"יש לי את הזכות לשיר את השירים של מי שלימד אותי שאין גבול לחלומות", אמר יובל בנאי באמצע המופע שנקרא בפשטות יובל שר יוסי. בעצם, הזכות שלו הייתה הרבה יותר בסיסית – הזדמנות לבצע רצף של שירים כל-כך יפים, שבכולם בחר יוסי בנאי, אביו, לרצף את מסלול חייו על הבמות. לקהל בהיכל התרבות בת"א ב-25.6 הייתה הזכות לנכוח במפגש הדורות המרגש, המצחיק האוהב עתיר המוזיקה האיכותית.

"הוא רק יתום ורק תמים", שר בנאי הבן את בנאי האב, ששר את אלתרמן, וביתמותו התמימה, ממש כמו ב"ערב עירוני" המצוטט, "הוא בא לזרוח בעינינו". מעונב, מחויט, מחויך, תזזיתי בתנועות ידיים רחבות, הוא כביכול עשה הפוגה מהרוקנרול שלו והלך אל הטריטוריה של אביו, בא אליו ושר אותו. כלומר, לא הביא אותו אליו. לא לקח את השירים המחויטים והלביש אותם בג'ינס, אלא פשט את הג'ינס המוזיקלי שלו ולבש חליפה. אבל זו לא באמת הייתה הפוגה מהרוקנרול, כי הנגנים/זמרים שחברו אליו, הכניסו לשירים את המקצוענות ללא-רבב הצעירה והחושנית שלהם. גבע אלון בגיטרות, עמיר ג'נגו רוסיאנו בבס, אסף רייז בתופים, גליה חי בוויולה ולירון "פלורה" משולם בפסנתר – הוסיפו שכבת ניצוצות נוספת להילת הקלאסיקה של השירים, ולפעמים – למשל בשיר "אנבל לי" (אתגר אלן פה בתרגום ז'בוטינסקי ובלחן יוחנן זראי) מיקמו אותו כפי שלא התמקם מעולם במחוזות המורבידיים שלו. אבל לא רק גוטיקה, אלא גם קסם רומנטי הם הביאו, למשל בשיר "תחת עץ האהבה" שבו לירון פלורה משולם איישה בכבוד את המשבצת הנשית ושרה עם יובל: "ושיר על השפתיים וטוב להם בשניים". ובאמת היה טוב, ולא רק בשניים. המילים של ניסים אלוני וברסאנס, נצחיים בהעברתם לדור הבא, ריחפו באולם, ולצדם קמו לתחייה דמויות שמעולם לא דממו כמו הגבירה בחום המסתורית, שהפעם ריגשה איתה גליה חי הוויולנית. אלון ומשולם הצטרפו בגיטרה אקוסטית, שהשתלבה עם המילים: "ומתוך הגיטר פתאום, רה, סול ודו. הניגון מעצמו פרח, כמו משורר – כל השיר בראשי צמח, שב וחוזר". וגם סימון ומואיז הקטן חזרו, ולא רק מטאפורית – מואיז נכח באולם פיזית וספציפית ועשה שלום.

"בסתיו, תמיד בסתיו, אבי חוזר בשקט / מארץ הדממה, כולו מאיר פנים / והוא מביט אליי ונשמתו שותקת / ושוב עושה דרכו אל קץ כל הימים", כתב ושר יוסי בנאי בשירו האחרון. הפעם, כשיובל חתם איתו את ההופעה, המשמעות שלו הכאיבה עוד יותר. "תתקרב, אתה נוגע", שר בנאי הבן לבנאי האב בשיר הגעגועים "עוד שיר אחד" שהוא כתב בשנת 2015 – דיאלוג שבעל כורחו נקטע למונולוג. ובאמת, מזווית מסוימת, מאחור, ראשו עם שיער שופע כשל אביו, נראה היה שיוסי בנאי, בחסד השירים, לגמרי מתקרב ונוגע.

התפרסם בגלובס ב-5.7.19

מתברר שהשיר "איך הגלגל מסתובב" הולם גם מגדלים. סמוך למרכז סוזן דלל בתל אביב, שבו נפתח אמש (רביעי) "פסטיבל הפסנתר מארח", עמלו הכבאים על כיבוי השריפה במגדל שלום. פעם הוא נחשב לגורד השחקים הכי גבוה במזרח התיכון, וכיום מי סופר אותו לנוכח רבי הקומות החונקים את העיר? מוזיקאים דגולים, לעומת זאת, עדיין מעריכים כאן לפעמים, ואתמול נחגג יום ההולדת ה-75 של שמוליק קראוס במופע מחווה מיוחד.

"שמוליק קראוס חשוב לעתיד של המוזיקה הישראלית לא פחות מאשר לעבר שלה", אמרה רונה קינן. בשיער פזור שלא כהרגלה, אבל בהבעה ממוקדת, היא שרה עם ערן וייץ את "האהבה הראשונה" – להיט של להקת "החלונות הגבוהים" שכתב עמוס קינן, אביה. הם שרו בעדינות, בהתכוונות, שתי הגיטרות האקוסטיות שלהם השתלבו נהדר בפסנתר של עדי רנרט, המנהל המוזיקלי של המופע. זה היה ביצוע אלגנטי ומדויק שהתחשק לגזור אותו מההופעה ולשמוע שוב ושוב.

חלק מהביצועים במופע היו כאלה – רגישים, נצמדים למקור בגישתם ויראי כבוד – זה הורגש למשל ברעד הקל בקול של שילה פרבר כששרה את "אחרי 20 שנה". רובם גם שִמרו במתינות את השובבות ואת החיוך שנשזרים בלחנים של קראוס לצד העצב. דוגמה מייצגת: מאור כהן ויעל קראוס (האחיינית של גיבור הערב), ששרו בחן את "ילדה קטנה". גם דנה ברגר וחמי רודנר ביצעו במתיקות את "נתפייסה" – שיר הילדים של מרים ילן-שטקליס, שקראוס שר במקור עם ג'וזי כץ, אשתו דאז. רודנר המשיך את הקו ההומוריסטי כששר בקשיחות היתולית את "איך הגלגל מסתובב" וחיקה יללות של תן בזמן שהקהל שר את ה-"הו-הו".

ובכלל, בניגוד לרוקנרול התת-קרקעי ביצירת קראוס, רוב המבצעים התעלמו ממנו. אפילו דנה ברגר, ששרה בנוקשות מכוונת את שיר המחאה "חייל של שוקולד" שכתב חנוך לוין, לא העצימה את המרכיבים הכה נפיצים שבשיר הזה.

רק אוהד חיטמן העז לחרוג בגדול מהצפוי. תחילה ב"אלישבע מה נחמדת" ("שיר לילדים כביכול", הקדים), שהוא שר וניגן בפסנתר תוך ששינה את ההטיה של ילן שטקליס מלשון זכר לנקבה. הנימה הגברית המעודנת התחלפה למכות פסנתר סוערות כשהתקומם על העוול של הבובה שבשיר: "ואומרים לי את קירחת, ואומרים שבור אפך. אין אני יודע למה, הם אינם רואים יופייך". הקהל דווקא ראה את היופי ואת הלהט שבביצוע והאריך במחיאות הכפיים, שהתגברו גם כשחיטמן עלה לבמה פעם נוספת וביצע את "לוח וגיר". ושוב הוא שינה את גישת השיר. הפעם התנכל לצד הקליל שבמקור וכביכול שר אותו ברצינות, אבל מאחר שהפריז בכך, וגם במחוות הגוף ובמימיקה המוגזמת, התברר שהוא משתעשע. אחר כך כאילו איבד את שפיותו והרביץ לפסנתר, מקפיד לשבור את המכובדות. הקהל שרק בהתפעלות.

גם שלומי שבן התפרע על הפסנתר ועבר לצרחת טירוף בסיום השיר "גיטרה" – שבמחווה יצירתית לפסטיבל הפסנתר ביצע דווקא בפסנתר. באקספרסיביות הווירטואוזית שלו הוא שר ושיבץ בנגינתו הפתעות כמו ציטוטים מ"אחרי 20 שנה" ו"עייפה בובה זהבה".

בניגוד לשאר הזמרים, שהדגישו את כישרונו של קראוס כמלחין, יובל מנדלסון ("שייגעצ") החמיא לקראוס השחקן – בסרט "סוס עץ". כשביצע את שיר הנושא, קולו בלט דווקא בחוסר ליטושו, אבל הוא שר עם תשומת לב רבה למילים, ואיכשהו נשמע הכי נוגע ללב מכולם. עוד רגע מרגש היה כשמיקה קרני ביצעה את "שוב" עם מיקי שביב בן זוגה, שהעניק לו ערך מוסף בקולו השברירי, דווקא כשכמעט איבד את המילים. לרגע השתררה דממה מביכה, אבל אז הגיח קולו: "באתי לך כל כך כל כך פתאום" והקהל נרגע עם הצלילים האינסטרומנטליים המכשפים – הכינור של קרני, הגיטרה של שביב והפסנתר של רנרט.

לפעמים ריחפו באוויר האולם געגועים למקור, לא בגלל האיכות של גרסאות הכיסוי, שהקפידו לשמר רמה גבוהה, אלא בגלל מוצלחותם הבלתי ניתנת לערעור של הביצועים המקוריים. ב"אינך יכולה", למשל – שגבע אלון ביצע בעומק ווקאלי – פשוט חסַר ה"לה-לה-לה" המפורסם של ג'וזי כץ. אלי מגן פיצה ב"זה קורה" על חסרונו של אריק לביא בדיאלוג אינסטרומנטלי מופתי – הוא בבס ורנרט בפסנתר – שהעיף את השיר למחוזות ג'אזיים. כל כך מקסימים השירים שקראוס הלחין. על "בית הערבה" אמר מאור כהן לפני שביצע אותו עם גבע אלון: "זה אחד השירים  הכי יפים בעולם. אני בטוח שג'וני קאש היה רוצה גם כן שיר כזה".

היתה צניעות מרגשת בשיר הסיום "זמר נוגה" ("התשמע קולי"). משתתפי המופע עמדו יחד, ובענווה שקטה, בלי קטעי סולו, הם שרו מול הקהל, ששר גם הוא לעומתם. "אמרו עליו שלא יחזור יותר מן הגלות. גמרו עליו חזק בכל טורי הרכילות" ניסח רוטבליט (שגם פתח את המופע) את השמועות בשיר "הגיטרה", אבל קראוס דווקא נכח באולם והשתהה על מקומו כשתמה ההופעה. הבעות פניו נותרו עדיין עזות, אך לא הסגירו דבר, ממש כמו בתיאור של רוטבליט ב"סוס עץ": "הפנים הבעה של כאב ובלי הגה, אין תנועה, רק הצל מתארך. התמונה כמו קפואה, הדמעה מתפוגגת. ועכשיו לאט לאט לחייך".

התפרסם ב-ynet ב-18.11.10

"בן אדמה", אנסמבל שם-טוב לוי ("התו השמיני")

שם-טוב לוי והאנסמבל הנפלא שלו חוזרים, שלוש שנים אחרי "תחנות רוח", ומביאים איתם את "בן אדמה" – אלבום שבו עולמות שונים ממשיכים להשתלב זה בזה: ביאליק לצד ר' יהודה הלוי, אינסטרומנטליות ועושר מילולי, מודרניות ומסורתיות, מוזיקה ערבית וטנגו ארגנטינאי עם אתניות ספוגה בג'אז. הכל מתארגן בחותם המקורי, היצירתי, המורכב והעמוק של שם-טוב לוי.

כל אחד מהמוזיקאים, שגם משמשים כמקהלה, מעניק ליצירה את שירתו ואת נגינתו הייחודית: צור בן זאב בקונטרבס, גדי בן אלישע בגיטרות, שרלי סבח בעוּד, גרשון ויסרפירר בעוד, בריטון וג'ומבוש, נעם חן בכלי הקשה ושם-טוב לוי בחליל ובפסנתר המפורסמים שלו. חלק מהרצועות יפהפיות וכל השאר – מקסימות.

"אותו רקיע, משירי שמשון חלפי" ("הד ארצי")

"כי טוב יותר שיר לֵזַמֵר" – היטיב לסכם המשורר שמשון חלפי בשיר "היינו פה היינו שם" של להקת הנח"ל. השיר, ביחד עם עשרות שירים נוספים, ישנים וחדשים, מופיעים באלבום הכפול "אותו רקיע – משירי שמשון חלפי".

לצד שירים נודעים בביצוע אושיות זמר ישראלי כמו שמעון ישראלי ("שיר הלחם"), אריק איינשטיין ("אביב"), סוזן ופרן ("לאן מובילות הדרכים"), עפרה פוקס ("איזה בוקר של זהב") ואסתר עופרים ("סתיו"), משתתפים מוזיקאים עדכניים כמו שלומי שבן (בשיר "ללכת") ומרינה מקסימיליאן בלומין (בשירים "לאן נוסע הענן" ו"למה רץ הנהר"), שיצרו לחנים חדשים למילים של חלפי, וגם יוצרים פחות ידועים אך לא פחות מוכשרים, כמו דרור בן יעקב, שהלחין את השיר "כמו כדור", ואבינועם לסרי, שהלחין את "וייקח הבורא".

עטיפת האלבום 

מפעים לגלות איך שיר אחד בשם "שיר בלי שם" מוליד שני שירים, כל אחד יפה באופן אחר, שהלחינו מוזיקאים שונים – יסמין אבן ושרון מולדאבי. תענוג נוסף בהאזנה לאלבום הוא לשמוע את שמשון חלפי קורא בקולו חלק מהשירים, בעיקר בדיסק השני שבו קוראים משיריו גם השחקנית חנה מרון והמשוררת רחל חלפי, בתו של שמשון, שערכה והפיקה את האלבום עם בועז הראל, וגם הוסיפה הקדמה מחכימה ומושקעת.

"שלושים ושלוש", עלמה זהר ("התו השמיני")

זהו רק אלבומה השני, ורק שנתיים היא בתודעה. ובכל זאת, עלמה זהר ראויה להיות כבר חלק ממחזור הדם של הזמר הישראלי. במקוריותה, בדעתנותה, בלחניה היפים ובכתיבתה הטובה, בתודעתה הישראלית והיהודית ובזיקתה החברתית והאקולוגית – היא מגישה שירים מרתקים באלבומה "שלושים ושלוש".

צבע קולה הייחודי של העלמה התעדן והתמתן מאז אלבומה הקודם, והיא שרה בשלווה גם על נושאים לא קלים, ויוצרת בכך ניגוד מעניין. אל תחמיצו את "אוניות", הדואט היפהפה שלה עם גבע אלון,

"יהודית ויעקב – שירים מהבית", יהודית ויעקב רביץ ("הליקון")

אח גדול מלווה בעדינות בגיטרה את אחותו הקטנה ששרה שירים ישראלים שקטים. זהו, אין יותר, אבל זה הרבה כשמדובר ביוצרים כה מוזיקליים.

יהודית רביץ ואחיה, יעקב רביץ, מגישים במתיקות מינימליסטית שירים מהבית שלהם ושלנו – קלאסיקות ישראליות באווירה של שישי בצהריים כמו "אתם זוכרים את השירים", "פרח הלילך", "תפוח חינני", "שני שושנים" ו"הו ארצי מולדתי".

מושלם להקשיב לאלבום בשעות החסד של בין סיום השנה הנוכחית לתחילת השנה החדשה. יהודית רביץ שרה את השירים, אבל לא כזמרת, אלא כמישהי ששרה לתומה, להנאתה, בלי לפאר את קולה. אפילו את "אור" המוחצן, שמזוהה עם העוצמה הווקאלית של שושנה דמארי, רביץ שרה במתינות, שמדגישה את הרוך שמסתתר בו. יעקב מפציע בקולו הנעים רק בשיר אחד – "לפנות ערב", וחבל. כשתקשיבו להם תזהו פתאום קול נוסף, מוכר להפליא, שהצטרף אליהם – הקול שלכם.

"קול וחומר", אושיק לוי ("High Fidelity")

איזה אומץ. אושיק לוי התחבר לקלאסיקות רוק ישראלי, כמו "חור בלבנה" של "רוקפור" ו"איש בלי נצח" של "החברים של נטשה", אבל הוא לא בחר בדרך הקלה. לכאורה, היה מתבקש שילביש על השירים בקלילות את קולו החם, המזוהה עם שירים כמו "חוזה לך ברח" ו"זה מכבר".

למעשה, הוא בוחר בשירים קודרים ומרשה לקולו להישמע צרוד ופגיע כשהוא שר אותם באיטיות אפלה. ויש גם את השיר "לישון", רמיקס של הלהיט שלוי שר במקור. על רצועת השירה המקורית שלו, שנשמעת ממרחק, מולבש הפעם קולו הנוכחי בעיוות אלקטרוני מכוון, שמדגיש את הגוונים המדכדכים: "לא רוצה חומר, לא רוצה רוח, אין לי סבלנות… פשוט נשבר לי, הסוס נגמר לי" (מילים: מאיר אריאל).

האלבום, בניהולו ובהפקתו המוזיקלית של זיו ריינר, הוא פסקול אידיאלי לימי חשבון הנפש של טרום יום כיפור עם טקסטים הולמים כמו "למעלה, גבוה, יש מי ששומע צעקה של איש קטן / על הארץ, למטה, איש בלי נצח ששכחת מבקש רק עוד קצת זמן" (מילים: מיכה שטרית).

תזכורת לנבחרת

והנה היוצרים שאת אלבומיהם שיבחנו לאורך השנה היוצאת: שי גבסו, דני סנדרסון, דניאלה ספקטור, מתי כספי, "הדג נחש", שאול בסר, "הקרקס של דולי", קובי אוז, חוה אלברשטיין, יהודה פוליקר, שפי ישי, תומר בן אפרים, אודי דוידי, "קיצו", גבריאל בלחסן, עמיר בניון ויהודה מסס, רוקפור, ארז לב ארי, אריאל הורוביץ, סיון שביט, שלמה בר, ישי קיצ'לס, אפרת גוש, "ג'ירפות", יעל קראוס, אורן ברזילי ו"אדיר והילדות".

פורסם ב-ynet ב-6.9.2010

השקט הדרוך שהשתרר באולם כשעינב ג'קסון-כהן התיישבה ליד הפסנתר, לפתוח ב"כמה יוסי", שגם מתחיל את האלבום, העיד על הכבוד והאהבה שאנשים עדיין חשים ל"סימנים", 15 שנה לאחר צאתו. היא שרה בקול יפה ועצוב, כמעט מעונה, שהתחדד במילים "היה יוסי", והעמיקה את הצד הכואב של השיר. לעומתה, להקת "אשכרה מתים" – "ילדים" שחתמו את המופע כמו מסגרת בשיר הזה, שרו בפראות והדגישו את הזעם שבו.

זה בדיוק מה שהיה מרגש במופע. התחושה שכל הביצועים הם שלוחות שונות לאותה נפש. בעוד שסחרוף מאחד את השירים בקולו, הפעם, בגלל הגיוון באומנים, נוצרה הזדמנות לפצל את השירים כדי לחדד את משמעויותיהם. וכך, למשל, ירונה כספי ביטאה היטב את אווירת הכישוף שבשיר "הדמעות של לילי" והעניקה לו קול נשי מתבקש. כך גם שילה פרבר ב"עמוק בקצפת". אסף ארליך, לעומת זאת, הדגיש את העצב שב"רעש לבן".

לא תמיד זה הצליח. להקת "ממבו ממבס ("Mambo Mambas") התעללה ב"נפתלי הדג" האומלל, שבמקור מושר באווריריות שהופכת אותו בצדק לשקוף. הם התחילו בשקט דל ועברו לרעש משעמם שהחריב את דקויותיו. לעומתם, להקת "אנטיביוטיקה" היתה מצוינת כשהפכה את הרעש למנוף שהרים איתו את "רגעים". כך גם "נערות ריינס", שקסמם הבעיר את הבמה ב"אני רוצה מִדבר".

שיאים נוספים היו כשגבע אלון הצטרף ללהקת "TREE", שהכשירה היטב את השטח בפרשנות הסוערת שלה ל"אם הייתי". אלון המשיך איתם את הקו הזה ב"תני לי מקום" והכניס בו את הווירטואוזיות בנגינה ואת הכריזמה בשירה. גם רם אוריון החצין אנרגיות כובשות ב"בריג'יט ברדו זה לא פשוט", ששר בקלילות צועקת, פוצעת אוזניים.

"חבל שאת לא מגלה, לא מראה סימנים של חולשה", שר נעם רותם באמפתיות הידועה שלו. גם ברק גביזון עם להקת "Useless Id", ששרו באהבה את "הזיות" הוכיחו שבניגוד למילים שלו, העוצמה של "סימנים של חולשה" לא "מתפוגגת אל תוך הזיכרון".

 פורסם ב-2.10.09 ב-ynet

א. אמש ב"צוותא" עמיר לב חייך. הרבה. במופע, המבוסס על אלבומו החדש, "הכל כאן", לב ממשיך להתייצב בלב המשולש שווה השוקיים – אדם שפלן בגיטרות, גולן זוסקוביץ' בבס ואסי ששון בתופים. בפעם הקודמת הונח עלי העול של העט, שכמו מזלג מורעב ננעץ בשירים כדי להביאם בזמן אל הדפים. אתמול – עת ללא עט, שוחררתי על מנת להשתעבד מרצוני למכות החשמל, שהתגברו כשגבע אלון הופיע על הבמה. עוצמותיו המסוגננות התמגנטו על התשתית של לב. היה נפלא באופן כמעט מזוכיסטי. והם חייכו, בין השירים, שצמחו לממדים מיתיים מעל מחיאות הכפיים.

ב. מריונטה סול כבר כאן. הנה הגרסה הגולמית לביקורת שהתפרסמה אתמול ב-ynet. מצד אחד הורידו לי בעריכה כמה מטאפורות מתלהמות שקשורות לטעם הספציפי של המתכת בפה ולמגע האכזר של נייר זכוכית המשייף את הקרביים. מצד שני, לא אני זו שכתבה "יצירת מופת" בכותרת (אבל קיוויתי שזה מה שמשתמע).

* * *

הכותרת שלי: בנק הפועלים

"מריונטה סול" היא להקה קמצנית. חבריה משדרים נרגנות עקרונית ואף נעדרים ויזואלית מאלבומם. המוזיקה המבעבעת שלהם נדחסת בכספת בנק  צר, כחצי שעה אורכו, סניף באר שבע – העיר שיורה עכשיו כדורי מוזיקה עוצמתיים (נדב אזולאי, יוחנן קרסל  ובקרוב מוזיקאים נוספים).

אבל הדלות המופגנת של "מריונטה סול" בכל מה שחיצוני למוזיקה, היא הדלק של "עיר הפועלים", אלבומם השלישי (אחרי שני אלבומים מחתרתיים שיצאו באינטרנט) – יצירה סנסציונית בַּאמת הגברית ונטולת ההצטעצעות שהיא משלחת, שעוצמתה בתמציותה. אמיר גרומן – הזמר וכותב השירים ועידו קרוב – שותפו לנגינה, לעיבודים, להפקה, להקלטה ולעיצוב העטיפה, יצרו אלבום שמימדי ההתרגשות שבגילויו מזכירים את החשיפה הראשונה למוזיקה של "בנזין", שגם היא הגיעה מהפריפריה, מתודלקת בכישרון ובכריזמה הפוליקרית, וגם את ההלם שבהתוודאות ללהקת "אלג'יר". בשונה מהחום הטעון שהפיצו שתי הלהקות הנכחדות האלה, "מריונטה" אומנם רותחת, אבל בטמפרטורות שקולות וכמעט אנליטיות. בקרירותם המתנכרת, ובדימויים המילוליים הציוריים, הם מזכירים לעיתים את הצמד "יאפים עם ג'יפים".

על מצע של רוק מִדברי ים תיכוני עם אלקטרוניות אייטיזית, מונח הצליל שלהם. הוא מתבסס על קולו הדומיננטי של גרומן – מתכת חלודה, חמוצה-מרה, מכאיבה כמו גריסת חצץ בשיניים ושיוף הקרביים בנייר זכוכית. "זה רק הקול שלי מתקלף", שר גרומן ב"הכל היה", ואכן הוא מפשיט את קולו במהלך האלבום – מהניכור האגרסיבי שבשיר הפותח, דרך ההתרככות  שב"ראש ההר" וזעקת הגור הפצוע המבצבצת מ"הי". לקראת הסוף, בשיר "המום", גרומן מחצין סוף סוף את הצעקה שנאצרה, והלבה הזו מתנפצת ומנתצת בשיר האחרון, "התנפצות".

בעזרת גיטרות, בס, קלידים, פסנתר, תכנותים ותופים (חלקם של גיל נמט המבריק, שמתופף להפליא גם באלבום של נדב אזולאי), "מריונטה" אורגים עם מוזיקה רהוטה ורבת עומקים את מנגינת הייאוש. היא אכזרית בחשיפתה ומיטלטלת מהמתח שבין התפוררות לעירות ("ערי בלהות") ולהתערערות ("שעונים"). רדופי רוחות עתיקות (שמתגלות בשיר "עשור" שאיתו פרצו), הם מוחצים בפטאליות שלהם. "הקרב על שארית הזמן הוכרע כשהיית ילד", אומר גרומן בשיר הנושא. הייאוש גלוי – "פה אין לך כלום", נאמר ב"המום" – והפסימיות שלהם מצמיתה כמו הטיפוס לראש ההר, שבסיומו מתגלה הסוף המר ("ראש ההר"). גם מעט התקווה בוקעת באופן  חלקי. אור פניה היפות יתגלה רק בחושך ("עיר הפועלים").

גם ללא מפיק חיצוני גרומן וקרוב הוציאו אלבום מצוין, ובכל זאת ניכר בו חסרונה של אוטוריטה אובייקטיבית. בדרך כלל מפיק תקיף מונע משירים רעים לעבור את הסף, אבל במקרה של "מריונטה", נדרשת סמכות שדווקא היתה משכנעת אותם לא לוותר על שירים טובים, כמו "בין השמשות" שנשמט מהאלבום. מפיק כזה היה גם דורש מהם לצרף חוברת טקסטים, שכה חיונית מאחר שלגרומן מילים באיכות של משורר, ומשפר את ההיגוי שלו כך שיהגה אותן באופן ברור.

מתחת ללכלוכי הזיעה והאבק שב"מריונטה סול" ניכרים מים זכים, וכל תשתית הצימאון של הלהקה מובילה אל צלילותם. כמו הרחוב המתמלא זהב שבשיר "ערי בלהות", הם מלחלחים ביופי את המציאות המיובשת.

"עיר הפועלים", "מריונטה סול", "שקשוק השפנים רקורדס"

שבע בערב. חנות צומת ספרים בדיזינגוף סנטר מלאה. חצי שעה להופעה. באלנס – והקהל כבר שם בהמוניו, מתהפנט. אני עם אמא שלי. מזל שהגענו מוקדם ויכולנו לתפוס כיסאות. מי שמעז לדבר בשלב הזה, מושתק על ידי הקהל. "לא להפריע להופעה"! "זאת רק החזרה", מתגונן מישהו, אבל לא מאמינים לו. ישראל גוריון וגבע אלון מבצעים את השירים במלואם ובאופן מוקפד. אסף אמדורסקי צופה בהם מהשורה הראשונה. כשהוא קם לארגן משהו נשמע רחש: "יש לו את החיוך של אבא שלו".

ההופעה מתחילה. איך תיתכן בכלל הופעה של צמד "הדודאים" כשאחד משניהם נעדר לצמיתות? ובאמת, רק ישראל גוריון עומד על הבמה, בודד, מנגן בסקסופון נוגה את "שדמתי". אבל אז מגיע גבע אלון ומצטרף אליו. איזה אומץ, אפילו יומרנות, למלא את המקום של בני אמדורסקי.

לא, אף אחד לא שואף להיות "ממלא המקום". לא זה העניין. האווירה שמחה. חוגגים כאן את העונג המוחשי שבהעברת הנכסים השיריים האלה מדור לדור. רק שבכלל לא ברורה ההיררכיה, כי פער הגילאים מטושטש לחלוטין. ישראל גוריון בעיניים בורקות ופנים וגוף נעריים מתבונן בפרטנר שלו ומרוצה. שני גברים, שתי גיטרות, והנה זה קורה: "הם רוכבים ושרים" – הם מנגנים ושרים. גבע אלון שר בטבעיות את המילים העבריות העזות האלה. "בין הרי הסלע הכהים. בין הרי הסלע הגבוהים. לילה לילה מול ירח הפולח בעבים, תתעורר שיירת הרוכבים" (*). הקהל ברובו מבוגר, לא מתאר לעצמו שהבחור הצעיר הזה, שכרגע מתהרמן עם גוריון בעברית עילאית, שר בעיקר באנגלית. האם זה נדמה לי, או שה-ר' של אלון מתגלגלת לכבוד השירים האלה? שניהם מחייכים גם כשהשיר מקדיר. "ליבם הומה עצבת, גבם עייף עד מוות, ומבטם תוהה בכוכבים". אחר כך הם שרים את "בשדות בית לחם" (* *). מתכווננים אחד לשני. "אי שם בסוף הדרך, התחכי עד רדת ערב"? ברור!

ואז גבע אלון מעביר את הגיטרה לאסף אמדורסקי ויורד מהבמה. והנה ישראל גוריון מביט בבן של חברו לצמד, ששר עכשיו ביחד איתו את שיר הדודאים הכי מפורסם, "ערב של שושנים" (* * *). האוויר בחדר מתעלה למימדים של קדושה. אולי זאת ההתרגשות של השניים, שניכרת בעיקר על אסף, והריח של המילים – "מור, בשמים ולבונה". הם שרים ושומרים על קשר עין תמידי – "הבה אלחש לך שיר בלאט זמר של אהבה", ובלי להשתהות עוברים לשיר המפורסם לא פחות, "תפוח חינני" (* * *). שרים בקול נמרץ אך רך. פתאום, לרגע, הקול של אסף נשמע דומה לקול של אביו. השיר הסתיים בשלום, מחיאות כפיים אסירות תודה, ו"שיר הנוקדים" (* * *) המהיר והקצבי. "חולו חולו חוללו זמר שירו שיר לגז – הו"! וזהו. אין הדרן. טעם חזק של "עוד" נשאר בחלל, אבל יש חסרים שבמילא לא יוכלו להתמלא לעולם.

* מילים: נעמי שמר, לחן: שמעון ישראלי
* * מילים ולחן: נעמי שמר
* * * מילים: משה דור, לחן: יוסף הדר

יום ראשון, 8.2.09, "צומת ספרים", דיזינגוף סנטר         

יומיים אחר כך. ייאוש מוקרן על מסך גדול. מה עושים עם המוזיקה הזו? איך מנתבים אותה? לאן? ולמה זה לא הולך?

המחסום הרי ייפרץ – "איך זה נגמר בסוף כולם יודעים". אבל שום דבר לא מוחק את העצב הנסער של אהוד בנאי, בשנות השלושים שלו, אפילו לא אהוד בנאי בן החמישים ומשהו, שמספר עליו בקול רגוע.

על המסך מרוח כישרון גדול, אבל אין לו יתרון. וגם לא לעבודה הקשה, להתמדה ולרצון. כוח רצון? אבל לרצון כבר אין כוח.

מה יהיה? לא שבוע-שבועיים, לא חודש-חודשיים. שנים. הכל נעשה כמו שנועד להיות, כולל התבערה של שותפים מוזיקליים נדירי עוצמה. כן, יוסי אלפנט שהסרט "חייב לזוז" משרטט בכישרון את קווי המתאר שלו. האיש הזה, האש הזו, שכדרכה של להבה נבצר ממנה להיתחם והיא מאכלת את הגבולות ואת עצמה.

ויש בסרט להבה נוספת, לא הרסנית, אלא מאירה ומחממת כמו אש של מדורה – ז'אן ז'ק גולדברג. וגם היא כבתה.

אהוד בנאי מדבר עליהם ועל עצמו. פתאום זה קרה. הכרה, הערכה, אם כי על המסך הזה עדיין לא הצלחה. כבר לא ייאוש, אבל תסכול. מה יהיה?

יהיה!

"חייב לזוז" – סרטו של אבידע לבני, יום שלישי, 10.2.09. סינמטק תל אביב

יום אחר כך. חנות "עולם הפסנתרים". רסיטל פסנתר. דוראל גולן, פסנתרנית ישראלית ובינלאומית מחוננת, מתאחדת עם פסנתר פציולי (שנחשב לאחד מהפסנתרים הכי משובחים בעולם). "מנגנת" – בהעדר מונח נשגב יותר אני נאלצת להשתמש במילה הטכנית הזו – יצירות קלאסיות. היידן. בטהובן. שופן. סטרבינסקי, ועוד כמה קומפוזיטורים מודרניים – חלקם אפילו בחיים (!)

אין לי רקע או הבנה בז'אנר הזה, לצערי, אבל קרסתי תחת העוצמות של היחשפות לגדוּלה. ישבתי קרוב אליה. ראיתי היטב את אצבעותיה היפות, את הבעות פניה ואת תנודות גופה.

בהתחלה התקשיתי להכיל את החוויה. לא ידעתי במה להתמקד. לכאורה המוזיקה היתה החשובה ביותר. המוקד. אבל אז התברר שמול העוצמה ניצבת שותפה שמחוללת אותה, אבל גם מחוללת איתה, ובעיקר חלות עליה השפעותיה.

דוראל גולן – בחורה מרשימה חיצונית ופנימית, וגם צנועה, נחמדה, רגשנית ובעיקר פגיעה ואמיצה לחשוף את זה. יש לה אינטימיות עמוקה עם היצירות שהיא מבקיעה מהפסנתר, עד כדי כך שחשתי אי נוחות של מציצנית. היא מכירה אותן היטב – פיזית ונפשית, ואפשר היה לחזות בפעילות האינטנסיבית של מערכת היחסים שלה עם היצירות. היתה תחושה שיש ביניהן "היסטוריה" רבת משמעות, שהתגלמה באופן הנגינה של דוראל והתפרצה מכל גופה – פליאה. אושר. בהלה נרתעת. לעג. זעזוע. קשב. החכמה, אמביוולנטיות וגם הומור פנימי משותף בשפה סודית של נאהבים.

חשבתי שאני רק מקשיבה וצופה בכל זה באופן חיצוני ואובייקטיבי, אבל התפלאתי לגלות שאני חלק מההתרחשות. המוזיקה שחוללה דוראל גולן השתלטה על רגשותיי. עצב, אופוריה, בהלה, התרוממות. ובעיקר הלם. עד עכשיו.

יום רביעי, 11.2.09, דוראל גולן: רסיטל פסנתר, חנות "עולם הפסנתרים", תל אביב  

 יצחק קלפטר / "קצת דיפלומט"

15 שנה מאז אלבום האולפן האחרון שלו ("הרחובות ההם") יצחק קלפטר חוזר באלבום חדש. הכל מעשה ידיו וליבו – הכתיבה הפשוטה אך הציורית (הים מופיע בארבעה שירים), הלחנים המורכבים, ההפקה הנחושה והעדינה, העיבודים הג'אזיסטיים והרוקיסטיים והגיטרה החשמלית – סמלו המסחרי. וגם קולו החם והאנושי, ששר שירים יפים הממחישים גבריות מוצקה ונאיבית. ויש גם ממתק: חידוש שלו ל"אני אוהב" שהלחין ל"הכבש השישה עשר" של יהונתן גפן. ביצוע שמח שהופך את שיר הילדים המתוק הזה לשיר חינני למבוגרים.

"לו יכולתי להתקרב, הייתי אוהב. אבל אני לא יכול, לכן אני כותב" – כך שר קלפטר בשיר "כמו פרפר". והוא דווקא מתקרב באלבום הזה, ומעורר אהבה, אז שימשיך לכתוב.

אברהם טל, "אברהם טל"

אחרי פעילות מפוארת בלהקה "שוטי הנבואה", וגם "אדם צובר זכרונות" – הקאוור המצליח שלו ב"עבודה עברית", אברהם טל מוציא אלבום סולו ראשון. הוא נפתח ב"פסטיבל" – שיר זיכרון מרשים וארוך שמצטט מילים מתוך "מלכות החרמון", ונמשך לאורך כל השירים הססגוניים שכתב והלחין (מלבד "אם בלשונות" שמתוך איגרת פולוס ו"אדם צובר זכרונות" של יונה וולך ושמעון גלבץ, שמובא כבונוס).

השירים המגוונים בסגנונות – מוזיקת עולם, רגאיי, מזרחית והיפ הופ, עובדו באופן יצירתי ומלא המצאות, למשל השינוי בפסוק "מן המיצר קראתי – לה" במקום "יה", וגם: הציטוט מ"משינה" "לא יכול להפסיק לזוז גם כשהמוזיקה נגמרת" בשיר "שדות האש", שבין השאר מתאר באופן כביכול מדעי מה שהמוזיקה המרקידה עושה לגוף ("המולקולות קופצות מצד לצד בשמחה… מתוך ריקוד השתנה מבנה התא"). ויש גם את השיר "קשה", היהודי באנחות ה"אוֹיוֹיוֹ" והישראלי בקיטורים עם האופטימיות שמקפיצה את הכל בעליזות. ההומור מתחלף גם לעצב שקט, למשל בשיר "אח יקר" שמשתרע על פני עשר דקות מרגשות. בהחלט אלבום שיתחבב בקלות על הלב, על הראש ועל הרגליים.

בין השמשות / "שתיקת האדמה"

כש"בין השמשות" הוציאו את אלבומם הראשון, לפני שש שנים, הם הקדימו את זמנם בכך שהיו להקה שבה חברים מוזיקאים דתיים וחילוניים, עם מוזיקת רוק שמתקרבת לטבע לא פחות מאשר למקורות. כיום השילובים האלה כבר שכיחים ואופנתיים, ו"שתיקת האדמה" נשמע מעודכן לתקופה. יש בחברי הלהקה נינוחות נמרצת ונמרצות נינוחה כך שאלבומם אידיאלי ליקיצה ולתנומה.

מדובר באלבום ישראלי מאוד, כולל הכאב שבישראליות, למשל בשיר "המראות" שנפתח בסימפול חדשות על פיגוע ומסתיים בשורות שמבטאות את תפקיד המוזיקה במציאות המורכבת הזאת – "לוקח גיטרה, מתחיל לנגן. רק השירים עוזרים לך להבין. מתוך השחור משהו מופיע. משהו חדש, משהו שלך" (מילים יוני גנוט, מנהיג הלהקה, שכתב את מרבית השירים).

האלבום נפתח בשיר "באתי אלייך", שכתב מאיר אריאל (וגנוט הלחין) ומסתיים ב"שתיקת האדמה" – שיר הנושא, בהשראת הספר "החיים כמשל" של פנחס שדה, שהשיר אף מצטט אותו בקולו.

יהודית רביץ "באה מאהבה, קיסריה 2008", דיווידי

שעתיים ורבע מרגשות מהמופע של יהודית רביץ בקיסריה, בקיץ הזה. גם מי שלא נכח יכול לראות ולהרגיש. רביץ פותחת ב"סליחות", השיר שאיתו החלה את הקריירה שלה, מלווה את עצמה בגיטרה אקוסטית בלבד. ומייד מפגינה את מה שקרה לה מוזיקלית, מאז אותה התחלה, בליווי נגנים משובחים ששותפים איתה לרצף של שיאים. כל להיט שלה שעולה על דעתכם, מן הסתם נמצא כאן, כולל אהבת הקהל.

הערך המוסף של ההופעה הזו הוא האירוחים. תחילה דני ליטני ששר איתה את "בראש אחד" ומוכיח שלמרות שעברו כמה עשורים, הם עדיין באותו ראש. ואחר כך מצטרף אליה יוני רכטר בפסנתר, בשירה ובהתרגשות עם "הילדה הכי יפה בגן", "מה עושות האיילות", "צער לך", "עטור מצחך" ו"וידוי".

ויש בונוס. פרק מהסדרה "האלבומים הגדולים" של ערוץ 24, המתעד מפגש עכשווי של יוצרי האלבום וההופעה של רביץ "באה מאהבה" משנת 87'.

אייל גולן בהיכל התרבות, דיווידי ואלבום כפול

כמעט שעתיים של הלהיטים של אייל גולן. האלגנטיות המכובדת של היכל התרבות בתל אביב, לא פוגמת בהתלהבות של הקהל ובריקודים שלו בשירים המקפיצים.

גם כאן יש אירוחים: מישה קירקילן, שהתגלה ב"כוכב נולד" וכעת הוא אחד מזמרי הליווי של גולן, מצטרף אליו בשיר "מצטער" שכתב והלחין לגולן. ההתרגשות משותפת לשניהם.  אורח נוסף הוא טריפונס, ששר בהתלהבות – הוא ביוונית וגולן בעברית – את "פיצריקה". וכמובן מחרוזות על גבי מחרוזות של להיטים, לחובבי הז'אנר, ולא רק להם.

אלבומים שלא הספקנו לכתוב עליהם במשך השנה

כידוע, הימים הנוראים הם הזדמנות להכות על חטא, וגם לתקן. אז לפני שהשנה מסתיימת, הנה מבחר אלבומים ששמענו אותם בזמן אמת והתפעלנו מהם – אך לא הספקנו לתת לכך ביטוי.

"מופע החיים של מוטי פנאן" – קבוצת "גוטל בוטל"

ברוכים הבאים לעולם של נתי אורנן שעומד מאחורי אופרת הרוק הזו. היא אומנם מבוססת על מופע אמיתי, אבל ההנאה מהשירים לא פוחתת גם כשמאזינים להם במנותק, מבלי לחוות את עלילתם.

ככה בעצם צריך להישמע כל אלבום – צבעוני, עשיר ומתפוצץ מכישרון, אבל הגודש לא מכביד כאן, כי הקול של אורנן והשירה שלו מנטרלים במתינותם את השפע הקרקסי. היצירתיות מביאה מחאה שמצליחה להיות גלויה וחתרנית בו זמנית, וכך גם השילוב בין צחוק למהלומות בבטן. העומק מחלחל כאן גם בלי שמתמסרים אליו. אפשר להיקשר לאלבום הזה, אבל באותה מידה הוא משחרר.

מי שמתעקש על הגדרות, יכול לדמיין תערובת של "כוורת", "פורטיס", "הבילויים" ו"הפה והטלפיים", אבל אז צץ לו שיר רגיש ומרגש כמו "לוקח" – על היחסים האמביוולנטיים בין אמא לגבר שהוא בנה – ומשאיר בחוץ את כל ההסברים. הדרך היחידה להבין היא פשוט להקשיב.

"הסוכריות" / "אהיב בעליל"

על העטיפה צילום של ילד צוחק, מחביא בידיו סוכרייה. שם הלהקה, "הסוכריות", לא בהכרח מעיד על השירים, אלא אם כן מדובר בסוכריות מלוחות. שם האלבום דווקא הולם את הלהקה. הם באמת אהיבים בעליל ומקרינים כישרון, אינטליגנציה ונעימות. תומר אלבז הוא כותב המילים והלחנים היפים, הסולן והמנגן בגיטרה אקוסטית, אקורדיון, המונד ופסנתר. על שאר הכלים מנגנים אילן שערי, איתי שקד, טל גובהרי ואלון לדר. השירים שלהם עוסקים בנושאים פרטיים וחברתיים. לעיתים הם מזכירים את "כנסיית השכל" בצליל שלהם ובמזרחיות המרה-חמה.

כמעט כל שיר ראוי לאזכור משל עצמו, אבל נזכיר כאן רק שניים: "איש וכינור" (מילים ולחן חיים אוליאל ומיכה ביטון) שבו חיים אוליאל מתארח בשירה ומעבה את השיר בשכבות לוהטות, ושיר הנושא, שהוא בעצם קטע אינסטרומנטלי הנשמע כמו מנגינת חתונות ים תיכונית ורוקיסטית עם שמץ של פסקול מערבון.

רוי אדרי / "עד הסוף"

זהו אלבום הבכורה של רוי אדרי, מוזיקאי בולט בסצינת ההיפ הופ הישראלית. יש בו אמירה וצליל אישיים באגף של השמחה החופשית ושל העצב הרך. גם אנשים שלא בהכרח מתחברים לסוג המוזיקה (היפ הופ, רגאיי, סול) יהנו מהאלבום, כי  יש בו את כל הנחוץ – שירים טובים וגם קטעי מעבר קצרים ומשעשעים, למשל "סבתא מזל", שבו מדברת הסבתא.

מוסיפים לאלבום גם המוזיקאים שמתארחים בו: קובי אוז ב"גורל חתום", אביתר בנאי ושאנן סטריט ב"אור", איילה אינגדשט ב"השמש יצאה" המשובב, ועוד אומנים פחות מוכרים, אך לא פחות תורמים.

ירון פאר / "אוריין"

כדי להרגיש מדבר, לא מוכרחים להיות שם בפועל. אפשר להאזין לאלבום "אוריין" של ירון פאר, שנוצר במדבר סיני ומביא את האווירה שלו, מועשרת במלודיות הודיות, סודניות, מצריות, יווניות וקווקזיות. הוא רצוף קטעים, חלקם אינסטרומנטליים, המחברים בין מוזיקה אתנית לטקסטים יהודיים, שנשלפים מגלויות מצולמות ומאוירות (וזאת לא מטאפורה).

למרות עושר כלי הנגינה האוריינטליים, האלבום נשמע צנוע, לא מזויף ולא מזייף, גם לאוזניים שמסתייגות מכל השאנטי-אתני.

תזכורת לנבחרת

ולסיום, תזכורת לאלבומים שבמשך השנה כתבנו עליהם טובות. ומאחר שכל אחד מהמובחרים האלה ראוי לשמש כמתנה – לאחרים ולעצמכם, סביר להניח שתתקשו בבחירה. וזה בדיוק מה שאנחנו מאחלים לכם – שזה יהיה הקושי היחיד שתחוו בשנה החדשה.

יובל גורביץ', שם טוב לוי, הגרובטרון, אלון אולארצ'יק , קוואמי, בני בשן, מאיר בנאי, הפה והטלפיים, טובה גרטנר, שרון מולדאבי, הדרה לוין ארדי, ענבל דור, רפי אדר, אילה אשרוב, תמר גלעדי, שולי רנד, ורד קלפטר, קוב, ירונה כספי, אמיר פרי, איזבו, עלמה זהר, אלדוראדו, קורין אלאל, רות דולורס וייס ואסף אמדורסקי.

הנבחרת באנגלית

גם השנה המשיכו להופיע אלבומים מוצלחים ומצליחים – בארץ ובחו"ל – של יוצרים ישראלים ששרים באנגלית.

עמית ארז באלבום הנושא את שמו הרשים בפולק העדין והחם שלו, גבע אלון ב" The Wall Of Sound" כבש ברוק האקוסטי שלו, נועה בביוף ב-From a Window To a Wall ריגשה בעדינותה האוורירית, מידנייט פיקוקס ב"שלוש" הלהיבו ברוק יצירתי בעברית ובערבית ואיטליז ב "Violently Delicate"  הוכיחו שגם דם יכול להיראות מסוגנן.

ויש גם את אסף אבידן, סקוויד ויוצרים נוספים, שהאנגלית שלהם נשמעת טבעית ליצירתם, כך מוכיח הקהל שלהם ההולך וגודל.

פורסם ב-ynet ב-29.9.08, ערב ראש השנה תשס"ט