יואב קוטנר יצר סדרה על להקת "כוורת", שמספרת סיפור אהבה – אוניברסלי, ישראלי ומאוד אישי

כבר בדקות הראשונות של הפרק הראשון בסדרה "נתתי לה חיי" על להקת כוורת מתברר  שהז'אנר שהיא משתייכת אליו איננו רק תיעודי אלא גם "סיפור אהבה". יואב קוטנר יצר סדרה (ב"כאן" תאגיד השידור הישראלי) שעוסקת באהבה – בין איש ללהקה שלו, ובינו לבין המוזיקה.

בעצם, היה צריך לקרוא לו יאהב קוטנר.

"איך מסבירים את האהבה שיש אליכם?", שואל קוטנר את דני סנדרסון ואת גידי גוב בפרק 3, והשניים – גברים ורבליים שמתנסחים ברהיטות בדרך כלל, נבוכים קצת ולא ממש יודעים מה לענות.

כי איך בכלל מסבירים אהבה?

אבל קוטנר מנסה והסדרה הזו היא התוצאה המרהיבה של המסקנות שלו.

אינטימיות טלוויזיונית

לכאורה, מה יש לחדש בסיפור של הלהקה הישראלית האהובה הזו? הֶלְחֵם של שבעה יוצרים גדולים – דני סנדרסון, גידי גוב, יוני רכטר, אלון אולארצ'יק, אפרים שמיר, מאיר פניגשטיין ויצחק קלפטר ז"ל. הרי מאז שקמו בשנת 1973 הם לא רק הופיעו כלהקה פעילה ומתאחדת מדי פעם, אלא גם שיתפו פעולה עם התקשורת והתראיינו, תועדו בזמן אמת ויש גישה לחומרים האלה. אז מה החידוש?

קודם כול, קוטנר – שהוא לא רק מתווך מוזיקה חשוב בהשפעתו, אלא גם חוקר מוזיקה מקצוען, שמתעד אותה בספרים, בתוכניות רדיו ובסדרות טלוויזיוניות – הצליח להביא חומרים נדירים וחדשים, כלומר כאלה שאינם מוכרים, ושהצפייה בהם מענגת במיוחד. כך, למשל, נחשפים לשירים של כוורת שסנדרסון תרגם לאנגלית ויצר מחדש עבור סיבוב ההופעות של הלהקה בארצות הברית בשנת 1976 (ספוילר: הקהל היהודי-אמריקאי התעצבן ודרש מכוורת לשיר בעברית, למגינת ליבו של גידי גוב).

ויש גם צילומים יפהפיים ולא מוכרים של חברי הלהקה לאורך השנים, שמתחשק להקפיא כל אחד מהם ולבהות בו ארוכות.

שנית, הדינמיקה שקוטנר יוצר בקסמו האנושי בינו לבין חברי הלהקה – שהדינמיקה בינם לבין עצמם היא מגנט לא פחות עוצמתי לצפייה בסדרה. הוא מראיין אותם לכאורה בקלילות אגבית, אבל למעשה באופן יסודי, פרטני ועמוק, והתוצאה היא אינטימיות מרגשת וממש מהפנטת לחזות בה.

למשל, בפרק הראשון ישנו רגע טלוויזיוני קצר ומכמיר-לב של קרבה אנושית-אינטימית בין קוטנר לגוב. אבל רגע, עוד לפני כן: קוטנר, כנער לפני גיוסו לצה"ל, נחבל בראשו בתאונה וכתוצאה ממנה איבד את זיכרונו ולמעשה החל את חייו מחדש. בתקופה זו הוא הגיע להופעה של כוורת, שהתברר ששינתה את חייו. בסדרה הוא אומר: "היום אני יודע שההופעה ההיא גרמה לכך שהמוזיקה תהיה החיים שלי".

בשיחה עם גוב, שניהם תוהים, ברמה ממש פילוסופית, על האם הרע והכואב בנקודות משמעותיות בחייהם – אצל קוטנר: פציעתו המכוננת, ואצל גוב: התייתמותו מאביו בגיל שבע – יכול להתגלות בסופו של דבר כטוב. הנה תמליל הדיאלוג ביניהם מתוך הסדרה:

קוטנר: "כל מה שקרה לי זה טוב לי".

גוב: "אני גם יכול להגיד שזה טוב שאבא שלי מת, כי נהייתי זה (אני חושבת שהוא התכוון לומר "נהייתי מי שאני" – ת.ל)… ונסעתי לאילת והכרתי את יאיר רוזנבלום, והגעתי ללהקת הנח"ל והכרתי את סנדרסון".

קוטנר: "אתה רואה? כל דבר לטובה".

גוב: "אם אבא שלי היה חי, לא הייתי נוסע עד אילת" – וכאן הוא עוצר רגע. תוהה.

קוטנר: "נכון".

גוב (בהיסוס): "אבל אני לא בטוח שזה טוב".

קוטנר (בנחרצות): "עכשיו זה בטח טוב".

גוב: "לא, אני ב… אני בסדר, אבל עובדה שאני בגילי מדבר על זה, זה חוסר".

קוטנר (באמפתיה): "כן".

כך שהסדרה הזו היא גם ניסיון לדבר על החיים, ועל המוות שהוא חלק מהם.

יש בה רגעים מרהיבים של התלכדות על-זמנית ובין זמנים, שבהם שיר של כוורת מושר ברצף מההווה דרך העבר ומהעבר לעתיד שלו, שהוא ההווה שלנו – והשיר עדיין חי וטרי ויפה ומרגש בכל זמן כזה, ובכל הזמנים ביחד.

"נחמד, נחמד, היה ממש נחמד", הם שרים בשיר "נחמד" (מילים ולחן: דני סנדרסון) – שיר חנוך-לויני שכזה. כמו שאולארצי'ק אומר בסדרה, השיר הזה הוא בעצם על כל החיים רצוף. מההתחלה ועד הסוף:  "נלך, נחזור, נעמוד שעה בתור / עשו שטויות נמרח קצת יוד ונתראה בבור / מכאן לשם, זה לא לוקח זמן / עדיף לגמור ביחד עם כולם".

כשצופים בסדרה הזו, השיר הזה מתגלה כשיר האנדרסטייטמנט, כי שוב מתבררת גדולתה של הלהקה שפועלה הוא הרבה יותר מאשר "נחמד". כמו שקוטנר מיטיב לאבחן, חברי הלהקה היו שותפים ביותר משלושים אלבומים ששינו את המוזיקה בין 1976 ל-1980 (ובסוגריים אציין כדוגמאות בודדות להמחשה, ובלי להרחיב, את "הכבש השישה-עשר", "צליל מכוון", "באופן קבוע וחד פעמי", האלבום "אפרים ואסתר שמיר" ויש כאמור עוד 26 אלבומים ברשימה).

אבל היצירה לא נגמרה ב-1980, וכפי שקוטנר קובע בהקשר של האיחודים של "כוורת": "ההבדלים בין איחוד לאיחוד לאיחוד זה להמשיך להתפתח ולחפש ולהעמיק ולעשות את הקטע שלך יותר אמיתי מבחינתך".

וחומרי היצירה מתלכדים למהות המתבררת: אהבה.

הסדרה עושה חשק לשמוע את כוורת.

ולשמוע בכלל מוזיקה טובה.

ליצור.

ולאהוב.

יש כאן עוד משהו

אי אפשר להתייחס לסדרה הזו בלי לציין את נקודת הזמן שבה נוצרה, שהיא גם התקופה שבה נכתבות המילים האלה: חודש מרץ 2025, עוד מעט פסח תשפ"ה. אנחנו בעיצומה של מלחמה שהתחילה בשמחת תורה תשפ"ד, שבעה באוקטובר 2023. אלפי הרוגים ופצועים, ו-59 חטופים שעדיין בשבי. תסכול ישראלי מתמשך, זעם וכאב.

אז מה בכלל הרלוונטיות של הסדרה למצב הזה? בהנחה שלא מדובר בבריחה אל היופי והתום של פעם – שאין בה כל רע, אבל ברור שיש כאן עוד משהו. רק מהו?

קוטנר עונה על השאלה הזו שלא נשאלת מפורשות, אבל נוכחותה מורגשת: "היום, כשגם אני 'ילד מזדקן', וארץ ישראל כל כך שונה, אני שואל את עצמי, אולי הגעגוע הזה הוא כמו בשיר 'שיעור מולדת' – געגוע לתמונה. היום אני מבין שכוורת היא מופת למה שישראל יכולה להיות: יצירתית, אופטימית ומלאת חיוניות".

ולא נותר אלא רק להנהן, לרצות לחבק את ההחמצה, ואולי גם לקוות שהיצירתיות, האופטימיות והחיוניות הישראליות עדיין בחיים. קבורות עמוק בייאוש, אבל עדיין ניתנות לחילוץ.

וקוטנר – יוצר הסדרה – הוא דווקא לא ילד מזדקן אלא ילד מתעדכן. התשוקה שלו למוזיקה פועלת לא רק מתוך העבר הישן אלא גם מההווה החדש. המוזיקה החדשה שנוצרת כאן היא חיה, משמעותית ורלוונטית, וגם המוזיקה הישנה, הבסיס, תמיד מתחדשת כי היא נשמעת בהתאם לגרסה הנוכחית של מי שמקשיב לה.

אז מומלץ לצפות ב"נתתי לה חיי" – יצירה על יצירה שיצר יוצר אוהב. סדרה חכמה, מרגשת ומענגת שמרחיבה את הלב ובעיקר את החיוך.

"נתתי לה חיי" משודרת ב"כאן" וב"כאן בוקס"

אני שמחה לארח את הצמד "סטלה ומארי" – יוצרות מוכשרות, יצירתיות, מצחיקות, מגניבות ופרפקציוניסטיות. על הסעיף האחרון אני מעידה כמי שכבר כמעט חצי שנה מדסקסת איתן את מה שהפך בסופו של דבר לקאבר הנוכחי, שבתזמון מושלם עולה בסוף השבוע של יום העצמאות. הוא לגמרי הולם אותו במהותו הישראלית, שדני סנדרסון – מחברו ומלחינו – הצליח (כהרגלו) לנסח.

למה דווקא "ערב אבוד" ולמה דווקא עכשיו? סטלה ומארי: "לכבוד יום העצמאות, החלטנו לעשות כבוד לשני אמנים גדולים שהם חלק בלתי נפרד מהתרבות הישראלית למשך דורות, גידי גוב ודני סנדרסון. אהה ו…  מי מאיתנו לא המתין למוקדי שירות? ומה יותר ישראלי מלהמתין 'בסבלנות'?".

כן, אז זו בדיוק ההברקה שלהן, הטוויסט עם הקריצה שהן הוסיפו לשיר. "ערב אבוד" – כתוצאה מההמתנה  הכפויה והמייאשת על הקו של מוקדי שירות טלפוניים גוזלי-זמן.

"השובבה של הכיתה עם הילדה הכי שקטה"

סטלה מושאילוב ומארי לוי, בנות 27, הכירו כשהיו בנות 14, בלהקת הנוער של פתח תקווה שהפיק המוזיקאי אבי אלבוחר. מארי: "מאז שאנחנו זוכרות את עצמנו, כל אחת בנפרד, חלמנו להיות זמרות וכתבנו שירים. כבר בגיל 14 אבי ראה בנו פוטנציאל ויחד עם עוד שלוש חברות מהלהקה הוא יצר להקת בנות: מתופפת, בסיסטית, גיטריסטית, סטלה על קלידים, אני על גיטרה חשמלית ושתינו שרנו. הופענו בעיקר עם קאברים".

כששומעים את ההרמוניה ביניהן ממש קשה להאמין שההיכרות ביניהן, כילדות בנות 14, לא הייתה אהבה ממבט ראשון. "סטלה ואני ממש לא התחברנו אז", מספרת מארי, "היינו – ואנחנו עדיין – מאוד שונות באופי, ממש הפוכות. אני הייתי ביישנית ושקטה, הילדה הזו שמכינה שיעורים בהפסקה – וסטלה הייתה יותר אש, שמחה, שובבה ותמיד מוקפת חברים, כך שהקשר ביננו היה אך ורק מוזיקלי. אבל למרות שלא התחברנו מיד, לשוני היה יתרון גדול – אף פעם לא הייתה תחרותיות בינינו, כי מעולם לא היינו על אותה משבצת. לכן רק תמכנו אחת בשנייה למען המטרה וזה מאוד תרם לנו כצמד. גם היום השוני באנרגיה שלנו משלים אותנו, וזה מתבטא גם על הבמה".

בגיל 15 השתיים הלכו יחד למגמת מוזיקה בתיכון ולמדו באותה כיתה, והן התקרבו זו לזו עד שהפכו לחברות הכי טובות. "השוני בינינו היה נראה כל כך קיצוני אז, שאפילו המורים לא הבינו את החברות הזו", ממשיכה מארי, "השובבה של הכיתה עם הילדה הכי שקטה. אבל סטלה ואני כבר ידענו שבפנים אנחנו פשוט אותו הדבר עד כדי כך שמתישהו התחילו לשאול אותנו בלי סוף אם אנחנו אחיות.

בינתיים, שאר חברות הלהקה פרשו ושתינו היינו בחיפוש מתמיד ומתסכל אחר נגניות עד שבשלב מסוים הבנו שזה אני והיא – סטלה ומארי. החלטנו שאחרי הצבא נתחיל להקליט, וכך היה. הקלטנו EP של ארבעה שירים שאבי אלבוחר הפיק, עם נגנים מדהימים כמו ישראל נחום, ז'אן פול זימבריס, זיו הרפז, גליה חי, מאיה בלזיצמן ועדי מאירי."

שלושה מהשירים כבר יצאו – "קמת ונתת לי תות", "כוח להיות" ו"עושה לו טוב", והשיר הרביעי "רק להרגיש" בדרך. כצמד הן הופיעו בברים בארץ עם מופע אקוסטי אינטימי וכיום עובדות על מופע להקה שילווה את השקת הסינגל האחרון ל-EP. במקביל, הן מתפרנסות מלימוד מוזיקה – מארי מלמדת גיטרה וסטלה מלמדת פסנתר ופיתוח קול.

למה לקח לכן כל כך הרבה זמן להוציא את השירים הראשונים שלכן?

מארי: "כי העלויות של אולפנים, נגנים, הפקות וכל מה שכרוך בלהוציא שיר הן מאוד גבוהות והשקענו בכל פרט לגמרי בעצמינו. בסוף, כשהשירים היו מוכנים – אנחנו לא היינו מוכנות. לא הרגשנו שלמות עם הטקסטים שכתבנו כשהיינו יותר צעירות. החלטנו בכל זאת להוציא את השירים, כי זה מסע שלם – להיות שלם, וסקיצות של אלבום חדש ובשל יותר כבר מוכנות ומחכות לצאת".

איך אתן יוצרות?

"אין חוקים. לפעמים כל אחת בנפרד, לפעמים יחד, לפעמים שולחות אחת לשנייה קטעים בווטסאפ וככה כותבות שיר שלם. מה שבטוח זה שתמיד הכול מתחיל מהשראה".

מה החלום שלכן?

"לפעמים אני שומעת שיר ומרגישה שהוא ממש נכתב עליי. שמישהו מבין אותי כמו שאף אחד אחר לא, ושלא יכולתי לתאר טוב יותר מה אני מרגישה. זה החלום שלנו. ככה אנחנו רוצות שאנשים ירגישו כשישמעו את המוזיקה שלנו".

הערב האבוד של סטלה ומארי

את הרוקנרול האירוני שבערב האבוד של להקת דודה, השתיים לקחו לכיוונים בלוזיים. השיר, מצחיק וקליל ככל שיהיה, מסתיים אצלן בנימה עצובה, מהורהרת ובעצם מובסת. כי סטלה ומארי – עם כל ההלצה, הדאחקה והאירוניה – העמיקו להבין את רוח השיר שמגולמת בשם שלו, ואת הבלוז. אכן ערב אבוד, אבל בגישה חדשה, מעוררת לחשוב, ומחויכת על אף הכל.

https://www.youtube.com/watch?v=cCjPLx6AlCs

סיום העונה הראשונה של "זהו זה 2020" (כאן 11) הוא הזמנה לפענח את סוד ההצלחה של החלק הכי מקסים בתוכנית – השירים

"אולפן בימי קורונה, חמישה אנשים מבוגרים בקבוצת סיכון. כל הזמן מחטאים עמדות ועמודי מיקרופון. מדי פעם, מישהו מהם שוכח להסיר את המסכה ומתחיל לשיר איתה. אני מזכיר לו להוריד אותה כדי שהמיקרופון יקלוט אותו".

הדובר הוא אמיר לקנר, מוזיקאי צעיר (32), מלחין, מעבד ומנהל מוזיקלי בתיאטרון ובטלוויזיה. וגם זה שכתב לערוץ הופ את השיר שתיכף תתחילו לזמזם: "היום יום חמישי". ויש לו עוד ג'וב מענג במיוחד. הוא המעבד המוזיקלי של השירים של "זהו זה" הנוכחית.

כי עם כל הכבוד למערכונים המשוחקים לעילא של החמישייה שמתוארת בפתיח – דובל'ה גליקמן, אבי קושניר, שלמה בראבא, מוני מושונוב וגידי גוב – הרי שהסיבה המרכזית לצפות ב"זהו זה" השנה היא השירים שהם מבצעים במהלך התוכניות.

זו לא סתם דעה, אלא עובדה מגובה במספרים: על-פי נתוני כאן 11, עד כה צפו בשירים של "זהו זה" בעונה הנוכחית 1,231,397 אנשים – וזה כולל את היוטיוב, הפייסבוק, האינסטגרם, האתר וה-VOD. ונחדד: לא מדובר בנתוני צפייה של התוכנית כולה, או של המערכונים, אלא של השירים בלבד, שבהם – ספציפית – צפו יותר ממיליון אנשים.

"אתמול ברחוב, עצר אותי מישהו על קטנוע, הרים את הקסדה ואמר לי: 'אתם הביטלס'!", מספר מוני מושונוב על התגובות שהם מקבלים בזכות השירים, ויש לו גם הסבר להצלחה – הקורונה: "קיבלנו עלינו להנעים לאנשים את המצב ולהשכיח קצת את הצרות". מעבר לזה, הוא מוסיף: "אני לא מכיר כזאת רמה גבוהה של מעורבות בשירים, כמו שלנו. קורה בינינו משהו נפלא, אנחנו מתואמים מאוד בלשחק ביחד, וגם לתת ספייס אחד לשני. ההרמוניה שלנו מתבטאת גם בשירים. לא כולם יכולים לשיר ביחד, אבל אנחנו יכולים. מה גם שאמיר לקנר ידע להדריך אותנו בשירה", הוא אומר ומיד מתקן: "אבל את גידי לא היה צריך להדריך".

וגידי גוב עצמו מוסיף: "איכשהו, מהשיר הראשון, אמיר הצליח לגרום לחמישתינו להישמע כמו להקת גברים שכל הזמן עושה את זה. חמישה גברים שנוגעים ביחד בשירים מוכרים, נהנים וגם שרים יפה! ויש פה עניין של טיימינג. סגרו את הכול. אנחנו יכולים לשיר רק בטלוויזיה, שזה מקסים".

תעלומת הקסם של השירים מרתקת: איך קרה שדווקא חבורה של שחקנים בני 70 הצליחה להקסים רבים כל-כך בימי הקורונה? "יש בשירה שלהם חום, כוונה וחיבור, וגם שרמנטיות איב מונטנית כזו", אומר שדרן הרדיו בועז כהן: "הם לקחו מתוך מאגר גדול של שירים מצוינים מפעם והנגישו אותם לקהל חדש, ולא רק חדש, ברמה גבוהה. זה הזכיר לי את השירים בתוכנית 'לילה גוב', כשפתאום היו ביצועים יפים ומפתיעים".

במקרה או שלא, מי שערכה והפיקה עם גידי גוב את "לילה גוב" ששודרה בערוץ 2 בשנות ה-90 היא אתי אנטה שגב, העורכת הראשית של "זהו זה" הנוכחי. "הרצון באיחוד של 'זהו זה' הוא לא דבר חדש", היא מספרת איך חודשה התוכנית. "גם הקהל דרש, וגם המשתתפים, שנשארו בקשר אוהב כל השנים. מדי פעם עשינו עם כולם פגישות בעניין האיחוד, אבל הן לא הבשילו. גם שרון דריקס מכאן 11 (מנהלת תוכן תרבות ובידור בטלוויזיה) דיברה איתי כמה פעמים על העניין, וזה לא יצא. אבל כשהיא התקשרה הפעם, בתקופת הקורונה, כבר היה ברור שזה יצליח, כי זה הכי הזכיר את מלחמת המפרץ, וגם כולם מצאו את עצמם נטולי תוכניות. תוך יומיים-שלושה הכול התחבר".

את ההזדמנות לעבד את השירים לתוכנית, לקנר מגדיר בחיוך: "מתנה מהקורונה". "אתי מכירה אותי כבר עשר שנים מכל מיני פרויקטים שעשיתי. אינטואיציה לא ברורה גרמה לה להציע לי את הפרויקט. מ-100% תעסוקה שהייתה לי בכל מיני פרויקטים מוזיקליים שקשורים לתיאטרון, הגעתי לאפס בגלל הקורונה. ופתאום, הגיע הטלפון הלא יאומן הזה – בוא תעבוד עם חמישה מענקי התרבות שגדלת עליהם כל החיים! המזל הכי גדול שלי היה שהם הסכימו שזה יהיה אני. רובם לא הכירו אותי, אבל הם סמכו על אתי. הסתערתי בכל הכוח ועם כל הלב על ההרפתקה המטורפת הזו".

"פחדתי מצל עץ תמר"

בגלל שהכול קרה כל-כך מהר, נדרש ללקנר זמן קצר להתעשת ולהתחיל בעבודה: "ביום הראשון של הסגר המוחלט הקפיצו אותי לחזרה בזאפה על השיר 'פארנויה' עם חמישתם ושלמה גרוניך. בהתחלה הייתי בהלם שאני בכלל בחדר אחד עם הענקים האלה. הם נתנו לי את המנדט להוביל אותם במסע המרגש הזה".

ואיך היה לעבוד עם החמישייה?
"כולם בכושר מוזיקלי, מוזיקליים להפליא ושמחים לשיר בקולות. הם נתנו בי אמון וזרמו איתי והפכו להרכב קולי ששר בהרמוניה. האתגר שלי היה להתאים את השיר אליהם מבחינת האופי והמנעד, ששונה אצל כל אחד מהם. היה חשוב לי שהם ירגישו נינוחים. שהשיר יבוא מתוכם ושהם יספרו את הסיפור שלו: דובל’ה הוא השנסיונר. בראבא מלא רוך ורגש עם מנעד ללא גבולות. קושניר – זמר הנשמה, הטנוריסט והסקסופוניסט. מוני הוא הג’אזיסט, המאלתר. וגידי זה גידי. אין צורך להוסיף. רק פותח את הפה, וחודר ללב. התאהבתי בהם".

בחירת השירים הייתה עניין עקרוני שדרש סיעור מוחות כדי להתאים אותם להלך הרוח ולמצב בחוץ: "השירים משדרים מתחת לפני השטח משהו עמוק שמתחבר לתחושות", מסביר מושונוב, "זה מעבר למילים – שגם להן יש משמעות נוספת בגלל המצב. נניח 'שיר לשירה'. עשינו אותו בסגר, כשהיה געגוע של סבאים לנכדים ונכדים לסבאים וכמיהה למשהו שמסמל שפיות; וכשפתאום התחיל האביב, שרנו את 'האוהבים את האביב'; כשכולם היו בבידוד, היה רגע שרצינו להתעודד, אז שרנו את  'היא תבוא' כשהיונה בשיר מבשרת שאולי דווקא אפשר להתגבר על זה. כל שיר היה קשור לתחושה הספציפית של אותו רגע".

גוב מסכים: "מוכרחים להיות אקטואליים. היה שלב שאמרנו, בואו נקליט חמישה שירים ביחד, שיהיה. אבל זה בלתי אפשרי – כי ההחלטה איזה שיר לשיר קשורה למצב רוח שלנו, שקשור למצב רוח של עם ישראל באותו רגע".

"הקו המנחה בבחירה היה שזה שיר שאנחנו אוהבים, ושהאהבה אליו תורגש, ושבנוסף לכימיה עם השיר, נביא אמירה", מוסיף לקנר. "הבחירות היו אינטואיטיביות, וכל שבוע היה אתגר יותר גדול מהקודם, כי היינו צריכים להעלות את הרף. גיליתי מחדש את הכוח של העיבוד, וכמעבד, אני הכי אוהב דווקא את השירים שבשלב הראשון פחות הרגשתי בנוח איתם".

העבודה על השירים הייתה מאוד מהירה: "עברו 48 שעות מרגע שהוחלט על כל שיר, ועד שהוא עמד – מתוזמר ומושר לתפארת", מספר לקנר. "אחרי שהחלטנו על שיר, הכנתי סקיצה עם כיוון כללי, ואז ניסינו אותו ביחד, עשינו פינג-פונג מוזיקלי לראות אם זה עובד. לא תמיד זה עבד ברגע הראשון. גידי היה מאוד מעורב ונתן רעיונות. עמד לרשותי צוות ענק של נגנים נהדרים, שיכולתי לבחור מתוכו נגנים וכל אחד מהם הקליט את הכלי שלו באולפן הביתי שלו".

על השיר "צל עץ תמר" שזכה לתגובות נלהבות במיוחד מצד הקהל, הוא מספר: "בהתחלה פחדתי ממנו כי בביצוע המקורי שר המלך, זוהר ארגוב, וגם קרולינה – זמרת נשמה ענקית – מבצעת אותו. חוץ מזה, הייתי צריך להפוך שיר של זמר אחד, לביצוע בהרכב. אני שלם עם התוצאה, וגם קיבלתי תגובות משמחות מאנשים".

כשהוא נשאל איזה מבין הביצועים אהוב עליו במיוחד, לקנר מעט מהסס: "קשה לבחור, כמובן, אבל 'עוד סיפור אחד של אהבה' מרגש אותי. עוזי חיטמן שכתב אותו הוא יוצר מדהים ולא מספיק מוערך, והם שרו אותו בצורה מפתיעה. אהבתי במיוחד גם את 'בואי נתחבק' של אלון אולארצ'יק, שהדגשנו בו את הבוסה-נובה. הייתה לי זכות לעשות כיף. ובכלל, אני מקבל הרבה תגובות על השירים. זו זכות לגעת בלבבות של אנשים".

איך באמת אתה מסביר את ההתלהבות העצומה של כל מי שנחשף לזה?

"קודם כול, זהו כוחה של המוזיקה. ויש גם את עניין הנוסטלגיה – הבאנו שירים מכאן, שאנשים אוהבים. יצרנו מדורת שבט של שירים ישראליים. יש משהו טוב בביצועים פשוטים, או כמו שגידי אומר: 'בואו פשוט נשיר את השיר'. וזה עובד. ויש גם את גורם ההפתעה – שחקנים ששרים. הזמרים הכי טובים הם שחקנים. הזמרים הכי גדולים, מזאק ברל ועד ריטה, הם מספרי סיפורים. יש קשר גדול בין משחק למוזיקה. אם יש כישרון מוזיקלי ויכולת הבעה, אז זה בינגו".

דרישת שלום מעולם ישן

"לפני 25 שנה, היה לנו ראש ממשלה אחד, ביבי. אם היה לנו ראש ממשלה בנפח הזה היום, יכולנו להגיע להישגים", אמר גידי גוב באמצע ההופעה "שירים מלילה גוב" בהיכל התרבות בת"א (מוצ"ש, 26.1.). הקהל צחק. לפני 25 שנה הייתה תוכנית הטלוויזיה שלו "לילה גוב" (מטעם הזכיינית טלעד בראשיתו של ערוץ 2) מקום התכנסות לראיונות ומערכונים בניצוחו, ובעיקר לשירים – גרסאות כיסוי יפהפיות לפזמונים ידועים, חלקם בסכנת הכחדה, שהוא החיה עם מיטב הזמרים. מעל 150 שירים הוא חידש, והם הונצחו בחמישה אלבומים.

ועכשיו הם הוחזרו לתודעה, וגם גוב חזר, כזמר; כי אומנם הוא ממשיך להופיע פה ושם, אבל בשנים האחרונות הוא כבר יותר מזוהה עם עשייתו הטלוויזיונית הנוכחית – כשותף חינני של ישראל אהרוני למסעות אוכל בסדרה "המסע המופלא" וכפרזנטור דומיננטי של בזק. וכך, ההופעה – מעבר להיותה דרישת שלום מענגת מהניינטיז – הייתה בראש ובראשונה תזכורת לאישיותו הכריזמטית כזמר, ובמקביל – עירוי של כיף טהור לנפש המובסת מציניות ומניפולציות דורסניות.

ההתחלה הייתה קפואה מעט, כשגוב פתח ב"על קו הזינוק" עם ידיים שלובות מאחורי גבו ותגבור של צעירי תל אביב  (לנצח בני 17, לא משנה השנה), אבל כשאלון אולארצ'יק הצטרף אליו לעיבוד היפהפה שלו ל"רוח סתיו" ("זה הסתיו עם הענן" של יחיאל מוהר ויוחנן זראי), הורגשה התעלות בזכות הכוח התרפויטי של המוזיקה – מקורית ובעברית, ומתווכיה המצוינים. "מותר גם לצעיר להיות טיפה זקן בסתיו", הם שרו, ופתאום התברר שבמקרים מסוימים, זה כבר עשוי להיות להיפך: "מותר-מותר גם לזקן להיות טיפה צעיר".

כי ההופעה המחישה בבירור את תמורות הזמן, והגברים (והנשים) בשחור הפכו בטבעיות לגברים בלבן של שיבה, אם כי האנרגיות  נותרו עזות, כמו למשל כשלאה שבת – מאז ומעולם זמרת נשמה ואש – קפצה ושרקה עם גידי ואולארצ'יק בשיר "כולם יודעים" (של אהוד בנאי), חגגה את המוזיקה, ונשארה על הבמה כדי לשיר גם את "הימים הארוכים העצובים". מסך הווידיאו נחצה לשניים. חציו האחד הראה את ההווה, והשני את העבר. לאה וגידי צעירים ב-25 שנה שרו שם את אותו שיר. וכך, שתי תקופות, סימולטנית, זו לצד זו, באכזריות מפויסת. "כן, הם שוב חוזרים אלינו הימים". וגם העיבודים, שלרובם דווקא לא היה צורך להתגעגע, שכן הסטייל שלהם מעולם לא התיישן.

וכך, המשיכו הזמנים להתייצב זה לצד זה באמצעות הווידיאו. אצל אריאל זילבר השינויים היו הכי בולטים, אבל רק בחיצוניות הדתית המוקצנת. מבחינה מוזיקלית, נראה היה שדבר לא השתנה, כולל באהבת הקהל ששוגרה אליו בנדיבות, והתגברה לנוכח ההתפרצויות האנרגטית ב"בטי בם", כולל בג'יברושים החמודים עם גוב ב"שמש שמש", בתגבור הכינור של מיקה קרני. קרני התייצבה אחר כך לדואט "והגשם יבוא", שתרגם עלי מוהר ז"ל (שהיה גם חבר מערכת לילה גוב). להבדיל מהביצוע של העבר – שהוקרן לרגע בווידיאו לצד הנוכחי – הפעם הם שרו בבשלות מפוכחת, שונה מניצוץ השובבות של פעם. ממש כמו בשיר אחר, שגם הוא הושר, "פנים אל מול פנים". הפעם עם קרני פוסטל: "עליי וגם עלייך רואים את השנים".

וכל הזמרים ששרו עם גוב היו יפים בנוכחותם פנים אל מול פנים. כל ביצוע – שיא, כולל המערכונים של הזקנים מ"זהו זה" עם מוני מושונוב ואבי קושניר (כדי להפוך אותם לאקטואליים, נדרש להם אזכור אחד בלבד – "גנץ") – שגם שרו. המינון הגבוה של שירי אריק איינשטיין (בשש עונות התוכנית, באלבומים ובהופעה) חשף תובנה על הקשר בינו לבין גוב. כמו אריק איינשטיין, גם גידי גוב ניחן בכישרון לבחור היטב שירים ומבצעים לצדו, וגם הוא מצליח להגיע לאינטימיות בימתית עם כל אחד מהם, שמזככת את השירים וכך גם מחברת אותם אל לב הקהל. איך שרנו איתו? "הכול בגלל האהבה".

פורסם בגלובס ב-01.02.2019

המופע ייצג בכבוד משועשע את המרכיבים הבולטים שאפיינו את מוהר: התל אביביות שלו, פריז, הפועל תל אביב וכמובן אהבה – על קשת מצבי הצבירה שלה. עידן אלתרמן, שהנחה בחן לא פורמלי, הקריא בין שיר לשיר קטעים שכתב מוהר בטורו הנודע "מהנעשה בעירנו", שנתן לעיתון "העיר" את טעמו בימים שעוד היה לו טעם. ובין המילים הכתובות נכחו המילים המושרות והזמרים ששרו אותם, תמהיל מוצלח ששילב דורות של מוזיקאים איכותיים בשלבים שונים של פרסום. היו שם הברקות יצירתיות בבחירה המגוונת של השירים ובביצועים ההשראתיים רוב הזמן. וכך, יהלי סובול שר את "אמרו לו" – שיר האהבה להפועל תל אביב בכובד ראש מחויך לבוש חולצה אדומה וגאה בניצחונה האחרון. נועם רותם ודויד פרץ ריגשו בשיר "אחכה" והפתיעו עם שיר הפתיחה של "רחוב סומסום", שגם אותו כתב עלי מוהר.

ולעיתים החידוש נבע מההחלפה של הביצועים המזוהים בחדשים. דנה בקר מלהקת פונץ', נתנה זווית נשית עוצמתית ל"שטח ההפקר" הכה גברי בגידיגוביותו. שרון מולדאבי הכאיב עם "יורם" במתינות שקטה. אלון אולארצ'יק הגיש את "עדן" הרומנטי בנונשלנטיות חייכנית. שלומי שבן שר עם רוני אלטר את "שוב ושוב" המפעים, עם המילים שניסו להשיב את בוראן: "והרגע היה כה מוכר, ונצחי וצעיר ואהוב. וכאילו דבר לא חזר על עצמו. שוב ושוב ושוב ושוב".

עידן אלתרמן שר ב"אימהות גברית" את "אם יוולד לי ילד" ביחד עם אוהד בן אבי, ששר גם את "דואט" הטעון עם אלינור אהרון. אוהד חיטמן שר את "שיעור מולדת" ו"שכשנבוא". והיתה מרינה מקסימיליאן בלומין, קטגוריה בפני עצמה – במרחביה השירתיים לגובה ולעומק, ששרה את "שוב היא כאן" ואת "ראה". "הבט וראה אותי", היא שרה, "הנה אני מולך. השיר הזה שלך".

ועלי מוהר כמו הנהן בחוסר גופו אך ברוחב הוויתו שגדשה את המקום. ונכסי המילים שלו שמילאו את האוויר בנגישותם, העצימו את חסרונו.

מופע לזכרו של עלי מוהר, תיאטרון תמונע, יום שישי, 30.11.07, שעה 14.00 

יוזמה ועריכה: איילת מוהר. מנהל אומנותי: בועז כהן. מפיקה בפועל: מיכל שגיב. ייעוץ: יוני רכטר

פורסם ב-ynet ב-1.12.07 

"יש מין הלך רוח על סף חלום
כשהדם כמו חול בתוך שעון
כשהאור חיוור בחלון
היום מתחיל לוותר"

אני אוהבת דואטים. בפרט כשאפשר לנגוס בהם בשני טעמים שמשתלבים: מתוק ומרור, מצמית ומצחיק, בוהה ומבעבע.

יש המון (אפילו) בעברית. הנה כמה מתבקשים: "שוב" ("חזרת פתאום, הנה אתה בבית"), "מה איתי", "צער לך וצער לי", "כשזה עמוק" (בביצוע המקורי! קורין אלאל עם ענבל פרלמוטר), והמתוק מכל: "שנינו יחד תחת מטרייה אחת".

ויש רבים נוספים, ואתם תמיד מוזמנים להוסיף.

הנה עוד כמה אהובים עלי במיוחד, שלושת האחרונים חמים מטריוּת.

1. סלואו ירח / שרון ליפשיץ ומיכה שטרית (מילים: רוני ערן, לחן: שרון ליפשיץ) 

מצד אחד, המון מורכבות של רגש בקול הגברי ובקול הנשי. מצד שני, מיכה שטרית שובר בסוף את הגודש, כשהוא ממלמל בחיבה משעשעת: "את ואני זה מקרה מסובך, אבל… אני אוהב אותך". איזה יופי.

טעימונת מילולית: "למה אנחנו קשים כל כך לאהבה?"

2. חדרים שבלב / חמי רודנר ויהודית רביץ (מילים ולחן: חמי רודנר)

תיעוד התפוררות מתסכלת של אהבה שעדיין קיימת. חמי רודנר ויהודית רביץ שרים בכנות מילים  מכאיבות במנגינה עצובה.

טעימונת מילולית: "מי תדע מכאוביך, מי אותך תהדהד".

3. רבות הדרכים / דניאל סלומון ודנה עדיני (מילים ולחן: דניאל סלומון)

ההמשך של הסיטואציה מהשיר הקודם, והפעם מנקודת האל חזור. סיום מפוכח עם ההבנה שהאהבה לא  מפסיקה, אבל גם לא מספיקה.

   טעימונת מילולית: "רבות הדרכים לאהוב אותך, ארוכה ביותר הדרך לשכוח. אהבנו עמוק, אהבנו פתוח, אבל הכי בטוח זה מרחוק".

4. נתפייסה / שמוליק קראוס וג'וזי כץ (מילים: מרים ילן-שטקליס, לחן: שמוליק קראוס)

    שיר ילדים – האומנם רק ילדים? –  ששכבותיו החוץ שיריות הכואבות לא הכחידו את מתיקותו.

טעימונת מילולית: "רק טיפשון תמיד כועס. נתפייסה נתפייס".

5. בלילה / יצחק קלפטר ויעל לוי (מילים: יורם טהרלב, לחן: יצחק קלפטר)

    לא קשור לזוגיות, אבל קשה לא להינמס מהשילוב של יעל לוי הזכה ויצחק קלפטר המחוספס מדמיינים את  הלילה כמו באגדות ילדים.

   טעימונת מילולית: "האיילה עומדת על הדשא הרטוב. בלב היערות יש ארמונות של כפור. בצל הפיטריות יש   מטבעות זהב".

6. מכתב קטן / דני רובס ואופירה יוספי (מילים ולחן: דני רובס)

    שיר שזועק פרידה לצמיתות, והכאב מודגש במקום של המפגש החטוף בין השניים, במילה "מלחמה", שאת  סופה יוספי שרה עם רובס והופכת אותה לתחילתה של המילה הבאה, חמה ("ידו היתה כשהוא חיבק אותי").

  טעימונת מילולית: "יש ודאי במקום נסתר תשובה לכל דבר, אז למה דווקא לי נגמר הכל לפני שהתחיל"?

7. כשאת בוכה את לא יפה / יהודית רביץ ונורית גלרון (מילים: יהונתן גפן, לחן:  שמוליק קראוס)

יש כמה וכמה ביצועים לשיר הזה, אבל זו האהובה עלי. הביצוע הנשי המשותף נותן לשיר תוכן
חדש שמשמעותו החוזק הנשי במובן התמיכתי. תחי הסיסטרהוד.

טעימונת מילולית: "לילה, הנה הוא כבר בא. די לך, אין לך שום סיבה".

8. האיש שלא ידע להיפרד / יוסי בבליקי ודנה בקר (מילים ולחן: יוסי בבליקי)

דווקא עם המילים היפות האלה אני לא מזדהה כרגע, אבל השניים האלה שרים נפלא ביחד ולחוד, וגם הייתי  חייבת משהו מ"פינוקיו" של "פונץ'".

טעימונת מילולית: "כל המנועים כבר נשרפו הלילה. הם פתחו בפור גדול, אבל לא יכלו לסבול".

9. כל מבט / דידי ארז וסיון שביט (מילים ולחן:  דידי ארז)

כבר שבועיים זה השיר היפה ביותר בעיניי, ואני שומעת אותו ברצף מתמשך. מאוהבת בחיבור המדויק בין  קולותיהם, המתגבהים יחד בעדינות אנרגטית, שמחזקת אותי.

טעימונת מילולית: "לא לחשוב יותר. לרגע אחד שקט לנשום".

10. הריקוד המוזר של הלב / רונה קינן וגידי גוב (מילים ולחן: רונה קינן)

המוזיקה משווה גילאים ומוחקת פערים, וגידי גוב ורונה קינן משלבים קולות יפים באלגנטיות חיננית.

טעימונת מילולית: "היא מזמינה אותי להיזהר. אני מזמין אותה להישאר".
ועוד אחת, כי זה סיום: "מישהו זרק לי גלגל הצלה ואמר – אהבה זה דבר מדבק".

מזל טוב, ר' יקר!

]]> https://www.timoralessinger.com/%d7%a2%d7%aa-%d7%9c%d7%93%d7%95%d7%90%d7%98/feed/ 8