האלבום "פשוט הפוך" של ארקדי דוכין הוא יצירה שאפתנית ברצינותה. אפילו כאשר דוכין מנסה להקליל, וקורץ ומעוות את קולו כמו קריקטורה צלילית – הוא מכביד על שיריו ומאיץ בהם: אל תסתפקו בלהיות אתם. תשאפו ליותר. תהיו מסר. תוכחה. שוט. אנדרטה. תמרור.

דוכין מנווט את שיריו, מתפתל איתם ומרעיד אותם במקצבים לא אחידים. הוא פותח את האלבום בתזזיתיות של "רציתי לדבר" – שיר שבו הוא מלהטט בגוונים של שחור וכמותם נשמע מכאני, קודר ומנוכר באלקטרוניות רובוטית, בדרך לאפוקליפסה עתידנית. אחר כך ממשיך בשיר "עולם הפוך" – שהוא תמונת מראה של השיר הקודם, היפוך שואף לאוטופיה הרמונית. "שיהיה כמו עכשיו, אבל פשוט הפוך", הוא שר, מכוון גם לתנועת ההאטה העדכנית: "בלי למהר. איש לא יאחר".

וכך הוא נע בין שני הקצוות, בחוסר החלטיות שמתגלם בשיר המפתח  "לא נגד" – המקוטע, המגומגם והמנוכר. "אני לא נגד, אבל גם לא בעד", הוא מקפיד לא להתחייב. אומנם זוהי מן הסתם פרודיה לעגנית וביקורתית, אבל דווקא הווידוי שהוא משמיע בשיר – "רציתי לומר ברור ויצא לי מעורפל" – ממחיש את הניגוד בין הכורח לצעוק לבין הגמגום. דוכין שר מחאה חברתית ופוליטית, אבל הוא נשמע יותר מקטר מאשר מוחה, ויותר נע בזרם ההמון מאשר מהווה מגדלור ("כמוך, כמוני, כמוך, נוח נוח נוח", כפי שהוא מיטיב להמחיש בשיר "נוח"). אפילו בשיר בשם "כועס" – הוא נשמע יותר עצוב מאשר זועם וגם המונולוג שלו איטי מכדי להיות ראפ. ובכל זאת, בדרך כמעט מסתורית, הוא צובר תאוצה שמתגלמת בסוף השיר, כאשר קהל אוהד מצטרף אליו ומעניק לו את אנרגיות הביחד המיוחלות. וכך גם בשאר האלבום – האהדה מתמגנטת אל השירים. דוכין נוהה אחר אותנטיות – לא תמיד באותנטיות, אבל כאשר היא צצה, האמת מתגלה בשירים יפים, וזה כל מה שצריך. ממש כמו שהוא שר בשיר החותם, "אין דבר יותר חשוב" – דואט המנוני יפהפה, זוהר בתוגתו, עם מאור גרידיש שכתב והלחין.

דוכין מיטיב להתבטא מוזיקלית ומילולית – וזה לא חדש. כתגבורת, הוא מגייס את "טמבל 2019" – גרסה מעודכנת לשיר של ולדימיר ויסוצקי ששר בדיוק לפני 30 שנה באלבום הסולו הראשון שלו. בדרך, הוא מצרף את "גוסס עלייך" – שיר פופ נחמד, אם כי לא לגמרי מתחבר לפאזל, מתוך הפרויקט השיתופי הסימפתי "האדמה שלי היא שירים" של דן תורן ועמיר "ג'נגו" רוסיאנו; וגם דמויות ציוריות מייצגות מסרים ("רון שכניק", "הרצל"). וכך, לאורך האלבום, מודהרים השירים, במקצבים משתנים, ומדי פעם נשמטים אל נתיבים צדדיים – לא מובילים ולא מובלים, כמו תזכורת לשם האלבום, "פשוט הפוך", ולכך שאין צורך לשדרג אותם בתוך מרכבת שאפתנות אמירתית. הם בסך הכול שירים, אבל מאוד יפים – ואין צורך ביותר מכך כדי ליהנות מהם.

פורסם בגלובס ב-03.05.2019

"בדרך לטירה של מדוז, מלמלתי לי תפילה מעורפלת. להפשיר את הלב של מפלצת הבלוז,

לראות אותה מרפה, מתקפלת". כך נפתח "לאהוב או למות" – אלבום הקונספט של ארקדי דוכין, שבלי השתהות זורק את המאזין לתוך עולם קדמוני-עתידני, אגדתי ומכושף. 25 שירים שנפרסים על פני שעה ורבע שאפתנית, ומספרים על עיר בועתית שמאכלסת גברים זומביים שמשמידים את אהבתם במו הווייתם ועל ילדים דקורי חלומות, מוטציות הרסניות של סמי אכזבה. אבל המוטיבציה המוצהרת של האלבום איננה פשוט לספר סיפור. דוכין בורא מיתולוגיה תכליתית – יש לו ביקורת, אג'נדה, ומהבחינה הזו "לאהוב או למות" הוא אלבום מגויס – להוקיע את מרוץ החיים המערבי הריקני, ולא נעלמות ממנו רמיזות קבליות – שדוכין מזוהה עימן.

כמוזיקאי, דוכין ממשיך להעתיר דמיון, הבעה ותשוקה לומר את דברו באמצעות כלי היצירה שלו – השירים. והם אכן יפים, מעניינים ומגוונים, חלקם מרגשים. אבל לעיתים נראה שהם אינם מסתפקים בלהיות שירים "בלבד". שהם נמצאים "בתפקיד", כמו השיר "מר אגו", שנשמע "שיר מגויס" למען מסר כלשהו, ולמרות זאת – מצליח לסחוף; או "בננה" – עם Big  M (מאיר עמר), שכבר יצא לפני כמה חודשים, התקבל כשיר פופי-אלקטרוני-טראנסי-כיפי, ורק עכשיו, לצד השירים האחרים, מודגשת יותר הביקורת שבו: "ישנוני, לא חולם שנים. עייף מעיתונים". התחושה היא שכל שיר באלבום הוא שחקן – או סטטיסט – במחזה. לעיתים קרובות טרגדיה או סיוט מצמרר, כמו בשיר "ממתק בטעם תות". נשאלת השאלה האם כל שיר עומד בפני עצמו, והאם כל שיר הוא בכלל הכרחי ובלתי ניתן לוויתור.

לגבי חלק מהשירים – התשובה חיובית, כמו "קישטה מנישטה" הפותח ו-"5 חושים" עם הכמיהה לחוש אמפתיה. כך גם רוב השירים שבהם ארקדי מארח יוצרים אחרים: "נמל" – תיעוד נוקב של החמצה עם מוניקה סקס, "אלון" המרגש עם שם טוב לוי, "חיה מתה" העצוב עם שרונה נסטוביץ', "יותר מדי" עם לחלוחית קולו של אביתר בנאי, הקאנטרי של "הכרטיסן" עם אהוד בנאי, "כשאחזור" האופטימי עם יורם חזן מ"כנסיית השכל" ו"נופר" שבועז שרעבי מחמם בקולו.

אבל עדיין, נראה שדוכין, שבנוסף על הכתיבה ועל ההלחנה, חתום על העיבודים ועל ההפקה, עשה עוול ליצירתו כשוויתר על מפיק "אכזרי", שהיה מצמצם במספר השירים, אך בכך הופך כל אחד מהנותרים למושלם. בסופו של דבר, "לאהוב או למות" הוא אלבום למי שמוכן לצלול לתוכו ולהתמסר מתוך אמון. לפענח קודים שחוזרים על עצמם. לקבל את הטוב, אבל גם את המופרז. האיכות תוכרע על-ידי השופט האמין מכול – הזמן.

דירוג: 3.5

פורסם בגלובס ב-24.03.2016

 
פתאום הבמה התמלאה בבני נוער מרקדים, ושולי רנד נעלם כליל מאחוריהם. רגע לפני כן הוא חזר לבמה להדרן והצטרף בשירה ובריקודים למנגינת "ושמחת בחגך". ארבעה-חמישה נערי ישיבות התמקמו מתחת לבמה ופצחו בריקוד. הנועז שבהם עלה למעלה, חבריו בעקבותיו, ותוך רגע – עוד עשרות בעקבותיהם. אנשי הביטחון הביטו בחוסר אונים בבמה המוצפת. בקהל מחאו כפיים.   
 
אחרי מכירות של יותר מ-65,000 עותקים של אלבומו "נקודה טובה" ופרס תמלילן השנה של אקו"ם, שולי רנד כבש אתמול (4.1.09) את קיסריה. לכאורה, מדובר במיקום המוני מדי למופע שמבקש אינטימיות, אבל התחושה הזו התבדתה ברגע הראשון שבו רנד הביט בקהל. הכריזמה הפעלתנית שלו היתה חזקה מספיק כדי להבהיר – זה לא מופע פרטי, אלא שואו להמונים.
 
וההמונים האלה השתייכו בעיקר למגזר הדתי – על שלל גווניו ודקויותיו. רוב החילוניים שהתחברו לאלבום, החמיצו אמש את רנד מלהטט בכישרונותיו הרבים: מילים, לחנים ובעיקר הגשת שירים, שכללה החצנה מאסיבית של אישיות השחקן שלו. וכך, הוא הניע את גופו ופניו כדי להמחיש את תוכן שיריו, כולל שימוש דרמטי במגבת תכלת להשהיית המתח.  
 
"האחים אריאל" היו מופע חימום הולם – בחזותם הדתית המוחצנת שהקדימה את המאוחר ובשירי אביהם מאיר שהפליאו לשיר. השירים של רנד מזכירים את היצירה של אריאל ביכולת לתמצת סיפור שלם לתוך שיר מדויק.
 
בעבר רנד התלבט בבעיות קיומיות כשחקן רב תהילה שגילם את המלט ושאל "להיות או לא להיות". כיום הוא מתלבט ככותב שירים באותן בעיות, רק שהפעם הן נשמעות כך: "ריבונו של עולם איך מפה מצליחים להתרומם" ("מוחין דקטנות") ונפתרות בכוח האמונה. כן, כוחות הטוב מנצחים אצלו תמיד, עד כדי כך שחנוך לוין "הכופר", גיבור "המשורר", מובס למוות בוויכוח התיאולוגי.
 
"שלא תקלטו שאני מיסיונר", רנד לא הכחיש את המגמה בשיר המשעשע "בסיעתה דשמייא", אחת מהפעמים הרבות שבהן הפעיל את נשק ההומור העצמי. "יש פן נוסף באישיות שלי שאתם לא מכירים" – הוא הצביע על הגיטרה שבזרועותיו – "אני גיטריסט-על! לכן יש מתח בלתי נסבל ביני ובין הגיטריסט שלי עמית יצחק". יצחק צחק עם הקהל. רנד אומנם מנגן נחמד, אבל עדיין רחוק מצוות נגניו שכולל למשל את ניצן חן רזאל בכינור, רן שמעוני בתופים ואסף אמדורסקי, המפיק של ההופעה, בקלידים. אמדורסקי גם התארח בשיריו "יש לְך מקום" ו"חלום כהה" וב"נקודה טובה" של רנד, והוכיח שגם כריזמה חילונית יכולה להישמע קדושה.    
 
אורח נוסף היה ארקדי דוכין שניגן על הקלידים ושר את "מתוך שינה" – מהאלבום "נקודה טובה", ושיריו "מי אוהב אותך יותר ממני", "טמבל" (של המשורר הרוסי ויסוצקי) ו"שער הדמעות" מתוך אלבומו המתקרב.          
 
רנד הרחיק את הדמעות שיצר דוכין בעוד "סטנד אפ" שהעתיר על הקהל הנלהב. "שולי, בן מלך", צעקה מעריצה טיפוסית, והוא המשיך אותה בקול דקיק: "שולי, קח אותי לאומן", וגם: "שולי, תבנה לי סוכה". במקום סוכה הוא בנה עם הקהל את בתי השיר "אייכה". הקהל שר בהתלהבות, ורנד שר בעצב, כאילו התרוקן כבר מאנרגיות. 
 
אבל אחרי הריקודים על הבמה הוא התחזק כששר את "א'ביסלה אושר" החדש – אחד משירי העידוד המוצלחים ביותר שהביא לזמר העברי: "אי שם מתמתחת איזו נחמה, משקיפה על כל המהומה, מחייכת לעצמה, מחפשת שעת כושר להשפיע לנו נחת ואושר".
 
אמן כן יהי רצון.  
 
פורסם ב-ynet ב-5.10.09

בעטיפה האחורית של אלבומו החדש של ארקדי דוכין, "נקודת מבט", מדגמן פסנתר. כיאה לכוכב, הוא תופס את רוב השטח לבדו. עומד על מדרכת רחוב, מפגין את חוסר הזדקקותו הנחרץ לנוכחות אנושית שתאפיל עליו.  הפסנתר הזה, וגם פסנתר נוסף, שהשתתף בהקלטות האלבום, הובאו מ"עולם הפסנתרים" – חנות בתל אביב שהיא בעצם מרכז מוזיקה. בשנים האחרונות נוהרים אליה מוזיקאים, מקצוענים וחובבים, כאלה שמתפרנסים מהמוזיקה וכאלה שמפרנסים אותה.

הבעלים והמנהל של החנות הוא חמי בנבנישתי, ובין לקוחותיו הקבועים מוזיקאים קלאסיים, אומני ג'אז ורוקיסטים, ביניהם לפחות שלושה בשם שלמה – גרוניך, בר אבא ושבן, וגופים כמו: האופרה הישראלית, התזמורת הפילהרמונית הישראלית, האקדמיה למוזיקה ולמחול, בית ספר רימון, מכווני פסנתרים, מורים לפסנתר והתלמידים שלהם. בחנות, הממוקמת ברחוב אבן גבירול, מתקיימים שיעורי פסנתר, וגם סדנאות לאלתור שמעביר פנומן חרדי, דוקטור אליעזר אלפר, שלפני שחזר בתשובה, היה כוכב רוק ברוסיה. מוזיקאים עורכים שם את החזרות שלהם, וישנן סדנאות וכיתות אומן של לקוחות כמו שלמה גרוניך ויוני רכטר.

"בסדנה שהעברתי היו שמונים עד מאה אנשים", מספר רכטר. "ניגנתי ודיברתי על מוזיקה. אני מכיר את חמי הרבה שנים כי למדנו באותו מחזור ב'תיכון חדש'. בחנות הזאת יוצרים קשר עם האנשים שעושים מוזיקה והיא נותנת תחושה נעימה של בית מלאכה עם ערך מוסף. לפעמים אני מביא לשם אנשים שרוצים לקנות פסנתר".

אחד מהאנשים שאוהבים לקנות כאן הוא כאמור ארקדי דוכין, שהגיע אליה באקראי. "אני אוהב לשוטט בחנויות מוזיקה", הוא אומר, "בשבילי הן כמו חנויות צעצועים. חמי מבין את השפה של המוזיקאים, שלפעמים יכולה להישמע ג'יברישית. מושגים כמו פסנתר 'חם', 'כהה', 'בהיר', 'כואב'. לאט-לאט חמי חדר לעומק הטעם שלי, וככה התחלנו לעבוד ביחד. הוא מבין את הצרכים של מוזיקאים, ובאופן ספציפי את הטעם שלי, שהוא לא סטנדרטי. אני לא אוהב פסנתרים 'טובים' ולא מחפש 'פירמה', אלא נשמה וסגנון. אני צריך פסנתר שמתאים לקול שלי, שהוא לא חזק, ויעטוף אותי נכון".

"אתה לא יודע מי ייכנס בדלת"

דוכין אינו המוזיקאי היחיד שבאלבומו מופיע קרדיט ל"עולם הפסנתרים". שלומי שבן, שהפסנתר הוא חלק מהותי ביישותו המוזיקלית, בחר בפסנתר הפציולי שלהם כדי לנגן איתו את אלבומו האחרון, "עיר". בחוברת האלבום הוא משתפך: "תודה על התמיכה המפתיעה כל פעם מחדש – אתם הגדולים מכולם". שבן: "אני מכיר את החנות הזו כבר חמש-שש שנים. שמעתי עליה ממוזיקאי, שסיפר לי על חנות פסנתרים עם אנשים יוצאי דופן, הכי ישרים שנתקל בהם בתחום. באותה תקופה הופעתי רק עם פסנתר ושירה וחיפשתי פסנתר, וכך הגעתי אליהם. ובאמת, נדהמתי מהיושר, החריצות והמקצוענות החריגים. המון פעמים סיפקו לי שם פסנתרים, וגם עזרו לי להעביר אותם למקומות רחוקים".

ההיכרות המקצועית הפכה לידידות, וכששבן עובר בסביבה, הוא נוהג לקפוץ לחנות. רשמית היא אמורה להיסגר כל ערב בשמונה, אבל לעיתים קרובות האורות דולקים שם גם מאוחר בלילה. הלקוחות נכנסים, מפטפטים עם אנשי הצוות ומאלתרים על הפסנתרים מעוררי התיאבון, שממלאים את החנות. על הקירות צילומים של סדנאות ומפגשים שנערכו כאן. שלמה גרוניך, יוני רכטר, שלומי שבן ואחרים מצולמים בהבעות ריכוז ועונג, שמקורן באצבעותיהם המונחות על הפסנתרים.

זוג מבוגר נכנס לחנות. לפני 15 שנה קנו כאן פסנתר ועכשיו הם רוצים לקנות "אותו דבר" לנכד. יש רק בעיה אחת. המחיר כבר לא נשאר אותו דבר, והשנים שעברו הקפיצו אותו באופן שמתסכל אותם. הם נשארים שעה ארוכה כשלודה מלניקוב, שעובדת בחנות, עוברת איתם על פנסתרים אחרים, מפתה אותם בצלילים שהיא מפיקה מהם במיומנות מפעימה.

חייל נכנס, שואל בביישנות אם יוכל להתאמן על אחד הפסנתרים בשעה הקרובה, ומקבל אישור. "אתה לא יודע מי ייכנס בדלת", אומר אחד מעובדי החנות, שהתחיל כאן כלקוח מרוצה. "נמל הבית של מוזיקאים", הוא מכנה את המקום, שאפשר, אגב, לקנות בו גם גיטרות.

עולם הפסנתרים מייבא פסנתרים מאירופה ("זיילר", "בוהמיה"),  מיפן ומסין ("אוטו מייסטר" ו"היילון"). גולת הכותרת היא הפציולי שנחשב לפסנתר הטוב והיקר ביותר בעולם. בנבנישתי הוא היבואן הבלעדי שלו בישראל, ואחד מהנהנים מנגינתו האיכותית הוא עידן רייכל והפרויקט שלו. "כיף לבוא לחנות הזו", מציין רייכל, ומספר שבחר בפציולי ללוות את סיבוב הופעותיו החדש.

עיניו של בנבנישתי מבריקות כשהוא מספר את קורותיו של הפציולי: "נסענו להביא אותו מהמפעל בדרום איטליה, משלחת של שבעה אנשים, וביניהם ירון גוטפריד המנהל המוזיקלי של התזמורת הקאמרית הקיבוצית, הפסנתרנית הנודעת דוראל גולן ומכוון הפסנתרים המיתולוגי יוחנן ריקרדו. לא מזמן הפציולי נדד להקלטות התוכנית 'אינטרמצו עם אריק' של פרופ' אריה ורדי בטלוויזיה החינוכית, ובימים אלה הוא מגיע לתחרות הפסנתרנים הצעירים על שם פנינה זלצמן בקונסרבטוריון בכפר סבא".

החנות מייצרת סיפורים לא פחות מאשר צלילי קלידים. בנבנישתי, שלא פעם שוכח לאכול מרוב אינטנסיביות, מספר למשל על השחקן המפורסם באנרגיות המוטרפות שלו, שביקש פעם להירגע מעט בחנות. למרות הפעילות התמידית שמתנהלת בה, עם קהל או בלעדיו, יש בחנות אווירת נינוחות. היא מאפשרת לחולל את העיסוק המיסתורי המכונה התאמה. כי בעצם, החנות הזאת היא משרד שידוכים – בין אנשים לפסנתרים שלהם. מדובר במיומנות פסיכולוגית – מושכלת ואינטואיטיבית, שאותה משכללים ב"עולם הפסנתרים" בעמל, אך בהנאה, מתודלקת בדיווחים על חיי נישואין מוצלחים בין הלקוחות לכלי הנגינה שרכשו כאן. וכשזה לא מצליח, אפשר אחרי שנה להחליף את הפסנתר בפסנתר אחר, מאותו סדר גודל. "לפעמים אנשים משנים את טעמם", מסביר בנבנישתי, שבילדותו ניגן דווקא על אקורדיאון. "פסנתר היה יקר מדי באותם ימים", הוא מספר. "רק לפני 12 שנה הורידו את המכס על הפסנתרים והפכו אותם לשווים לכל נפש. את ההסבה מאקורדיאון לפסנתר עשיתי רק בגיל 25, בלונדון. טיילתי שם. זה היה בשנות השבעים העליזות, עם הופעות שראיתי, כולל פינק פלויד, הרולינג סטונז והופעה של לד זפלין! ואז נפתחה לידי חנות פסנתרים ועבדתי בה, וכשחזרתי לארץ, פתחתי חנות פסנתרים משלי בשנת 85'. לאט לאט העניין התפתח, כי אני באמת אוהב מוזיקה, ובלי ששמתי לב זה נהיה מה שנהיה".

סטטיסטיקות ע"פ חמי בנבנישתי

הפסנתר הכי יקר בחנות: הפציולי 2.78 (על שם גודלו). עולה 117,000 יורו.

הפסנתר הכי זול: "פסנתר כנף צעצוע שעולה מאה ומשהו שקל, אבל הוא לא למכירה. יש גם פסנתרים ישנים במחסנים, שעולים אלף שקל, אבל הם לא משופצים ולא מומלצים. ב-9,000 שקל כבר אפשר לקנות פסנתר חדש, אוטו מייסטר טוב תוצרת סין".

הפסנתר הכי פופולרי: "לא יודע. אולי האוטו מייסטר, כי הוא הכי זול".

היצירה שהכי הרבה מנגנים בחנות: "פור אליז (לאליזה) של בטהובן, כמובן. מצד אחד זה כבר מעצבן, אבל לפעמים מאלתרים את זה באופן משעשע".

הפסנתר שיש לי כרגע בבית: "זיילר, אבל אני מחליף כל הזמן".

פורסם בגלובס ב-07.01.2008

"ללכת עם האור" נקרא האלבום החדש של זהבה בן, שכולו מאמץ שלה לכוון את עצמה אל אותה שלמות זוהרת. וזה מה שמתסכל כל כך, חוסר ההבנה של בן שהיא עצמה מגלמת את אותו אור, בקולה.

הקול שלה – הווייה נושמת, מתנועעת ומחבקת כשם שמייסרת – חכם הרבה יותר מרוב המילים והמנגינות שהיא שרה באלבום. עליונותו על שאר הקולות הנשמעים כאן נחרצת. בניגוד לזמרות שמעצימות את נוכחותן במנותק מהשיר עצמו באופן שמרדד את שירתן, זהבה בן, בלי שמץ מלאכותיות, מתמזגת עם שיריה מתוך הבנה אינטואיטיבית שלהן. והוכחה אחת מני רבות היא הביצוע שלה ל"זמר שלוש התשובות".

באלבומה "ללכת עם האור" בן מתבזבזת על מילים ועל מנגינות שרובן בינוניות וחלקן ירודות. דוגמאות אופייניות: "אוהבת, אוהבת רק אחד. איתך זה מיוחד. זה אתה ורק אתה" ("אוהבת"), "קח אותי באהבה, כמה טוב להיות שלך" ("מי תאהב אותך יותר"). הלחנים פשטניים באותה מידה. העיבודים וההפקה המוזיקלית של יעקב למאי – משעממים ומתבססים על קו פופי-מזרחי מיושן, מקושט בכלים אתניים כמו חליל ערבי, בגלמה ודרבוקות. הגיטרות מאוישות על ידי אבי סינגולדה או פיטר רוט וטל שגב, שהביאו לאלבום הזה, כמו לשאר האלבומים בהשתתפותם, את הנדוניה שלהם – צליל מקצועני לחלוטין, אבל עקר מיצירתיות ומשאר רוח.

לעומתם, נכס הקול של בן עדיין פורה ובעל עומקים שמשוועים לכרייה. אבל במקום לממשו, היא עדיין מחפשת דרכים חדשות, גימיקיות כמו ה-V שהציבה באמצע שְמה או דיגמון דמותה בצילומים שבחוברת כנערה גותית וכאישה מפתה, זוהרת באור מעושה, לא טבעי לה.

במסגרת מה שמצטייר כגימיקים בן שרה באלבום הזה שלושה דואטים. הראשון עם עופר לוי, שבמידה מסוימת מהווה בצבעי הכאב שלו את המקבילה הגברית לקולה. השניים שרים את "שֹאני איתך" (מילים: יוסי גיספן, לחן עממי ערבי). קולותיהם שנשמעים על סף בכי משתלבים יפה ביחד, אבל נתוניהם המרשימים הולמים שיר ראוי יותר. הדואט השני של בן הוא "משקר" עם זאב נחמה – שיר "אתניקסי" טיפוסי עם "פמיניזם" בנוסח "יאללה לך הביתה מוטי". ושוב מטרידה ההחמצה, הפעם כאשר נזכרים בשיתוף הפעולה הראשון של השניים, בתחילת דרכם בשנת 91', בדואט המעניין "קטורנה מסאלה".

אבל אז, כשהתסכול על הפער בין יכולותיה של בן לשירים שהיא שרה הופך להשלמה אפאתית, מגיע הדואט "מכולת" בהשתתפותו של ארקדי דוכין, עם הלחן שלו והמילים של מיכה שטרית. ופתאום נמצא האור המבוקש: הרי ככה היה צריך להישמע האלבום כולו. הרגישות של בן יוצאת ממנה הפעם במתינות, וכך היא מצמררת באמת. ורק אז מתרחש הפלא של שיר טוב – החלל הקטן שיצרו דוכין ושטרית מסוגל להכיל את מידותיה הענקיות של בן כזמרת. ובתוך המנגינה הפשוטה לכאורה והמילים הפשוטות לכאורה היא מרקידה את תנועות הסיפור האנושי הקטן שבשיר באופן שמעורר רצון להצטרף אליו.

מן הסתם יהיו רבים שיצטרפו גם לשאר השירים – להיטים אפשריים לאנשים שזקוקים לשיר קצבי תורן ברקע או לדלק יעיל להתנעת חאפלות. עיוורים לכך שגם צרכים בסיסיים שכאלה יכולים להיות מוגשים ברמה נעלה יותר שרק תגביר את הזדהותם.

אלבום שלם עם דוכין ושטרית הוא דוגמה לפוטנציאל כזה. כרגע השיר הבודד שלהם הוא מגדלור באלבום שרק מדגיש את החשיכה שסביבו. אבל זהבה בן ראויה ליותר מאור בודד ללכת איתו. מגיעה לה רחבה ענקית של אורות, שישקפו את אלה שנמצאים בתוכה – המקום הכי קרוב אליה והכי רחוק ממנה.

זהבה בן, "ללכת עם האור"

25.4.07, ynet

מתוך "מי אכל את הירח" (מילים: לאה נאור, לחן: נחום היימן, ביצוע: דליה פרידלנד ומשתתפי "זרעים של מסטיק")

מישהו ראה את הירח בלילות האחרונים? אני, בכל אופן, לא.
במוזיקה הישראלית לדורותיה, לעומת זאת, הוא נוכח בקביעות.
הנה כמה תזכורות, בשליפה.

1. "ריקוד לאור ירח" / מילים ולחן: מיקי שביב, ששר עם "טנגו"

2. "סלואו ירח"  / מילים: רוני ערן, לחן: שרון ליפשיץ, ששרה עם מיכה שטרית

3. "אגדת השמש והירח" / מילים: אהוד מנור, לחן: זאב נחמה ותמיר קליסקי, ביצוע: "אתניקס" וריטה

4. "הבלדה על האיש שהחליף את הירח" / מילים, לחן וביצוע: ארקדי דוכין

5. "אור הירח" / מילים, לחן וביצוע: אביב גפן

6. "ירח" / מילים, לחן וביצוע: שלמה ארצי

7. "ירח כחול" / מילים ולחן: שרון מולדאבי ושחר בן ברק, ביצוע: "גן חיות"

8. "כבר אחרי חצות (עוד לא כיבו את הירח") / מילים: עמוס אטינגר, לחן: נורית הירש, ביצוע: אילנית

9. "יא ירח" /  מילים: יחיאל מוהר, לחן: דובי זלצר, ביצוע: להקת הנח"ל

10. "קשר הירח" / מילים: אהוד מנור, לחן וביצוע: קורין אלאל

11. "ירח בשמיים" / מילים, לחן וביצוע: לאה שבת

12. "ירח" / מילים: נתן אלתרמן, לחן: עידו אגמון, ביצוע: חמי רודנר

אתם מוזמנים להוסיף (ואולי גם אני. אחרי שאפרסם ואלך ל"שירונט" כדי לראות מה החמצתי).

אגב, הירח בשירי הילדים שווה פוסט נפרד. במקום הראשון, לדעתי, הספר "ויהי ערב" של פניה ברגשטין, שאני מסוגלת לדקלם בעל פה בכל רגע נתון…