, רשות השידור הממלכתית בחרה בהם ובשירם לייצג את ישראל באירוויזיון של אותה שנה – 1974. שנה אחר כך כוורת שרה את "מדינה קטנה" עם המילים החרדתיות: "מלחמות, אסונות חולפים בצד. אנחנו בתוכנו, וכל מה שאצלנו, תמיד ניתן למחיקה" (מילים דני סנדרסון).

וכוורת לא היו היחידים בביקורתם. בשנת 1969 חוה אלברשטיין שרה את "מרדף" – שיר שכתב ירון לונדון והלחין נחום היימן ב-1969 לסרט תיעודי של הבמאי מיכה שגריר, "המלחמה שלאחר המלחמה", שעסק בארץ המרדפים בבקעת הירדן, וגם צעד יפה במצעד הפזמונים. שיר של מהלומות בלתי פוסקות דווקא בשיאם של תיאורים מחמיאים: "ארץ טובה שהדבש בעורקיה – אך דם בנחליה כמים נוזל. ארץ אשר הרריה נחושת – אבל עצביה ברזל". ולמרות אכזריות האבחון, השיר מסתיים בתקווה על תום המרדף: "כן, הוא יבוא"; עם מחויבות אקטיבית לפעול להביאו: "ורגלינו עד אז לא תלאינה לרדוף בעקבי התקוות".

שנות ה-80: אין לי ארץ אחרת, איזה ביזיון

האמביוולנטיות הזו בין אהבה כואבת לביקורת נוקבת הגיעה לשיא בשיר "אין לי ארץ אחרת", שכתב אהוד מנור וקורין אלאל הלחינה. בשנת 86' הוא התפרסם לראשונה בביצוע של גלי עטרי, ומיד הפך להמנון אלטרנטיבי למדינה ואומץ על-ידי הימין והשמאל כאחד, כל אחד פירש אחרת את מילותיו: "לא אשתוק, כי ארצי שינתה את פניה. לא אוותר לה, ואזכיר לה, ואשיר כאן באוזניה, עד שתפקח את עיניה".

שלוש שנים אחר כך, באלבום "אנטארקטיקה", אלאל שרה את "ארץ קטנה עם שפם" (מילים מאיר גולדברג) – קריקטורה מצחיקה-עצובה על ישראל, שהיא "קליפת בננה על מפת העולם", והוסיפה: "אפילו הימים קשים. יותר קשים מיום ליום".

עם התיאור הזה בוודאי הזדהה גם זוהר ארגוב, ששנה לפני כן, כשהוא מתרומם ושוקע לחילופין בתוך הסמים הקשים, הוציא את אלבומו החמישי, "כך עוברים חיי". עוזי חיטמן כתב לאלבום את השיר "אמריקה שלי", שעוסק בניסיון – שנכשל – לברוח מהארץ, אבל "עבר שבוע לא יותר, שאלתי עד מתי. עליתי על מטוס ישר לארץ אבותיי. נשמתי מלמעלה את ריח אדמתי. צחקתי ובכיתי, חזרתי אל ביתי". וכל זה כי "ארץ ישראל היא אמריקה שלי. האוכל, השפה, וכל החברים… נשים כל-כך יפות והמון שירים".

ובין המוני השירים של שנות ה-80, בלטו אז שני שירים שכתב יורם טהרלב ללהקת פיקוד צפון בשנת 84': "קום והתהלך בארץ" (לחן יאיר קלינגר) ו"עוד לא תמו כל פלאייך" (לחן רמי קליינשטיין). בשניהם האהבה למדינה כבר מקצינה עד לארוטיות – "יחבקו אותך דרכיה של הארץ הטובה, היא תקרא אותך אליה כמו אל ערש אהבה" לצד "קבליני אל שירייך, כלה יפהפייה. פתחי לי שערייך".

אבל המטוטלת ממשיכה להיטלטל אל הכיוון הנגדי. ב-86' אלי לוזון שר את "איזו מדינה" שכתב עם יוני רועה. במסווה של שיר עליז, המילים מבכות שחיתות שלטונית שמתעללת באזרחים: "לקחו החסכונות, הלכו הפיצויים. לנו כבר נמאס, דפקו לנו עוד קנס". המילים אקטואליות להפליא לתקופתנו, וכך גם העוולות: " איפה השוויון, איפה החזון, איפה המוסר, איזה ביזיון".

רגע לפני שנות ה-90 הזועמות, שלמה ארצי הוציא אלבום כפול, שאפתני ופוליטי, "חום יולי אוגוסט", שזכה להצלחה, ובו בלט השיר הפותח, "ארץ חדשה" עם המילים "יש לנו ארץ, למה עוד אחת". כוורת חוזרת?

שנות ה-90: פרצופה של המדינה, בוקר טוב איראן

להקת תיסלם, שלצד להקת בנזין הטיחה בשנות ה-80 רוק ישראלי צעיר, התפרקה, והתאחדה מחדש בשנת 90. שיר האיחוד שלה, "פרצופה של המדינה" (מילים יאיר ניצני), ניסה נואשות לדקור את נפיחותו המסוכנת של פוליטיקאי מושחת: "הוא קיצץ בדקה שלושה מפעלים, וארבע מאות איש הפכו מובטלים… הוא קופץ לביקור הורים שכולים. הוא שכח שהטיף בעד מלחמה. הפרצוף שלו הוא פרצופה של המדינה". ואיזה כיעור.

ואיזה יופי, שלוש שנים אחר כך, השיר "מדינה חמה". מירון מיניסטר הוציא אלבום בשם זה, ששיר הנושא שלו שכתב אורן נאמן הפך להיט, בזכות קליטותו והביקורת המבריקה שלו: "ותמיד קדושים ותמיד סגולה, מלאי אסון מלאי תפילה. ונדמה לפעמים שאת היום הפשוט אנחנו הורגים. וככל שפחות שמחים, כך יותר חוגגים".

זו הייתה החגיגה הגדולה של הרוק הישראלי, מרובה הלהקות ("איפה הילד", "אבטיפוס", "נקמת הטרקטור", הקספרים ועוד), שדווקא התמקדו בשירים אישיים ופחות בשירי מחאה. היה זה אביב גפן שבלט בשירי המחאה הפרובוקטיביים שלו, כשאחד משיאיו הוא השיר "בוקר טוב איראן" עם הפזמון המפחיד: " בוקר טוב איראן, כאן גרים אנחנו. בוקר טוב איראן, כנראה שתקנו. בוקר טוב איראן, כאן נחיה בפחד. בוקר טוב איראן כאן נמות ביחד".

שנות האלפיים: לא סותמים

שנות האלפיים כבר כאן, וכלום לא השתנה. הראפ וההיפ הופ הישראלים הגיעו לכאן כבר בסוף שנות ה-90 עם שבק ס' והדג נחש, ואליהם הצטרפו רבים אחרים במהלך שנות האלפיים. באופן טבעי, הם מתמקדים בשירי מחאה על המדינה ועל המצב, אבל עדיין נקודת המוצא היא כעס שמקורו באהבה. וכך, הדג נחש הוציאה רק לאחרונה אלבום חדש בשם "וולקאם טו איזראל", וכשמו כן הוא, מתרחש כאן – פוליטית וחברתית.

הרוק הישראלי הישן והטוב ממשיך גם הוא. וכך, משינה ששרה בזמנו את "אז למה לי פוליטיקה עכשיו" התחדשה לאחרונה באלבום "מתים שרים הולכים", ובו הדרישה העקרונית "השמיעו קול" לנוכח המצב במדינה.

לצד הלהקות הוותיקות צמחו כאן גם להקות חדשות ומצוינות, כמו החצר האחורית, שבניגוד להצהרתה המחויכת – "והמשכיל בעת ההיא יידום, והחכם בעת ההיא יסתום", דווקא לא סותמת לרגע, ועם ה"קולגות" שלה מוקיעה את עוולות המדינה. וכמו שהושר כאן לאורך כל 70 שנות המדינה, גם השרים דהיום כואבים וכועסים בלהט של מעורבות ואכפתיות, כלומר באהבה משמחת. נעמי שמר הגדירה מצוין את הדואליות הזו בשיר "על ראש שמחתי": "אמרה שמחתי – אני אשיר וארקוד עד צאת נשמתי, כי השמחה שלי, היא המחאה שלי, והיא כוחי האמיתי".

פורסם בגלובס ב- 19.04.2018

2017 נפתחה במהלומת כאב וחוסר אמון. מאיר בנאי היה יוצר אהוב שצניעותו ומופנמותו לא טשטשו את חשיבותו. קולו, בצבע שכמוהו אין, נארג בשירים מהזן הנשאר, שמהם בצבצה נפשו האורבנית-כפרית ("יש בי מזה וגם מזה, יש בי שניהם", כפי שניסח זאת בשיר "וביניהם"). בציבור הישראלי התחושות לנוכח מותו נעות עדיין בין השתוממות וקושי להפנים את היעלמותו הפיזית לבין געגועים וכמיהה. להבדיל מחסרונו הפרטי, בזמר הישראלי מאיר בנאי הוא בן אלמוות. שיריו ממשיכים לפעפע, להשפיע ולהיטמע במעמקי המארג של המוזיקה הישראלית.

יוצרים מתועדים

המוזיקה הישראלית עצמה, מעבר ליוצרים אותה, לחווים אותה ולמתווכים אותה – התחזקה בשנה הזו מעצם ההכרה בהיותה מספיק מעניינת, מרגשת ועמוקה על מנת להתבונן בה, לתאר אותה, להתעמק בה ולחקור אותה. שני ספרים חשובים נוספו השנה בתחום זה: "על הדבש ועל העוקץ: נעמי שמר, סיפור חיים", שכתב חוקר התרבות ד"ר מוטי זעירא, ו"וכשאפתח את הדלת", על להקת תמוז, מאת המוזיקאי והשדרן בועז כהן (ושניהם מצטרפים ל"ארול אחד", הביוגרפיה על מאיר אריאל שכתב נסים קלדרון ב-2016).

גם הטלוויזיה חגגה את המוזיקה הישראלית. השבוע שודר הפרק האחרון בסדרה התיעודית המצוינת על אריק איינשטיין, "שיר אהבה סטנדרטי", שיצר יואב קוטנר עם אבידע לבני ואסף אמיר. הצפייה בה נעה בין עונג טהור מהיופי – בקולו של איינשטיין, במראהו, בשיריו ובהתנסחויותיו, לבין תחושת החמצה עזה – ממותו המוקדם מדי, וגם נוכח ההימנעות שליוותה את חייו.

אריק אחר – לביא – זכה השנה לסרט תיעודי בשם "למה לא אמרת לי", שיצרה יעל לביא, בתו. הזווית הפעם היא אישית-משפחתית, ודווקא החוסרים שנחשפים בסרט בחייו ובשיריו הופכים את זִכרו לשלם יותר.

גם זוהר ארגוב קיבל השנה סדרה שמנסה לפענח אותו – במוצהר, ואותנו – בעקיפין. "זוהר ארגוב: סוף עצוב וידוע מראש" שיצרו דני דותן ודליה מבורך מעמתת את תהילתו האמביוולנטית עם נסיבות חייו, דרך שיריו.

וכך, באמצעות התיעוד של היוצרים האלה, במדיות השונות, מזדקפת פתאום הישראליות עצמה, שהמציאות הפוליטית והשגרה הקיומית כה נוטות לכופף.

דואט כעת

דואטים אינם ז'אנר חדש במוזיקה הישראלית, אבל 2017 יצרה איתם כמה שילובים מעניינים, לרוב של רוקיסט או ראפר עם זמר ים-תיכוני. דוגמאות מייצגות: "לנשום" של אליעד ושמעון בוסקילה, ו"אהבה כזו" – זהבה בן עם עידן רייכל. הדואט המצליח הכי טרי הוא "לא הפסקתי לחפש אותך" של שלמה ארצי ועומר אדם. לכאורה ניגודים: הדור המבוגר שר עם הדור הצעיר, ושניהם משתייכים כביכול לזרמים שונים. למעשה, ארצי ואדם דומים, לפחות במיקומם במרכז האמצע של פסגת ההצלחה. לשניהם חוש מדויק לפענח קוד ישראלי המוני – שמקביליהם הפוליטיקאים היו שמחים לשים עליו את ידם כדי לסחוף ולספוח את קהלם הרב. מזל שהמפלגה של ארצי ושל אדם היא מפלגת המוזיקה, והתוצאה היא שיר מהודק ונעים.

נצ'י נצ' – עכשיו לוהט

מה יש בו, בנצ'י נצ' (שבתעודת הזהות שלו מוכר כרביד פלוטניק), שכה מנצנץ עכשיו? השנה הוא הוציא את אלבומו הרביעי, שאומנם נקרא "שפל וגאות", אבל בפועל, הגאות המוזיקלית גוברת אצלו, מציפה את נוכחותו ומרחיבה את קהליו.

יוצרים רגישים הידועים בטעמם הטוב ובאנטנות הרגישות שלהם, כמו אהוד בנאי, דודו טסה ואחרים – קישטו בו השנה את הופעותיהם. כשהוא שר איתם, נהרו פניהם. כששיריו נצבעו בצבעיהם ושיריהם נצבעו בצבעיו – האלכימיה הזו הוכיחה שהוא לא רק ראפר מוכשר, אלא קודם כול יוצר משובח. ושהוא דינמי – מתפתח ומשתכלל מיצירה ליצירה, ושמה שזוהר בו איננו הביטחון בעצמו אלא דווקא הפגיעות.

התפרסם בגלובס ב-28.12.2017