אחרי חודשים של יובש במוזיקה הישראלית, הגיעו גשמי ברכה. ארבעה אלבומים מומלצים של יוצרים שצניעותם מסווה את כישרונם ואת הספקם. כאלה שלא יודעים רק לחשוף את פצעיהם אלא גם לרפא אותם בכוח יצירתם

אילן וירצברג / הפצע והמַרפא

16 אלבומים הוציא אילן וירצברג, אבל זוכרים לו אלבום אחד בלבד – "בציר טוב". היצירה מ-1982, שבה הפך עם שמעון גלבץ את שירי יונה וולך מחומרי נפץ שבכתב לקלאסיקות מושרות, ממוקמת במדף של האלבומים הישראלים החשובים ביותר, ובכל זאת אינה ממצה את פועלו של וירצברג. כמלחין, מעבד ומפיק מוזיקלי, הוא התפרסם בעיקר בעבודותיו עם אחרים, כמו נורית גלרון ("הלילות הקסומים", "כולנו זקוקים לחסד", "אתה הרי יודע" ועוד), שמוליק קראוס (שווירצברג הוא הקול המלווה בשירו "רואים רחוק רואים שקוף"), גלי עטרי ועוד, וגם הלחין מוזיקה לסרטים ("מאחורי הסורגים", "חיוך הגדי", "אל עצמי", "חימו מלך ירושלים", "אחד משלנו").

"הפצע והמַּרפא" החדש שלו הוא אלבום תרפויטי. וירצברג חושף בו נפש מיוסרת, ובמקביל מניח את התשתיות לריפוייה ולהחלמתה. עם סימן ההיכר שלו – רוק עדין אך עז ואפוף יופי, והאינטליגנציה הנפשית הגבוהה, הוא מתקדם תוך כדי ירידה למנהרותיו האפלות ויציאה מהן, פגיע ונחוש, כאוב וזוהר. "כמה שאני רוצה לכתוב שירים, כאלה שרוצים לשמוע / שירים שמחים, כאלו שרוקדים במסיבות, ואת הכול אפשר לשכוח", הוא שר ב"שיר של השוטה" – מחווה פרטית לשיר ההוא של הביטלס. בניגוד לדמות ההיא, וירצברג אינו מסוגל לשיר בשמחה כשהעולם – החיצוני והפנימי – קורס. במקום זה, הוא מתעד את מערכת יחסיו הסבוכה עם הזמן, מפקפק בטוב כשזה מבליח לרגע, ועדיין מקרין אופטימיות, חום ותום. גם כאשר שר על חולשותיו, יצירתו מוכיחה את עוצמתו בכך  שהוא החולם והמגשים היחידי שלה; מילים, לחנים, נגינה בכל הכלים, עיבודים והפקה, כולם מעשה ידיו, תפירה עילית מרהיבה וצנועה.

משפט לקחת: "הסוס עוד לא מת".

אבנר שטראוס / תשע

גם לאבנר שטראוס תשתית מפוארת, ולא מספיק נודעת כפי שראוי לה. מחלוצי הג'אז והבלוז בארץ, באגף האוונגרדי, ואפילו בעל "ייחוס" בתור הנין של הפלוסוף מרתין בובר, הנכד של המשורר לודוויג שטראוס והבן של הפילוסוף מיכה שטראוס. כשלעצמו, הוא משורר לא פחות מאשר מוזיקאי, והדבר ניכר במיוחד באלבומו הנוכחי, "תשע" (כי זהו אלבומו התשיעי), שיש בו 18 (!) שירים, רצופים התבוננות פנימית מפוכחת כתובה בחרוזים מושלמים. שטראוס הוא סינגר-סונגרייטר אמיתי, כזה שאינו מתהדר בקול יפה, אלא בקול עם אישיות. האלבום כולו מעשה ידיו – מיצירת השירים, דרך נגינתם בשלל כלים ואפילו עיצוב העטיפה.

"מילים לא ירפאו את כל הקלקולים", הוא שר, אבל לא בטוח שמאמין לעצמו ולכן האלבום מרוצף בשירי עידוד שכמו נועדו למשות אותו ממצולות. וכך, מפלרטט עם הזמן, הזיכרון והשכחה – שטראוס "עושה חשבון נפש, עושה חשבון גוף" ומעתיר שירי עם, אגדות ופילוסופיות קוהלתיות במסווה של שירים שלעיתים נראים קלילים, אבל מורכבים בלחנים ובתכנים. המורכבות הזו מתבטאת בדרכים מגוונות, כמו השיר "הקוף ותיבת הנגינה" – אגדה עממית על מופע שמח, שממנו משתרכים שובלי בדידות, או האופן שבו הוא שר במתינות "אם אין אמונה צריך קצת טירוף" – כשאת הרוגע בשירה שלו שוברת השתוללות הפסנתר (של שי בכר). "מי ששר לא חושב מחשבות רעות", הוא מסביר בשיר "מחשבות" את המוטיבציה היצירתית והנפשית שלו. האם זה אכן כך? על זה האלבום.

משפט לקחת: "מי שלא עונד שעון תמיד נשאר צעיר".

נדב אזולאי וגיל נמט / תלמד אותי לרקוד

צעירים – בקילומטרז' ובמהות – הם נדב אזולאי וגיל נמט, מהסצנה המוזיקלית המוערכת של באר שבע, צמד מתפקע מיצירתיות, שזהו כבר אלבומם השלישי המשותף. רק שניים, אבל האנרגיות שלהם מעוררות רושם של תזמורת שלמה כולל תגבורת הפקתית עצומה. אזולאי הביא את המילים ואת הלחנים, וגם שר ומנגן. נמט הפיק מוזיקלית ומנגן כמעט על כל כלי אפשרי. ביחד הם משתוללים עם "הומור עצמי מריר מלכתחילה", כפי שמגדירים את עצמם בשיר הפותח "מטריצות" ומפגיזים בשירים עתירי מקוריות ואינטליגנטיות. משתעשעים בשיר "5050" –  דרמת פשע בתפאורה ביתית; מרגשים בדואט "פחות ופחות" עם אביגיל קובארי כצלע של סיפור אהבה מתוסבך; ולא נרתעים מהשמעת ביקורות פוליטיות, כמו בשיר הפוליטי-פואטי "חצי התורן", וגם בשיר "עזה" – שמעבר להיותו שיר אקטואלי חזק, הוא גם אמנות במיטבה. בצבעוניותם, מתרוצצים השניים בין שירים מגוונים שלכאורה אין קשר ביניהם, אבל תוך כדי האזנה, כשנעצרים לרגע להתאושש מכל השפע, מגלים כי החיבורים בינם לבין עצמם ובין השירים חושפים יוצרים שהברק של ההפקה וההגשה שלהם מאיר כמו פרוז'קטור ענק על רגישות ופגיעות.

משפט לקחת: "כנס סטודנטים, אור פלורסצנטי, מסלול תצוגת אופנה מחשבתית / ד"ר מצפון וגב' אותנטית, לכו חפשו עבודה אמיתית".

יולנטה והרוקר פוקט / דיסתימיה

והנה עוד אמנית אלמונית מדי ביחס הפוך לכישרונה – יולנטה – יוצרת צעירה, מקורית ומיוחדת, שקולה ושירתה מהדהדים גם זמרות-יוצרות אווירתיות שקדמו לה כמו טובה גרטנר ומלכה שפיגלר ("מינימל קומפקט"). האלבום "דיסתימיה" הוא כבר אלבומה החמישי, ו"הרוקר פוקט" הוא אמיר גרומן (מנהיג הלהקה הבאר-שבעית מריונטה סול שנאלמה בשנים האחרונות, וחבל), המלווה אותה בכל אלבומיה. הפעם הוא מעבה את הפסנתר והסינטים שלה בגיטרות, בס, תופים, פסנתר וסינטי והעיבודים העזים שדייק לה אינם בולעים את עדינותה אלא מחלצים ממנה את עוצמותיה.

דיסתימיה היא מונח מתחום הפסיכיאטריה. "דיכאון מתון המתמשך על פני תקופה ארוכה ופוגע באופן חלקי בתפקוד" (רב מילים). על היצירה אכן שורה לפרקים עגמומיות – לא של חידלון, אלא כזו שנכספת למקומות רחוקים. אלבום אירופי בנופיו ובטמפרטורות שלו, חורפי, מקושט בעופות נודדים ושבים כמו עגורים ואווזי בר. יפהפה ושקט עם הילה של אפלולית וקורים של אמת מרה, שצעיפי הרוק והרוך של יולנטה לא מעמעמים את חדותה, למשל, כאשר היא מקוננת על עצמה בנימה תנ"כית – "על במותיך נפלתי חלל". בקול עדין ומכשף היא שרה על הכמיהה להתרומם מעל הכול, ולחזור לשגרה, וגם על שאיפה להתחדש בעתיד בפלא, כשהפלא בעצם כבר כאן. בהווה.

משפט לקחת: " כשאתה שר, אווזי בר מתיישבים לי על הכתף".  

פורסם בגלובס ב-9.11.2018

א. אמש ב"צוותא" עמיר לב חייך. הרבה. במופע, המבוסס על אלבומו החדש, "הכל כאן", לב ממשיך להתייצב בלב המשולש שווה השוקיים – אדם שפלן בגיטרות, גולן זוסקוביץ' בבס ואסי ששון בתופים. בפעם הקודמת הונח עלי העול של העט, שכמו מזלג מורעב ננעץ בשירים כדי להביאם בזמן אל הדפים. אתמול – עת ללא עט, שוחררתי על מנת להשתעבד מרצוני למכות החשמל, שהתגברו כשגבע אלון הופיע על הבמה. עוצמותיו המסוגננות התמגנטו על התשתית של לב. היה נפלא באופן כמעט מזוכיסטי. והם חייכו, בין השירים, שצמחו לממדים מיתיים מעל מחיאות הכפיים.

ב. מריונטה סול כבר כאן. הנה הגרסה הגולמית לביקורת שהתפרסמה אתמול ב-ynet. מצד אחד הורידו לי בעריכה כמה מטאפורות מתלהמות שקשורות לטעם הספציפי של המתכת בפה ולמגע האכזר של נייר זכוכית המשייף את הקרביים. מצד שני, לא אני זו שכתבה "יצירת מופת" בכותרת (אבל קיוויתי שזה מה שמשתמע).

* * *

הכותרת שלי: בנק הפועלים

"מריונטה סול" היא להקה קמצנית. חבריה משדרים נרגנות עקרונית ואף נעדרים ויזואלית מאלבומם. המוזיקה המבעבעת שלהם נדחסת בכספת בנק  צר, כחצי שעה אורכו, סניף באר שבע – העיר שיורה עכשיו כדורי מוזיקה עוצמתיים (נדב אזולאי, יוחנן קרסל  ובקרוב מוזיקאים נוספים).

אבל הדלות המופגנת של "מריונטה סול" בכל מה שחיצוני למוזיקה, היא הדלק של "עיר הפועלים", אלבומם השלישי (אחרי שני אלבומים מחתרתיים שיצאו באינטרנט) – יצירה סנסציונית בַּאמת הגברית ונטולת ההצטעצעות שהיא משלחת, שעוצמתה בתמציותה. אמיר גרומן – הזמר וכותב השירים ועידו קרוב – שותפו לנגינה, לעיבודים, להפקה, להקלטה ולעיצוב העטיפה, יצרו אלבום שמימדי ההתרגשות שבגילויו מזכירים את החשיפה הראשונה למוזיקה של "בנזין", שגם היא הגיעה מהפריפריה, מתודלקת בכישרון ובכריזמה הפוליקרית, וגם את ההלם שבהתוודאות ללהקת "אלג'יר". בשונה מהחום הטעון שהפיצו שתי הלהקות הנכחדות האלה, "מריונטה" אומנם רותחת, אבל בטמפרטורות שקולות וכמעט אנליטיות. בקרירותם המתנכרת, ובדימויים המילוליים הציוריים, הם מזכירים לעיתים את הצמד "יאפים עם ג'יפים".

על מצע של רוק מִדברי ים תיכוני עם אלקטרוניות אייטיזית, מונח הצליל שלהם. הוא מתבסס על קולו הדומיננטי של גרומן – מתכת חלודה, חמוצה-מרה, מכאיבה כמו גריסת חצץ בשיניים ושיוף הקרביים בנייר זכוכית. "זה רק הקול שלי מתקלף", שר גרומן ב"הכל היה", ואכן הוא מפשיט את קולו במהלך האלבום – מהניכור האגרסיבי שבשיר הפותח, דרך ההתרככות  שב"ראש ההר" וזעקת הגור הפצוע המבצבצת מ"הי". לקראת הסוף, בשיר "המום", גרומן מחצין סוף סוף את הצעקה שנאצרה, והלבה הזו מתנפצת ומנתצת בשיר האחרון, "התנפצות".

בעזרת גיטרות, בס, קלידים, פסנתר, תכנותים ותופים (חלקם של גיל נמט המבריק, שמתופף להפליא גם באלבום של נדב אזולאי), "מריונטה" אורגים עם מוזיקה רהוטה ורבת עומקים את מנגינת הייאוש. היא אכזרית בחשיפתה ומיטלטלת מהמתח שבין התפוררות לעירות ("ערי בלהות") ולהתערערות ("שעונים"). רדופי רוחות עתיקות (שמתגלות בשיר "עשור" שאיתו פרצו), הם מוחצים בפטאליות שלהם. "הקרב על שארית הזמן הוכרע כשהיית ילד", אומר גרומן בשיר הנושא. הייאוש גלוי – "פה אין לך כלום", נאמר ב"המום" – והפסימיות שלהם מצמיתה כמו הטיפוס לראש ההר, שבסיומו מתגלה הסוף המר ("ראש ההר"). גם מעט התקווה בוקעת באופן  חלקי. אור פניה היפות יתגלה רק בחושך ("עיר הפועלים").

גם ללא מפיק חיצוני גרומן וקרוב הוציאו אלבום מצוין, ובכל זאת ניכר בו חסרונה של אוטוריטה אובייקטיבית. בדרך כלל מפיק תקיף מונע משירים רעים לעבור את הסף, אבל במקרה של "מריונטה", נדרשת סמכות שדווקא היתה משכנעת אותם לא לוותר על שירים טובים, כמו "בין השמשות" שנשמט מהאלבום. מפיק כזה היה גם דורש מהם לצרף חוברת טקסטים, שכה חיונית מאחר שלגרומן מילים באיכות של משורר, ומשפר את ההיגוי שלו כך שיהגה אותן באופן ברור.

מתחת ללכלוכי הזיעה והאבק שב"מריונטה סול" ניכרים מים זכים, וכל תשתית הצימאון של הלהקה מובילה אל צלילותם. כמו הרחוב המתמלא זהב שבשיר "ערי בלהות", הם מלחלחים ביופי את המציאות המיובשת.

"עיר הפועלים", "מריונטה סול", "שקשוק השפנים רקורדס"

אבל הדלות המופגנת של "מריונטה סול" בכל מה שחיצוני למוזיקה, היא הדלק של "עיר הפועלים", אלבומם השלישי (אחרי שני אלבומים מחתרתיים שיצאו באינטרנט) – יצירה סנסציונית בַּאמת הגברית ונטולת ההצטעצעות שהיא משלחת, שעוצמתה בתמציותה. אמיר גרומן – הזמר וכותב השירים ועידו קרוב – שותפו לנגינה, לעיבודים, להפקה, להקלטה ולעיצוב העטיפה, יצרו אלבום שמימדי ההתרגשות שבגילויו מזכירים את החשיפה הראשונה למוזיקה של "בנזין", שגם היא הגיעה מהפריפריה, מתודלקת בכישרון ובכריזמה הפוליקרית, וגם את ההלם שבהתוודאות ללהקת "אלג'יר". בשונה מהחום הטעון שהפיצו שתי הלהקות הנכחדות האלה, "מריונטה" אומנם רותחת, אבל בטמפרטורות שקולות וכמעט אנליטיות. בקרירותם המתנכרת, ובדימויים המילוליים הציוריים, הם מזכירים לעיתים את הצמד "יאפים עם ג'יפים".

על מצע של רוק מִדברי ים תיכוני עם אלקטרוניות אייטיזית, מונח הצליל שלהם. הוא מתבסס על קולו הדומיננטי של גרומן – מתכת חלודה, חמוצה-מרה, מכאיבה כמו גריסת חצץ בשיניים ושיוף הקרביים בנייר זכוכית. "זה רק הקול שלי מתקלף", שר גרומן ב"הכל היה", ואכן הוא מפשיט את קולו במהלך האלבום – מהניכור האגרסיבי שבשיר הפותח, דרך ההתרככות  שב"ראש ההר" וזעקת הגור הפצוע המבצבצת מ"הי". לקראת הסוף, בשיר "המום", גרומן מחצין סוף סוף את הצעקה שנאצרה, והלבה הזו מתנפצת ומנתצת בשיר האחרון, "התנפצות".

בעזרת גיטרות, בס, קלידים, פסנתר, תכנותים ותופים (חלקם של גיל נמט המבריק, שמתופף להפליא גם באלבום של נדב אזולאי), "מריונטה" אורגים עם מוזיקה רהוטה ורבת עומקים את מנגינת הייאוש. היא אכזרית בחשיפתה ומיטלטלת מהמתח שבין התפוררות לעירות ("ערי בלהות") ולהתערערות ("שעונים"). רדופי רוחות עתיקות (שמתגלות בשיר "עשור" שאיתו פרצו), הם מוחצים בפטאליות שלהם. "הקרב על שארית הזמן הוכרע כשהיית ילד", אומר גרומן בשיר הנושא. הייאוש גלוי – "פה אין לך כלום", נאמר ב"המום" – והפסימיות שלהם מצמיתה כמו הטיפוס לראש ההר, שבסיומו מתגלה הסוף המר ("ראש ההר"). גם מעט התקווה בוקעת באופן  חלקי. אור פניה היפות יתגלה רק בחושך ("עיר הפועלים").

גם ללא מפיק חיצוני גרומן וקרוב הוציאו אלבום מצוין, ובכל זאת ניכר בו חסרונה של אוטוריטה אובייקטיבית. בדרך כלל מפיק תקיף מונע משירים רעים לעבור את הסף, אבל במקרה של "מריונטה", נדרשת סמכות שדווקא היתה משכנעת אותם לא לוותר על שירים טובים, כמו "בין השמשות" שנשמט מהאלבום. מפיק כזה היה גם דורש מהם לצרף חוברת טקסטים, שכה חיונית מאחר שלגרומן מילים באיכות של משורר, ומשפר את ההיגוי שלו כך שיהגה אותן באופן ברור.

מתחת ללכלוכי הזיעה והאבק שב"מריונטה סול" ניכרים מים זכים, וכל תשתית הצימאון של הלהקה מובילה אל צלילותם. כמו הרחוב המתמלא זהב שבשיר "ערי בלהות", הם מלחלחים ביופי את המציאות המיובשת.

"עיר הפועלים", "מריונטה סול", "שקשוק השפנים רקורדס"

פורסם ב-ynet ב-18.6.09

אזולאי מכיר את הנושא. באחת מהעונות האחרונות של "כוכב נולד" פנו אליו מהפקת התוכנית והזמינו אותו להשתתף, והוא סירב. עכשיו עליו לעבור בכוחות עצמו את מסלול ההכרה ביצירה שלו ללא הנוחות המפנקת של קיצורי הדרך.

ניצנים הוא לא רק מקום, אלא גם מצב, שלב ראשוני בהתפתחות, ואכן אזולאי עדיין בתחילת דרכו, גם מבחינת גילו הצעיר (23), ובכל זאת הוא ניצן בשל ומוכשר במיוחד. בשנים האחרונות בלט בסצינה המוזיקלית של באר שבע וצבר ניסיון רב כמעבד וכמפיק, שהפיק בין השאר את האלבומים האחרונים של להקת פונץ' ושרון מולדאבי באולפן ההקלטות שבו הוא שותף עם המוזיקאי דויד פרץ. יתרונו של אזולאי כמפיק מתבטא באלבום המופק היטב, אולי אפילו יותר מדי. ביחד עם גיל נמט, שהפיק איתו את האלבום (וגם ניגן בס) אזולאי מסגר את הרוק החם והבסיסי שלו בעטיפה מדויקת ומחושבת, אבל נוכחותו המוזיקלית הבטוחה בעצמה גוברת על ההפקה שמנסה לרסן אותו ולשלוט בו. קולו אינו "יפה", אבל ניחן באישיות – חותם אישי שמכיל חום ופגיעות, המתאימים באופן מושלם להגשת שיריו.

השירים המקוריים הם תמצית האלבום, וכולם תופסים את האוזן בדרך זו או אחרת, ולופתים אותה. רובם קליטים, מעוררי הזדהות, מתאימים להיות להיטים – כמו שיר הנושא הסוחף, "ניצנים" האירוני, "אוטובוס אחרון" עם השאלה האוניברסלית "אז למה אנחנו לא ביחד?" ו"מלחמה" החמוד בתוגתו. אזולאי נלחם – באישי ובפוליטי, במציאות החיצונית והפנימית, כלומר בעצמו, עם כל הבדידות שמתלווה לכך. "אני זר לקודש ולחול", הוא מתאר בשיר "האביב". נע בין שקט לרעש, לא מוותר – "אני לא יודע איך להפסיד", הוא שר ב"סכינים", שנבנה לאט ונקטע בפתאומיות.

יש לו כישרון להלחנה וכתיבה שמחדדת לעומק את המורכבות ואת הסתירות הפנימיות. "החופש תפס וכבל אותי", הוא מעיד ב"הימים שאחרי" ומגלה שהחיבוק המיוחל מגביל. "את מחבקת חזק, אבל ככה אף פעם לא נגיע לחוף" ("אוטובוס אחרון"). גם כאשר אזולאי מתרשל בשמירה ומאפשר לקלישאות להיכנס, הוא ממהר לשבור אותן. "כולנו באותה סירה", הוא שר ב"לאסוף שאריות", ומיד מסייג: "רק שאני טובע, ואתם לא". חבל שעיצוב החוברת מקשה על קריאת המילים, שכה משמעותיות באלבום.

אפשר להתווכח עם אזולאי. לא מוכרחים להאמין לו כשהוא שר "גם זנב לשועל לא הייתי מתנגד להיות" ("לאסוף שאריות"). כך גם עצם הקביעה שהוא "בצד של הרעים", כשברור שמקומו המובהק בצד של הטובים – לפחות מבחינת השירים, הנגינה, האיכות ובעיקר הכישרון. בצד של הרעים? אם כבר, בצד של הקרעים, שמתחברים אצלו ליצירה מרגשת ושלמה, גם מבלי להתאחות.

נדב אזולאי, "בצד של הרעים", "hiss"

פורסם ב-ynet ב-16.4.09

נועה בביוף, זמרת אינדי-פולק מוערכת, הצטרפה ברגע האחרון. דויד פרץ ומתן נויפלד המארגנים (בשיתוף עם אוניברסיטת בן גוריון ומכללת ספיר) הזמינו רק אומנים ששרים בעברית, ובביוף שרה בעיקר באנגלית. "לפני כמה שנים הלחנתי פסוקים מספר קוהלת", היא מספרת תוך כדי הנסיעה. "זה היה בתקופה קשה שנהרגו חיילים בעזה". כמה שעות אחר כך, באולם של קיבוץ דורות, היא תשיר בקולה הזך: "אין כל חדש תחת השמש… כל הדברים יגעים". לפני כמה שנים, מישהו בקיבוץ בארי שבעוטף עזה, גרם לה להבין שהיא בעצם מוזיקאית.

ברבע לשמונה, עם כניסתם של המוזיקאים מתל אביב, האולם הרחב אך הצחיח מתמלא בהדרגה כמעט לגמרי. נסים קלדרון המנחה מזמין את דן תורן. הוא מנגן ושר בהתלהבות, שמלובה בהתלהבות הקהל. לבסוף הוא שר את "פלוגה בקו" של מאיר אריאל, שמספר על ילדה קטנה מהגליל. "גליל, דרום, מה זה משנה"? תוהה תורן. "רק בעינינו יש הבדל. אצל אלה שרוצים להרוג אותנו זה אותו דבר".

שלומי שבן והפסנתר משמיעים להיטים משני אלבומיו, ואחריו נעם רותם, שחותם בשיר הנושא המתבקש של אלבומו החדש, "עזרה בדרך". וכך מוזיקאי אחרי מוזיקאי. מעוטי ציוד ומרובים בכל הדרוש להם בתמציתיות – אהבה קשובה. משלבים מקצוענות ואכפתיות מול קהל רעב למוזיקה שלהם.

שרון מולדאבי אומר שזאת "זכות להיות כאן היום". הוא היה אמור להופיע במכללת ספיר הקרובה בשבוע שבו נהרג בה הסטודנט רוני יחיא. אחרי ששר "אנחנו בשיא כשאנחנו נופלים", הוא מזמין את דויד פרץ, שמצטרף אליו בגיטרה ובמפוחית ללהיט מימי להקת "גן חיות", "ירח כחול". במקום "ישמור על כל האנשים – החזקים, החלשים" הוא שר: "היהודים והשכנים". ואז הם מבצעים את "כנפיים" באופן שמדגיש את החיבוק שבשיר. "אני מקווה", הוא אומר אחרי ששר את "בבית", "שכל אחד ירגיש ביטחון בבית שלו".

הראפ של "סגול 59" מרקיד את הקהל למרגלות הבמה עם המילים מהשיר "יום יפה" – "הפלסטינים הכריזו על שלום כולל".

דויד פרץ ולהקתו: נדב אזולאי, כוכב בפני עצמו, שכאן הוא על תקן גיטריסט ואקורדיוניסט, דויד חמד הבסיסט וגיל נמט המתופף, שרים שירים עם שמות כמו "באר שבע", "בדרך לירוחם" ו"ארץ הקסאם". אחר כך רונה קינן, שמתקבלת בחום המנוגד לשם השיר שלה "בתוך אגם קפוא". "איזה כיף להיות כאן", היא אומרת, מזמינה גם היא את פרץ, והגיטרות שלהם מצמררות זו את זו בשיר "מיהו המיילל ברוח". "אני שמחה שיצא לי להצטרף למיזם הצנוע והנעים הזה", היא אומרת. בשיר הבא, "מבול", ערן צור מפתיע ומצטרף, ואיתו נמט המתופף, פרץ ואיתי בלטר – מוזיקאי תל אביבי שהקליט את אלבומו החדש באולפן של פרץ ואזולאי בבאר שבע. בלטר מלווה בפסנתר את החבורה האנרגטית ששרה "הוא והיא". משם ממשיך צור לשיר "על קו העימות" שהלחין למילים של ענבל פרלמוטר: "על קו העימות, לאורכו של התפר, בור ועם הארץ פוגש את פוץ ועם הספר… נלחמים שוב ושוב, אדמה זה חשוב"…  נמט ובלטר מגויסים מחדש כדי ללוות באופן מרעיד את "חייל של שוקולד" של חנוך לוין.  ואחר כך: "קרבות תרנגולים" ו"לילות של ירח מלא" עם השיא האנרגטי: "יש לנו אהבה היית מאמינה".

מוזיקה במיטבה. שיאים מחשמלים כאלה הם ההצדקה לקיומה. על הבמה ולמרגלותיה אנשים נוכחים ברגעים נשגבים. עוד מעט יצאו משם המוזיקאים מתנשפים ומחייכים. מזינים וניזונים. חווים את התודות כמעניקים וכמקבלים.

להקת פונץ' מפעימה עם "אל תפחד" של אהוד בנאי ועוברת ל"הקומוניסט" הרוקנרולי. "לי אין דרך ליסוג עכשיו ולי אין שום פיתרון עכשיו", הם שרים את השיר שמסתיים בשאלה "מה נשאר לך פה"?. אמש, קרוב לחצות, לחבורה שעל הבמה לא היו תשובות, והם התנחמו בספקות שב"נשל הנחש" של מאיר אריאל בביצוע משותף. פינו מקום זה לזה לקטעי סולו והתאחדו עם עצמם ועם הקהל, שקיבל מהם מוזיקה מזוקקת, משודרגת בדאגה לשלומם.

פורסם ב"גלובס" ב-10.3.08