ברי סחרוף ודודו טסה משחקים באש. לא במובן ההסתכנותי, אלא במובן המילולי. באלבומם החדש "בדל של אור" הם מתענגים מאש המוזיקה, השירה והיצירה, וחוגגים אותה.

צריך לחדד על מנת להבהיר ולאפיין את חוסר ההסתכנות שלהם ואת ההתענגות, כי האלבום שלהם דווקא שזור באמירות כמו "אני בר סיכון לנפילה", ו"קרוב לאש", והם גם תוהים "לאן הולכים מכאן?", וזועקים "כמה עצב עכשיו מונח", ומשכנעים בכאבם, בעיקר כשהוא מופיע בשיר מחאה חברתית כמו "הכי קרוב שיש", ומחצינים מילים חרדתיות ברוב השירים.

ובכל זאת, ועדיין, האלבום "בדל של אור" רחוק משוטטות בטריטוריות חדשות, זרות, שלא לומר אפלוליות. זוהי יצירה בטוחה ומוארת לחלוטין – השם "בדל של אור" מנסח צניעות, האור בה דווקא מרובה, כולל במילות השירים ובשמותיהם, ולא סתם הוא הופץ בחנוכה, חג האורים.

אבל אפילו כשסחרוב וטסה אינם מסתכנים או מרחיקים לכת אל מחזות אחרים הם לא באמת נשארים במקום. כלומר, הם בהחלט שוהים בו, אבל גם מעמיקים מתחתיו וממריאים מעליו. כלי התעופה, שהוא גם צוללת, הוא שירים יפהפיים באוריינטציה לבנטינית, שמתחשק להקשיב להם שוב ושוב ולשיר אותם, ובעיקר לרקוד אותם בהופעות – שהעדרותן מפאת מגבלות המגפה מוחצת את הלב, במיוחד ביצירה הזו. הערך העיקרי של האלבום הוא הערך המוסף של החיבור בין שניהם, ובמיוחד כשהם משלבים קולות. כשהם שרים "אני בא בין עצב פתאומי לשמחה העילאית", מה שנשאר משני הקצוות האלה כשהאלבום מסתיים, זו השמחה העילאית, נישאת על גבי השירה המשלהבת, הגיטרות הדומיננטיות המלוטשות ושאר כלי הנגינה המתוזמרים למופת (בעיבודם ובהפקתם המוזיקלית של הצמד).

בשיר החותם את האלבום, "על פי הבאר", מתארח אהוד בנאי שכתב את מילותיו (טסה הלחין), כולל  החידה שבסופו: "האם מישהו כאן יודע את קוד המעיין המתגבר"?

ועל אף המיסתוריות, התשובה דווקא ברורה לחלוטין: כן, אתם.

אוצר של פעם בדור

אפתח בשורה התחתונה: האלבום "הייאוש תמיד שם (כשאתה זקוק לו)" של אמרי כהן הוא אוצר של פעם בדור. וזאת, אך ורק על סמך איכותו המוזיקלית והכתיבתית, ובלי קשר לכך שיוצרו חולה במחלת ניוון שרירים גנטית, שאיבד בה כבר את אביו, סבו ואחיו.

כן, אי אפשר להתעלם מהעובדה הזו, ובמיוחד כשהשירים מתייחסים אליה ישירות, ובלי התייפייפות. רחמים עצמיים – אין באלבום הזה, אבל הומור עצמי יש ("אני כל מה שההורים שלך הזהירו אותך ממנו", "מורשת חסרי שיווי המשקל"), כישרון לנסח חוויות מורכבות ("לא אשכח איך אבא שלי התגלגל במדרגות כשניסה להגיע אליי. אני ילד קטן ומרגיש כל-כך אשם"), ויצירתיות מקורית ("כל עוד בלבב פנימה נפש יהודי זועקת לאמא"). כהן מצליח להפוך את הפגיעות ליופי ומומלץ לטפס על כל המתקנים בלונה פארק של נפשו הססגונית.

התפרסם בגלובס ב-26.12.2020

בשנות ה-90 התקיים בעיתון "העיר" המנוח טורניר סוער. התחרות התיימרה להכריע אחת ולתמיד מהו "סולו הגיטרה הישראלי הטוב ביותר". לשלב הגמר הגיעו שתיים: הגיטרה החשמלית ב"שיר סתיו" של אריק לביא ("כל הנחלים הולכים לים") והגיטרה האקוסטית ב"העץ הוא גבוה" של להקת אחרית הימים. בשניהם הגיטריסט היה יצחק קלפטר. אחרי התלבטות סוערת של השופטים, שחלקם גיטריסטים וירטואוזים בפני עצמם, הוכרז לבסוף המנצח בדו-קרב: הסולו החשמלי של "שיר סתיו". וכך, קלפטר בעצם ניצח את עצמו.

גם הופעת המחווה לקלפטר, "דמיון חופשי", שהתקיימה בהיכל התרבות בת"א בצהרי שישי טרום שבועות (7.6.19), הייתה הופעת ניצחון. המנצחים היו הנוכחים כולם, על הבמה ולמרגלותיה – קהל מגוון ורב-גילאי. כמו שהיטיב להגדיר דיוויד ברוזה, דקות לפני שזעק בהתלהבות באמצע "שיר אהבה בדואי": "לא זכורות לי הופעות שבהן האמנים נהנים כמו הקהל".

הצלחת המופע התבססה על שילוב הרמוני בין זמרים נודעים כמו ברי סחרוף, דני סנדרסון ("מורי ורבי", כינה אותו קלפטר) וברוזה לפחות מוכרים כמו: שרון קרלן, שפתחה את ההופעה בנעימה "דה בה דה" (אות הפתיחה לתוכנית "4 אחר הצהריים" בגל"צ), ולאורך ההופעה, בכל שיר ששרה, השהתה את המילים בכבוד ובהתכוונות.

די בהתחלה הוגש תפריט טעימות מהמוזיקה של קלפטר, על-ידי גיא מזיג שניהל מוזיקלית ורועי בר נתן. "קפסולה קלפטרית", הם כינו את מחרוזת השירים, שהתאחדו לשיר אחד ארוך שעשוי מרבים משיריו ולחניו, עם חיתוכים והרכבות משעשעים, כמו: "שוברת לבבות קטנה, אני שביר מתפורר בקלות, אבל מחזיק מעמד". וגם: "אני אוהב את גלית בעיקר עם צמות, אבל האהבה שלי היא לא האהבה שלו".

ההופעה הדגישה את גדולתו של קלפטר כגיטריסט, במחוות של גיטריסטים אגדיים כחיים רומנו ושלמה מזרחי – שהופיע לצד ברי סחרוף (שהנציח אותו בשירו "כמה יוסי" – "ולשלמה יש גיטרה בצבע לבן") וגם לצד שלומי נוסף, ברכה, גיטריסט ענק אף הוא. עוד גיטריסטית מצוינת: תמר אייזנמן, שרה את "רק אתמול" וחידדה בנימה מחוספסת את השעבוד מרצון למען האהבה. רצף סולואים מפורסמים של קלפטר (כולל השניים מהפתיח) שבוצע בחגיגיות על הבמה, קיבע באופן סופי את עליונות קלפטר הגיטריסט.

השמירה על העיבודים הישנים והמפורסמים של השירים יצרה הופעה כייפית בעליל. לכאורה, מה הטעם במופע גרסאות כיסוי הדומות למקור? הרי העניין הוא לחדש. אבל הקסם בהופעה התחולל במפגש בין העיבודים המוכרים לקולות אחרים ושונים בתכלית. לעיתים נדירות, היו בכל זאת עיבודים מעט שונים, למשל, ב"בלילה" היפה, שקלפטר ביצע עם יעל לוי בפסטיבל הזמר 1980, ודודו טסה שר בגוון אפלולי וסילסל בקולו במקום החצוצרות שבמקור; ובעיקר: "תעשי רק מה שאת אוהבת", כשגל דה פז בקולה השחור, כזמרת נשמה כנסייתית, הוסיפה לו אנרגיות אסרטיביות, מתודלקות בגיטרה של שמוליק בודגוב – עוד גיטריסט-על.

קלפטר עצמו הצטרף לשירים ספורים. בקולו הנוכחי – צרוד ומרוסק – הוא העניק לשיריו ממד חדש, פגיע וכמעט מיתי, במיוחד כשאצבעותיו הטביעו עצמן על הגיטרה. הוא לא רק ריגש, אלא גם הצחיק, כשסיפר למשל שאריק איינשטיין ביקש ממנו – משוחרר טרי מהצבא – לכתוב לו שירים ולנגן איתו. "אני לא יודע לכתוב ולא יודע לנגן", הגיב, ואיינשטיין ענה: 'אז תנגן רע!'. "אז זה הרע שאני מנגן", הוא חתם. "אני רוצה אותך, אתה יקר לי", שרה איתו קרלן בדואט "עד עולם אחכה", והקהל הסכים איתה.

וגם הסכים שהביצוע של סחרוף, ביחד עם טסה, ל"שביר" של איינשטיין, היה מופתי. סחרוף לא נשמע שביר, אלא דווקא עוצמתי, וכששלמה מזרחי הצטרף אליו בעוד שיר איינשטייני בלחן קלפטרי – "יושב על הגדר", הגיטרות של שתיהן התנפצו בצליליהן על הבמה ומעבר לה. אחר כך הצטרף לסחרוף שלומי ברכה ל"דמיון חופשי", ושני אלופי הגיטרה הללו רכבו על הגיטרות כמו קאובואים על סוסיהם, "גולשים עם הרוח מעבר להרים".

קלפטר, שהגיח גם לשיר את "צליל מכוון", התרגש מאהבת הקהל. "נשיקות לכולם", הכריז, "מה אתם עושים היום בערב?". אחר כך שר את "נפגשנו", שהוא חתום בו גם על המילים, ותוך כדי ש"הלחן מסתלסל עם המילים, השורות הופכות לשירים" – ההופעה המשיכה בדרכה לפנתיאון ההופעות הטובות ביותר, ואכן, בסיומה הוא מלמל שוב ושוב: "זה השיא, זה השיא".

התפרסם בגלובס ב-14.6.2019

זמרת סול שמסמפלת באמהרית, ראפר וחב"דניק נפגשים לשולחן הסדר עם יוהאן סבסטיאן באך ועוד הפתעות. בתפריט: מוזיקה ישראלית חדשה ומאוד מגוונת

אריאל הורוביץ / "כשבאנו הביתה"

כמו בשאר אלבומיו, גם באלבום "כשבאנו הביתה" אריאל הורוביץ נשמע "הוא". זאת אומרת, יוצר מקורי שמשלב בשובבות ובחן בין הפרטי לישראלי. יש לו אג'נדות, אבל הן לעולם לא נשמעות פלקטיות. השירים יפים אחד-אחד, במוזיקליות הנעימה שלו, שהיא מורכבת, אך נשמעת פשוטה בקולו הסימפתי. יאיא כהן אהרונוב שעיבד והפיק את האלבום, זיקק את כל אלה לאלבום אישי מאוד ומגוון – עם "אמהות העולם" הפמיניסטי, "התפוח והעץ" על יחסי אב-בן, "ברלין" הציוני, ושלל שירי אהבה לא-סטנדרטיים.

משפט לקחת: "כשהתפוח מתגלגל, אז העץ נשאר לבד, אבל יש לנו שורש אחד".

עדן חסון / "שמישהו יעצור אותי"

עדן חסון רק בן 24, אך כבר הספיק לכתוב לעדן אחרת – בן זקן, לפאר טסי ולעוד שותפים לזרם הים-תיכוני. את כל שירי אלבום הבכורה שלו "שמישהו יעצור אותי" הוא כתב והלחין בכישרון, כולל מעורבות בעיבודים ובהפקה המוזיקלית ומודעות עצמית מנוסחת היטב – עניין לא מובן מאליו בז'אנר המזרחי, ובמיוחד בגילו. שיר הנושא הלהיטי הוא הצהרת כוונות מתגרה, ואומנם אין סיבה לעצור אותו, אבל בהחלט יש סיבה לעצור ולהקשיב לו. כן, גם אתם שלרוב מדלגים על סוג המוזיקה הזה.

משפטים לקחת: "אני עמוס בטוב, אבל מלא ברע / כל השירים הכי כנים שלי השארתי במגירה / אני כלום, בסך הכול אדם ששר שירים / כשנגמרת הופעה חוזר אל הסדינים".

ג'ימבו ג'יי / "מה ראפרים רוצים"

ההיפ הופ היפהפה של ג'ימבו ג'יי (עומר הברון) משתלב ב"מה ראפרים רוצים" – אלבומו השני – עם  תובנות מקוריות ועמוקות. נוסטלגיה ביקורתית, אך גם מכירה בטוב, משובצת בשיחות עם סבו וסבתו ממקימי קיבוץ גזר, לצד אקטואליה נוצצת מהברקות קופירייטריות ("ואולי לא היו הגברים מעולם", "הלילות הללו לא יפים באור היום"), הבנה סוציולוגית ואבחנות מדויקות שמתחשק לצטט בהמוניהן ("אם הקירות של הבית שבו גדלתי יכלו לדבר, הם היו שומרים על השקט"), לצד שירי שטות כמו "ביגידי בום" עתיר הנונסנס. אלבום שנועד לשימוש עצמי שוטף.

משפט לקחת: "שלב אחר שלב טיפסנו למטה / כשהגעתי לבית, התגעגעתי הביתה".

דניאל זמיר / "אליי"

"אליי" הוא אלבומו ה-13 של דניאל זמיר, מוזיקאי ג'אז בכלל וסקסופון בפרט – ובו הוא שר בעברית שירים שכתב (דבר פחות נפוץ אצלו). בתור חוזר בתשובה וחסיד חב"ד, הטקסטים שלו מבטאים אמונה בוערת, אם כי לא בהכרח עיוורת. כך, לדוגמה, בשיר הפותח "כף הקלע" (המוקדש לאבי נשר), הוא לא מהסס לתאר תסבוכות וייסורים, ובשיר "חלום" (המוקדש לאביתר בנאי, שאיתו יש לו שיתופי פעולה מוזיקליים) הוא שר – בקול גבוה ופגיע – על בדידות קיומית ונואשות לתקווה. מלבד ענייני אמונה – לא רק דתית ספציפית אלא גם אוניברסלית – זמיר שר באלבום (שאדם בן אמיתי הפיק בטוב-טעם) שירי אהבה יפים, ואפילו שיר מחאה פוליטי ועוקצני, נגד השחיתות, בשם "ליברמן".

משפט לקחת: "יש בדידות, יש ריקנות ויש גם משמעות".

אבבה דסה / In My Thoughts

אבבה דסה – זמרת יוצרת ששרה סול-פופ אתיופי-ישראלי – התגלתה בעונה הראשונה של התוכנית  The Voice  ישראל ומאוחר יותר הייתה זמרת ליווי בפרויקט של עידן רייכל. אחרי מיני-אלבום בשנת 2016, אלבומה הנוכחי, בהפקת איציק פצצתי (עומר מור, שגם הפיק את ג'ימבו ג'יי), נשמע בשל ורענן כאחד. עם שירה באנגלית וסימפולים באמהרית, היא מלאת להט ומשכנעת – מקרינה נשיות חזקה שאי אפשר להקטין, בקול רב-הבעה, סוער וסוחף, אבל לא נסחף.

משפט לקחת: Can someone tell me the color of love
Is it red like blood
Is it black like me
Is it white like you 

עופרי אליעז / "ברגע זה"

אלבום הבכורה של עופרי אליעז היה בלאדינו – שספגה בילדותה ובנעוריה. עשר שנים נדרשו לה לכתוב שירים בעברית ולהלחין אותם. בינתיים סיימה לימודי תואר שני בתרפיה במוזיקה מאוניברסיטת NYU, ואכן, בהקשבה לאלבומה הנוכחי "ברגע זה" מתפשטת בחלל הפנימי תחושת מרפא המורכבת מתום, זוך וחום, שמתהרמנת עם היופי הנעים של קולה, צליליה והמילים המיוחדות שלה.

משפט לקחת: "בית זה השתקפות האור בכוס התה".

אחינועם ניני / Letters To Bach

אחרי יותר מעשרים אלבומים ותהילה בינלאומית, אחינועם ניני יוצאת עם אלבום שונה מהרגיל – מנגינות של הקומפוזיטור יוהאן סבסטיאן באך, שהיא כתבה להן מילים באנגלית, ובכך הפכה אותן לשירים.

את המנגינות אתם מכירים, ובלי שתשימו לב, תמצאו את עצמכם מפזמים אותן. המילים של ניני משתלבות בקלילות ולעיתים קרובות בשובבות ובהומור, וגם יוצרות דיאלוגים בין עברית לאנגלית.  קולה הוא כלי נגינה בפני עצמו, רחב-מנעד ומפיק צלילים עדינים ועמוקים שנארגים לכדי כסות חדשה – שכבה נוספת לאלו העוטפות את באך העתיק והופכות אותו לרלוונטי. גיל דור עיבד (כרגיל) ולהפקה המוזיקלית אחראי קווינסי ג'ונס הנודע.

משפטים לקחת: " הייתכן שעולמי / A song that echoes in the night! / סובב כולו בינך, ביני /
And every wrong becomes a right!"

"מדרכות מפיקות חשמל" / שירים של רוני סומק בהלחנת חיים רחמני 

בחירת הזמרים ששרים את רוני סומק בהלחנת חיים רחמני – היא חלק משמעותי מהאלבום "מדרכות מפיקות חשמל". מוזיקאים-יוצרים משובחים, שהפעם הם בתפקיד זמרים "בלבד", אבל בפועל, מכניסים לשירים את ישותם המוזיקלית הייחודית. וכך, ברי סחרוף ממלא ביופי ערבי פואטי את "יסמין. שיר על נייר זכוכית"; טל גורדון יוצקת אווירת אסון ל"עכשיו שיני הזאבים בבטן האיילה"; אלון אולארצ'יק מעמיק אל תוך לבבות השירים "סולו" ו"טבלת ייאוש"; ושמעון אדף יפהפה בעיצבונו המצמית בשיר "כלב אחרי כלב". כמותם, גם שאר המוזיקאים שבאלבום מתמסרים אל לחן לא שלהם ומילים לא שלהם, באופן שכולו שלהם.  משפט לקחת: "אני יודע שלא צריך לייחס למוזיקה רק אפשרויות של געגוע או כאב".

פורסם בגלובס ב-19.04.2019

בלילה שבו נטע ברזילי הלמה בעוצמה בתופי השמחה הישראלית, גם באמפי שוני זינקו מדדי רגש גבוהים. ואילו היה בנמצא מכשיר לניטור תשוקה, תנופות גיטרה וחשמל מוזיקלי – הוא היה מוקפץ לקצה העליון, ומעבר לו, כשמיכה שטרית חגג על הבמה עשרים שנה לאלבום הסולו הראשון שלו, "מסמרים ונוצות". וההישג הועצם כשניכר היה ששטרית ביחד עם ברי סחרוף ויזהר אשדות – המיילדים של האלבום – ניגנו ושרו בהתלהבות זהה לזו שפרצה מהם לפני שני עשורים.

בלי גימיקים, במקצוענות עניינית, אבל בשמחה של רעות ותיקה, הם שרו וניגנו את שירי האלבום, לפי הסדר. "מילים מילים מילים. הרבה הרבה הרבה, אבל לא בעניין, לא בעניין שלנו", קיפצו בחלל המילים של "אינתי עומרי", אבל הם היו בעניין ועוד איך. כי "מסמרים ונוצות" לא איבד מטריותו, ופרספקטיבת הזמן חידדה היטב את הדיוק שבתיאורים-תיעודיים של שטרית את המצב: אישי, חברתי, פוליטי, בינאישי, רומנטי-פוצע, קורס, אבל מלא בחיות. וזה היה הפרדוקס המקסים שבהופעה – הפער בין השמחה, התרוממות הרוח כתוצאה מהמפגש המחודש עם השירים היפים לבין התוכן, שכנותו העצימה את מכאוביו.

שטרית עם גיטרה אקוסטית, מוקף באשדות ובסחרוף עם הגיטרות החשמליות שלהם ואהבתם. לעיתים הוא התפשט מהגיטרה וסילסל בידיו מבלי לנגן, מרוכז בהעברת השיר בשלום ממנו אל הקהל, שהוקיר תודה והתרגש מהאנרגיות של המוזיקה והמילים. "באביב, בחולצה לבנה, כמו מלך", שר שטרית עם הצ'לו היפהפה של יועד ניר, והוא באמת היה מלך, אם כי בחולצה שחורה, והשירים זרמו, מנווטים בידי הלהקה – רע מוכיח מפיק המופע בראשה, וכמוהו זהרו שאר אותוריטות המוזיקה: ז׳אן פול זימבריס בתופים, גיל סמטנה בבס, רון בונקר בגיטרה ואלדד ציטרין בקלידים. וכשתמו שירי מסמרים ונוצות התייצבו שירים מ"החברים של נטאשה", "קו הזינוק" (שגם הושר) של שטרית – ושירים של סחרוף ואשדות שנוצרו במהלך העבודה על האלבום (כמו "עיר של קיץ" ו"מונסון"). איך אמר שטרית לפני "שיר מאסף", החותם את "מסמרים ונוצות"? "השיר הזה מאסף כמה נקודות קטנות בחיים. כל נקודה מחזירה עולם שלם להרבה זמן". וכך היה.

לצד העבר פעם ההווה בדמות הסופר-גרופ החדש של שטרית, "מוסטאנג", שגם בו חברים מוכיח ובונקר, וגם פטריק סבג, אדם שפלן והמשורר רועי חסן. בהתלהבות הם שרו את השיר "המחר" שכתב חסן: "עוד לא התחיל וכבר נגמר. היה היה, אתה יודע", על רקע וידיאו ארט נפלא עם אורבניות וטבע בתחלופות אפילפטיות.

באוויר הקר, הצלול, המפכח שבין בנימינה לזיכרון יעקב, כשהושר "זמן קסם" של אשדות וסחרוף, אכן נוצר והתחדש זמן של קסם. "בוא תיגע בנצח" – זו הייתה הזמנה שהתממשה.

התפרסם בגלובס ב-20.05.2018

במקור – שיר ששלום חנוך כתב לאריק איינשטיין באלבומם המשותף "מוסקט" משנת 1999. בהווה, חנוך הפך אותו לדואט במובן הקלאסי – שיר אהבה בין גבר לאישה, כשהוא בתפקיד הגבר, ולתפקיד האישה ליהק את שרית חדד. בהתאם לכך, העיבוד (שגם במקור נטה ליוון) הופך לפופ מזרחי נפוץ.
ניכרת כימיה בין השניים – המקצועניים-משופשפים הללו, וגם ניכר שכיף להם לשיר ביחד, אך אין די בכך. מתקבל זמר ים-תיכוני שגרתי, שנשמע מיושן, כשלפניו ציפייה מחנוך להתוות "חותם איכות" בז'אנר הזה, ואחריו – אכזבה כשהוא כושל בכך.

וקשה להתעלם מהמילים. בשנות ה-90 זה עוד עבר כדאחקה, מה גם שקולו של איינשטיין וה"הילה" שלו העניקו לשיר עומק ו"קלאסה". במציאות הנוכחית, כשהאוזן הרבה יותר רגישה, המודעות יותר גבוהה, וחשיפת הפשעים גוברת – מצטיירת מהשיר הזה אישה קורבנית: "כל בוקר את קמה, עושה לי קפה. אני עצבני, את עונה לי יפה… אני משקר לך ואת ישרה, אני לא שומר לך ואת מסורה… גם אחרי שקרה כל מה שקרה, את עוד אומרת שזה לא נורא".

ובכן, נורא, וגם – עצוב, כי ה"שדרוג", כלומר – העיבוד המזרחי שבו שרה עם חנוך בכירת הזמרות המזרחיות בארץ – עוד יותר מחדד את השוביניסטיות (וזה – במקרה הטוב) שעולה מהשיר – גם אם כאמור המשורר התכוון ב"הומור". אין פה מי יודע טעם טוב, בבחירה הזו לחגוג את החיבור – המרתק ומסקרן בין שתי אושיות מוזיקליות מעולמות שונים – דווקא בשיר הספציפי הזה.

פאר טסי ועדן בן זקן / "כל העיר שלנו" (מילים ולחן: דולב רם ופן חזות)

שיר מטופש במתכוון שמהותו שמחת חיים עמוקה בשטחיותה. פאר טסי ועדן בן זקן – הזמרים אולי הכי "חמים" כרגע בז'אנר, חוברים זה אל זו על מנת לחגוג בשיר את הצלחתם, ומה שכובש כאן זו המודעות העצמית, מצד אחד לכוחה של ההצלחה הזו, ומצד שני להיותה בת חלוף: "אה או אה, הגענו לפסגה – ולא נרד משם עד הבוקר".

שיר קיץ שיתמוסס מן הסתם עם בוא הסתיו, שכולו סגידה "שופונית" למצליחנות, כולל המילים באנגלית המשובצות בו במין פרובינציאליות שהיא משובבת – משום שהקריצה, לא רק נראית (למשל, בקליפ שמלווה את השיר) אלא גם נשמעת למרחוק.

דודו טסה וברי סחרוף / "לאן תקחי אותי היום" (מילים: גלעד כהנא ודודו טסה, לחן: דודו טסה)

מתוך האלבום החדש המתקרב של דודו טסה – הדואט הזה עם ברי סחרוף הוא היחיד מבין שלושת הסינגלים שהוא יצירה אמיתית ומרגשת, ולא גימיק או בידור. טסה יצר עם סחרוף שילוב מרשים בין רוק למוזיקה מזרחית במיטבה, כולל הניסיון והרקורד שלו כמי שהתעמק בה בשנים האחרונות ביצירתו ויצר נפלאות מהמיקס האותנטי בין המסורתי לחדש.

זהו שיר מאוד "גברי". השילוב בין השניים הללו, כל אחד מהם – ומטענו היצירתי, מעצים את הגבריות הזו – אבל השיר דווקא מתעד את התערערותה. נואשות חייתית, זאב וכבש, אבל הפעם בהיפוך תפקידים מעניין. הגבר (וגם היוצר) הוא דווקא הכבש – נואש, פצוע וזקוק להגנה ולאהבה מהאישה (וגם מהקהל). אז הנה, הוא זכה בהן, בזכות.

פורסם בגלובס ב- 21.07.2016

בניגוד לליקוטיות המתפזרת, הנגזרת משם האלבום, הוא דווקא תמציתי – חצי שעה מהודקת, "קצר ולעניין", אך ארוך במובן של שובל התחושות והמחשבות שהוא מותיר אחריו. אחד משיריו, "כשייתמו המילים" (מילים: סמי שלום שטרית, לחן: סחרוף ורונן שפירא), ממחיש את הרעיון בצלילים רבי הבעה על הקשת בין חושך-ייאוש סמיך לאור-תקווה: "ומה תעשה אז / כשייתמו המילים / ציפור מבקשת שמיים / וזה מה שיש // 'שמיים' הולך עם 'כנפיים'".

הכנפיים האלה, כמו הנוצה המופיעה אף היא על עטיפת האלבום, מעיפות את המאזין לטריטוריות יפהפיות. השירים מהווים מפת-אוצר שמאתגר לנסות לפענח את הקודים שבה. למשל, אחרי "ירח" המפורסם של נתן אלתרמן (לחן ועיבוד מרהיבים באפלוליותם של סחרוף עם בן הנדרלר, גידי רז, אורן לוטנברג וניר מנצור) – מופיע הירח "איו", הממכר בתזזיותו המוזיקלית, ומתכתב עם "חבריו" האינסטרומנטליים: "נשקיני" החללי והנואש (לחן: סחרוף, רמי פורטיס וז'יל מרטין) ו"טווס כחולבן" (לחן: סחרוף, בן הנדלר, גידי רז ואיתמר דוארי) – עם אהובה עוזרי הפורטת על כלי המיתר ההודי המזוהה איתה – בולבול טרנג.

בשיר "אלי למה עזבתני" מאת ר' דוד בוזגלו (לחן עממי-מסורתי), לאחר פתיח "חפלתי", המנגינה מתעדנת, מושרת שוב ושוב כמנטרה ממכרת ואז נוספת אליה יללת-קינה בקולו המרגש של צברי, שהופכת לצרחה.

לצד הצהוב החלודתי, העכור, של איו, המככב ויזואלית ותודעתית (ומהדהד אסוציאציאטיבית את "וכשחולמים יש שם צהוב גם" של אדמ"ור הרוקנרול הישראלי, יוסי אלפנט ז"ל) יש גם סגול, בשיר הסיום "רחובות סגולים", שסחרוף הלחין למילותיו של אודי שרבני. המדרכות שמתוארות בשיר "צרות מדי לאהבה", אך מדרכותיו של האלבום כולו רחבות דיין כדי להכיל את העושר ואת העומק, עד כדי ניצוצות גדוּלה.

פורסם בגלובס באביב 2016

המופע "אבן גבירול, אדומי השפתות" אינו חדש. בשנת 2009 סחרוף ורע מוכיח הוציאו אלבום בשם זה, ולמרות שבחי הקהל והביקורות, הם ליוו אותו בהופעות נדירות ומועטות, שממשיכות לטפטף מאז עד היום – בדלילות מקוממת.

שבע השנים שעברו מאז הופעת הבכורה בירושלים שבה נכחתי – העמיקו עוד יותר את הססגוניות המוזיקלית שנכחה על הבמה בשבוע שעבר. סחרוף בשירה ובגיטרות ומוכיח בתופים לא היו עליה לבד, כמובן. המופע הזה "שייך" לכישרון המרהיב של שאר נגניהם – לא פחות מאשר להם. כלי הקשה וכלי נשיפה, וגיטרות כמובן. בכל שיר הוחשכה לכמה דקות הבמה, ואלומת אור מירקרה אחד מהם, והוא קיבל את תשומת הלב הבלעדית לנגינתו הייחודית: עדי רנרט, מארק אליהו, עודד גולדשמידט, יניב רבה, איל תלמודי, אסף רוט, איתמר דוארי ושי צברי בקולות – הקסימו בווירטואוזיות השופעת שלהם, שצבעה את השירים בצבעים עזים. הלהט הונגד לשלווה המדיטטיבית שבה פרט מארק אליהו על הקמנצ'ה – כלי קשת פרסי. שילוב הקולות והנגינה חולל תערובת צלילים וכלים מזרחית-מערבית-רוקנרולית, עדינה-רועשת, יפה להפליא, שגם המאזינים לה וגם המפיקים אותה מאצבעותיהם ומגרונם התענגו עליה.

סחרוף ניצח על כל ה"מהומה" הזו במבט משתאה ובשירתו שניכר בה עד כמה הוא מחובר לטקסטים. היה רגע מסוים, לפני ההדרנים, שהוא ומוכיח חייכו ביניהם חיוך קטן של "הצליח לנו". וכך, במרחק של מטרים ספורים מהרחוב הנושא את שמו, ומרחק כאלף שנים מהיותו –  שלמה אבן גבירול – משורר, פילוסוף, עם חיים סוערים וקצרים, נכח ברוחו על הבמה. "מְלִיצָתִי בְּדַאְגָתִי הֲדוּפָה, וְשִׂמְחָתִי בְּאַנְחָתִי דְחוּפָה", הוא שורר במאנית-דיפרסית, וקולו נשמע עד היום. בשיר האחרון בהופעה, "ככלות ייני", שנוגן, הושר ונרקד באקסטזת זמרים-נגנים-קהל, התברר סופית כי זו לא הייתה תחיית המתים, אלא תחיית החיים.

מועדון רדינג 3 בנמל ת"א, חול המועד פסח, 27.4.     

פורסם בגלובס ב-10.5.2016

המקום מתמחה בשמחות, ובמקרה או שלא במקרה – מוטיב ידוע אצל אריאל – כמה מהמשתתפים ציינו אתמול תוך כדי ההופעה שמחות פרטיות. זה התחיל במיקה קרני, שאחרי ששרה את "אגדת דשא", סיפרה: "לפני 13 שנים יצא לי לראות את 'מסע הבחירות של מאיר אריאל' והתאהבתי בבחור אחד משם, מיקי שביב (שניגן בס וגיטרות – ת.ל). התקשרתי אליו כי רציתי שיפיק לי תקליט. לא הרבה זמן אחר כך, הוא הפיק לי ילדה. היום זה יום הנישואים שלנו". השניים חגגו בביצוע יפהפה של "שלל שרב" בשני קולות משלימים ויפים. גם דורי בן זאב היה בענייני שמחות. על רקע מנגינת חתונות ואיחולי "מזל טוב לכולם" הוא שר, אחרי ביצוע מופרז בעליזותו של "ארול", את "סוף שבוע בכפר" בליווי האקורדיון של משה לוי, והדליף שללוי יש הערב יום הולדת.

אבל לא רק ביצועים שמחים היו אתמול. שולי רנד, למשל, שר בדרמטיות את "חיית הברזל" ויצר אווירת פחד סיוטית, כמעט אלימה, בהתאם לתיאור אחת מהחיות שבשיר: "מפחידה ואימתנית ותקיפה בתנועותיה". אחר כך עבר לנימה הרהורית, נעזר בכינור של אדם מדר (שריתק כל הערב בנגינה מצוינת בכינור, חליל, חצוצרה ועוד) ובקלידים של עמית הראל (שהשתתף איתו בעיבוד).

והיה רוק'נרול. ארז לב ארי ביצע את "ערב כחול עמוק" בחספוס מנוגד לרכות הרומנטית שבמקור, וברי סחרוף העניק ל"טרמינל" עוצמה סוחפת. נינט הביאה רוק תיאטרלי לשיר "טוק טוק טוק" ושילבה בו את "זרעי קיץ", אבל מד שיאי הרוק בהופעה הבהב בפראות כשאריאל זילבר שר את "הולך בטל". הפרפרומריות הכריזמטית שלו התחדדה בזכות יהודה עדר – המנהל האמנותי של המופע – שליווה אותו בגיטרה ממש כמו בימים של להקתם המשותפת, "תמוז". אחר כך עדר שר לבדו את "לילה שקט עבר על כוחותינו", והקדיש אותו לבנו המתגייס ולחבריו.  כשמוש בן ארי עלה לבמה ושר עם עדר את "סוף עונת התפוזים", התגלו שוב געגועים ל"תמוז" באמצע תשרי. חבר נוסף ב"תמוז", שלא הצטרף אליהם, היה שלום חנוך, שאיבד קצת את הריכוז ב"שיר כאב". "המון מילים", הוא התנצל, "מאיר היה מתורגל".

והיו יוצרים שזאת היתה הפעם הראשונה שלהם ב"שרים מאיר אריאל". תמר אייזנמן, אחת מהם, ביצעה את "בצהרי היום" רעננה כמו "משהו קר בלב מדבר" – כדברי השיר, והגיטרה שלה, ישות בפני עצמה, היתה כמו זמרת ליווי עם נוכחות.

זמרת ליווי אמיתית היתה התגלית – הילה רוח, מבית הספר למוזיקה "רימון", שליוותה בקולה את רוב המשתתפים, ושרה לבדה, בעוצמה רבה, את "עברנו את פרעה". חבל שחבורת צעירים, מעריצי אריאל, חסמו בשירתם הנלהבת מדי את שירתה, כפי שעשו בשירים נוספים. משתתפת חדשה נוספת באירוע הזה היתה "קרולינה" ששרה, מתפקעת מגרוב, את "איך לפעמים אני" ביופי קוֹלי שהכיל עדינות ופראות.

כן, הרבה אנרגיות השתוללו אתמול בהופעה. למשל, של ירמי קפלן, שתוך כדי ריקודים וקפיצות חגג את "תקווה" והמשיך לביצוע רגאיי של "לא יכול להוריד ממך את העיניים", תוך כדי שהצביע על מאיה בלזיצמן, שניגנה על הצ'לו וגם ליוותה בקולה את השירים. את השיר הוא דווקא הקדיש לתרצה אריאל, אלמנתו של אריאל, יוזמת ההופעה, וגם זאת שעליה נכתב השיר. הבנים, שחר ואודי אריאל, הכניסו לתוך השירים "לגמרי במקרה (פלוגה בקו)" ו"צדק צדק תרדוף" גם שירים דתיים כמו "והאר עיניננו", "הושיע את עמך" ו"אם ננעלו". "זה לא ממש קשור למאיר אריאל", מחא הקהל, ויואב קוטנר המנחה ועורך הערב חייך: "טוב, זאת פרוטקציה. אלה הילדים שלו".

הם חזרו בסיום המופע והצטרפו לאהוד בנאי. אחרי שריגש לבדו ב"שיר מים רבים" וב"שיר תת מודע זמני", הוא סיים איתם את המופע ב"בלוז כנעני" – השיר שכתב לזכר מאיר אריאל. בתום יותר משלוש שעות השתלטה על הלילה קרירות נעימה, מבשרת סתיו ומציפה געגועים. איך שרו בנאי והבנים? "מילים כמו שלך, אף אחד לא אומר כבר".

פורסם ב-ynet ב- 20.09.10

רחוב אבן גבירול נראה פתאום אחרת. האיש שנושא את שמו ושמת לפני כאלף שנים, קם לתחייה אמש (יום חמישי) בתיאטרון ירושלים. ברי סחרוף ורע מוכיח, עם שמונה נגנים וירטואוז'יים כמותם, העלו על הבמה את אלבומם "אדומי השפתות", המבוסס על שיריו, ולמשך שעתיים נמוגו מרחקי הזמן. מילים עתיקות, מנגינות מרתקות, כלי נשיפה ומיתר ומיתרי גרון התלכדו ליצירה שלמה, מפליאה ביופיה.
 
ההתחלה היתה צנועה. "שפל רוח" היה השיר הפותח, וכמוהו הנימה הנכאה של סחרוף, שהתחדדה להלך רוח מיסטי, ולאט התחממה עם המוזיקה ועם שאר השירים, חוצבת פתח עמוק ונגיש למעבר.
 
בעוד שבאלבום "אדומי השפתות" סחרוף נשמע לעיתים כמבטל את עצמו ביראת כבוד בפני הטקסטים, הרי שבהופעה הוא כבר התרועע בחופשיות עם המילים וביטל באופן מרהיב את ההיררכיה ביניהם. המוזיקה היתה אתמול התכלית והעונג – של החושפים אותה והנחשפים אליה. רע מוכיח יצר בקפדנות מלאכת מחשבת של עיבודים שרוממו את השירים לדרגות שכבר חרגו מהמוזיקה למימדים טמירים יותר. כל אחד מהנגנים –  זהר פרסקו, עדי רנרט, אסף רוט, יניב רבה, איל תלמודי, עודד גולדשמידט ונאור כרמי – תרם ללהט ולברק של האש המשותפת, ובמקביל גם ביטא בנפרד את כישרונו הייחודי בסולו ממושך. גם שי צברי – פייטן טרובדורי, העמיק את היצירה בסלסוליו והגביה את רף השיאים, למשל בפינג פונג הראפרי ששיחק עם סחרוף בשיר "שוכני בתי חׂמר".
 
מבעד להרמוניה התגלו הגוונים העשירים – מתחרעים ברוקנרוליות, עזים במזרחיות ואווריריים בג'אזיות. הקהל תרם לחאפלה קצב של מחיאות כפיים וקריאות השתאות, סחרוף הוסיף נענועי גוף ושיער וחיוך שכיסה את כל המושבים.  "תבורך מבלי קצה", הוא שר, וזה בדיוק מה שהתבקש לומר לו. מישהו נרגש פרץ לבמה ולפני שהורד ממנה במהירות, הספיק לכרוע ברך בפני סחרוף ולכבדו במחיאות כפיים פרטיות, אסירות תודה.
 
חטיבת הקצב – תופים, כלי ההקשה ובאס – שקיבלה תשומת לב משמעותית, בעיקר בשיר הנושא, היתה כמו פעימות הדופק החי של תור הזהב. לכבוד ההדרן, לקראת חצות, סחרוף ותזמורתו ביצעו בהפתעה שיר של אבן גבירול שלא נכלל באלבום. "לא ניגַנו אותו אפילו בחזרות, אבל לפי דעתי הוא אמור להיות מוצלח", אמר סחרוף, וצדק. זה היה השיר "ככלות ייני" במנגינתו העממית המוכרת. "ככלות ייני, תרד עיני, פלגי מים". העיניים אכן זלגו מרוב התעלות כשהמנגינה הואצה עד לאקסטזה. גם סחרוף התקשה להיפרד מהקהל ולחתום את ההופעה – ככל הנראה אחת מהטובות ביותר שנראו כאן.         
    
"אדומי השפתות" מוגבלת לשלוש הופעות בלבד, ואמש כבר היתה הפעם הראשונה. זכות הציבור למחות על כך ולהפציר בהפקה שתתמיד את המופע הזה. הוא נועד להיכנס למערכת הנשימה של התרבות הישראלית ולהגיע לכולם – מתלמידי בית ספר ועד מופלגים בשנים. "פנו אלי וזכרו אהבתי", הפציר שלמה אבן גבירול, משורר ופילוסוף גאון, בשיר "בחייכם אדומי השפתות". ברי סחרוף ורע מוכיח מזכירים את אהבתו ומחיים את יופיה. אסור לאפשר לו לדהות.    
 
 פורסם ב-ynet ב-16.10.09

השקט הדרוך שהשתרר באולם כשעינב ג'קסון-כהן התיישבה ליד הפסנתר, לפתוח ב"כמה יוסי", שגם מתחיל את האלבום, העיד על הכבוד והאהבה שאנשים עדיין חשים ל"סימנים", 15 שנה לאחר צאתו. היא שרה בקול יפה ועצוב, כמעט מעונה, שהתחדד במילים "היה יוסי", והעמיקה את הצד הכואב של השיר. לעומתה, להקת "אשכרה מתים" – "ילדים" שחתמו את המופע כמו מסגרת בשיר הזה, שרו בפראות והדגישו את הזעם שבו.

זה בדיוק מה שהיה מרגש במופע. התחושה שכל הביצועים הם שלוחות שונות לאותה נפש. בעוד שסחרוף מאחד את השירים בקולו, הפעם, בגלל הגיוון באומנים, נוצרה הזדמנות לפצל את השירים כדי לחדד את משמעויותיהם. וכך, למשל, ירונה כספי ביטאה היטב את אווירת הכישוף שבשיר "הדמעות של לילי" והעניקה לו קול נשי מתבקש. כך גם שילה פרבר ב"עמוק בקצפת". אסף ארליך, לעומת זאת, הדגיש את העצב שב"רעש לבן".

לא תמיד זה הצליח. להקת "ממבו ממבס ("Mambo Mambas") התעללה ב"נפתלי הדג" האומלל, שבמקור מושר באווריריות שהופכת אותו בצדק לשקוף. הם התחילו בשקט דל ועברו לרעש משעמם שהחריב את דקויותיו. לעומתם, להקת "אנטיביוטיקה" היתה מצוינת כשהפכה את הרעש למנוף שהרים איתו את "רגעים". כך גם "נערות ריינס", שקסמם הבעיר את הבמה ב"אני רוצה מִדבר".

שיאים נוספים היו כשגבע אלון הצטרף ללהקת "TREE", שהכשירה היטב את השטח בפרשנות הסוערת שלה ל"אם הייתי". אלון המשיך איתם את הקו הזה ב"תני לי מקום" והכניס בו את הווירטואוזיות בנגינה ואת הכריזמה בשירה. גם רם אוריון החצין אנרגיות כובשות ב"בריג'יט ברדו זה לא פשוט", ששר בקלילות צועקת, פוצעת אוזניים.

"חבל שאת לא מגלה, לא מראה סימנים של חולשה", שר נעם רותם באמפתיות הידועה שלו. גם ברק גביזון עם להקת "Useless Id", ששרו באהבה את "הזיות" הוכיחו שבניגוד למילים שלו, העוצמה של "סימנים של חולשה" לא "מתפוגגת אל תוך הזיכרון".

 פורסם ב-2.10.09 ב-ynet