לפני עשר שנים הפציעה דניאלה ספקטור באלבום בכורה מזהיר – מוזיקלית, טקסטואלית והגשתית – שנשא את שמה. היו בו שירים יפים בטעם טוב ובטון חרישי, אם כי בעל נוכחות, בקול ענוג שמתיקותו מדוללת בפגיעוּת. עם רחש מתפעל-בצדק סביבה,  בעיקר בקרב הקהל של מוזיקת האינדי הישראלית, כולל עיתונאי המוזיקה, היא קטפה את השבחים כמו פרחים בשולי הבמות.

חמש שנים אחרי אלבומה הקודם, "כל הדברים היפים באמת", ספקטור הוציאה בימים אלה את "בהתחלה" – אלבומה הרביעי. עדיין צבוע בצבעיה השקטים, נוטים הפעם יותר ויותר לכהה הקודר. השירים בו יותר מורכבים וצפופים בהתרחשות קונקרטית מהאלבומים הקודמים, ששפעו שירים תמציתיים כמו הייקו. הפעם הוא משכן בטבעיות שיר מרתק-עלילתית כמו "אמריקה", על תלישות ממכרת וחוויה של שוד – ספק ריאליסטית, ספק זיכרון של חלום.

עוד חידוש: במקום להתמסר למפיק מוזיקלי יחיד, ספקטור בחרה לגוון בכמה מפיקים ומעבדים – ובכל זאת הצליחה לשמור על קו אחיד – שהוא הקול שלה במיטבה, עם קורי משמעות עדינים שמקשרים בין שיר לשיר, ובינם לבין שירי האלבום הקודם.

וכך, השיר הפותח, "מזמור לדוד" – עם משחקי מילים יפהפיים כמו "אל תירא" לעומת "אל תירה"; וצוות עיבוד ונגינה מובחר הכולל בין השאר את הגיטרה של גבע אלון והבס של עמיר ״ג׳נגו״ – הוא מנטרה מחזקת עם אוריינטציה דתית. היא מהדהדת את השירים מהאלבום הקודם על אברהם אבינו ועל יונה הנביא, וממשיכה עם הרליגיוזיות גם לשיר הבא, "עדיין בוער" – שהפעם תומר ישעיהו היטיב להפיק ולנגן בו. השיר עוסק בפחד מהסתר פנים, ושוב ספקטור מבריקה במילים שמשקפות דקויות נפשיות – "להישען על מה שאין".

והיא נשענת גם על מה שיש – כוחות נשיים פנימיים וחיצוניים, כמו דאנה איבגי שחולקת איתה את "תרקדי את זה", שיר העצמה נשית חזק וקליט; ושיר הנושא שמתרחשת בו לידה, שאומנם פונה בגוף שני אל דמות גברית תומכת, אבל נתמך לא פחות על-ידי מקהלה נשית עשירה ואיכותית, הכוללת את מיכל גבע, סיוון טלמור, דורון טלמון, דאנה איבגי, עינב ג׳קסון כהן, איה זהבי פייגלין, זוהר גינזבורג ומאיה בלזיצמן.

כמו גשם, הנשים באלבום מעתירות חיות על מרחבי הצלילים, וגם הגשם עצמו הוא גיבור ביצירה: בשיר "בעשר בבוקר", שבו קולה של ספקטור אוורירי-מסתורי כשהוא שר "הגשם התחיל לרדת", ממש מרים בפועל לשיר הבא – "גשם כבד" של בוב דילן בגרסה העברית של יהונתן גפן, שהפיקו מוזיקלית הצמד ג'ן בורדו בעיבוד מקסים; ובשיר הנועל "צל ועוד צל", ה"אהבה יורדת כמו גשם כבד".

מהמילה גשם, נגזרת גם הגשמה. אבל דניאלה ספקטור מגשימה את עצמה באלבום הזה באופן דומה לאלבומיה הקודמים. משוכלל יותר, אבל למרות חידושיו, היא עדיין נשמעת בו באיכויות זהות. האם עדיין לא מיצתה אותן? אומנם האלבום נקרא "בהתחלה", אבל אחרי עשר שנים, היא כבר בעצם באמצע. האם בכל זאת תתמיד לבסס את זהותה היצירתית במיקום הזה, או שהוא ישמש לה כמוקד הזנקה לשלב הבא? לאן היא שואפת?

פורסם בגלובס ב-18.1.20   

"היופי נתקע כמו סכין בלב", כתבה המשוררת זלדה, וזוהי התחושה מ"אי במערבולת, שרות זלדה" – אלבום המוקדש לשיריה, בלחנים חדשים, מפי זמרות-יוצרות. אלבום שכולו "קול אישה", היוצא בתזמון מושלם. על רקע הדרת זמרות מהופעות, כולל הסערה האחרונה – מופע ההתרמה למפעלות הרב פירר, כשסיכומי העשור בזמר העברי עדיין מהדהדים חיסרון זמרות מהם.

גם בלי ההקשר העדכני זהו אלבום בוער, ולא רק מפני שזלדה היא "משוררת אש" שהבעירה היא מוטיב חשוב ביצירתה. הזמרות ביצירה הזו, בהפקתה המרשימה של תום דרום, משלבות את הרליגיוזיות האינטימית עם אנרגיות המחאה שבוקעות מזלדה, ומעבירות את מיזוג הקצוות הללו כשופר-צינור.

כך למשל, "ואיקץ" שמירה עווד הלחינה ושרה בסערה (וממנו לקוח ציטוט היופי בפתיח), לעומת "כאשר חי המלך" בהלחנת שרון רוטר ששרה אותו בעדינות מופנמת. או "אני ציפור מתה" בהלחנת יסמין לוי ששרה בבלקניות הצוענית האקספרסיבית שלה, לעומת "בנחל אכזב" החרישי ששרות יהודית רביץ ותמר אייזנמן שהלחינה, והחצוצרה של ספי ציזלינג מתקשרת בה עם החצוצרה הכתובה – "בנחל אכזב החשק היחף מריע לשרב בחצוצרה של פז". ובכלל, החצוצרה של ציזלינג והחליל של סלעית להב מפיחים באלבום את האש ומזרימים דרכה ערוצי אוויר לשאיפת המוזיקה והמילים. איתם – נגנים עילויים נוספים, שמשמעותיים ליצירה בתרומתם (ניר מנצור בתופים, שני איתמרים – דוארי בכלי הקשה וציגלר בבס וגיטרות, שחם אוחנה בבס וקונטרבס, רון בונקר בגיטרות ובנג'ו, דניאל אנגליסטר בגיטרות, מאיה בלזיצמן בצ'לו, אבנר קלמר בכינור ועוד).

גם הקטעים החלשים יותר באלבום מעוררים פרשנות – "עם סבי" (לחן: ענת מלמוד) האינטימי, שנרקיס שרה אותו בסערה אוריינטלית מלאכותית; או "פנאי" – הכה שונה אצל דאנה איבגי (לחן: יקיר הלל) מזה המזוהה עם חוה אלברשטיין בהלחנת חיים ברקני, ועדיין מיטיב לשקף את השלווה בשיר.

כשמקשיבים לאלבום מתאהבים (או מחדשים אהבה) בזלדה שכתבה בשיר "שני יסודות" – שאסתר רדא סופחת וסוחפת בצבעי רגאיי – "איך אפשר לעבור את החיים הנוראים האלה בלי שמץ של טירוף, בלי שמץ של רוחניות, בלי שמץ של דמיון, בלי שמץ של חירות". ודווקא יש באלבום הזה המון חירות, בגרוב וגם בחופש לחתוך לעיתים את המילים ולהרכיבן מחדש בשונה מהמקור. בכל מקרה, מומלץ לא להסתפק בשירים המושרים אלא להתעמק במקור. לאלבום מצורף ספר מושקע – סיבה בפני עצמה לרכוש אותו בזכות קטעים מראיונות עם זלדה, ביקורות על ספריה, פרשנויות מעמיקות, ובעיקר השירים עצמם.

עדיין קשה לדעת האם הם יוזרמו מהאלבום היישר לקאנון הישראלי, ובכך יונגשו לתצרוכת עצמית-פרטית, וגם לצרכים ציבוריים-טקסיים. שהרי הלחנת שירי משוררים, עלולה (בעיקר מטעמי יראת כבוד של המלחין) להפוך אותם ל"שירי מוזיאון" – יפים ומוערכים, אך לא שימושיים ביומיום. אבל לפחות שיר אחד עשוי להצטרף למיינסטרים מבלי לטשטש את איכותו – "הדליקו נר" שהלחינה אהובה עוזרי ושרה אילנה אליה בליריות אקטואלית מאירת עוולות חברתיות.

כי כזו הייתה זלדה, נפש פרטית שניסחה בשפתה חיים אישיים משולבים בזהויותיה היהודית, הישראלית, הנשית והדתית, החופשית להתפעל ולפקפק, וגם לאבד כיוון, כפי שכתבה ב"צל ההר הלבן" ששרה מיקה הרי (והלחינה עם ערן ויץ): "ולא ידעתי עוד מה שם התחנה שהגיעו אליה חיי". ודווקא מחוסר האוריינטציה המכמיר הזה, הקול הנשי שבאלבום מנווט בביטחון אל הילת התודעה.

פורסם בגלובס ב-08.11.2019