לוי, בעל האישיות הבימתית הסימפתית, שיבץ במינונים נכונים שירים חדשים וישנים מהרפרטואר הגדל שלו. תשומת לב מיוחדת הוקדשה לעיבודים, שהעניקו ביטוי אינסטרומנטלי נרחב לכישרון של נגניו – שאול בסר בפסנתר וקולות, ענת נבו בצ'לו ובקולות ענוגים במיוחד, וגם אביב שטיין שפרט על בוזוקי אירי והיכה בכלי הקשה, תרם מאוד בקולות שלו. לוי עצמו השלים אותם בגיטרה החשמלית השמחה שלו. עולמו הציורי (שמתהווה בעיקר במילים של מאיר גולדברג) נחשף לצלילי לחניו היפים: מלאכים, נהגי מוניות, נוודים של אהבה ועוד דמויות ססגוניות.

האורח של ההופעה היה יהלי סובול, שמשום מה לא התחבר לאוזניות. הוא שר עם לוי והתזמורת שני שירים של להקתו, "מוניקה סקס" – "מספיק בן אדם" ו"מתחפר באלנבי". "אולי מושיקו (נהג המונית בשיר של לוי – ת.ל) עובר בשיר הזה"? תהה. סובול נפרד בשיר "ענוג" (מילים: חנה גולדברג) של להקת "נוער שוליים" (שדודי לוי ניגן בה). הביצוע שלו היה אנליטי וקר, אך קולות הליווי וכלי הנגינה ריככו וחיממו. אחרי שסובול ירד מהבמה, הגיע "דוד" מהשיר האהוב, ההוא ש"רוצה לעשות לך בת, או בן, או משהו". "אנחנו מתקרבים אל היעד", הכריז לוי לפני השיר "התעשייה האבירית", ומיהר לסייג את עצמו: "זה לא נכון לקרוא לסוף של הופעה – יעד". "אני מבין שזאת היתה חניית ביניים", הוא חייך כשחזר לבמה עם התזמורת להשמיע את ההדרנים.

ומה לגבי האוזניות עצמן? הן היו חביבות, אבל בעצם לא הצליחו להתעלות מעבר לגימיק. בניגוד למסיבת הריקודים באוזניות – שלוי נתקל בה פעם והתלהב ממנה עד כדי אימוץ הרעיון – אפשר היה לשמוע היטב את המוזיקה באולם (פחות את השירה) גם ללא האוזניות. היתרון היחיד שהן העניקו לכל אחד היתה האפשרות להגביר או להחליש באופן עצמאי את הווליום ולהאזין להופעה בעוצמת הקול הרצויה.

היה חבל שבאולם האינטימי הקטן נראו קרחות מכוערות של מושבים לא מאוישים. כל מי שלא ישב בהם החמיץ את התזמורת הקטנה בנגנים, אבל גדולה במוזיקליות, ואת קפטן לוי שחתם ב"כל הזמן שבעולם", הנחית בהצלחה ובירך בשבת שלום.

התפרסם ב-ynet ב-19.11.10

השילוב הטבעי בין הדורות אפיין את המופע "שיעור מולדת" שנערך אמש (מוצאי שבת) במסגרת "פסטיבל ימי זמר בתיאטרון חולון". הייחוד: כל המוזיקאים – זמרים ונגנים, כולל המנחה, אורנה דץ – גדלו בחולון. זה לא היה רק גימיק, אלא גם תצוגת תכלית לוקל-פטריוטית גאה ומקצוענית, שהמוזיקליות שבה הפרתה את הנוכחים עוד בנעוריהם. אתמול התגלה, למשל, שעמיר לב הציץ לגרי אקשטיין שהתאמן על הגיטרה ופיטר רוט קינא בברוך בן יצחק ובדודי לוי, שכבר היו בלהקות – "רוקפור" ו"נוער שוליים".

עוד הישג של הערב היה הגיוון, שכלל מעברים חלקים בין סגנונות: הכנר הקלאסי ארז עופר – כנר ראשון בתזמורת הרדיו של ברלין, שריתק בנגינתו, עלה לבמה מיד אחרי הסופר-גרופ הרוקיסטי שכלל את עמיר לב, ג'נגו (עמיר רוסיאנו), דן תורן ובועז כהן. סופר-גרופ רוק'נרולי נוסף כלל את דודי לוי, פיטר רוט וברוך בן יצחק, ואיתם מוטי ביקובסקי, יוזם הערב ומנהלו המוזיקלי. והיה גם פופ – זאב נחמה מ"אתניקס" ואורנה דץ, ששרה את "כאן" בעיבוד שמתינותו הדגישה את יופיו וניטרלה ממנו את כל הסוכר. מאוחר יותר, היא דווקא הפכה לנערת רוק, כשהצטרפה אל "פרויקט 30" – אלעד כהן ושגיא צורף בשירם "לרוץ מהר", והחליפה באופן משכנע את מלאני פרס, שביצעה במקור את השיר עם יהלי סובול. לקראת סוף השיר היא אפילו הוסיפה צעקונת חיננית.

הערב נפתח באריק רודיך, שניגן על הפסנתר את נעימתו הנודעת "אחרית", לא לפני שהביא את בנו הקט והחמוד לנופף לקהל מהבמה. "אני חצי רומני", הוא הסביר, "אז אני מלמד אותו לגנוב את ההצגה".

המופע לא התיימר לעניין במוזיקה חדשה או פחות מוכרת, אלא כלל את הלהיט הכי מזוהה של כל מוזיקאי. וכך, דודי לוי שר את "כל הזמן שבעולם", מלווה בארבעה גיטרות-על, דן תורן ביצע את "לבן על לבן", זאב נחמה שר את "ציפור מדבר", תוך כדי שניגן באוויר על כינור דמיוני, ומאוחר יותר שר את "כתם הפרי", ביחד עם אורן ברזילי מ"מופע הארנבות של ד"ר קספר", ששר איתו בהתלהבות, שנכחה גם כשהצטרף לאמילי קרפל בשיר שלה "נמשים" ובהימנון הקספרים "תראו אותי".

הקהל, לעומת זאת, היה מנומס מדי. למרות ההבעות המרוצות, הוא ישב רוב ההופעה קפוא בכיסאותיו המרופדים. "מה קורה לכם"? תהה נחמה. פה ושם נראו סימני חיים מכיוונם, למשל, כשראש העיר שלהם, מוטי ששון, הפתיע כששר בליווי הפסנתר של אריק רודיך את "רוח סתיו" וחשף קול רך ונעים. זה היה אחרי שהעניק תעודות הוקרה מטעם חולון לגרי אקשטיין (בנותיו קיבלו במקומו את הפרס) ולאפרים שמיר ("פעם ראשונה שאני מקבל פרס"!).

שיאי הערב היו "חור בלבנה" הרוקפורי, שברוך בן יצחק שר עם התגבורת "החדשה" והחשמל התעצם מרגע לרגע. "תראו מה יש לו ביד", הם הקפיצו את השיר, מפנקים אותו בסולו אינסטרומנטלי ממושך. סולו נטול מילים, אך לא פחות מסעיר, היה כשעמיר לב עם ג'נגו, תורן וכהן סיימו את "פעם בחיים" של לב, ששר אותו, מתייסר מהמילים, כאילו שר אותן בפעם הראשונה.

בלטו בכישרונם גם הנגנים שליוו את ההופעה: תומר לוי המתופף, עמוס פרידמן הבסיסט ואופיר קנר בפסנתר ובקלידים, אבל השיא האחרון, החותם, התרחש כמעט ללא כלי נגינה, כשאפרים שמיר הוזמן לשיר את השיר שהלחין, שיר הנושא של ההופעה – "שיעור מולדת". רוב המשתתפים  הצטרפו אליו בספונטניות ושרו בעדינות מחויכת, וממש כמו המילים של עלי מוהר – "כך זה היה, פשטות רכה".

פורסם ב-ynet ב-4.4.10

"איזה כבוד להופיע עם החלוצים האלה", אמר ברי סחרוף. בין כל הזמרים שהתארחו באיחוד של "צלילי העוד" אמש (יום ה', 2.4.09) במועדון ברזילי בתל אביב, שמו של סחרוף לא הוזכר בקומוניקטים. הוא הגיע על תקן של "ההפתעה", אבל איכשהו היה ברור שזה יהיה הוא, שיא נוסף, מסעיר, בהופעה שכולה רצף של שיאים. רגע לפני כן, למשל, יהודה קיסר, הגיטריסט שאחראי לצליל הכה חשמלי של הלהקה, שאל: "אפשר לשיר"? ולפני שזכה לאישור הנלהב של הקהל, הוא כבר התחיל לשיר את "אלינור" של זוהר ארגוב. "בחיים הוא לא שר", טען רמי דנוך סולן הלהקה, "קיבל מוזה"! הקהל הצטרף, מחויך ומאושר, בניגוד מוחלט למילים של השיר – "יושב ועצוב, לבד וכאוב, חושב על אותם הימים שחלפו".

אתמול נראה שהימים האלה שבהם פרחה הלהקה, שנות השבעים, לא חלפו בכלל, רק תודלקו מחדש. באולם נכחו אנשים שחוו אותם בזמן אמת לצד צעירים שהתמגנטו לרוק המזרחי האיכותי שפעם היה מהפכני והיום הוא טבעי. ובכל זאת ההתחברות הזו לצינור המקור ריגשה כל אחד שעמד על הבמה. וכך, ברי סחרוף, שהתכבד לבצע את הלהיט האהוב "חנה'לה התבלבלה", נראה שמח ואסיר תודה לא פחות מהקהל. הגיטרות של סחרוף ושל קיסר דווקא לא התבלבלו כשהמריאו. סחרוף ודנוך שרו לסירוגין את השיר המצחיק הזה, שנתן אלתרמן כתב למנגינה עממית, והמשיכו עם החיבור המפורסם לפסוקים משיר השירים "הביאני אל בית היין ודגלו עלי אהבה. סמכוני באשישות, רפדוני בתפוחים כי חולת אהבה אני".

אולם שלם חולה אהבה, והיא מתממשת ברמי דנוך. הוא אוהב את כל מי שמנגן איתו ושר איתו, על הבמה ולמרגלותיה, ומתפעל בגלוי מהאורחים. ראשונה עלתה עלמה זוהר ושרה את "גדליה רבע איש", גם הוא של אלתרמן, עם הלחן של משה וילנסקי. דנוך הביט בה והתמוגג מההתמוגגות שלה – רוקדת וצוחקת במהלך השיר. כששרו ביחד, התחושה היתה שמאז ומתמיד הקולות שלהם צמודים. "זאת אחת מההופעות המרגשות ביותר שהיו לנו אי פעם", אמר אחר כך.

מאוחר יותר עלה לבמה דודי לוי, ששר את "בזוכרי ימים ימימה". ושוב: התלהבות הדדית, שהפעם נוסף לה סולו מתמשך מהגיטרות של לוי ושל קיסר, שהבליע חיוך, בינתיים בפה סגור. בהמשך התייצב גם קובי אוז, לבוש כולו שחור. הצבעוניות האופיינית לו בקעה ישירות מהשיר ששר, "סוד המזלות", שהפעם גרם לקיסר להרחיב את חיוכו, במיוחד כשאוז ודנוך פצחו בדיאלוג סלסולים משעשע.

אורחת נוספת היתה הזמרת דקלה, ששרה ורקדה את "עת דודים כלה" באקזוטיות הפראית שלה, שהתעצמה כשזימרה את "אינתא עומרי". דנוך וקיסר הביטו בה, המומים מהמוזיקליות הטוטאלית. מצעד האורחים הסתיים בצמד הראפרים "אקסום", עטורי הראסטות ונמרצי האנרגיות, ששרו את "הימים יגידו" וגם שיר שלהם, שהשתלב להפליא, "מה עם הכסף".

היו גם שירים שקטים כמו "חסידה צחורה" הרגשני ו"סורו מני" העגמומי – שניהם של אלכסנדר פן. הקהל רקד גם אותם. העבר לא קם לתחייה כי הוא מעולם לא מת אלא חי בהווה שבברזילי. הרבה לפני גל הפיוטים הנוכחי, אנשים שרו את "איילת חן" של רבי שלום שבזי בלחן של רמי דנוך, וגם אתמול הם שרו איתו, באקסטזה. אחר כך רוני דלאל הצדיק בסולו העוד שלו את שם הלהקה כשהוא ביצע עם דנוך את "נגן לי עוּד". "את ההופעה הזו נזכור הרבה שנים", הצהיר דנוך, הוסיף "זה חרוט בספר הזכרונות" ושר לפי בקשת המפיקה את "ברצלונה" של ג'ו עמר. הקהל משתולל. האולם מוחשך. עוד מעט ההופעה מסתיימת, אבל בינתיים "הלילה הלילה הלילה, שמחה גדולה הלילה". ועוד איך. הצמד "אקסום" עולים במפתיע לבמה ורוקדים סביב דנוך, מדביקים שטר למצח שלו, ואחר כך למצח של עצמם. המופע נחתם ב"שלום לבן דודי". דנוך הסביר שזה היה שיר הסיום שלהם בשנות השבעים.

כשחזרו להדרן, דנוך אמר: "האמינו לי, לפי השעון זו ההופעה הכי ארוכה שהיתה לנו אי פעם. מעל שעתיים". ואז הם ביצעו שוב את "גדליה רבע איש". "במקור שרה אותו רבקה זוהר", הזכיר דנוך, "אבל צלילי העוד נתנו לו את הפלפל והסחוג". הרבה חריף הם שמו הפעם וכשהשיר הסתיים, יהודה קיסר התחיל לשיר את "סיגל" של אריס סאן. "נהייתי זמר", הוא צחק וזכה לתגבור מאסיבי של קולות. ההופעה הסתיימה ב"חנה'לה התבלבלה", הפעם בביצוע רוקיסטי עוד יותר מאשר ממקודם. ובאמצע השיר, דנוך לקח הפסקה מהעוצמות, עצר לרגע את תנועות הריקוד שלו, עצם עיניים והקשיב. כשפקח אותן חייך כמו מישהו שפגש את עצמו בצומת של תקופות.

פורסם ב-ynet ב-3.4.09

על הבמה גיטרות ופסנתר שמישהו מנגן עליו "ארץ קטנה עם שפם" ואחר כך נכנס בשירה לטריטוריה שסימנו האצבעות שלו. קוראים לו אורי מיילס, והוא הפסנתרן של הערב. קורין אלאל מצטרפת אליו, מאירה את הבמה בחיוכה ואחר כך שרה איתו ועם דנה ברגר "הטבעת נפלה". פסטיבל הפסנתר אירח אמש מסיבת יום הולדת חמישים למאיר גולדברג – האיש שנתן מילים לשירים האלה, ולעוד יותר ממאה שירים, חלק קטן מהם הושמע הערב.

בזה אחר זה התווספו אליהם דודי לוי, דן תורן ואיתי פרל ואיתם להיטים (כמו "בוא הביתה", ששר במקור רמי קליינשטיין), שירים פחות מוכרים (כמו "טיפות של שיש" שהלחין תורן) ושירים חדשים (כמו "אבני שפה" שהלחין פרל), חלקם בהשמעת בכורה. כשדודי לוי, חבוש בכובע, שר את השיר "מושיקו", המספר על נהג מונית, מאיר גולדברג התייצב על הבמה, שהפכה לרגע למונית, ושיחק נוסע, דן תורן הצטרף בסולו מפוחית ואלאל וברגר עשו קולות.

השירים במופע, שנמשך כשעתיים קצרות, התהדקו בטבעיות זה לזה – חדשים אל ישנים. וכך, ליד שיר בשם "ספינה", שביצעו תורן, לוי ומיילס – התייצב השיר הידוע "התעשייה האבירית", שגם הוא מספר על ספינה, ואל השיר "ללא כנפיים", שדודי לוי, המבצע, סיפר ש"הוא רק בן חודש, ממש יונק" – נצמד "מלאך" המוכר ("מתנה כמו כוכב היה חייב לשמור אצלו"), גם הוא של לוי. הפעם הביצוע כלל גם את תורן, מיילס ואלאל, ששרה סולו את הבית הראשון והעניקה לו מתיקות (דמיינו את השיר בקולה), במיוחד כשגם חתמה אותו לבדה במילה ("מאיפה הוא יביא עכשיו עולם) משלו". ללא ספק זה היה הביצוע הטוב ביותר של המופע. שיאים נוספים היו בשיר "פירמידות של כאב" שהקבוצתיות תגברה אותו בעוצמה, וכך גם השתדרג "כל הזמן שבעולם" הדודי-לוי, כשגולדברג הצטרף אל הנוכחים בשירה משועשעת רגע לפני ההתפרעות (במקור עם אהוד בנאי) הנהוגה בסיומו, כשהפעם היא קיבלה צבעים הרבה יותר שובבים.

בהמשך הבליחו לרגע נתן סלור עם הפסנתרן הווירטואוז שאול בסר בשיר "ילד עם קוף" ויסמין אבן שאיישה את הפסנתר ואת המילים עם השיר "אגדות ילדים", שהלחינה.

המקצועיות והרעוּת בין המשתתפים הוכיחו את עצמם כאשר התגלתה תקלה בגיטרות של תורן ושל לוי בדיוק כשהתחילו לשיר את "אימפריות נופלות". "זה פסטיבל הפסנתר, אז הגיטרות נבהלו ממנו", חייכו הנוכחים על הבמה. "למה בעצם אין גיטרת כנף, כמו שיש פסנתר כנף"? תהתה אלאל, ובזמן שארגנו מחדש את הגיטרות הסוררות היא וברגר אלתרו שיר יום הולדת למאיר גולדברג, כשפרל תורם להן כמה מכות על הקלידים. האימפריות ניצלו ברגע האחרון, לרווחת הקהל, שנחלץ גם הוא לעזרה, הפעם כאשר הסתבכו הזמרים במילים של שיר ההעצמה הנשי "מה שאת אוהבת" (במקור עם גלי עטרי).

ביקום של מאיר גולדברג ההימנון הוא "זן נדיר", וכך, בסוף כל ההדרנים, שרו אותו האנשים שעל הבמה וגם אלה שממול, שכנראה לא ממש היו מודעים למילותיו החוששות ("לא ברור מה נשאיר אחרינו מלבד הפחדים"), אבל כבר ידעו מי כתב אותן, והצדיעו לו.

יום הולדת 50 למאיר גולדברג, "פסטיבל הפסנתר מארח", סוזן דלל, 31.10.07 

פורסם ב-ynet ב-1.11.07

19.10.06, ynet 

אז שרנו איתם את הפזמון: "אני שלך, אבל שייך לתחנת המוניות".

יש רגעים שבהם מרגישים ששווה לעבור את כל התלאות כדי להגיע אליהם. למשל שיר חדש. למשל שיר חדש ששומעים בהשמעת בכורה בתל אביב. למשל השיר החדש שדודי לוי ביצע אמש בהופעה בתמונע. ולמרות שהתרכזתי בבמה, יכולתי לחוש שגם שאר האנשים פשוט אימצו את השיר הזה, שלא שמעו לפני כן מעולם. בהדרן הוא כבר היה שלנו. רשמית. תהליך האימוץ נחתם והושלם.

וכך יצאתי החוצה, עם כל סערת האדרנלין שהוצפתי בפעולת ההתמזגות המרתקת שבין אמן–קהל – כשזה מצליח, וסיפרתי לנהג המונית שהסיע אותי, שדודי לוי ("לא מכיר") שר בהופעה שלו שיר שלם על נהג מונית. והייתי בטוחה שהוא יפצח באסירות תודה קולנית על הגאווה המקצועית שהושבה בזה הרגע למיגזר. אבל בחוץ ירד גשם והנהג אמר: "זה נשמע נחמד". והוא נשמע עצוב לגמרי. אולי בגלל שציטטתי לו רק את הפזמון.

כמה דקות לפני כן דודי לוי וגיטרתו, מלווה בגידי רז – גיטרה חשמלית ובאילן קורן – כלי נשיפה מתחלפים, מסקסופון לחליל לחצוצרה, ובשלב מסוים, שנמשך רוב ההופעה גם בדן תורן וגיטרה – שרו וניגנו ורקדו את מיטב הרפרטואר הדודילוי המגוון. להיטים נושנים ("מלאך", "את כל הזמן שבעולם"), שירים חדשים ("סוזי", "דוד" והשיר שכבר הוזכר), חנוך לוין שובב אחד, "התעשייה האבירית" של קורין אלאל, שדודי ביצע כבר ב"חברים שרים קורין", והפעם, במקום השקט המהורהר הוא הוסיף לו הרבה רעש. איזה יופי. וגם "כמה ענוג" של "נוער שוליים" ממנה הגיח – העונג הדק והשברירי של מיקיאגי התעצם הפעם לדרמה מרשימה.

דן תורן הוסיף מצידו את להיטיו האהובים: "לבן על לבן", "שוב השקר הזה" ו"אימפריות נופלות", ובקואורדיציה מעוררת השתאות הצליחו כל הנוכחים על הבמה גם לשיר, גם לנגן וכל אותו זמן גם לתחזק בטבעיות את חיוך ההנאה שלא מש מפניהם. ובצדק.

דודי לוי שר ותקשר עם הקהל בחום רב. יש בו שמחה, אבל גם הרבה כובד ראש. ליצנות לצד רצינות. מסירות לצד התמסרות. אומץ לצד מאמץ. אם הרוקנרול הוא דת, שהמוסיקה היא האלוהים שלה, והמוסיקאים הם הכוהנים והלוויים, המשרתים אותה ומשמשים אותה – והקהל – הוא קהל – מתפלל, סוגד, עובד לאלוהיו – דודי לוי שייך לזן הדתי האמיתי, שבכל מעשה שלו טמונה כוונה. לעיתים הוא כפוף כמו כורע שחוח תחת נטל האחריות, כובד המשימה, מצחו החלק מוליד קמטים. לא במקרה הוא חבַר לאהוד בנאי, מוזיקאי גדול מהזן ההוא. ובדרגה הזאת – אין מעמדות. אין היררכיה. כולם שווים. כולם עושים את כל העבודות. מלווים מישהו אחר, פורצים קדימה, אל המרכז – אנשי צוות או סוליסטים. הכל למען הגשמת המטרה. ולמרות התחלה חלשה, במשך הערב דודי לוי ואלה שחברו אליו כל כך יפה – יצרו על הבמה מדורות רעש מרהיבות, שאפשר היה להתחמם מהן ולהשליך אליהן את כל מה שרוצים לשרוף ולהשתאות מהכוח הטוב שנכנס.

פורסם בפורום מוזיקה ישראלית של ויינט, תחילת שנות האלפיים

]]> https://www.timoralessinger.com/%d7%9b%d7%a9%d7%96%d7%94-%d7%9e%d7%a6%d7%9c%d7%99%d7%97-%d7%91%d7%99%d7%a7%d7%95%d7%a8%d7%aa-%d7%94%d7%95%d7%a4%d7%a2%d7%aa-%d7%93%d7%95%d7%93%d7%99-%d7%9c%d7%95%d7%99-%d7%90%d7%9e%d7%a9/feed/ 0