השנה: 2005. הרשתות החברתיות עוד לא הומצאו, אבל הפורומים התחילו לנסח את העיקרון. בפורום הספציפי הזה התקיימה חגיגה תמידית של כתיבה על מוזיקה. מוזיקאים, אוהבי מוזיקה, מתווכי מוזיקה ומפיצי מוזיקה ניהלו שם דיאלוגים. ובתוך כל זה, נוצר גם הפרויקט הפרטי שלי – שלא יכול היה להשתלב בשום במה אחרת, כי ראיינתי מוזיקאים באריכות רבה על מוזיקה, ועל מוזיקה בלבד, ובלי להיות כפופה להכתבות יחצניות.

הראיון עם גבריאל בלחסן פורסם שם.

כמה חודשים אחר כך, ראיינתי אותו שוב, הפעם ל"7 לילות" – טור קצרצר, קליל, ובעיקר מצחיק, כמו שגבריאל ידע (גם) להצחיק.

אבל הראיון הזה. אוי. הראיון הזה.

ותודה לדויד פרץ ולאסף לבנון.

*

"אני מרגיש כמו מצלמה בלי בעלים". ראיון עם גבריאל בלחסן

11.11.04. מועדון הבארבי בתל אביב. הופעה של להקת אלג'יר. שוב הם פוצעים את קהלם באמת המערערת, ושוב הנדקרים אסירי תודה. המבטים מתרכזים בגבריאל בלחסן – זוהי אחת מהופעותיו הראשונות עם הלהקה בסיבוב הזה. מאות עיניים סקרניות ואמפתיות מציצות עליו, מנסות להיכנס אליו, להתבונן בו, לשלוח אליו קרני אהבה.

גבריאל מנגן, שר ומרבה לחייך בחיות משכנעת. הוא נראה ברור לעצמו, והתאורה שמדגישה רק את קווי המתאר שלו, תוחמת שלמות.

כמה שבועות אחר כך, נפגשנו לצורך הראיון בדירת חברים שלו בתל אביב, שבה התגורר באותה תקופה.

גבריאל מתקשר אלי. "אנחנו צריכים להיפגש. כל מה שאמרתי לך בפעם הקודמת כבר לא בתוקף".

הפעם הקודמת הייתה לפני שלושה חודשים. ה"ראיון" הזה מתהווה בהמשכים, בתפרים עדינים שמחברים באיטיות זמנים ומצבים משתנים.

אני פותחת לו את הדלת והוא מחייך אלי. כיפה ענקית לראשו. "מה זה"?
"מה שזה נראה. עכשיו את מבינה למה התכוונתי"?

הוא מספר על חייו החדשים כדתי ועל השמחה שהם גורמים לו, אבל עיניו היפות עצובות.

28.3.05. גבריאל מתקשר. רק חמישה ימים עברו מאז פגישתנו האחרונה, וכבר הספיק להשיל את הכיפה ושוב לחזור בשאלה. "כל מה שאמרתי אצלך כבר לא בתוקף. אולי עדיף בכל זאת להשתמש בגרסה הראשונה, למרות שאני בקושי זוכר מה אמרתי".

אנחנו מתלבטים ביחד אם לפרסם את הראיון, ואיך, ומתי – הרי הכול משתנה כל הזמן. שוב ושוב הוא מתנצל "על כל הבלגן שאני עושה לך", כאילו שאפשר בכלל לכעוס על הגבר המיוסר הזה.

הבטחתי לו שאקשיב למלל המוקלט, שאקרא את כל אלפי המילים שעברו בינינו, ושאכתוב רק את מה שמעבר לשינויים. את גרעין הנפלא שבו, שמעולם ולעולם לא ישתנה. המהות שתשרוד את הכול. התמצית הגבריאלית.

הוא מסכים.

האחריות מכבידה את תנועות הכתיבה שלי. אדם חי בתוך פצע, מוציא ראש החוצה. המילים בוקעות ממנו בהתמסרות נעדרת מסננים. הוא בוטח בי ואני מקווה שאצליח להביא אותו מבלי שתיגרע שערה אחת משערות ראשו ומבלי לפגוע בצנעת הפרט שלו מעבר לנכונותו לחשוף אותה בציבור.

זה מתחיל להתניע

"הייתי רוצה לאהוב אותך בלי לחכות, בלי הפסקות, כאן ועכשיו בין ההריסות. לקחת אותך איתי לתוך הצינורות" (מתוך "בתוך הצינורות")

תל אביב, סוף דצמבר 2004. חדר צבעוני בדירה רחבת ידיים בדרום תל אביב, עם מרצפות ישנות נהדרות. גבריאל מפיץ חום נעים, שמפוגג מראש את הזרות שבקשר הלא טבעי בין "מראיין" ל"מרואיין". ארבע שעות של התענגות משמש לילית, שהיא פי מיליון יותר נעימה אחרי הסערה. יש בו – בכל פגישותינו – רגישות יצירתית למילים. דוגמה אופיינית: חידוש שלו, שמנסה לפתור את בעיית הבחירה החופשית בפסוק "יצר לב האדם רע מנעוריו". "הבנתי", הוא מסביר, "שמהרגע שהאדם מתנער מאחריות, היצר הרע משתחרר".

מי שנחשף לגבריאל דרך שיריו – טקסטים, מנגינות, שירה ונגינה – מופתע לגלות את צדדיו המצחיקים ואת ההומור שזורם בו מבפנים לא פחות מהיגון. ועדיין, שני הצדדים נוגעים אחד בשני – למשל, באופן כזה: "הרבה לפני שהתחלנו להאמין, ככה אני מאמין, היינו קופים. כל מכוני הסרת השיער היו עושים הון בתקופה הזאת. (צוחק). לא שהשתנה משהו מבחינתי. כולם נשארו קופים. אני מאוד אוהב קופים. קופים בחליפות של ארמני, קופים עם טליתות, כולם קופים. מגולחים, אבל קופים. שבת אחת ביום קיץ לוהט טיפסתי על מגדל האופרה והסתכלתי על חוף הים. היו המונים על החוף, שהשתזפו. וקרה לי משהו מעניין: כל המושג הזה של אדם, בן אנוש, כל מה שמפריד אותנו מהחיות, הכול נעלם לי באותו רגע"…

תוך זמן קצר מרגע שהתחלנו לשוחח, העיד גבריאל: "זה מתחיל להתניע. כמו בהופעה. בהתחלה קר לך, ורק בשיר השלישי-רביעי משהו מתחיל לזרום… בכלל, ראיונות זה הטיפול הכי טוב שאני מכיר. כמו שאני משתמש במוזיקה כדי להגיע לרגשות, ככה בכתיבה על המוזיקה, אפשר להגיע לרגשות. וגם מגיעים לדברים מסוימים שהפסיכולוגיה המודרנית לא תמיד מצליחה להגיע אליהם לאנשים כמוני".

רק לאנשים כמוך? "

לאנשים כמוני, ואולי לאנשים שזה מדבר אליהם דרך צינורות אחרים".

אתה מוכן לדבר על הצינורות האלה?

(שתיקה גדולה). "לא". (שתיקה). "טוב, אני אנסה. הצינורות האלה? אני חייב להיות כן ולהגיד שאין בהם קשר ישיר – זה לא שעל ידי שמיעת שיר מסוים אני נרפא מכל המחלות שלי. זה לא עובד ככה. למוזיקה יש כוח מסוים, עד גבול מסוים. אבל כנראה שיותר קל לי לתקשר דרך מוזיקה. זה מבחינתי התרגום הנכון לכל מה שקורה מסביב. פיתחתי את הצינורות האלה במשך השנים, ובעזרתם התחברתי לבני אדם והצלחתי לתקשר, כמו אדם שסובל מתסמונת דאון, ובדבר מסוים מצליח לתקשר. בשבילי זה פשוט השתכלל לתוך שפה מסוימת".

"אתה רוצה ילד, אבל לא יודע מי יצא ממך"

"תוכל לרכך את זה בסאונד אחר כך?" (מתוך "ספוג")

שני הדיסקים של גבריאל, "רכבות" ו"השנים היפות של גבריאל", הוקלטו תוך כדי יצירתם. "אני נוהג להקליט בזמן אמת, מבלי לשכתב. וכמעט כל השירים בשני הדיסקים שלי הוקלטו מבלי לעבוד עליהם כמעט, רק על הלחנים. אני מכופף את המוזיקה לטובת הטקסט, כי מצאתי שהטקסט הרבה יותר חשוב לי. לא רציתי לפגוע בו, כי זה היה תיעוד ופחות חשובים לי המבנה והסדר והמשקל ושזה יזרום בצורה נעימה באוזן. כתבתי בזמן אמת, ברגעים הכי קשים, תוך כדי סבל. באותה תקופה הרגשתי שלא נשאר לי יותר מדי זמן לחיות, וכשפתאום אתה מכיר בזה, אתה ממהר לעשות כל מיני דברים שלא עשית לפני. לא התכוונתי להקליט תקליטים, זה לא היה בראש שלי. אני מטבעי שאנן, ואני יכול לגרור את הדברים ולמשוך אותם שנים, אבל הרגשתי שהזמן ממש קצר. והרגשתי שאני מתאר בשידור חי, בזמן אמת, איך אני מרגיש ומה עובר עלי תוך כדי שאני נכנס לאשפוז, יוצא מאשפוז, בין זה לזה. והרבה פעמים שומעים את זה בשיר, וגם אם לא שומעים, מבחינתי זה תיעוד, שתמיד אני יכול לחזור אליו".

אתה רוצה לחזור אליו? מעניין אותך להיות במקומות האיומים האלה?

"לא… אבל אף אחד לא מבטיח לי שאני לא אחזור, אז אני לא יכול להתעלם מזה. אני יכול לשקר לעצמי, אבל מאותו סולם שטיפסתי, אני עלול לרדת, ולהיתקל בו. אין מה לעשות" – הוא אומר בשקט מכמיר. "השלבים הראשונים זה הקטסטרופות האלה. אם אתקל בהן, מה אעשה? אין מה לעשות, אבל אני מקווה שלא אצטרך. וזהו. זה מה שחשוב לי באמת לעשות".

"שיר", אומר גבריאל, "מתחיל אצלי כמו כל רצון אחר שבזכותו יוצאת יצירה. אתה רוצה מאוד ילד – אבל אתה לא ממש יודע מי יצא ממך. אתה מאוד רוצה, אבל אתה רק יודע שאתה רוצה. מרגיש תחושה מסוימת. אבל אני מאוד מבולגן בעשייה שלי ומתעצל. אגב, אני נהנה מאוד גם ממוזיקה של אחרים".

איזה? "

יש כל כך הרבה" – הוא צוחק בביישנות. "בדיסק מסוים, שיר מספר 1, 3 ו-10. מהדיסק השני… קשה לי להגיד, כי אף פעם לא אהבתי נניח בלהקה מסוימת את כל מה שהם עשו. קשה לי למצוא שלמות גם במה שאני עושה. בדיעבד יש שירים שהייתי מוותר עליהם, או שהייתי משפר אותם".

וזה מתסכל אותך שהמוזיקה היא ככה, למרות שהיום היית עושה אותה אחרת?

"לפעמים זה מתסכל, אבל אז אני מבין שזה האגו מדבר. יש סכנה כשאתה מתעד את עצמך בזמן אמת, כי אתה עלול לכתוב מתוך רגשנות, למשל, ובאותו רגע זה נראה לך מדהים ואתה מרגיש שהצלחת להעביר משהו, אבל לפעמים במבחן של הזמן זה נראה פתטי. אתה חושף את עצמך בצורה מסוימת, אבל אתה גם יכול לשים את עצמך ללעג. חוץ מזה, פשטות צורמת לפעמים".

מה זאת אומרת?

"או שהאמת לפעמים מביכה".

"זו יוהרה להאמין באלוהים. ובאותה מידה, זו יוהרה לשלול את קיומו"

"זה הזמן, אלוהים, לדבר. זה הזמן, כי הזמן שלנו אוזל" (מתוך "אוקיינוס קפוא")

"כשהייתי ילד", מספר גבריאל, "שמעתי הרבה קלטות של כל מיני רבנים נואמים ומטיפים. זה נשאר, זה חדר אלי. עד היום לפעמים מעירים אותי בלילה כשאני נואם מתוך חלום. סיפרו לי שאני בוכה, מזיע, צוחק ומטיף בשפה ברורה. אין לי מושג מזה, אז אני רוצה שישימו עלי מיקרופון במיטה. אני רוצה לראות מה יוצא משם". בשלב הזה הוא מחקה בקול מזרחי-צווחני הטפות של מחזירים בתשובה: "'טעם החיים! קוקה קולה, זה טעם החיים?!'. אוי, זה היה מצחיק. 'מעיין התורה השופע', אבל זה גדול… אני חושב שזאת יוהרה להאמין באלוהים ושבאותה מידה זאת יוהרה לשלול את הקיום שלו.

"לכל התקליטים שלי יש חוט מקשר – חיסרון, חלל עצום שנוצר במקום שבו הייתה אמורה להיות בשבילי אותה דמות, אותה השגחה עליונה. ואת אותו חלל עצום מילא הדמיון שלי בכל מה שאפשר, בכל מיני גני עדן וגיהינומים מפורקים והמון ציניות והמון כאב. צריך להבין את זה: נולדתי חילוני וההורים שלי חזרו בתשובה והפכתי דתי בעל כורחי וחזרתי בשאלה וחזרתי בתשובה וחזרתי בשאלה וחזרתי בתשובה והתחלנתי, ואני כבר לא שייך לשום מקום… ויש לי רומן ארוך עם עצם קיומה או אי קיומה של ההשגחה העליונה – בשני התקליטים, וגם באלג'יר והרבה לפני שחשבתי שזה יהפוך להיות מוזיקה או טקסט או דיאלוג עם קהל או עם עצמי. ואין כמעט שירי אהבה בתקליטים שלי, כולל בשיר 'אוקיינוס קפוא', שאני לא ממש מדבר בו על אהבה גדולה, אלא על מוות של אהבה – אבל מעבר לזה? זה הדיאלוג הזה ביני לבין אלוהים, ביני לבין עצמי בעצם".

הזכרת את הדמיון שלך, שמילא את החלל העצום.

"כן. נולדתי עם דמיון כל כך עשיר, שאני לא יודע מאיפה הוא הגיע. כשהוא איתך ולטובתך, הוא נותן לך עולמות שלמים. כשהוא לא איתך, או כשהוא איתך ולא לטובתך, אז הוא מעלה אותך לעליות ומוריד אותך לירידות. יש לזה חיסרון ויש לזה יתרון – זה יכול לקחת ממך את הכאב. יש כאלה שאומרים 'לא הייתי משנה שום דבר, הייתי רוצה להמשיך את החיים שלי בדיוק אותו דבר'. אבל אני? מה פתאום. בטח שהייתי משנה! הייתי מוכר את המוזיקה ואת הכול בשביל להרגיש יותר טוב".

באמת?

"כן, אבל רק בתקופות, ברגעים שבהם אתה ככה. עכשיו (קולו מתמתח באיטיות מתפנקת) אני יכול להתפלסף ולשחק אותה רומנטיקן שעושה הכול למען המוזיקה. אבל (קולו מאפיל ובולע את עצמו) כשיש לך בחילה וכואב לך הראש ואתה רוצה למות – זה לא ממש מעניין אותך. ואם יש משהו שהחזיק אותי בשנתיים האחרונות אם יצאתי מהסיפור שנקלעתי אליו – זה לא בזכות המוזיקה. זה היה בזכות סדרות טלוויזיה קיקיוניות ומחורבנות שהייתי רואה אל תוך הלילה, כי זאת הייתה הדרך היחידה בשבילי. לא רציתי לראות אף אחד בעולם. הייתי פשוט צופה בטלוויזיה ומעביר את הזמן. הייתי בהלם מוחלט כשניסיתי לתפוס גיטרה ושנאתי את הכלי הזה… לא רציתי לגעת בדבר הזה. כאילו מישהו שאב את החיות מהכול והכול היה דהוי… ואתה יודע שפעם זה הפיק צלילים אחרים… וזאת הייתה האכזבה הכי גדולה שלי: אז מה זאת המוזיקה? היא לא באמת? וכל השאלות על האמונה, יש ואין ויש ואין? זה ממש לא שינה כבר. אני חושב שכשאתה ניצב בחיים האלה מול הדברים הקשים באמת, אז שום דבר לא עובד".

"בשביל לגשת לנשמה של בן אדם, צריך פינצטה כל כך עדינה"

"כשהנער עוצם את העיניים, הוא רואה מחלה באופק" (מתוך "12 השנים היפות")

להיות יוצר זה סטטוס חסר יציבות מטבעו. השאלה היא אם עצם היותך יוצר לא מחמיר את מצבך הנפשי?

"לא. למדתי שמבנה הנפש שלי מאפשר לי אולי לקלוט מוזיקה בצורה יותר טובה, והוא גם רגיש יותר, אבל מצד שני, אני לא חושב שאני יותר רגיש ממישהו אחר".

אתה לא רגיש יותר מאנשים אחרים?

"אולי אני מאוד רגיש, אבל מתוך הרגישות הזאת, בלית ברירה נאלצתי להיות יותר אטום, או שהרגשות שלי התקהו. אבל ברור לי לחלוטין: מעולם לא השפלתי את עצמי בשביל שיהיה לי מספיק חומר למחשבה. אני נוהג ללעוג לשחקנים שבשביל להיכנס לדמות בסרט יושבים שבועיים מתחת לעץ ואוכלים רק תאנים והולכים לבקר באיזה מחלקה סגורה וחוזרים מלאי מחשבות ורעיונות – זה מצחיק אותי. אני רק מנסה לצאת מכל מיני דמויות בראש שלי ולא להיכנס לזה. אז לי לא הייתה לי יותר מדי ברירה, אלא לכתוב את כל הסיפור הזה".

איך?

"הדרך הכי טובה לשקף כאב זה לספר על מה שקורה תוך כדי תיאור של כל מה שאתה רואה מסביב: התקרה והחפצים והטלוויזיה בלי קול, ובדרך הזו מעבירים את תחושת הבדידות. אני מספר על החתול מתחת לרגליים שלי, ועל הכיסא ועל החלומות. אני מרגיש כמו מצלמה בלי בעלים שהלכה לאיבוד והיא מצלמת כל הזמן. כך שבעצם הנעלם הכי גדול זה אני בתוך החיים האלה. אני, שזה כל העולם, בעצם אף פעם לא נתקל בעצמי. אין לי שום יכולת לפגוש את עצמי פנים מול פנים. אז אני אוסף את כל החוויות מסביב ודרכן רואה את עצמי, ודרך עצמי צובע את העולם מסביב".

צבעי החידלון ברורים וחדים: "הרגשתי כאילו הנשמה ניתקה ממני, וכל מה שנשאר זה מין חבל טבור דקיק שחיבר אותי אליה בלי שום תפילה ותקווה. ואסור לבטוח בכדורים. לא הם יושיעו אותך. הם גלגלי עזר. אל תשכח את זה. אל תהפוך אותם לגלגלים האמיתיים שלך, כי אתה תישאר נכה באמת. הם יהפכו להיות גלגלים ענקיים, הם יהיו הכיסא היחיד שתוכל לסחוב עליו את עצמך, וכבר לא יהיו לך רגליים. הכול מתחיל מזה שאתה שם את מבטחך בכדורים. זאת הבעיה. שאתה מתחיל להתפלל אליהם, מבקש מהם את העזרה. הם הופכים להיות התפילין שלך והתהילים שלך והמזוזות שלך והצלבים שלך. כל מה שקושר אותך לכוח גדול ממך. וכרגיל, כמו כל סם, זה יאכזב אותך. במהירות שבה הוא הצליח להשפיע עליך, ככה הוא יאכזב אותך. כמו האקסטזי: הכוונות הן מאוד טובות – אור, אהבה ושמחה גדולה, אבל כשמגיעים אליה תוך חצי שעה, אז היא גם נגמרת במהירות כזו. בכלל, כל ההתמוטטות הנפשית שלי התחילה מנטילת אקסטזי אחד בגיל 22. חצי שנה אחר כך התפרקתי לחלוטין. אני זוכר את התהליך. העוצמה של האהבה העצומה שהייתי שרוי בתוכה, והתדהמה הזאת של לאן זה נעלם. שמעתי שאנשים שלקחו אקסטזי התחילו לרקוד. אני לקחתי ופשוט התיישבתי במקום והסתכלתי סביבי – על השמיים, הבניינים. הכול היה כל כך יפה ומדויק. וכשזה התחיל להתפוגג והבוקר עלה, פתאום ראיתי את כל הקילופים בקירות ואת כל הכיעור הגדול והייאוש הנוראי. ואז הבנתי שכל הסיפור של מאניה-דיפרסיה זה להגיע מהר מדי למה שנקרא אולי גץ מהשכינה, ורק לטעום מזה, והאכזבה העצומה שיש לך כשזה נעלם".

נשאר הייאוש: "שנתיים השמיים ריקים. הייתי בבור עמוק שאין בו חמצן ואין בו כלום. אין בו אפילו ריח. אין צלילים. אתה לא רואה כלום. מהגיטרה שהייתי נוגע בה בהתרגשות, נשאר רק עץ, שעליו מתוחים כאבלים של חשמל. אחי היה תופס את הגיטרה: 'תנגן! תנגן'! והייתי רק מחכה שכבר יעזוב אותי, כדי שאוכל ליפול על המיטה ולשכב ולהסתכל על התקרה. וזהו. אין מה לעשות. וזה רק מתגבר. שום כדור לא עזר ושום פסיכיאטר. חלקם ניסו, אבל בעזרת איזה כלים? בשביל לגשת לנשמה של בנאדם צריך פינצטה כל כך עדינה, והם באו עם טרקטור. הכדורים ניפחו אותי. כל מה שנשאר ממני זה אני עצמי, שצופה בעצמי מהצד ורואה איך אני נמוג".

את מיקום היצירה במשוואת הכאב, הוא מסביר כך: "זה לא שיצירה נובעת מכאב, כמו שכשמאוד כואב לך, אתה מרגיש צורך גדול יותר ליצור".

למה?

"מפני שאתה רוצה לעורר את תשומת הלב של האנשים סביבך למצב שלך".

כדי שיעזרו לך?

"כן. אולי בתת מודע, גם אם הם לא ממש יכולים לעזור לך. כשאתה מפסיק להאמין באלוהים, אז אתה נשען על בני אדם".

או על עצמך.

"או על עצמך, אבל כשאין לך את עצמך, נשארו רק בני אדם".

"באותו רגע הבנתי שאני כבר לא יכול להיות מהצד"

"הם יספידו אותך בשקט, ואתה תתרגש והדמעות ירטיבו את האדמה" (מתוך "תלמי אליהו")

למה תלמי אליהו, המושב שלך, הוא שם של שיר על הלוויה?

"אני חושב שתמיד כשדמיינתי את עצמי הולך לעולמי, כשדמיינתי מוות, דבר ראשון עלה לי בראש בית הקברות ליד המושב. זה מתקשר אצלי לצבע העצים והמצבות והדרך לשם. ולמה בחרתי לקרוא לשיר שמתאר מסע הלוויה דווקא בשם תלמי אליהו? כי נולדתי שם. מן הסתם במקום שבו אתה נולד, אתה רוצה להיקבר. אז רציתי לתת קרדיט למקום הזה (צוחק). שם גם מכירים אותי, וידברו עלי דברים טובים, ואני לעולם לא אומר לא לאיזו מחמאה טובה… השיר עצמו גם מכוון לאנשים מסוימים, שגם הם נולדו שם. ובאופן טבעי אתה פונה לעזרה אל אנשים שקרובים אליך. זאת לא הפעם הראשונה שהשתמשתי בשם של המושב בקונוטציות לא ממש סימפטיות. גם באלג'יר אנחנו שרים 'על חורבות תלמי אליהו'"…

כן, אבל גם על מקומות נוספים.

"לכאורה כן. בכל אופן, אני ממש לא תופס את תלמי אליהו כסוף או חורבן".

בתלמי אליהו גילה גבריאל את המוזיקה, אבל רק אחרי הציור: "מאז שאני זוכר את עצמי ציירתי. נראה לי שאני מצייר הרבה יותר טוב ממה שאני מלחין, מנגן או שר. עזבתי את הציור ומה שקשור אליו – צילום ופיסול – לטובת המוזיקה, גם בגלל הבדידות. אתה לבד מול הבד עם הדמיון שלך. וציירתי מתוך כאב".

מה ציירת?

"בעיקר פורטרטים, קריקטורות, אנשים מבוגרים, אנשים מכוערים, מהמציאות ומהדמיון".

ציירת את עצמך?

"כן, וגם קראתי המון ספרים – את רוב ההשפעה שלי שאבתי מהם. זה יכול להיות חסמב"ה ו'היהודי האחרון', והכול מעורבב".

ומאיפה המוזיקה הגיעה?

"בהתחלה לא נחשפתי אליה במיוחד. שמעתי מוזיקה בבית הכנסת במושב, שהמתפללים בו היו חבר'ה שחזרו בתשובה ויצרו סגנון ייחודי למקום הזה: סלט פירות של לחנים – 'לכה דודי' עם לחן של הביטלס. וזה היה מסביבי כל הזמן. כשהייתי ילד תופפתי על פחים, ובשלב מסוים ניגנתי באורגן, וזה מצא חן בעיני. בגיל 16-15 שמעתי גיטרה של חוזר בתשובה שהביאו למושב שלנו – הייתה לו פעם להקת רוק, והיום הוא עושה מוזיקת רוק חסידית. הוא ניגן מקצבים ואקורדים של רוק מחוץ לבית הסמוך, עם עוד אנשים ששתו איתו ויסקי או ערק. נדמה לי שזה היה במוצאי שמחת תורה. אני חושב שזאת הייתה הפעם הראשונה שממש נחשפתי לזה. קפאתי במקום. אמרתי לעצמי: זהו! אני צריך לדעת לנגן על הדבר הזה! באותו רגע הבנתי שאני כבר לא יכול להיות מהצד. אני רוצה להיות עם הדבר הזה, ושאחרים יתרגשו ממני כמו שאני התרגשתי באותו רגע! זה היה מתסכל כי החזקתי את הגיטרה וניסיתי, ידעתי שאני רוצה להגיד משהו, ולא הצלחתי להגיד אותו.

בגיל 16 עזבתי את בית הספר. אמרתי למורה שלי שאני הולך להקים להקת רוק ולעבור לתל אביב. היא אמרה לי 'אוי ואבוי מה שיקרה לך'! האמת היא שממש לא התכוונתי לזה, אבל זה מה שקרה.

זה התחיל כשהפרידו אותי ואת אביב (גדג') בגיל 14, בגלל שפרצנו לאיזשהו מקום, וההורים שלנו לא נתנו לנו להיפגש יותר. ובזמן הזה אביב הקים עם מישהו מהאזור הרכב ביזארי לחלוטין, והם עשו הופעה במועדון במושב. התחבאתי בשיחים ושמעתי אותם מנגנים. התמלאתי בקנאה בעוצמה שעל הבמה, והרגשתי עצוב מזה שאני אפילו לא בקהל, אלא בתוך השיחים, ואביב הוא החבר שלי, אבל אנחנו לא חברים… באותה תקופה התחלתי לנגן על גיטרה קלאסית. ויום אחד, במקרה, אביב עבר ליד הבית שלי ושמע אותי, ונכנס, וחזרנו לדבר. וככה הצטרפתי להרכב הזה".

כיום, כששניכם יוצרים ביחד, ההיכרות העמוקה שלכם תורמת או מקשה?

"זה עוזר ומקשה באותה מידה, אבל עם השנים מצליחים להפריד. היו תקופות שפגענו אחד בשני, ככה שיש לנו את כל הסיבות שבעולם לא לעשות כלום ביחד, אבל כל זה התחיל משהו אחר. בעצם המוזיקה היא פועל יוצא של החברות שלנו, של הדרך שבה אנחנו משוחחים. ואולי זה לא קשור למוזיקה. אולי גם עצם זה שאתה חי, מקשה עליך ועוזר לך".

מה אתם עושים אם יש לכם ביקורת מקצועית שלילית אחד על השני?

"זה יכול לבאס, אבל לומדים לאהוב את המכלול ולקבל אותו. חוץ מזה, גם כשאנחנו יוצרים את המוזיקה שלנו לבד, עדיין אנחנו עושים אותה ביחד איכשהו (צוחק). כבר אי אפשר לדעת מה קודם למה ומה התחיל קודם ואיזה טקסט נכתב קודם, כי לפעמים יש שורות ומשפטים שאנחנו כבר לא יודעים מי כתב ומתי זה נכתב. האם אני כתבתי אותם ואחרי זה אלג'יר השתמשה בהם או שאביב כתב את זה, אבל השאלתי לו את המשפט, או שזה היה בכלל אח של אביב (שלום גד) שכתב את השיר ואת התקליט הרבה יותר קודם, כך שנהיה סלט כזה, ואני לא מסוגל להעביר על זה ביקורת, כי אולי זה בכלל טקסטים שלי"…

"לעלות על הבמה זה קרב מטורף"

"עכשיו לחייך, עכשיו לרקוד. זה הזמן לשמוח" (מתוך "כדור הרגעה בדבש")

איך זה להופיע עם אלג'יר?

"כיף לא נורמלי".

איך אתה מרגיש עם האהבה שאתה זוכה לה מהקהל? אתה מודע לכמויות העצומות האלה?

"כן. זה מחמיא, זה נעים, וזה גם מעורר כעס".

למה?

"בגדול אני רוצה להגיד 'איפה הייתם'"?

באותה מידה יכולים לענות לך "איפה אתה היית"?

"איפה אני הייתי"?!

הרי כל העניין זה שעכשיו אתה נגיש. וברגע שאתה נגיש…

"אני הייתי נגיש. אולי לא מספיק פעמים, אבל לפעמים אני ואביב היינו עומדים על במה רועדים ומנגנים את האש מתוך הלב שלנו, והיו שלושים אנשים בקהל. וגם כשאנשים העריכו את זה ואהבו, הם לא רצו להגיד או לא אמרו, כי זה לא היה נהיר ולא היה ברור אם שאר האנשים אוהבים את זה, אז שלא יצאו מטומטמים. כשהדיסק הראשון יצא, חוץ משלושה אנשים אף אחד לא הבין מה יש שם, מה הוא רצה בכלל. בכלל, אחת התגובות הכי מעליבות זה חוסר תגובה. עדיף שמישהו יקלל אותי ויגיד זה זבל – כי זאת התייחסות. הקשבת. אבל כשמישהו לא מגיב, וזה כאילו עבר לו דרך האוזן ויצא מהצד השני – אתה מרגיש ממש דביל ולא מובן, ועוד יותר בודד.

אבל דברים מתפתחים כל כך מהר. כשהתחלתי – וזה היה לעמוד על במה ולשיר רק שיר אחד – הייתי כל כך תשוש נפשית ופיזית. כי בעצם זה לא רק לעלות על הבמה, זה להיות שם, להרגיש, להצליח להוציא משהו. היום אני יכול ליהנות מזה, זה מאוד מחמיא, אבל התרגלתי ליצור גם מתוך התנגדות והרבה כעס. לעלות על הבמה זה קרב מטורף במערכה שלי מול הקהל. וכשאתה פתאום מקבל הרבה אהבה, אז באיזשהו מקום מישהו לקח ממך את הנשק (צוחק צחוק עצוב). ומה אני עושה עכשיו עם הכעס שלי ועם העצב? חוץ מזה, אני באמת אוהב אנשים. ואני תמיד אוהב לשמוע מה שקורה בהופעה. אפילו ניסיתי להרים את העיניים ולהסתכל בעיניים של האנשים. אני לא טוב בדברים האלה, כי אני לא 'רוני סופרסטאר'. הרבה פעמים בקהל יש עדיין אנשים שזקוקים לכל מיני דברים ממני. יש דמויות ברורות שאני רואה ואני יודע שהם יכולים לעשות משהו רע לעצמם… אנשים שמאושפזים כל פעם במקום אחר"…

הם יוצרים איתך קשר גם מחוץ להופעות?

"כן. זאת הבעיה. (מדבר בשקט עד שקשה לפענח)… מישהו שאומר שהוא רוצה להתאבד… איך אני יכול לעזור לו כשאני בקושי מחזיק את עצמי"?

היית רוצה להרחיב את קהל היעד שלך?

"בשביל להרחיב את קהל היעד, אתה צריך לפעמים לצמצם את עצמך – כדי להיות יותר קל לבליעה או קל לעיכול. אני לא ממש מסוגל לעשות את זה או רוצה לעשות את זה. אני לא יודע אם אני יכול להרחיב את המעגל שלי. לא יודע אם זה אפשרי, אבל אני חושב שזה קורה לבד באופן טבעי, לאט-לאט-לאט".

"גבריאל כבר לא מבטיח כלום"

"ילדה קטנה, נשקי לי את היד" (מתוך "כף הקלע")

בשבועות הקרובים ("בלי נדר, גבריאל כבר לא מבטיח כלום"), יוצאים להדפסה מחודשת, אחרי שאזלו, שני אלבומיו של בלחסן, "רכבות" ו"השנים היפות של גבריאל", בהפצת "התו השמיני". בימים אלה הוא גם מפיק לעצמו אלבום חדש ("בינתיים אני מפיק את עצמי. לא בגלל שאני מפיק כזה טוב, אלא מפני שאני כמו עכבר במעבדה ואני עושה כל מיני ניסיונות. כרגע אני עורך אותם על עצמי") ומגבש הרכב חדש ("כרגע בלי תאריך יעד להופעות"). חוץ מזה, הוא נמצא בעיצומן של ההקלטות של תקליטו השלישי. בקרוב ישתחררו לצד סינגל ראשון גם שני קליפים חדשים.

"בדיסק החדש יהיו המון אורחים ומשתתפים, והפעם לא כתבתי את כל המילים. חוץ מזה, נפתח בי משהו בתקליט הזה, השירה שלי השתנתה לטובה ויש בה משהו הרבה פחות מריר, עם תקווה ואופטימיות, גם אם הקול שלי חורק ומשתנק.

בכלל, יש לי שק מלא בקסטות ארבעה ערוצים שאביב ואני הקלטנו, ואפשר לעשות כל כך הרבה דברים… יש ימים שהם לא משהו, ויש ימים כאלה שפתאום אני… כאילו הייתי שמח לחיות 300 שנה, 400 שנה. ואז אני תופס את עצמי ואומר: וואללה, אני לא מאמין שעכשיו אני מאמין בעצמי, שפעם קיללת כל שעה שמישהו נתן לך במתנה ורצית למות כל שנייה – והרי אפשר ליהנות כל כך הרבה, ואפשר להשיג כל כך הרבה דברים ולהבין ולהתקדם…

אני יודע דבר אחד: אני מצטער על אלף ואחד דברים בחיים שלי, אבל יש דבר שאני לא אצטרך להצטער עליו. אני לא אצטרך להגיד לעצמי שהייתי שאנן ולא השקעתי מספיק מחשבה. אני סמוך ובטוח (צוחק) שעשיתי את כל המאמצים האפשריים בשביל לגלות משהו ולהבין".

יש מקום לאהבה בחיים שלך בין כל היצירה והדברים האחרים?

"בטח שיש מקום. השיר הכי טוב בעולם בסך הכול מתאר תחושה, רגע. וצריך להבין שאותו הרגע והתחושה ההיא זה לא השיר עצמו. השיר הוא דבר נפלא ואולי יכולים להעריך את היכולת שלו להעביר לנו את התחושה, אבל הדבר האמיתי שקורה שם, שקרה שם, שקיים – זה מה שקרה".

"שיר טוב הוא התפילה של מחר"

"לנוח, להניח את הרגליים השבורות, ולעצום את העיניים" (מתוך "בית חדש")

"השירים של היום", אומר גבריאל, "צריכים להיות התנ"ך של שנות האלפיים. זה כמו שתהילים הפך להיות ספר שירים. דוד נהנה לברוא מהכאבים שלו, לא מהיופי של היופי של היופי. יש שם כל כך הרבה כאב וכל כך הרבה תחינה. בגלל זה אני חושב ששיר טוב הופך להיות התפילה של מחר. לכן צריך להתייחס לזה ברצינות".

גבריאל מתייחס ברצינות גם לטקס של אקו"ם, שנערך לפני כמה שבועות, ובו הוא זכה ביחד עם אביב גדג' בקטגוריית מחברי השנה: "בניגוד למה שחשבתי, היה יפה ומאוד התרגשתי".

למה?

"כל הטקס הזה הפך להיות דתי לגמרי ברגע שטיפסנו לבמה. היו שם אתי אנקרי ואהוד בנאי ועמיר בניון – כולם עם כיפות ועם שמלות… פתאום קלטתי שכל הפרסים וכל המוזיקה האמיתית שקורת בארץ היא מאוד מסוימת. והייתי גאה בבורא עולם והרגשתי כוח עצום. אני מאוד אוהב את אלה שקיבלו את הפרסים, מאריק איינשטיין ועד שם טוב לוי – שלא הכרתי, ופתאום שמעתי לחן מופלא וטקסט מופלא שיונתן גפן כתב לו, ויש בזה המון רגישות, ואהוד בנאי, ששר את 'ענה לי', ועמיר בניון שכשהוא שר, הייתי מאחורי הקלעים ובכיתי. התנדנדתי כמו בתפילה, עם כל ה'ניצחת איתי הכול' – הוא בנאדם מאוד רומנטי בסך הכול. ניצחת איתי הכול וניצחת(ה) איתי הכול זה מבחינתי אותו דבר בדיוק, הכול מתערבב. משם זה מתחיל ומשם זה נגמר. אני מאוד אוהב את האמנים האלה, ממש אחד-אחד, ואני שומע אותם בבית המון. בעיקר את עמיר בניון. הוא ליווה אותי ומלווה אותי ברגעים קשים. ברגעים המרוסקים, שבהם אתה מאבד את כל הגאווה, פתאום הבנתי כל מילה שלו. התחלתי לראות את התהליך שהוא עבר, וציטטתי ממנו על הקירות שלי – כשחזרתי לפני כמה שבועות לתלמי אליהו, מרוסק, רשמתי על הקירות עם טוש גדול: רבי נחמן, בניון ואביב (גדג') ויוסי בבליקי ואח שלי ועוד ציטוטים כמו 'כל העולם כולו גשר צר מאוד והעיקר לא לפחד כלל'. והרגשתי שזה שומר עלי. לנצח החיבור הכי מהיר שלי זה למוזיקה. אני לוחץ פליי, ובוףףף, אני נשאב. וכנראה בגלל זה אני עושה מוזיקה. כנראה שזה משם".

אפריל, 2005

המילים המרגיעות האלה לקוחות מהשיר "העוקד, הנעקד והמזבח", שיוצא השבוע כסינגל ראשון מהדיסק המתקרב "בשדות" ("התו השמיני").

בלחסן, מלהקת אלג'יר ז"ל, טוען ש"אם בכלל ישמיעו את השיר הזה ברדיו, יגלו שהסוף שלו דווקא אופטימי: 'בעיניים שלה אין שום רוע. הן צלולות, והן אוהבות אותי, וזה כבר נס'". אבל אז מוסיף בלחסן: "בעצם, הוא היה אופטימי. בסוף התברר שהעיניים שלה לא צלולות ולא אוהבות אותי".

תגיד, זאת לא חוצפה לתקוף בחום הזה עם עקדה וקורבנות?

"השיר הזה אפילו לא מדגדג בכובד שלו את מה שבאמת קורה. מדברים בדרך אגב על ילדה שנאנסה ונרצחה, ושנייה אחר כך בראד פיט יולד תינוק בזימבאבווה. הוא בעצמו יודע שזה מגוחך".

האומנם?

"אם הוא לא יודע, זה עצוב מאוד. סתם בנאדם עם מעט כישרון, שנולד יפה, וזהו. לדעתי, אפילו הוא נדהם מהסיפור שסביבו".

אם כבר מדברים על תדהמה, אז אנשים שמכירים את בלחסן בזכות שיריו הקודרים, שמתעדים גם אשפוזים באברבנאל, נדהמים לגלות בהופעות שלאיש חוש הומור משגשג.

מתאכזבים לגלות שאתה לא בהכרח האומן המיוסר?

"המצוקה היא רק פן אחד באישיות שלי, ואני שמח לראות שאנשים מאוכזבים. הם הרי רוצים לראות אותי מתאבד על הבמה, ואני לא מספק את הסחורה".

את הופעתו האחרונה פתח בלחסן בשיר הנושא של הסדרה המיתולוגית "פינוקיו", כשאת השורה התחתונה שינה ל"גבריאל שמי".

מזדהה עם פינוקיו?

"לחלוטין".

גם אתה רוצה להיות ילד אמיתי כמו כל הילדים?

"בטח. לפעמים יש לי רצון לראות בטלוויזיה את רוני סופרסטאר ולהרגיש נפלא עם זה. אני גם נהנה לדבר על גלגלים של אופנוע, מכוניות ופגושים, אבל בסך הכל זה לא באמת מעניין אותי. כשהייתי בן 16, כל הזמן החבר'ה שלי דיברו על טרקטורונים. יום אחד השתכרתי וצעקתי להם: די!!! תדברו על דובדבנים"!

בוא נדבר על החיים שלך בימים אלה.

"אני עושה חזרות ומופיע עם להקתי המצוינת: רון בונקר בגיטרות, אוהד בולוטין בתופים ואריאל שרבקובסקי בבס. חוץ מזה, כותב את התקליט הבא, וגם רואה טלוויזיה. ואת יכולה לכתוב שיש לי שלשול כרוני שלא מפסיק בחודשים האחרונים (צוחק)".

אתה לא מטפל בזה?

"שלחו אותי לעשות אולטרסאונד, אבל לא הלכתי. מה, אני בהריון? אבל הכנסתי אותו לשיר חדש שלי. קמתי ביום חיובי במיוחד וכתבתי על כמה טוב להרגיש טוב. אבל כנראה שזה לא יכול להיות סתם יפה, אז הייתי צריך להכניס גם משהו מגעיל לתוך השיר".

חייב להפתיע, אה?

"כן, גם כשאני מתחיל עם בחורות. אני מרשים אותן, זורק משפטים, ובבת אחת שופך הכל. מאוד אוהב את גורם ההפתעה. נהנה לחשוף את עצמי לחלוטין ולדעת שזה מביך אנשים".

באחרונה מלאו לו שלושים. "אמרתי לעצמי: אין לי רישיון, אוטו ובית שאפשר להתגאות בו. יש לי מוזיקה שמדברת על שואה (צוחק). אז איך אמצא כלה בתוך כל הסלט הזה"?

אתה מחפש?

"בדרך כלל בחיים שלי אני מוצא, לא מחפש. ולפני שאני מתאהב, אני מכין את הקרקע להתאהבות. כמו אישה שמחליטה שזה הזמן להיכנס להריון. תחושה שעכשיו אני רוצה את זה".

ועכשיו אתה רוצה את זה?

"נראה לי שאני עדיין מכין את הקרקע".

אהבה היא באמת נס?

"כן".

אז אתה מאמין בניסים?

"זה הנס היחיד שאני מאמין בו".

פורסם ב-2006 במדור "שיחת ועידה" במוסף 7 ימים של ידיעות אחרונות

האדמה רוטטת, הלבה קרובה להתפרצות. החיים לא תמיד מאפשרים לחוש בכך, ורק לפעמים, באופן נדיר, מזדמנת לנו הזכות לשהות בקרבת חיישנים רגישים במיוחד, שיפעילו עבורנו את צופרי האזהרה. ומה אז? האם נינצל? זאת כבר האחריות שלנו. חיישני גאולה שכאלה היו חברי להקת אלג'יר, שפעלה כאן, בהפסקות, מתחילת שנות ה-90 ועד 2006. לכבוד 15 שנה לאלבומם המכונן "מנועים קדימה", הוא יצא מחדש בימים אלה: כתקליט כפול (לראשונה על גבי ויניל), כדיסק ובו האלבום המקורי + דיסק עם גרסאות דמו לכמה מהשירים, וכאלבום דיגיטלי, זמין בחנויות הדיגיטליות ובשירותי הסטרימינג.

מי שזכה להכיר אותם בזמן אמת ולהיות בהופעותיהם, וגם מי שהתוודע אליהם לאחר פירוקם – לא הפסיק להקשיב להם. לאחרים, זוהי הזדמנות להתוודע ל"אלג'יר", שבעיניי היא להקת הרוק הישראלית המשמעותית והטובה ביותר. יותר מ"תמוז" ו"אחרית הימים" של שנות ה-70. יותר מהלהקות המצוינות בתור הזהב של הרוק הישראלי בשנות ה-90. אלג'יר הלכו רחוק אפילו יותר מלהקת "בנזין", שגם הם כמותם באו מהפריפריה – הקריות, אבל חספוסם לוטש. אלג'יר יצרה והגישה שירים בלי הקלות והנחות. כמו "מנועים קדימה", שיר הנושא המבעית עד היום, ישיר יותר מכתבת תחקיר או דוקו ומאלץ את המאזינים לחוות בעל כורחם מציאות מתעללת: "נערה דתייה חוזרת מבית ספר / לבית בנתיבות, חייל גולני משוחרר / עולה חדש מחבר העמים / תופס אותה חזק על הרצפה / תפילת הדרך לא עזרה".

אלג'יר עם שני מנהיגיה – אביב גדג' וגבריאל בלחסן, ושותפיהם ללהקה – הגיעה מהמושב תלמי אליהו שבנגב הצפוני-מערבי, ו"מנועים קדימה", אלבומם השני (הראשון, "נאמנות ותשוקה", יצא בשנת 95')  מתעד, מנכיח ומנציח את כוויות הנואשות, הרחוקה מריפוי, עם אמונה מעורערת ופרצי כפירה וחזרה בתשובה חולפים, שרק העמיקו את השאלות שאין להן תשובה.

הם שרו על קטסטרופה וחורבן טוטאליים, כמו בשיר "פעמוני המאה": "על חורבות ירושלים / על הריסות תל אביב / על שאריות בת ים / על שרידי הרצליה / על שאריות באר שבע / על שרידי תלמי אליהו"  – אבל גם הנכיחו את התקווה ואת הקסם: "מתחת לשמיים השחורים אפשר כבר להרגיש זרמים תת-קרקעיים של יופי". אמיצים בכנותם, לא נרתעו מלשיר על מחלות נפש ונפשות חולות – ולא רק של גבריאל בלחסן שמתעד את מחלת המאניה-דיפרסיה שלו בשיר "בתוך הצינורות". אבל כיוצרים וכמבצעים, הם היו איתנים, רק כך היטיבו לשקף בצלילות את חולשתם ולזקק אותה לגדוּלה, שהפכה את אלבומם ליצירת מופת, התובעת מהמאזין להם: "עם ספר תפילות וספר קללות, רד איתי למצולות".

מצולות זה באנדרסטייטמנט, והקול של אביב גדג' המוביל את רוב השירים הוא טעם נרכש. כדאי לרכוש את הטעם הזה, בתור שיקוי מזכך חיים, ולהתמסר למוזיקה העוצמתית. להפנים את המיתולוגיה שלהם. להנהן כשמחלחלת בנפש תובנתם: "התקוות של היום הן הכישלונות של מחר", ולהאמין לקביעתם: "החלומות שלנו זה הסיפור האמיתי". מומלץ לנכס את האלבום "מנועים קדימה" – כי הופעות של אלג'יר כבר לא יהיו. אחרי שהתפרקו בשנת 2006 (גדג' ובלחסן יצרו מאז אלבומי סולו מצוינים), הם לא יתאחדו לעולם. בשנת 2013 גבריאל בלחסן נפטר ונעל לנצח את האפשרות. "השירים ניבאו את עצמם. הם חזו את מה שקרה", שרו אלג'יר ומי שמקשיב להם באמת נוכח שצדקו.

 פורסם בגלובס ב-14.6.2019

אמנות ומחלה הן לא מקצועות. לא ניתן לתחום אותן לשעות עבודה שאחריהן מנוחה ואם מנסים לצאת לחופשה, הן מצטרפות. אין חציצה בינן לבין נפשו וגופו של הנושא אותן. הסרט התיעודי "גם כשעיניי פקוחות" שהוקרן אמש (שבת) בסינמטק תל-אביב במסגרת פסטיבל דוקאביב, הדגים את הלפיתה הזו על חייו של היוצר גבריאל בלחסן.

בלחסן – מוזיקאי שזהותו כיוצר דגול מקבילה לזהותו כחולה במחלת המאניה-דיפרסיה – שיתף פעולה עם אופיר טריינין, במאי הסרט, והתמסר למצלמה באותה טוטאליות שבה הוא מעניק את עצמו לשיריו.

זהו סיפור סיזיפי שנע בין התעלויות לתחתיות, בין מועדון הבארבי לבית החולים אברבנאל, בין יצירה לחידלון, בין רזון חולני לגוף נפוח מרוב תרופות ובין חזרה בתשובה, שתוקפת לפעמים את בלחסן במחלתו, לבין התפכחות כואבת מאשליה – באחד משיאי הסרט הוא נראה שורף את בגדיו ואת נעליו באקט של טיהור לקראת חזרתו בתשובה, ולמחרת מקונן: "שרפתי הכל. מזל שלא שרפתי את הגיטרה". ואז הוא מתייפח, מודע לכך שמה שקרה יחזור להתרחש, כמו לפני שנה, כשהוא שוב מאושפז באברבנאל ומספר למצלמה: "המצב שלי התדרדר ומתדרדר. אני בעיקר מאוד מפחד. אני כבר מכיר את זה. יודע מה בא אחרי זה".

על רקע שירי בלחסן – הפסקול של הסרט, המהות והדבק המאחד את מרכיביו – הבמאי טריינין ליכד רגעים נדירים. בלחסן נראה בהם עם משפחתו – הוריו, אֵחיו ובעיקר אחיו פנחס בלחסן, הקרוב אליו במיוחד והתומך בו, כשהסרט לא פסח גם על נטישתו הזמנית על מנת לשוב מאוחר יותר.

הסרט מורכב מרצף תמונות חיות: בלחסן בולע תרופה עם הקפה, חושף את קלסר שיריו בכתב ידו ואת זרועו שעליה מקועקע הכיתוב שנתן לסרט את שמו: "גם כשעיני פקוחות אינני רואה"; בלחסן אבוד בחדר אפוף עשן סיגריות כשהוא מספר על החזרות הקרובות לקראת אלבומו החדש – "אני לא מרגיש מוכן. זה מלחיץ אותי"; בלחסן נחלץ מהלחץ ונראה בחברת להקתו, הנמרצת והתומכת, במהלך ההכנות. רגעים קודרים עם חיוכים עצובים ודיבור איטי ונואש על כעס ועל אכזבה.

"הילד בן 31, יש לו חור בלב", הוא מסכם בסוף 2007, וממשיך להימחץ בתחנות חייו: תלמי אליהו – המושב הדרומי הנידח שבו מתגוררת משפחתו, האוטובוס לתל אביב, חדרו השכור העלוב בכרם התימנים ובדרך להופעה – "אני כל כך אוהב להופיע", הוא אומר, "וכל כך מפחד מזה".

לא גיבור, בן אדם

כשטריינין תכנן ליצור את הסרט, הוא היה מעריץ של בלחסן – כך סיפר לקהל בתום הקרנת סרטו. מנקודת מוצא שכזו, שהשתנתה במהלך שלוש שנות עשיית הסרט, קל לייצר סיפור רומנטי על גיבור מיוסר. אבל בסרט – וזוהי הצלחתו – נעדרת ההילה סביב בלחסן והוא לא "דמות", אלא אדם שנמצא בחולשתו.

הכריזמה וההומור של בלחסן נעדרים כמעט לחלוטין מהסרט, פרט לסצנה קצרה שבה הוא מתחפש בפורים לפרעה. מצד שני, הכאב שבו מתמקד הסרט לא מאלץ את הקהל לייצר חמלה. בלחסן, גם ברגעיו השבירים ביותר, לא מעורר רחמים בסרט הזה. רק אהבה ואמפתיה מטושטשות מדמעות, בעיקר כשבכה: "כואב לי על הכל. הכל כואב. אני מנסה להתפלל. אומר: 'מן המיצר קראתי יה, ענני במרחב יה'. כוס אמו העולם".

"אני לא זוכר ששמעתי שם מחיאות כפיים", כך מסתיים השיר "מחיאות כפיים" באלבום "בשדות" של בלחסן. מחיאות הכפיים אינן נשמעות בבית הכלא של מחלתו, אבל הן כיכבו בהופעות של בלחסן עם להקת "אלג'יר", במופעי הסולו עם להקתו הנאמנה ובחלוקת פרסי אקו"ם 2009, רק לפני כמה חודשים.

"תמשיך, אנחנו צריכים עוד אנשים כמוך", אמר אורי גוטליב כשהגיש לו את פרס אקו"ם. דברים כאלה אמר אמש גם טריינין בתום ההקרנה, רגע לפני מחיאות הכפיים ועלייתו של בלחסן על הבמה: "אני מייחל לנו כתרבות שיהיו לנו אמנים כמו גבריאל". כן, צריך להאכיל את הקהל במזון למופת, אז מה אם במטבח של האמן שוררות טמפרוטורות גיהנומיות? מעניין מה חשב על כך בלחסן שנקרא לעלות על הבמה וספג בגבורה את התשואות.

אחר כך התקיימה קבלת פנים עם קוקטייל והקהל הלך הביתה, הלום קתרזיס ומרוצה מהחוויה התרבותית שעבר. וגם בלחסן הלך בוודאי לביתו, כשהאהבה שהורעפה עליו, בתקווה שאכן חש אותה, לא מצליחה למנוע ממנגנון נפשו לבצע את פעולותיו המעגליות – שירים וייסורים.

פורסם ב-ynet ב-9.5.2010

יש משהו מפתיע באלבום "עתיד" של גבריאל בלחסן – האופטימיות. התכנים אומנם קשים, וכמו באלבומיו הקודמים "רכבות", "השנים היפות של גבריאל" ו"בשדות", וגם ביצירה של להקת "אלג'יר", בלחסן עדיין ממשיך לתאר את האופן שבו מחלת המאניה-דיפרסיה משתרגת בחייו, אבל למרות שהוא מפרט בחדותו הפוצעת את מהלכי הדיכאון, זה אינו בהכרח אלבום מדכא. בלחסן נשמע תאב חיים בשירתו. "אתה לא קיים", הוא זועק בשיר "סליחה" (שנמשך יותר משמונה דקות), אבל בלחסן דווקא נוכח והכריזמה שלו מתחזקת מאלבום לאלבום. כוחו מתגלה בעוצמת ההגשה שלו, בתיאורו המשכנע את חולשתו ויותר מהכל – בכישרונו לעורר אמפתיה עד כדי כמיהה לחבקו.

באלבום הארוך יחסית (66 דקות) בלחסן מאפיין את גוני האפלה כשהוא עורך ספירת מלאי של פרטים טריוויאליים מהיומיום: 7 בתים, 3 בתי חולים, 15 אשפוזים, 20 כלבים, 2 תאונות, 6 צלקות, 11 אחים, 2 הורים, 5 חדרים, 32 שנה של חיים. בשיר "השטן" הוא מפרט את חטאיו בנוסח התפילה של הימים הנוראים "אשמנו בגדנו" ("בזיתי, גנבתי, גזלתי… עמדתי אדיש מול אישה שאהבה אותי וגירשתי אותה… ביזיתי את עצמי מול המון כשאני שטוף מאניה"), וגם מוטיבים אוניברסליים יותר, שכבר הופיעו אצלו באלבומים הקודמים, כמו: טומאה-טהרה, קודש-חול, האנשים כקופים, ומקיימי פולחני הדתות, שאותם הוא מתאר בתיעוב מהול בקנאה בשיר "רק לעוד כמה שעות".

ולמרות ריבוי הפרטים המדכדכים, האלבום אינו מעמיס על המאזין, בזכות מגנט אישיותו של בלחסן. הוא אינו מנסה לייפות או להתחנחן – כבר בשיר הראשון הוא מקלל, אבל הנואשות שלו אינה נואשת. העיבודים לשירים לעיתים עליזים ולחניו, חלקם יפהפיים, הופכים גם הם את האלבום למרגש. לכך תורמים גם נגניו של בלחסן (כולל אותו בגיטרה), שיוצרים צליל סמיך ועשיר, למרות המינימליסטיות שמורכבת מרוק בסיסי של גיטרות (רון בונקר) באס (אריאל שרבקובסקי) תופים (אוהד בולוטין). ארבעתם נצרפו כלהקה מצוינת במהלך הופעותיהם ושותפים בהפקה המוזיקלית ובעיבודים של השירים. נגינתם – כליווי לשירה וכיצירה אינסטרומנטלית, ממש מסחררת והופכת את "עתיד" לאחד מאלבומי הרוק הישראלי הכי טובים בשנים האחרונות. האזנה לאלבום, במיוחד אחרי שצולחים את השיר האחרון, "כדורי הרגעה בדבש" בן 17 (כן, שבע-עשרה) הדקות, מסתיימת בחוסר נשימה, אך גם בסיפוק שלאחר חוויה משמעותית. השיר הזה סיים גם את האלבום "השנים היפות של גבריאל". הפעם הוא מתוגבר במילים נוספות ובשירה חזקה יותר בפראותה ובצעקתה.

האם בלחסן ממחזר את עצמו בשיריו? בינתיים הוא כמו הורה לכמה ילדים, שנושאים את חותמו, אבל כל אחד מהם ייחודי. בכל מקרה, הוא נמצא כעת בציון דרך מסקרן. האלבום הזה מחזק את התחושה שיצירתו כבר אינה רק אמנות, אלא גם שליחות. האם יהפוך לקולם של חולי המאניה-דיפרסיה? (הוא הרי מתאר את שתיהן: מאניה – "הייתי עליון, הייתי עליון, הייתי אלוהים", ודיפרסיה – "שממת עולם, דממה של סוף").

ואולי בלחסן יפתיע בכיוונים אחרים ויחשוף את צדדיו הנוספים? יש בו, למשל, הומור – בינתיים מרומז ("וכולם יגדלו וייגדלו שפמים" בשיר "עתיד" או: "ואני לא מתחרט על כלום חוץ מעל 99 נקודה פסיק תשע מהכל" בשיר "השטן"). כישרונותיו, שאחד מהם הוא בחירתו באמנים גדולים שיניעו איתו את המוזיקה שלו והתמדתו העיקשת להשלים שוב ושוב את המשימה המפרכת של יצירת אלבום – מסמנים שהעתיד שאחרי "עתיד" עשוי להיות יצירתי לא פחות.

פורסם ב-ynet ב-8.4.2010

הנסיעות האלה – מהנמל למלון (ישרוטל ים סוף), היו בשבילי מסעירות לא פחות מאשר ההופעות ב"פסטיבל הג'אז בים האדום". בתוך רכבים קטנים הצטופפו, שניות אחרי ההופעה שלהם, המוזיקאים הבינלאומיים שהופיעו בפסטיבל. מותשים, אך קופצניים מרוב אדרנלין, שמחים ופטפטניים, בדרכם ל… ובכן, לג'אם שהתקיים כל לילה, עד הבוקר, על הדשא במלון.

האנרגיות המוזיקליות הטהורות האלה המחישו עד כמה המוזיקה אינה מתוחמת אצל מוזיקאים גדולים, אלא פשוט הולכת איתם לכל מקום. הנה, למשל, שלשום, בלילה האחרון של הפסטיבל. שישיית צ'אנו דומינגז הספרדית התמקמה באוטו כשאדי ההופעה שלהם עדיין באוויר. הם משלבים בין ג'אז מסורתי לפלמנקו. צ'אנו על הפסנתר – מוציא ממנו צלילים שהדומיננטיות הווירטואוזיות שלהם מעוררת רצון להשתחוות מרוב התפעמות, אבל איך אפשר להשתחוות כשאותם צלילים מושכים בעצם לרקוד?

רק יוצר מסדר גודל שכזה, מאפשר בקלות ללהקה שלו לבלוט כל אחד בתחומו באופן שעלול היה להאפיל עליו – אלמלא השלים אותו. בלאס קורדובה, הזמר כהה השיער ומראה האינדיאני, הוציא רגש כה עז בשירה הפראית והעצובה שלו, עד שנדרש איזון שמח, שבא בדמות תומס מורנו רמרו ("תומסיטו") הרקדן. מדי פעם הוא צץ עם תנועות פלמנקו מורכבות ומסחררות, שהוא העתיר בקלילות ובחיוך. עכשיו הוא יושב ברכב, עם כולם, הנסיעה עוד לא התחילה, והנהג ספק מקניט אותו ספק מעריץ אותו בתנועות ידיים – אז תומיסטו מתקרב אליו, בשטח הצר שבין המושבים, ותוך כדי הליכה מעניק לו ריקוד קצרצר, פרטי. כשהאוטו נוסע הנוסעים העליזים לא מפסיקים לשיר בספונטניות ולפטפט בספרדית הגם ככה מוזיקלית שלהם.

11 הופעות מלאות ראיתי בפרק זמן אינטנסיבי של ארבעה ימים. רק לשם פרופורציות: בזמנים כתיקונם הנפש קשת העיכול שלי מתקוממת אם אני מציפה אותה ביותר משתי הופעות (טובות) בשבוע. הפעם החלטתי – נותנים לך? קחי. ובלסתי בלי בושה. לא האמנתי שבאמת אהנה מהמוזיקה עצמה – ג'אז הוא הרי לא הטריטוריה הטבעית שלי. אבל הפסטיבל השנה, בניהולו האומנותי של אבישי כהן, התאפיין במתיחה יצירתית של מושג הג'אז עד שנשק גם לרוק, פאנק, קאנטרי ומוזיקה קלאסית, כולל מקצבים אקזוטיים נוספים וכמובן הבלוז-נשמה המתבקשים.
* * *

הייתם פעם לבד בחדר עם קונטרבס? אני הייתי, בארבע לפנות בוקר באחד הימים. הקופסה הגדולה, עטורת המדבקות והחותמות מכל העולם,  מילאה בנוכחותה את חדר התקשורת המאולתר. האם הקונטרבס של אבישי כהן שוהה בה עכשיו? טל ויהודית מהמשרד של ניבה נבון, מייחצנת האירוע, שעד אותו רגע עבדו ואירחו לי חברה בזמן שכתבתי, עזבו ולקחו מהחדר את עליצותן. עוד שעתיים אסתבך עם בעיות טכניות קשות, וגם ככה זו הכתבה הגרועה ביותר שהוצאתי מימיי (בבקשה אל תעשו חיפוש), אבל כרגע, תוך כדי כתיבה, אני בוהה בקופסה הענקית ותוהה על בעליה – שעם כל פתיחותו הייצוגית, חשף במשך השבוע, או אולי הסתיר, אישיות מורכבת ולא באמת נגישה, מה שהוסיף למיסתוריותה. בכלל, הפסטיבל הזה היה בשבילי לא רק מוזיקה, אלא גם אנשים, וזכיתי להכיר כמה מהם, גדולים בתחומם וכנים בידידותם.

אתמול בצהריים עוד המראתי באילת, ובערב כבר נחתתי על אדמת הבארבי, והמראתי שוב – הרבה יותר גבוה. כל ההופעות מהפסטיבל על צד אחד של המאזניים, וההופעה של אביב גדג' הכריעה אותן מהצד השני. חששתי מכך שאגיע שחוקה, אבל ברגע שהוא עלה על הבמה – נפשי אותחלה מחדש לקלוט אותו בהתחדשות גמורה. "תפילה ליחיד" היא יצירה שבה כל תו – של צליל, של אות ושל רווח – הוא בעל משמעות. ולאביב אישיות של יוצר שנשארת צנועה גם במטמורפוזת הכוכב הכריזמטית שלו שהוא עובר על הבמה. שוב ושוב הוא פוער פצעי שירים בנפש מאזיניו, ובו זמנית מאחה אותם בחיוכו. השירים שלו נפלאים במימדים ממש מיתיים, וכך גם המוזיקאים הגדולים שמהווים את הלהקה שלו – רון בונקר בגיטרות, יהוא ירון בבס ובקונטרבס, בוריס מרצינובסקי באקורדיון ואביב ברק בתופים. הם התגלו בכל שיר לא רק כנגנים מעולים, אלא גם כשופעי אהבה. הנה רגע יפה אחד: אביב גדג' שר וניגן על הפסנתר את "השחר החדש". יהוא ירון ליווה אותו בקונטרבס. "סדק, סדק אחד בכל יום. הזמן שחורץ את דרכו לא מרפא דבר, רק מפיל אותי על חרבו" – שר אביב בכאב. השיר הסתיים ויהוא ניגש אליו וחיבק אותו.

בסוף ההופעה, בשיר "הסוד", שקרוב לוודאי נכתב עליו, גבריאל בלחסן פילס דרך לעצמו. גדג' לבד על הבמה, עם הפסנתר. הקהל הרב הצטופף בכל מקום, אבל גבריאל היה נחוש.  אנשים עצרו אותו, עיכבו אותו לדיבור, חיבוק או לחיצת יד, והוא השתהה בנימוס והמשיך בדרכו. "אלג'יר" – להקתם המפורקת, נכחה אתמול בשירים, בזיכרונות, בתחושות. גבריאל התמיד בצעדתו האיטית. בסוף הגיע אל הבמה, ממש בסוף השיר, ועלה עליה. הוא ניגש לאביב בדיוק כשעמד לרדת מהבמה, וחיבק אותו חיבוק עז ומלא הבעה. אחר כך הם עזבו את הבמה ביחד ונעלמו אל המקום שאליו מתנקזים זרמי היצירה שלעולם לא מתפוגגים.

על "תפילה ליחיד" – האלבום של אביב גדג':

אביב גדג', "תפילה ליחיד"

הרבה עיניים ניבטות מהאלבום "בשדות" של גבריאל בלחסן. החל מהעטיפה ומהחוברת, שבהן צייר יצורים מזוויעים, אנושיים ומפלצתיים, מלאי עיניים, וכלה בטקסטים שלו, המעפעפים תמידית. "הקורבן על המזבח עוצם עיניים" ("העוקד הנעקד והמזבח"), "כלב עם עין פצועה" ("עץ אגוז"), "הזעם בעיניים של האנשים" ("מחיאות כפיים"), "ובעיניו זוהר" ("ברוך הבא"), ועוד.   
 
בלחסן, חשוף עיניים, נכנס לבדו לארץ של שדים ומעניק להם שמות, אולי כדי לפוגג אותם באמצעות הגדרתם, ואולי להנציח את אכזריותם על מנת להוקיעם. הוא מתייסר עם כל נשימה של אוויר המקום, אבל לא יכול להיחלץ משם, כי הטריטוריה הזו שבה נלכד היא נפשו שלו.
  
ב"בשדות" בלחסן ממשיך להתיך ולהטיח את דפיקות הלב של האמת בחוזק שאפיין את להקת אלג'יר (שאותה פירק השנה עם שותפו המוזיקלי אביב גדג') ואת שני אלבומי הסולו שלו "רכבות" ו"השנים היפות של גבריאל". וגם כאן מתועדת בפירוט מצמרר מחלת נפשו ("הלמות הרגל על האדמה מפוררות אותי").  
 
בלחסן – "נער לב חרסינה גוף פחם" ("עריסת יהלום") – הוא משורר שהטקסטים שלו עומדים יציבים גם בלי משענת המנגינה. חלק מלחניו צחיחים כקירות שאפרוריותם המכוונת מדגישה את סדקיהם ("עננו", "עץ אגוז"), אך לצידם גם חללים צבעוניים המכוסים במנגינות יפהפיות ("תפילה צעד 11", "בשדות", "ברוך הבא"). קולו של בלחסן פגיע ובטוח, נחלש ואנרגטי, מקונן ומדקלם במונוטוניות שעל הבסיס שלה נבנית זעקה. לעיתים הוא מזייף כדי לדייק או מתחדד בנוקשות, ולעיתים קולו מתרכך ומתעדן, כמעט מצליח לטשטש את המילים הקשות. ועדיין, גם בשירים אופטימיים כמו שיר האהבה "בשדות" – מצטרדת מקולו נואשות, שהוא חופר אותה מעצמו עם גיטרה חשמלית ערירית.
 
תחושת המוות החזקה שבאלבום נובעת גם מהעובדה שהאלוהים שלו, שנוכחותו אינטנסיבית בשירים, הוא "מנוון וגידם", "יושב במרומים, לועג לזקנים, דוחף ילדים רזים בעגלות חורקות". אבל בלחסן, בנדיבותו הקורנת מתוך האפלה, שוזר באלבומו חרכי תקווה. בשיר הפותח, "העוקד, הנעקד והמזבח" הוא מנבא: "ככלות האש תשקוט הארץ, תצמיח עשב עדין ורך. בעיניים שלה אין שום רוע. הן צלולות והן אוהבות אותי, וזה כבר נס". ובשיר המסיים, "ברוך הבא", הוא מעביר את משענת אמונתו מאלוהים לקהל שלו: "לא ארע רע כי אתם עימדי ועיניכם למולי". אותו קהל שאכזב ברגעי המחלה ("אני לא זוכר ששמעתי שם מחיאות כפיים"), מקבל מבלחסן הזדמנות נוספת. האלבום נחתם במילים "ברוך הבא ילד צהוב, ברוך הבא ילד. ברוך הבא". אופטימיות, שדווקא בגלל צמיחתה מקרקעית החידלון, היא משכנעת.
 
"בשדות" מתפקד כדף הוראות של תרופה. צריך להיזהר עם המינונים, אבל התוצאה היא ריפוי בהלם. מי שמחפש מוזיקה לשם בידור, לא ימצא אותה בדיסק הזה. גם מי שמוכרח לשמוע שוב ושוב את אותם צלילים, שרק הזמרים ששרים אותם מתחלפים – לא יקבל את מבוקשו. אבל מי שסקרן להרחיב את המציאות שלו, להעמיק אותה ולחפור בה, מי שלא פוחד מהחושך ונמשך לחקור גם את השחור – מוזמן להיכנס לטריטוריה של היוצר הייחודי הזה. "בשדות" הוא המפה שבלחסן חרט על עורו עבור כל מי שרוצה להגיע אליו. בניגוד לבלחסן, אפשר לצאת משם אחר כך, אבל הכישרון שלו ומגע ליבו ממגנטים לשוב עם חיבוק בזרועות.
 
גבריאל בלחסן, "בשדות", "התו השמיני"

4.9.06, ynet

1. פטירת יוסי בנאי ושושנה דמארי

 "הימים חולפים, שנה גוועת, ורק המנגינה היא שקובעת", כתב יוסי בנאי, שהלך לעולמו השנה, מעמיס על שיריו את כובד חסרונו. שלושה חודשים לפניו נפטרה שושנה דמארי, שכונתה "מלכת הזמר העברי". למרות השוני ביניהם, בנאי ודמארי חלקו מכנה משותף משמעותי: הלהט שלהם להתחדש לצד טיפוח הרפרטואר הישן והאיכותי שלהם, ובעיקר הכבוד של שניהם לשפה העברית. הם שרו אותה ברורה, מוקפדת ועשירה, והיא נשמעה מפיהם יפה ומרגשת. בדור של זמרים, שחלקם מפגינים עלגות מביכה, שניהם יחסרו מאוד.

גם המלחין יוסף הדר, שהתפרסם בעיקר בלחניו ל"ערב של שושנים" ו"תפוח חינני", נשאר לעד בתשס"ו. השבוע ימלאו שלושים למותו.

2. כוכב נולד – השדרוג

רחוקה מרחק דורות מדמארי ומבנאי, המשיכה "כוכב נולד" – התוכנית והתופעה – לעורר התלהבות והתנגדות מוקצנות. החידוש הבולט השנה: המתמודדים שהגיעו לשלב הגמר הם מוזיקאים יוצרים, ולא רק מבצעים. האם המוזיקה הישראלית תושפע מכך? הציניים מגחכים מהרעיון, והאופטימיים מקווים כהרגלם. ובכל מקרה, הרייטינג כבר הכתיר את הבשורה: הגיע זמן היצירה. כלומר ברגע שתשכח המהומה האחרונה שחולל ג'קו אייזנברג הזוכה, שדיבר בגנות השירות בצה"ל.

3. הטלפונים הסלולריים לוקחים חסות על המוזיקה

כמו "כוכב נולד" גם החברות הסלולריות העצימו השנה את השפעתן על המוזיקה. הן לקחו חסות על מוזיקאים, מימנו להם הופעות והפכו את שיריהם לרינגטונים. החשש מהדרך הזו, שמרססת את המוזיקה בריח כבד של מסחריות, הוא בהחלט מוצדק. אבל מצד שני, טיפשי להתעלם מהיתרונות המובהקים שבדבר: זוהי אופציה לגיטימית נוספת שבאמצעותה יוצרים יכולים להתפרנס, וגם עוד אפיק להפצת המוזיקה שלהם.

4. רדיו אלטרנטיבי – היציאה מהאדישות

 ואם כבר מדברים על הפצת המוזיקה, מתברר שגם לסולדים מהמוזיקה הפופולרית המושמעת ברדיו יש איים רדיופוניים משלהם. למרות שיכלו לוותר בבוז על אפיק המוזיקה הזה ולהסתפק בדיסקים, באייפודים ובהורדת שירים מהאינטרנט, הם מתעקשים לא לוותר לגלי האתר. השנה בלטה התגייסותם למען זכותם כמשלמי מסים לשמוע ברדיו את המוזיקה שהם אוהבים.

זה התחיל כאשר איימו (שוב) לסגור את תחנת הרדיו FM 88 מטעמים תקציביים (רעיון אווילי, משום שהתברר שלתחנה האיכותית הוצאות אפסיות). בתגובה, החליטו מאזיני התחנה למחות. התוצאה: יותר מאלפיים אנשים הפגינו בסינמטק תל אביב, ביניהם הופיעו (תרתי משמע) אמנים ששומעים את התחנה ומושמעים בה, כמו אביב גפן, אלון אולארצ'יק, מאור כהן, דן תורן, יהלי סובול וסגול 59. אפילו מרגלית צנעני, שאינה מושמעת בתחנה הזו, הפתיעה בנאום נרגש על תקן של מאזינה מושבעת. בסופו של דבר, עם קשר או בלי קשר, התחנה ממשיכה לשדר.

מקרה נוסף שהוציא מאזינים מאדישותם היה צמצום התוכנית האלטרנטיבית "הקצה" בגלגל"צ. אייל פרידמן (קוואמי) נדרש להפחית באופן דרסטי את שידור תוכניתו וגם להפסיק להשמיע בה שירים ישראליים. המאזינים חתמו באלפיהם על עצומת התנגדות, אולם הפעם כשלו מאמציהם.

5. התרחבות מייספייס

כחלק מהמגמה הכלל עולמית, גם המוזיקאים הישראלים המשיכו השנה לגלות בהמוניהם את האתר "מייספייס" וליצור לעצמם עמוד עם המוזיקה שלהם. וכך, ללא צורך בתיווך ובהתערבות של תחנות הרדיו וחברות התקליטים – המוזיקה נהיית נגישה להמונים בארץ ובעולם. שפע היכרויות מוזיקליות ושיתופי פעולה נוצר בדרך הנוחה הזו, שרק הולכת ומתרחבת לשמחת אוהבי המוזיקה.

6. הקאמבק של אלי מגן

 מוקירי המוזיקה הישראלית זוכרים את "אחרית הימים" ("העץ הוא גבוה", "פתחי לי את הדלת"), שפעלה בשנת 71'-72' ונחשבת ללהקת הרוק הישראלית הראשונה. בהרכב, אשר התאפיין ברוק החלטי ומורכב – צלילית ומילולית, בלט אלי מגן בקולו הייחודי ובנגינת הבס שלו, שהתגלו כבר בלהקתו הקודמת "כף התקווה הטובה" ("בלדה לעוזב קיבוץ"). בהמשך הוא הקליט שירים כמו "עד סוף הקיץ" (שרפאל מירילא ביצע באחרונה בגמר של "כוכב נולד") ו"יליד הארץ". באמצע שנות ה-70 מגן למד מוזיקה בארצות הברית והתמחה בג'אז, אחרי שבע שנים חזר לארץ, ומאז הוא מנגן קונטרבס בתזמורת הפילהרמונית.

בהתחשב בקריירה המוזיקלית העשירה שלו, מפתיע שרק השנה הוא הוציא אלבום סולו ראשון. מדובר ב"אדם", שירים של המשורר מירון ח. איזקסון, שמגן הלחין ושר. ושוב הוא מפעים עם המוזיקליות המרהיבה שלו, שמחברת בטבעיות בין רוק, ג'אז וקלסיקה.

7. התפרקות "אלג'יר"

גם להקת "אלג'יר" חיברה בין ז'אנרים מוזיקליים שונים, שרוק היה אחד מהם. אבל אחרי חודשים של פעילות אינטנסיבית, שכללה הוצאת אלבום שני בשנה שעברה והופעות רבות במתכונות מגוונות, הם התפרקו. הצער של אוהדיהם, שמספרם גדל בהתמדה, נבע מתוך ההכרה ש"אלג'יר" ייחודית מכדי שיימצא לה תחליף הולם. הלהקה החד פעמית הזו אתגרה את המוזיקה הישראלית בשילוב מזכך של כאב, מחאה ויופי, שהוחצנו ברמות גבוהות של מקוריות במילים ובמנגינות. ולמרות ההכחדה, אפשר בכל זאת להתעודד. היצירה של מובילי הלהקה נמשכת. אביב גדג' עובד על אלבום משלו, וגבריאל בלחסן אפילו מאייש את האייטם הבא.

8. גבריאל בלחסן

 "העולם שלנו בוער, גחלים לוחשות לחישות". באלבום "בשדות" שהוציא השנה, גבריאל בלחסן מקשיב ללחישות הנוראיות האלה וצועק אותן כדי שגם אנחנו נשמע. כשנחשפים ליצירתו מתחלחלים לגלות שקירות הכאב עבים מכדי לנפצם. אז מי בכלל צריך את התזכורת האיומה הזאת? אנחנו, שמעדיפים להתעלם? יוצרים אחרים, שהכנות הכי מעמיקה שלהם דוהה בצילו? הבידור, שהדיח את התרבות תוך דרישה יהירה להיקרא אומנות?

בלחסן עצמו, שבימים אלה עצר את תנופת הופעותיו, כבר הצהיר בעבר על נכונותו להמיר את כל כישרונותיו בחיים נורמליים. אבל למרבה היופי המפחיד, הוא ממשיך ליצור מתוך חדות שקופה, שנראית כמו זכוכית מגדלת, אבל אצלו היא ראי.

9. קרן פלס

 אצל קרן פלס המציאות השנה היא פירעון נעים. כמו הבטחה שהגיע זמנה להתקיים, כך היא הגיחה עם אלבום הבכורה. מכל הכיוונים נדרכו אוזניים שתהו בסקרנות: האם פלס תעניק לעצמה מתנות להיטים מהסוג שסיפקה למירי מסיקה ולהראל סקעת, או שאולי נכונות השמועות על הסנדלרים? תוך זמן קצר התברר: לא יחף וכן נעליים, ועוד מזהב. אבל לא רק עמידה בראש מצעדי המכירות וזכייה בפרסים (פרס שר התרבות למוזיקאי בתחילת דרכו) מאפיינות את פלס. מעל הכל היא יוצרת – מעניינת, רגישה ואיכותית, שמספקת את ההוכחה לכך שאיכות ופופולריות אינן בהכרח ניגודים. עם שימוש החלטי יותר בביקורת עצמית, שתעדיף את המדויק על פני הזוהֵר, פלס עשויה להגיע עמוק ולא רק רחוק.

10. שירי שמות

 לא פחות משלושה "שירי שמות" יש בדיסק של קרן פלס: "איתי", "אביתר" ושמעון השכן". אבל היא לא היחידה. "יונתן שפירא" של איה כורם התבקש לעשות לה ילדים, "לולה" של דודו טסה נדרשה להקשיב ו"דפנה פיק" של "דפנה והעוגיות" הבינה ש"לאכול סרטים זה להיות אישה", לעומת "קובי" של אותה הלהקה, ש"לא יודע ולא שומע מה אומרים עליו כולם".

התופעה חצתה זרמים באלבומים נוספים שיצאו השנה, מדני (סנדרסון) עם "שושנה" ועד דן (תורן) עם "פטרישיה סטארק", כולל ה"ג'ירפות" עם "משה".

אם פעם שרו "הוא אוהב אותה", היום כבר ברור במי בדיוק מדובר. השמות מפורשים, והשירים פשוטים במובן הישיר, רגישים או עוקצניים, אבל תמיד מספרים סיפור. המיסתוריות אולי אבדה, אבל מתברר שלפעמים דווקא הקונקרטיות מצליחה לרגש.

(ותודה לנעמה מס).

11. ואחד לשנה הבאה: הסצנה של באר שבע

לא זמר אחד. לא להקה בודדת. בבאר שבע פעילה סצנה שלמה, עם מוזיקה מקורית וטרייה. חלק מהאלבומים החדשים כבר מוכנים ובכל רגע עומדים לצאת לדרך. היכונו. ותזכרו שקראתם את זה פה. פרטים – במהלך השנה הקרובה. שנה טובה.

פורסם ב-ynet ב-24.9.06