ברי סחרוף ודודו טסה משחקים באש. לא במובן ההסתכנותי, אלא במובן המילולי. באלבומם החדש "בדל של אור" הם מתענגים מאש המוזיקה, השירה והיצירה, וחוגגים אותה.

צריך לחדד על מנת להבהיר ולאפיין את חוסר ההסתכנות שלהם ואת ההתענגות, כי האלבום שלהם דווקא שזור באמירות כמו "אני בר סיכון לנפילה", ו"קרוב לאש", והם גם תוהים "לאן הולכים מכאן?", וזועקים "כמה עצב עכשיו מונח", ומשכנעים בכאבם, בעיקר כשהוא מופיע בשיר מחאה חברתית כמו "הכי קרוב שיש", ומחצינים מילים חרדתיות ברוב השירים.

ובכל זאת, ועדיין, האלבום "בדל של אור" רחוק משוטטות בטריטוריות חדשות, זרות, שלא לומר אפלוליות. זוהי יצירה בטוחה ומוארת לחלוטין – השם "בדל של אור" מנסח צניעות, האור בה דווקא מרובה, כולל במילות השירים ובשמותיהם, ולא סתם הוא הופץ בחנוכה, חג האורים.

אבל אפילו כשסחרוב וטסה אינם מסתכנים או מרחיקים לכת אל מחזות אחרים הם לא באמת נשארים במקום. כלומר, הם בהחלט שוהים בו, אבל גם מעמיקים מתחתיו וממריאים מעליו. כלי התעופה, שהוא גם צוללת, הוא שירים יפהפיים באוריינטציה לבנטינית, שמתחשק להקשיב להם שוב ושוב ולשיר אותם, ובעיקר לרקוד אותם בהופעות – שהעדרותן מפאת מגבלות המגפה מוחצת את הלב, במיוחד ביצירה הזו. הערך העיקרי של האלבום הוא הערך המוסף של החיבור בין שניהם, ובמיוחד כשהם משלבים קולות. כשהם שרים "אני בא בין עצב פתאומי לשמחה העילאית", מה שנשאר משני הקצוות האלה כשהאלבום מסתיים, זו השמחה העילאית, נישאת על גבי השירה המשלהבת, הגיטרות הדומיננטיות המלוטשות ושאר כלי הנגינה המתוזמרים למופת (בעיבודם ובהפקתם המוזיקלית של הצמד).

בשיר החותם את האלבום, "על פי הבאר", מתארח אהוד בנאי שכתב את מילותיו (טסה הלחין), כולל  החידה שבסופו: "האם מישהו כאן יודע את קוד המעיין המתגבר"?

ועל אף המיסתוריות, התשובה דווקא ברורה לחלוטין: כן, אתם.

אוצר של פעם בדור

אפתח בשורה התחתונה: האלבום "הייאוש תמיד שם (כשאתה זקוק לו)" של אמרי כהן הוא אוצר של פעם בדור. וזאת, אך ורק על סמך איכותו המוזיקלית והכתיבתית, ובלי קשר לכך שיוצרו חולה במחלת ניוון שרירים גנטית, שאיבד בה כבר את אביו, סבו ואחיו.

כן, אי אפשר להתעלם מהעובדה הזו, ובמיוחד כשהשירים מתייחסים אליה ישירות, ובלי התייפייפות. רחמים עצמיים – אין באלבום הזה, אבל הומור עצמי יש ("אני כל מה שההורים שלך הזהירו אותך ממנו", "מורשת חסרי שיווי המשקל"), כישרון לנסח חוויות מורכבות ("לא אשכח איך אבא שלי התגלגל במדרגות כשניסה להגיע אליי. אני ילד קטן ומרגיש כל-כך אשם"), ויצירתיות מקורית ("כל עוד בלבב פנימה נפש יהודי זועקת לאמא"). כהן מצליח להפוך את הפגיעות ליופי ומומלץ לטפס על כל המתקנים בלונה פארק של נפשו הססגונית.

התפרסם בגלובס ב-26.12.2020

בשנות ה-90 התקיים בעיתון "העיר" המנוח טורניר סוער. התחרות התיימרה להכריע אחת ולתמיד מהו "סולו הגיטרה הישראלי הטוב ביותר". לשלב הגמר הגיעו שתיים: הגיטרה החשמלית ב"שיר סתיו" של אריק לביא ("כל הנחלים הולכים לים") והגיטרה האקוסטית ב"העץ הוא גבוה" של להקת אחרית הימים. בשניהם הגיטריסט היה יצחק קלפטר. אחרי התלבטות סוערת של השופטים, שחלקם גיטריסטים וירטואוזים בפני עצמם, הוכרז לבסוף המנצח בדו-קרב: הסולו החשמלי של "שיר סתיו". וכך, קלפטר בעצם ניצח את עצמו.

גם הופעת המחווה לקלפטר, "דמיון חופשי", שהתקיימה בהיכל התרבות בת"א בצהרי שישי טרום שבועות (7.6.19), הייתה הופעת ניצחון. המנצחים היו הנוכחים כולם, על הבמה ולמרגלותיה – קהל מגוון ורב-גילאי. כמו שהיטיב להגדיר דיוויד ברוזה, דקות לפני שזעק בהתלהבות באמצע "שיר אהבה בדואי": "לא זכורות לי הופעות שבהן האמנים נהנים כמו הקהל".

הצלחת המופע התבססה על שילוב הרמוני בין זמרים נודעים כמו ברי סחרוף, דני סנדרסון ("מורי ורבי", כינה אותו קלפטר) וברוזה לפחות מוכרים כמו: שרון קרלן, שפתחה את ההופעה בנעימה "דה בה דה" (אות הפתיחה לתוכנית "4 אחר הצהריים" בגל"צ), ולאורך ההופעה, בכל שיר ששרה, השהתה את המילים בכבוד ובהתכוונות.

די בהתחלה הוגש תפריט טעימות מהמוזיקה של קלפטר, על-ידי גיא מזיג שניהל מוזיקלית ורועי בר נתן. "קפסולה קלפטרית", הם כינו את מחרוזת השירים, שהתאחדו לשיר אחד ארוך שעשוי מרבים משיריו ולחניו, עם חיתוכים והרכבות משעשעים, כמו: "שוברת לבבות קטנה, אני שביר מתפורר בקלות, אבל מחזיק מעמד". וגם: "אני אוהב את גלית בעיקר עם צמות, אבל האהבה שלי היא לא האהבה שלו".

ההופעה הדגישה את גדולתו של קלפטר כגיטריסט, במחוות של גיטריסטים אגדיים כחיים רומנו ושלמה מזרחי – שהופיע לצד ברי סחרוף (שהנציח אותו בשירו "כמה יוסי" – "ולשלמה יש גיטרה בצבע לבן") וגם לצד שלומי נוסף, ברכה, גיטריסט ענק אף הוא. עוד גיטריסטית מצוינת: תמר אייזנמן, שרה את "רק אתמול" וחידדה בנימה מחוספסת את השעבוד מרצון למען האהבה. רצף סולואים מפורסמים של קלפטר (כולל השניים מהפתיח) שבוצע בחגיגיות על הבמה, קיבע באופן סופי את עליונות קלפטר הגיטריסט.

השמירה על העיבודים הישנים והמפורסמים של השירים יצרה הופעה כייפית בעליל. לכאורה, מה הטעם במופע גרסאות כיסוי הדומות למקור? הרי העניין הוא לחדש. אבל הקסם בהופעה התחולל במפגש בין העיבודים המוכרים לקולות אחרים ושונים בתכלית. לעיתים נדירות, היו בכל זאת עיבודים מעט שונים, למשל, ב"בלילה" היפה, שקלפטר ביצע עם יעל לוי בפסטיבל הזמר 1980, ודודו טסה שר בגוון אפלולי וסילסל בקולו במקום החצוצרות שבמקור; ובעיקר: "תעשי רק מה שאת אוהבת", כשגל דה פז בקולה השחור, כזמרת נשמה כנסייתית, הוסיפה לו אנרגיות אסרטיביות, מתודלקות בגיטרה של שמוליק בודגוב – עוד גיטריסט-על.

קלפטר עצמו הצטרף לשירים ספורים. בקולו הנוכחי – צרוד ומרוסק – הוא העניק לשיריו ממד חדש, פגיע וכמעט מיתי, במיוחד כשאצבעותיו הטביעו עצמן על הגיטרה. הוא לא רק ריגש, אלא גם הצחיק, כשסיפר למשל שאריק איינשטיין ביקש ממנו – משוחרר טרי מהצבא – לכתוב לו שירים ולנגן איתו. "אני לא יודע לכתוב ולא יודע לנגן", הגיב, ואיינשטיין ענה: 'אז תנגן רע!'. "אז זה הרע שאני מנגן", הוא חתם. "אני רוצה אותך, אתה יקר לי", שרה איתו קרלן בדואט "עד עולם אחכה", והקהל הסכים איתה.

וגם הסכים שהביצוע של סחרוף, ביחד עם טסה, ל"שביר" של איינשטיין, היה מופתי. סחרוף לא נשמע שביר, אלא דווקא עוצמתי, וכששלמה מזרחי הצטרף אליו בעוד שיר איינשטייני בלחן קלפטרי – "יושב על הגדר", הגיטרות של שתיהן התנפצו בצליליהן על הבמה ומעבר לה. אחר כך הצטרף לסחרוף שלומי ברכה ל"דמיון חופשי", ושני אלופי הגיטרה הללו רכבו על הגיטרות כמו קאובואים על סוסיהם, "גולשים עם הרוח מעבר להרים".

קלפטר, שהגיח גם לשיר את "צליל מכוון", התרגש מאהבת הקהל. "נשיקות לכולם", הכריז, "מה אתם עושים היום בערב?". אחר כך שר את "נפגשנו", שהוא חתום בו גם על המילים, ותוך כדי ש"הלחן מסתלסל עם המילים, השורות הופכות לשירים" – ההופעה המשיכה בדרכה לפנתיאון ההופעות הטובות ביותר, ואכן, בסיומה הוא מלמל שוב ושוב: "זה השיא, זה השיא".

התפרסם בגלובס ב-14.6.2019

"אתם יודעים מה ניר (מימון, הבסיסט והשותף לעיבודים ולהפקה) לחש לי באוזן?", שאל דודו טסה לקראת סוף ההופעה, "שאני לא מדבר עם הקהל. אתה לא מתקשר, הוא אמר לי".

"זה בסדר, אנחנו רגילים", מלמלה מישהי מהקהל בקול אוהב, שהסתנכרן בשלמות עם המשך דבריו של טסה: "אז שתדעו, אני אוהב אתכם".

ואכן, מלבד המוזיקה המצוינת, האהבה הייתה השוס העיקרי בהשקת אלבום ההופעה הכפול של טסה בהאנגר 11 בנמל ת"א בחמישי שעבר (23.11). מאות אנשים, בעיקר צעירים, הביטו בו בעיניים מצועפות כשהם שרו את כל המילים בהתלהבות שהתחלפה מדי פעם  באקסטזה.

מקצוען. כריזמה שקטה של איש עָמָל. לא רק שממעט לתקשר עם הקהל במילים, אלא שבקושי יוצר קשר עין. ממוקד ומרוכז בשירה ובנגינה. ושתיהן – ביחד עם הכתיבה וההלחנה שלו – נצרפו ולוטשו בקריירה עקבית – מתפתחת, משתכללת ומעמיקה, שהחלה אצלו כילד פלא בן 13 שהוציא אלבום ראשון ב"מזרחית" ("אוהב את השירים". חפשו ביוטיוב את הלהיט "אני שר", ותופתעו). "עדיף כישלון מפואר מחלומות במגירה" – הוא שר בהופעה, כשמצבו הנוכחי מעיד את ההיפך: הצלחה מפוארת וחלומות מוגשמים בענק, כולל הערכה עולמית – בזכות פרויקט "הכוויתיים" שלו – שכללה גם את חימום "רדיוהד" בסיבוב ההופעות האחרון שלהם. ועדיין, הרעב ישנו. שורט ומחלץ מהגיטרה שלו את הצליל המעושן שכולו מזרח ומערב בכפיפה אחת. עם עדיפות סוחפת מבחינת הקהל לשירים בערבית של סבו ואחיו שחידש – "יאללה חפלה? יאללה חפלה", הוא הקפיץ את הקהל. כל-כך טבעי לו והולם אותו, הרוק האוריינטלי הזה.

האורחים שעלו על הבמה הוציאו ממנו את "הגיטריסט המלווה" (ככה החל את הגלגול השני שלו, בתוכנית האירוח של יצפאן). ראשון, נצ'י נצ', פתח בשיר "קפה וסיגריה" וטסה רק הביט בו בהתחלה משועשע, לפני שהצטרף בתנופה לפזמון, והמשיך איתו בשירו "כל הזמן הזה" (שטסה הלחין).

כשאביב גפן עלה לשיר איתו את "מלאך" ואת מקסיקו" – טסה השתחרר לחלוטין כגיטריסט וניכרה הנאתו דווקא מההתרחקות – הזמנית – של הפוקוס ממנו. הם המשיכו לשיר את "הגולה" של טסה על רקע וידיאו-ארט של ינשוף שחור-לבן עם מבטים מצמיתים. לקראת סוף השיר גפן עזב את הבמה, אך טסה נישא על האנרגיות שלו והמשיך לנגן תוך שהוא מפזר זהב של מוזיקה בשיאה המחשמל.

וכך, להיט אחר להיט. "רוצים לרוץ? אני רץ", הוא שר את השיר בשם הזה, ונעצר וישב לראשונה רק בהדרן האחרון, גיטרה אקוסטית בזרועותיו, מותאמת לשם השיר, "אני גיטרה". לא בטוח שהקהל ששר איתו בדבקות ידע בכלל שאת השיר כתבה נעמי שמר לבני אמדורסקי. מבחינתם, ייתכן שהשיר רשום על שם טסה, שביצע אותו באלבומו הרביעי ב-2004. "ואני אומר, תודה" – שרו כולם, זמר וקהל, את המילה האחרונה מהשיר, ומאוד התכוונו לכך.

פורסם בגלובס ב-30.11.2017

בימים אלה, של קיטוב, פילוג וגזענות – "הגולה" הוא הפסקול המתבקש, המאחה. מיזוג של הטוב שבכל אחד מהעולמות – המזרחי והמערבי, בלי לבטל אף אחד מהם ב"כור ההיתוך" המוזיקלי. הצלילים הערביים מזדמרים אצלו בהדגשה גאה, וניכרים בהם הידע והאהבה של טסה כמי שהחיה בשנים האחרונות את המסורת של השירה היהודית-עיראקית, באמצעות "פרויקט הכויתים" – שבו גאל, הנציח והזניק מחדש לתודעה את שירי סבו ואחי-סבו –  דאוד וסאלח אל-כוויתי – ממייצגיה הנודעים. את התשתית הזו (שום קשר לפופ הים-תיכוני השטחי המכונה כאן "מוזיקה מזרחית") הוא יצק לתוך רוקנרול בלתי מתפשר, עם כל האלקטרוניקה המתבקשת, ובתוספת כלי נשיפה וכלי מיתר.

אבל בראש ובראשונה, טסה ברא עולם, עם מיתולוגיה משלו, כולל תאורה – אפלה רוב הזמן – וחיות טרף מיתיות כמו זאבים (בשירים "לאן תיקחי אותי היום" ו"זנב זאב") ונחש ("הבדידות הארוכה"). בקול נחוש – חזק בלי לצעוק, הוא מתווה, שיר אחר שיר, סיפור אהבה שבדומה ל"שיר השירים" – נע בין ביקוש אחר האהבה להתרחקות ממנה, נתק וקרבה, גילוי והסתר.

זה מתחיל בשיר הפותח – "אור הלוך חזור" – הרך והשקט, עם אופטימיות של תקווה ותחושת בית. משם – זה רק מתדרדר במובן התוכני הקודר. כבר בשיר השני – שיר הנושא, "הגולה", שבו טסה נשמע כמו המקבילה הגברית לזמרת דקלה, עם כל הדרמה הערבית והבכי בַּקול – הכול מתערער.

וכך, נחשף אלבום מרגש ומלא יופי ועומק של מלחין נפלא, שהוא גם פרפורמר עוצמתי, הזועק (ונעצר ממש על סף הפאתוס), אך גם חושף לעיתים שבריריות בקולו כשהוא עולה לגבהים. הוא ושותפיו לכתיבה (בעיקר גלעד כהנא) מתנסחים בפשטות, אך לרוב גם במקוריות. זה מתבטא למשל בהיפוך הקלישאה "האור שבקצה המנהרה" ל-"בקצה האור יש מנהרה".

למרות האפלוליות הכבדה ששורה על האלבום – באווירה, בתוכן ובצלילים – הוא זוהר ובוהק בייחודו. אין בו סימני קריאה צבעוניים מתריסים כמו בשירים הרווחים היום. יש בו היסוס וספקנות – "קולות מהבהבים, קולות של ייתכן" ("פסיקים ומכתמים וסתם") ושאיפה להתאיינות – "בואי איתי נימחק לאט" ("צל נעורים"). אבל דווקא המופשטות הזו מבליטה קסם פיוטי, גבריות מתפלאת ומתפעלת, כמו בשיר "מתגלגלים", שבו בבת אחת נעצר שטף השיר מתוך היקסמות – "פתאום היא עירומה".

"הגולה" הוא אלבום שמבקש את ההיעצרות הזו, את ההאזנה המתמסרת, ששכרה הוא התעלות.

פורסם בגלובס ב-28.7.16

במקור – שיר ששלום חנוך כתב לאריק איינשטיין באלבומם המשותף "מוסקט" משנת 1999. בהווה, חנוך הפך אותו לדואט במובן הקלאסי – שיר אהבה בין גבר לאישה, כשהוא בתפקיד הגבר, ולתפקיד האישה ליהק את שרית חדד. בהתאם לכך, העיבוד (שגם במקור נטה ליוון) הופך לפופ מזרחי נפוץ.
ניכרת כימיה בין השניים – המקצועניים-משופשפים הללו, וגם ניכר שכיף להם לשיר ביחד, אך אין די בכך. מתקבל זמר ים-תיכוני שגרתי, שנשמע מיושן, כשלפניו ציפייה מחנוך להתוות "חותם איכות" בז'אנר הזה, ואחריו – אכזבה כשהוא כושל בכך.

וקשה להתעלם מהמילים. בשנות ה-90 זה עוד עבר כדאחקה, מה גם שקולו של איינשטיין וה"הילה" שלו העניקו לשיר עומק ו"קלאסה". במציאות הנוכחית, כשהאוזן הרבה יותר רגישה, המודעות יותר גבוהה, וחשיפת הפשעים גוברת – מצטיירת מהשיר הזה אישה קורבנית: "כל בוקר את קמה, עושה לי קפה. אני עצבני, את עונה לי יפה… אני משקר לך ואת ישרה, אני לא שומר לך ואת מסורה… גם אחרי שקרה כל מה שקרה, את עוד אומרת שזה לא נורא".

ובכן, נורא, וגם – עצוב, כי ה"שדרוג", כלומר – העיבוד המזרחי שבו שרה עם חנוך בכירת הזמרות המזרחיות בארץ – עוד יותר מחדד את השוביניסטיות (וזה – במקרה הטוב) שעולה מהשיר – גם אם כאמור המשורר התכוון ב"הומור". אין פה מי יודע טעם טוב, בבחירה הזו לחגוג את החיבור – המרתק ומסקרן בין שתי אושיות מוזיקליות מעולמות שונים – דווקא בשיר הספציפי הזה.

פאר טסי ועדן בן זקן / "כל העיר שלנו" (מילים ולחן: דולב רם ופן חזות)

שיר מטופש במתכוון שמהותו שמחת חיים עמוקה בשטחיותה. פאר טסי ועדן בן זקן – הזמרים אולי הכי "חמים" כרגע בז'אנר, חוברים זה אל זו על מנת לחגוג בשיר את הצלחתם, ומה שכובש כאן זו המודעות העצמית, מצד אחד לכוחה של ההצלחה הזו, ומצד שני להיותה בת חלוף: "אה או אה, הגענו לפסגה – ולא נרד משם עד הבוקר".

שיר קיץ שיתמוסס מן הסתם עם בוא הסתיו, שכולו סגידה "שופונית" למצליחנות, כולל המילים באנגלית המשובצות בו במין פרובינציאליות שהיא משובבת – משום שהקריצה, לא רק נראית (למשל, בקליפ שמלווה את השיר) אלא גם נשמעת למרחוק.

דודו טסה וברי סחרוף / "לאן תקחי אותי היום" (מילים: גלעד כהנא ודודו טסה, לחן: דודו טסה)

מתוך האלבום החדש המתקרב של דודו טסה – הדואט הזה עם ברי סחרוף הוא היחיד מבין שלושת הסינגלים שהוא יצירה אמיתית ומרגשת, ולא גימיק או בידור. טסה יצר עם סחרוף שילוב מרשים בין רוק למוזיקה מזרחית במיטבה, כולל הניסיון והרקורד שלו כמי שהתעמק בה בשנים האחרונות ביצירתו ויצר נפלאות מהמיקס האותנטי בין המסורתי לחדש.

זהו שיר מאוד "גברי". השילוב בין השניים הללו, כל אחד מהם – ומטענו היצירתי, מעצים את הגבריות הזו – אבל השיר דווקא מתעד את התערערותה. נואשות חייתית, זאב וכבש, אבל הפעם בהיפוך תפקידים מעניין. הגבר (וגם היוצר) הוא דווקא הכבש – נואש, פצוע וזקוק להגנה ולאהבה מהאישה (וגם מהקהל). אז הנה, הוא זכה בהן, בזכות.

פורסם בגלובס ב- 21.07.2016

איך העולם נראה אחרי שנוסף אליו דיסק חדש? האם הוא יפה יותר? נסבל פחות? מובן מכפי שהיה? מזהם את האוויר? מטהר אותו?
ב"לולה", האלבום החדש של דודו טסה, התשובה פשוטה: העולם נותר אותו דבר.
 
טסה, מוזיקאי מוכשר, כתב את כל הטקסטים (חלקם עם רועי שופן, דן תורן וטלי כץ) ואת כל הלחנים, ניגן בגיטרה, הפיק ועיבד היטב (בחלק מהשירים עם שמוליק דניאל, עדי גולדשטיין וליאור טבת). ועם כל זה, משהו חסר ביצירה שלו. שום דבר לא מתחדש באמת במציאות שאחרי "לולה".
 
השירים מסתכמים במילה "נחמד". הם לא מזיקים. לא מעוררים התנגדות, אבל גם לא מאירים השראה. לא דומיננטיים מספיק בשביל למשוך תשומת לב, אך גם לא מערערים את סדר היום. ולמרות שהם חדשים, הצליל שלהם נשמע מוכר. למעשה כל כך מוכר, עד שאפשר להתבלבל ולחשוב שזה שלמה ארצי ששר שם, בגלל הדמיון בצבע הקול, במיוחד בצלילים הנמוכים, ובאינטונציה, וההתחבטויות הטקסטואליות האופייניות. לטסה יש יכולת לשרטט תיאור מעניין כמו: "מתחיל להיות דומה לאבא, מתעכב על הצדדים החלשים. גם בעצמי, בעיקר באחרים" ("2006"). אבל טקסט כזה נמחץ תחת קלישאות כמו: "לא היה בי כוח, לקבל אותך לסלוח… לא מצאתי דרך, ואהבתי רק בערך" ("כי ככה זה").
 
חבל שהתוצאה ב"לולה" היא רק "בערך", בלי להתחייב לכלום – קצת פופ, קצת רוק, רעש, שקט, בלדות, תבלינים מזרחיים והתוספות המקובלות, מיתרים וכלי נשיפה. טסה מנגן במיומנות על הגיטרות, וניכר בו ניסיונו העשיר כנגן (ניגן עם ריטה ורמי קליינשטיין, אביהו מדינה, אריאל זילבר, אייל גולן, זהבה בן ואחרים). חלק מלחניו יפים, למשל בשירים "קחי אותי לטייל" ו"נעים", אבל יותר מדי פעמים השירים סתמיים ואפרוריים, ממש כמו שטסה עצמו אומר בשיר "חשבתי" – "יפה לך אפור, ונראה שגם לי זה נחמד".
 
התנועה של טסה בין פופ לרוק נשמעת באלבום כמו הבהוב לא החלטי, ולא ברור מה הוא רוצה להיות ולהגיד. מהאופן המחוספס שבו טסה שר ניתן להסיק שהוא רואה את עצמו כזמר רוק, אבל לשם כך חסר לו העירום הבסיסי, החושפני והפגיע באמת, שרק עליו אפשר להלביש באופן אמין את תלבושת הדיסטורשן. בדואט "מעליות" שרה הפרטנרית שלו, רוני אלטר: "אני אלך איתך לאן שתרצה, רק אל תלך רחוק מדי". אבל זה בדיוק מה שקורה. לא רק שטסה אינו מעז ללכת עד הסוף, הוא גם פוחד להתרחק ומתכרבל ברכות הנוחה של מצעי הליטוש.
 
מתחשק לטלטל את טסה ולהטיח בו כבומרנג את מילותיו שלו בשיר "דבּר פתוח": "דבר פתוח, בטוח. שחרר קצת אוויר… מה אתה נרדם? דרך פתוחה בשבילך, זה יעלה לך בדם". אולי זה מה שמפחיד את טסה – הדם. אומנם דם מכתים וגם מזכיר את הכאב, אבל תחזוק הפצע וחשיפת הצד הפנימי של התחבושת, זה בדיוק העניין. ושוב מתבקש לשלח בטסה את משפטיו: "אז תבוא, תשב, ספר על מה אתה חושב. מה זה שמכרסם בפנים. ילדות פצועה, אהבה גדולה או סתם הראש מעיף לכל הכיוונים… אז פתח את הכל".
 
טסה לא פותח את הכל. אין דרך לחוש את נשמתו, כי האשנב שהוא מפנה אל מאזיניו צר ולא נדיב. כך שאנו נותרים עם 35 דקות, 10 שירים (אחד מהם מופיע בשתי גרסאות) ואלבום נחמד, שאינו מעלה ולא מוריד, לא משחיר ולא מווריד.
 
דודו טסה, "לולה", "הד ארצי" 

28.8.06, ynet           

1. פטירת יוסי בנאי ושושנה דמארי

 "הימים חולפים, שנה גוועת, ורק המנגינה היא שקובעת", כתב יוסי בנאי, שהלך לעולמו השנה, מעמיס על שיריו את כובד חסרונו. שלושה חודשים לפניו נפטרה שושנה דמארי, שכונתה "מלכת הזמר העברי". למרות השוני ביניהם, בנאי ודמארי חלקו מכנה משותף משמעותי: הלהט שלהם להתחדש לצד טיפוח הרפרטואר הישן והאיכותי שלהם, ובעיקר הכבוד של שניהם לשפה העברית. הם שרו אותה ברורה, מוקפדת ועשירה, והיא נשמעה מפיהם יפה ומרגשת. בדור של זמרים, שחלקם מפגינים עלגות מביכה, שניהם יחסרו מאוד.

גם המלחין יוסף הדר, שהתפרסם בעיקר בלחניו ל"ערב של שושנים" ו"תפוח חינני", נשאר לעד בתשס"ו. השבוע ימלאו שלושים למותו.

2. כוכב נולד – השדרוג

רחוקה מרחק דורות מדמארי ומבנאי, המשיכה "כוכב נולד" – התוכנית והתופעה – לעורר התלהבות והתנגדות מוקצנות. החידוש הבולט השנה: המתמודדים שהגיעו לשלב הגמר הם מוזיקאים יוצרים, ולא רק מבצעים. האם המוזיקה הישראלית תושפע מכך? הציניים מגחכים מהרעיון, והאופטימיים מקווים כהרגלם. ובכל מקרה, הרייטינג כבר הכתיר את הבשורה: הגיע זמן היצירה. כלומר ברגע שתשכח המהומה האחרונה שחולל ג'קו אייזנברג הזוכה, שדיבר בגנות השירות בצה"ל.

3. הטלפונים הסלולריים לוקחים חסות על המוזיקה

כמו "כוכב נולד" גם החברות הסלולריות העצימו השנה את השפעתן על המוזיקה. הן לקחו חסות על מוזיקאים, מימנו להם הופעות והפכו את שיריהם לרינגטונים. החשש מהדרך הזו, שמרססת את המוזיקה בריח כבד של מסחריות, הוא בהחלט מוצדק. אבל מצד שני, טיפשי להתעלם מהיתרונות המובהקים שבדבר: זוהי אופציה לגיטימית נוספת שבאמצעותה יוצרים יכולים להתפרנס, וגם עוד אפיק להפצת המוזיקה שלהם.

4. רדיו אלטרנטיבי – היציאה מהאדישות

 ואם כבר מדברים על הפצת המוזיקה, מתברר שגם לסולדים מהמוזיקה הפופולרית המושמעת ברדיו יש איים רדיופוניים משלהם. למרות שיכלו לוותר בבוז על אפיק המוזיקה הזה ולהסתפק בדיסקים, באייפודים ובהורדת שירים מהאינטרנט, הם מתעקשים לא לוותר לגלי האתר. השנה בלטה התגייסותם למען זכותם כמשלמי מסים לשמוע ברדיו את המוזיקה שהם אוהבים.

זה התחיל כאשר איימו (שוב) לסגור את תחנת הרדיו FM 88 מטעמים תקציביים (רעיון אווילי, משום שהתברר שלתחנה האיכותית הוצאות אפסיות). בתגובה, החליטו מאזיני התחנה למחות. התוצאה: יותר מאלפיים אנשים הפגינו בסינמטק תל אביב, ביניהם הופיעו (תרתי משמע) אמנים ששומעים את התחנה ומושמעים בה, כמו אביב גפן, אלון אולארצ'יק, מאור כהן, דן תורן, יהלי סובול וסגול 59. אפילו מרגלית צנעני, שאינה מושמעת בתחנה הזו, הפתיעה בנאום נרגש על תקן של מאזינה מושבעת. בסופו של דבר, עם קשר או בלי קשר, התחנה ממשיכה לשדר.

מקרה נוסף שהוציא מאזינים מאדישותם היה צמצום התוכנית האלטרנטיבית "הקצה" בגלגל"צ. אייל פרידמן (קוואמי) נדרש להפחית באופן דרסטי את שידור תוכניתו וגם להפסיק להשמיע בה שירים ישראליים. המאזינים חתמו באלפיהם על עצומת התנגדות, אולם הפעם כשלו מאמציהם.

5. התרחבות מייספייס

כחלק מהמגמה הכלל עולמית, גם המוזיקאים הישראלים המשיכו השנה לגלות בהמוניהם את האתר "מייספייס" וליצור לעצמם עמוד עם המוזיקה שלהם. וכך, ללא צורך בתיווך ובהתערבות של תחנות הרדיו וחברות התקליטים – המוזיקה נהיית נגישה להמונים בארץ ובעולם. שפע היכרויות מוזיקליות ושיתופי פעולה נוצר בדרך הנוחה הזו, שרק הולכת ומתרחבת לשמחת אוהבי המוזיקה.

6. הקאמבק של אלי מגן

 מוקירי המוזיקה הישראלית זוכרים את "אחרית הימים" ("העץ הוא גבוה", "פתחי לי את הדלת"), שפעלה בשנת 71'-72' ונחשבת ללהקת הרוק הישראלית הראשונה. בהרכב, אשר התאפיין ברוק החלטי ומורכב – צלילית ומילולית, בלט אלי מגן בקולו הייחודי ובנגינת הבס שלו, שהתגלו כבר בלהקתו הקודמת "כף התקווה הטובה" ("בלדה לעוזב קיבוץ"). בהמשך הוא הקליט שירים כמו "עד סוף הקיץ" (שרפאל מירילא ביצע באחרונה בגמר של "כוכב נולד") ו"יליד הארץ". באמצע שנות ה-70 מגן למד מוזיקה בארצות הברית והתמחה בג'אז, אחרי שבע שנים חזר לארץ, ומאז הוא מנגן קונטרבס בתזמורת הפילהרמונית.

בהתחשב בקריירה המוזיקלית העשירה שלו, מפתיע שרק השנה הוא הוציא אלבום סולו ראשון. מדובר ב"אדם", שירים של המשורר מירון ח. איזקסון, שמגן הלחין ושר. ושוב הוא מפעים עם המוזיקליות המרהיבה שלו, שמחברת בטבעיות בין רוק, ג'אז וקלסיקה.

7. התפרקות "אלג'יר"

גם להקת "אלג'יר" חיברה בין ז'אנרים מוזיקליים שונים, שרוק היה אחד מהם. אבל אחרי חודשים של פעילות אינטנסיבית, שכללה הוצאת אלבום שני בשנה שעברה והופעות רבות במתכונות מגוונות, הם התפרקו. הצער של אוהדיהם, שמספרם גדל בהתמדה, נבע מתוך ההכרה ש"אלג'יר" ייחודית מכדי שיימצא לה תחליף הולם. הלהקה החד פעמית הזו אתגרה את המוזיקה הישראלית בשילוב מזכך של כאב, מחאה ויופי, שהוחצנו ברמות גבוהות של מקוריות במילים ובמנגינות. ולמרות ההכחדה, אפשר בכל זאת להתעודד. היצירה של מובילי הלהקה נמשכת. אביב גדג' עובד על אלבום משלו, וגבריאל בלחסן אפילו מאייש את האייטם הבא.

8. גבריאל בלחסן

 "העולם שלנו בוער, גחלים לוחשות לחישות". באלבום "בשדות" שהוציא השנה, גבריאל בלחסן מקשיב ללחישות הנוראיות האלה וצועק אותן כדי שגם אנחנו נשמע. כשנחשפים ליצירתו מתחלחלים לגלות שקירות הכאב עבים מכדי לנפצם. אז מי בכלל צריך את התזכורת האיומה הזאת? אנחנו, שמעדיפים להתעלם? יוצרים אחרים, שהכנות הכי מעמיקה שלהם דוהה בצילו? הבידור, שהדיח את התרבות תוך דרישה יהירה להיקרא אומנות?

בלחסן עצמו, שבימים אלה עצר את תנופת הופעותיו, כבר הצהיר בעבר על נכונותו להמיר את כל כישרונותיו בחיים נורמליים. אבל למרבה היופי המפחיד, הוא ממשיך ליצור מתוך חדות שקופה, שנראית כמו זכוכית מגדלת, אבל אצלו היא ראי.

9. קרן פלס

 אצל קרן פלס המציאות השנה היא פירעון נעים. כמו הבטחה שהגיע זמנה להתקיים, כך היא הגיחה עם אלבום הבכורה. מכל הכיוונים נדרכו אוזניים שתהו בסקרנות: האם פלס תעניק לעצמה מתנות להיטים מהסוג שסיפקה למירי מסיקה ולהראל סקעת, או שאולי נכונות השמועות על הסנדלרים? תוך זמן קצר התברר: לא יחף וכן נעליים, ועוד מזהב. אבל לא רק עמידה בראש מצעדי המכירות וזכייה בפרסים (פרס שר התרבות למוזיקאי בתחילת דרכו) מאפיינות את פלס. מעל הכל היא יוצרת – מעניינת, רגישה ואיכותית, שמספקת את ההוכחה לכך שאיכות ופופולריות אינן בהכרח ניגודים. עם שימוש החלטי יותר בביקורת עצמית, שתעדיף את המדויק על פני הזוהֵר, פלס עשויה להגיע עמוק ולא רק רחוק.

10. שירי שמות

 לא פחות משלושה "שירי שמות" יש בדיסק של קרן פלס: "איתי", "אביתר" ושמעון השכן". אבל היא לא היחידה. "יונתן שפירא" של איה כורם התבקש לעשות לה ילדים, "לולה" של דודו טסה נדרשה להקשיב ו"דפנה פיק" של "דפנה והעוגיות" הבינה ש"לאכול סרטים זה להיות אישה", לעומת "קובי" של אותה הלהקה, ש"לא יודע ולא שומע מה אומרים עליו כולם".

התופעה חצתה זרמים באלבומים נוספים שיצאו השנה, מדני (סנדרסון) עם "שושנה" ועד דן (תורן) עם "פטרישיה סטארק", כולל ה"ג'ירפות" עם "משה".

אם פעם שרו "הוא אוהב אותה", היום כבר ברור במי בדיוק מדובר. השמות מפורשים, והשירים פשוטים במובן הישיר, רגישים או עוקצניים, אבל תמיד מספרים סיפור. המיסתוריות אולי אבדה, אבל מתברר שלפעמים דווקא הקונקרטיות מצליחה לרגש.

(ותודה לנעמה מס).

11. ואחד לשנה הבאה: הסצנה של באר שבע

לא זמר אחד. לא להקה בודדת. בבאר שבע פעילה סצנה שלמה, עם מוזיקה מקורית וטרייה. חלק מהאלבומים החדשים כבר מוכנים ובכל רגע עומדים לצאת לדרך. היכונו. ותזכרו שקראתם את זה פה. פרטים – במהלך השנה הקרובה. שנה טובה.

פורסם ב-ynet ב-24.9.06