צריך להיות מגלומני כדי להוציא אלבום ראשון ששמו הוא השם שלך, אבל דוד לביא לא מהסס. כבר בעונה התשיעית של כוכב נולד הוא "סומן" כפייבוריט של רבים. קול עשיר, אישיות מסקרנת (דתל"ש), שירים משלו והתייצבות במקום השני – יצרו רף ציפייה, והנה הוא פורע את השטר. פורע גם במובן של מפזר – כי "דוד לביא" האלבום אינו אחיד ברמתו. רוב השירים מזניקים רוק עוצמתי, שנבנה לאט ובחוכמה וטווח קולי מרשים, כולל שימוש בפלצט (למשל בשיר "עד אליי", עם הפזמון היפה-טורדני). אבל בשירים מעטים הוא נשמע מעט בוסרי – לגיטימי באלבום ראשון של יוצר צעיר, אם כי שיריו המלוטשים ברובם מעידים שהוא כאן כדי להישאר.

האלבום נע בין שירי כפירה כמו "שני חדרים" שבו הוא שר: "כשהייתי קטן, הצצתי בלי להיפגע. היום אני פה במקום שבו בשר וחלב מתערבבים על מיטה", לשירי אהבה – נשית וגברית. לביא חתום על כל המילים מלבד בשירים "האקדח" שכתב איתמר בן אב"י ו"הכניסיני" הבייאליקי בלחן העממי, שבו הוא חותם את האלבום. "נפשי נשרפה באהבה", הוא שר, ומתחשק לבקש ממנו שייזהר מהאש שלו – אנרגיה יצירתית מאין-כמותה, אך גם חומר מכלה.

הבשל: אלי דראי / "מזמן"

פשוטים, דיבוריים, בגובה העיניים – כך נשמעים השירים ב"מזמן" – אלבום הבכורה של אלי דראי, שגם קולו אינו מצדיק את התואר "זמר". והוא באמת אינו זמר, אלא יוצר – עם כובעים רבים, ביניהם: אדריכל נוף, תסריטאי ("הפיג'מות", "סברי מרנן") ומוזיקאי שמלווה במשך שנים רבות, בעיקר בתופים, את המוזיקאי המוערך שלום גד. גד גם הפיק לו בכישרון את האלבום הזה, עם לחנים יפים ומילים שלכאורה אין בהן סאב-טקסט. בתוכן, דווקא מתחבאים טוויסטים מפתיעים, והשירים משרים נעימות שמוכיחה שגם בקלילות ייתכן עומק (ולהפך), ושאפשר להיות חזק מבלי לצעוק.

החל משיר הפתיחה "כשהיא תבוא" – השקט והג'אזי, ועד שיר הסיום "אתה נולד": "אתה נולד, רוצים שתבכה. אתה עומד, רוצים שתלך. אתה רץ, רוצים שתרוץ. אתה רץ, אתה נופל" – שר דראי, ותוך כדי כך משרטט את מסלול החיים, המוות – ומה שמעבר אליהם. בדרך יש הרבה שירים מקסימים כמו "ימים נוראים" – הגרסה הפרטית של דראי ל"אשמנו בגדנו", שבה – בניגוד ללשון הרבים בפיוט המקורי, הוא שר בנימה אישית ומתריסה בשלווה; השיר "ילדה" – המרגש עד דמעות על "ילדה שצריכה אמא, אמא שצריכה ילדה", ו"תפוזים" – שהוא "סתם" שיר אהבה מתוק.

הבשל: משה בן-יוחנה / "אתה ואני ומיטל"

"אתה ואני ומיטל" לא נחווה כמו אלבום בכורה. משה בן-יוחנה נשמע בו מקצוען, בשל, אחד שיודע את העבודה.

13 שירים יש באלבום, כל אחד מהם עצוב איכשהו, גם אם הדבר לא ניכר בו מיידית. עמיר לב הפיק מוזיקלית וערך את הטקסטים, וההשפעה של לב ניכרת לטובה – גבריות טרובדורית המיטיבה לספר סיפור, שנחווה כמו סרט, כולל תיאורי מיקום מדויקים ("החלק הזה היה פעם מרפסת. הדירה ישנה, הארון לא נפתח. חדר עם שתי דלתות, תקרה עם שפריץ מחוספסת. בארון הגבוה כוסות עם עטיפה של פח") ודמויות עם "בשר", כולל ילד בן חמש ("תלתל רטוב על מצח קטן. חכם על גלים של דגל לבן. קופץ מעל גל. מחזיק חזק חזק את היד"). אבל הכי בן-יוחנה יודע לרגש – בלחנים, בשירה (בליווי נגני להקת "Tree") ובכישרון ללכוד ולהנציח הוויה ישראלית שהשקט שלה הוא שמיכה רכה, המכסה רק באופן חלקי על דרמה שיכולה להתעורר בכל רגע. כמו בסיום אחד השירים: "פותח לך דלת (לא, האור לא יפריע). מראה לך את אופיר וגלעד ישנים".

המלטפת: הילה כהן אלעזר שרה דויד גרוסמן / "נופל מחוץ לזמן"

אפשר לנחש שאלבום המבוסס על ספר שעוסק בשכול – יהיה קודר וטקסי מכדי להישמע בנסיבות יומיומיות. מין אילוץ מולבש שחורים, שעורכים מוזיקליים ברדיו שולפים בחגיגיות כפויה בימי זיכרון.

אבל "נופל מחוץ לזמן" – יצירת הבכורה של הילה כהן אלעזר, שבה היא שרה (וגם מנגנת בגיטרה) את לחניה למילים מהספר "נופל מחוץ לזמן" של הסופר דויד גרוסמן – הוא אלבום ליומיום. נכון, מדובר בשירי התמודדות עם שכול, אובדן של הנפש הקרובה ביותר, שירים שחורכים את הנשמה ופוצעים אותה עוד יותר, אבל כהן אלעזר מיטיבה גם לחבוש. היא שרה כל אחד מהשירים היפהפיים שהלבישה במנגינותיה ובקולה – בשלווה, כמעט השלמה, אפילו עם חיוך.

"מחוץ לזמן" – כי בשכול אין משמעות לספירה של שנים. במקרה של כהן אלעזר, מדובר בארבעים שנה מאז פטירתו של הרמטכ"ל התשיעי, דוד אלעזר, דדו, שהוא אביה. ארבעים שנה, ופחות משלושים דקות – מתומצתות, אבל לא דחוסות. אבוב (אמיר בקמן), צ'לו (יועד ניר) וקונטרבס (גל מאסטרו ומיקי ורשאי) מספקים אוויר. אקורדיון מחמם, קלידים מייצבים. תופים נעדרים כמעט לגמרי, אולי כי הקצב נובע מהלב.

פורסם בגלובס ב-09.06.2016

"יו, זה מוזר, אותו סיפור מסופר", כך פותחים מיכאל כהן ומיכאל מושונוב (כהן@מושון) את אלבום המחווה הדיגיטלי לשושנה דמארי, במלאת עשור למותה. אלבום מגלומני בשאפתנותו – לא פחות מ-37 זמרים והרכבים ששרים את שיריה.

אז מה ההצדקה להביא שוב את אותו הסיפור, כלומר אלבום קאוורים, כשהמקור נגיש? אלא שכהן@מושון טריקיים. הם דווקא מחדשים, כשבשיר ישן של דמארי, "זמר כל אחד", הוציאו את הנפטלין והכניסו אדרנלין, וסימפלו את הדיווה לתוך הגרוב שלהם.

גם הרכב "העבריים" מחדש כשהוא רומס ברוקנרוליות את ה"כלניות". לא במובן המבזה, אלא בהוצאת האוויר מבלון החשיבות העצמית. במקומו, הכניסו הומור ("הביטי מה הבאתי לך בסל. מה הבאת? כפרה עלייך"). עוד אמירות מופיעות אצל אלי גורנשטיין ב"האמיני יום יבוא" (שמזוהה יותר עם יפה ירקוני) – שהשיל מהשיר את המיליטנטיות והצעיר אותו במקצב חדש, ודורי בן זאב, שמעדכן את "אני מצפת": "בינתיים התחרדתי… / חזרתי, חבר'ה, בתשובה… / וצפת ההיא, זאת שבשיר / כבר לא אותה העיר". דוד לביא, לעומתם, שר חרישית את "אור" – המוחצן במקור – ובכך מחזיר לשיר את משמעותו המקורית, הקודרת, של נעמי שמר: "הביאו שמש כי שמיי מעוננים".

הבעיה העקרונית באלבום היא שיוצריו רצו לדחוס בו כמה שיותר. קלאסיקה, אתניות, רוק ואופרה. אפשר היה ליצור ממנו כמה אלבומים, כמו: "רוקיסטיות צעירות שרות דמארי" (דניאלה פיק ב"היו לילות", שילה פרבר ב"זה יעבור" ואמה ב"עדיין כאן"), אלבום "אמנותי" (זמר האופרה יותם כהן ואנסמבל קוורסט ב"רחל" ויניב ד'אור ב"יצאנו אט"), פיוטים ("המדרגות" ב"מי יתנני עוף" ורפי ביטון ב"שובי בת ירושלים") ואתניות (שירן אברהם ב"שני שושנים", גולסא ב"אל גינת אגוז", ועוד). וכך, במקום לצמצם כדי לגבש ולחדד, התוצאה היא "תפסת מרובה לא תפסת": מיש-מש סגנוני.

ברוב הביצועים ניכרת בשירה התכוונות כמעט דתית, והם מחזירים לחזית את הזמרה בקול יפה כפי שעשתה דמארי, בניגוד לז'אנר הסינגר-סונגרייטר הנפוץ כיום, שממרכז את הביטוי האישי ולא בהכרח את הקול הערב. אבל דווקא ביצועים קלאסיים שכאלה – כמו מיקי גבריאלוב שקולו מנחם ב"לילה לילה", או מירי אלוני, שבשיר הנשכח "אדם לאדם" מתאחדת עם "שיר לשלום" שלה – בכל אלה ובדומיהם אין צורך בהקשר הנוכחי, משום שאינם מהדהדים את דמארי – שכלל לא חיברה את השירים – באמצעות "טוויסט" משלהם, אלא חוזרים למקור, לשיר עצמו. ועל זה כבר שרה המנוחה: "כן, הדורות באים, חולפים בלי גמר, אך לכל דור יש כלנית וזמר".

פורסם בגלובס ב-17.03.2016